הסיפור הזה מתחיל באינתיפאדה השניה. השילוב של גל הפיגועים הנורא ומהומות אוקטובר פגע בתקוה הישראלית לשלום עם הפלשתינאים בשטחים ולשיוויון אזרחי לערביי ישראל. כנקמה חסרת הגיון בתושבים הערבים המציאה ישראל את "חוק האזרחות והכניסה לישראל". החוק מכיל הרבה ממבו ג'מבו משפטי, אבל המשמעות שלו הרבה יותר פשוט: ערבי/ה אזרח/ית ישראל שהתאהב בערבי/ה תושב/ת השטחים לא יכול לחיות איתה/ו בישראל. חוק שמפלה בבוטות בין אזרחי ישראל הערבים לאזרחיה היהודים. חוק שמפלה בבירור בין זכויות האדם (והזכות ל"לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת" היא זכות אדם בסיסית בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) של תושבי השטחים היהודים לתושביה הערבים. פשוט חוק שדופק את הערבים אזרחי ישראל, ומאלץ אותם לבחור בין משפחתם לבין גירוש ממדינתם. חוק דומה לו היה מחוקק במדינה אחרת וחל על יהודים היה זוכה, ובצדק, לכינוי גזעני. שני תירוצים עיקריים עמדו לפני מחוקק החוק: התירוץ הבטחוני והתירוץ הדמוגרפי.
בדרך כלל, הבטחון הוא הנימוק הקל ביותר לשימוש על מנת לשלול זכויות אדם. שלילת זכויות בשם הבטחון היא פרקטיקה ישנה ומוכרת, אומרים שפרנקלין אמר: "אילו שמוותרים על החירות כדי להרוויח ביטחון לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון", והרבה יותר קל לוותר על חירותם של כמה ערבים מאשר על בטחונך שלך. אבל הפעם מדובר במקרה שאפשר לבדוק. לפי נתוני הממשלה: "היו 54 נתינים פלסטינים אשר רכשו מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות או גורמים הקשורים אליהם ישירות, מעורבים בפעילות טרור". 54 אנשים היו "מעורבים", בעצם לא, או שהם היו מעורבים או ש"גורמים הקשורים אליהם ישירות" (נגיד, בני דודים?) היו "מעורבים". כמה מתוכם הורשעו ממש? לצורך הדיון נניח שכולם. מתוך יותר ממאה אלף בני אדם זה קצת יותר מחצי פרומיל. האם מי מאיתנו היה מסכים להפרד ממשפחתו בגלל שיש סיכוי של חצי פרומיל של פגיעה בביטחון?! כשאנחנו מרשיעים בן אדם ברצח אנחנו דורשים וודאות מעבר לכל ספק סביר, ואילו כאן אנחנו גוזרים גירוש כשיש לנו ודאות של פחות מפרומיל. ברור, שבמקרה זה הטיעון הביטחוני פשוט מגוחך, יש דרכים הרבה יותר קלות ויעילות למנוע פיגועים. כמובן שגם אילו התירוץ הביטחוני היה עומד על משהו יותר מוצק, היה ראוי לפסול אותו על הסף, פשוט לא ראוי לפסול את זכויותיהם של אזרחיך על בסיס אתני.
הטיעון השני מביך עוד יותר. אנחנו מדברים על 3,000 אנשים בשנה, מול עשרים אלף עולים ומאה עשרים תינוקות זה ממש לא מספר. למעשה, כל שנה נולדים שלושים אלף תינוקות ערבים, פי עשר! במילים אחרות, בערך כמו לרוקן את הים בכפית. כדאי לשים לב שהטיעון הדמוגרפי סותר (מספרית) את הטיעון הביטחוני, ז"א ככל שמספר המהגרים גבוה יותר, ככה האחוזון של אותם 54 נמוך יותר, וההפך. וגם אם נגיד והטיעון הדמוגרפי היה נשען על מספרים "מוצלחים" יותר, מה זה בעצם אומר? הרי זה לא שבלי החוק תושבי השטחים לא היו קיימים, הם עדיין חיים, עדיין תחת שלטון ישראל, ועדיין אמורים להיות נספרים תחת כל ספירה דמוגרפית, לכן אותה "סכנה דמוגרפית" שהם מהווים בטייבה הם מהווים גם בג'נין. כמובן שמעבר לזה, לא ראוי לה למדינה להתייחס לאזרחיה שווי הזכויות כאל "סכנה דמוגרפית", השלב הבא עלול להיות עידוד הפלות…
החוק עבר בכנסת חמומת מח (כן היו כאלה גם אז) ב-2003 כ"חוק זמני" לשנה. אנחנו, אגב, ב-2012, והחוק עדיין מתחדש מידי שנה מתוקף האינרציה יותר מכל סיבה אחרת. לא מדובר באי צדק "המתגלה רק לעיני חכמי משפט", כל אחד ואחת מאיתנו יודע שאין למדינה מקום בחדר המיטות שלו, שאי אפשר לגרש אדם רק בגלל שהוא בחר להנשא למי שאינו לשביעות רצונה של המדינה ובוודאי שלא ראוי שחוק יכול רק על ערבים ולא על יהודים. מדובר באי צדק חד וחלק, אי צדק שדוקר את העין ומקומם את הלב. במדינת ישראל יש מוסד שאמור לטפל בדברים כאלה – בית המשפט הגבוה לצדק, והחוק באמת הגיע אליו. לקח לבית המשפט שלוש שנים לקבל את ההחלטה המובנית מעליה. וגם זה רק ברוב של 6 מול 5. השופט לוי, שקיבל את אי חוקתיותו של החוק טען שצריך להתחשב בעובדה שהוא הולך לפוג בקרוב ולא לבטל אותו. לא יודע אם זאת תמימות או התממות. החוק, כמובן, לא בוטל. במקום זה הוספו לחוק שלוש שינויים: הקמת ועדת חריגים (שלא רק לא מאשר את רובן של הבקשות, אפילו לא דנה ברובן), החלת החוק לא רק על השטחים, אלא גם על לבנון,סוריה, עיראק(?) ואיראן וגם על כל מי ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (במילים אחרות, כל תושביו האנושיים של כדור הארץ מלבד, אולי, החלק הדני של אנטרטיקה והאי פיטקרן על 48 תושביו). בקיצור, אם החוק היה לא חוקתי קודם, על אחת כמה וכמה שהוא לא חוקתי עכשיו, ואם קודם הסיבה היחידה שהוא לא בוטל היא בגלל שתוקפו עמד לפוג, הרי שהיום, שברור שתוקפו לא עומד לפוג, ראוי היה לבטל אותו.
כידוע, לא כך חשב בית המשפט. קריאת פסק הדין המנומק היא מופת של דמגוגיה.
השופט רובינשטיין:
"מסיבה זו, אילו התרשמנו, כי הצעד היחיד שנוקטת החברה הישראלית כדי להגן על אזרחיה הוא הטלת המגבלות שבהוראת השעה (אשר במבחן התוצאה אכן פוגעות כמעט רק בציבור הערבי בישראל) – לא היה בעיני ספק כי דין הוראת השעה להתבטל. ככלל הוא הדין אילו התרשמתי, כי המחיר שנדרשת אוכלוסיה זו לשלם אינו עומד בְיַחַס למחירים אחרים שנדרשים יתר חלקי החברה לשלם. ללא הנמקה עניינית חזקה במיוחד, קשה להלום מצב שבו רק קבוצת מיעוט נפגעת אף אם הדבר נעשה "לתכלית ראויה". ואולם, הוראת השעה היא לְבֵנָה אחת בחומת המגן שמציבה החברה הישראלית אל מול סיכוני הטרור… ואל מול בעיות אחרות שהן בעלות אופי מהותי, אם לא אקסיסטנציאלי…. בהקשר הבטחוני החברה הישראלית מוכנה לשלם, ומשלמת בפועל, מחירים כבדים בעבור חומת מגן זאת … הן מחירים כלכליים – המתחלקים ככלל בחלוקה רוחבית על פני החברה כולה …; והן מחירים אחרים … ישנן קבוצות מיעוט – יהודים וערבים – בחברה הישראלית שאינן שותפות להם על הרוב (דוגמת השירות הצבאי בסדיר ובמילואים …)… מבט רחב זה מעלה, כי המחיר שנכפה על בני המיעוט הערבי בגדרי הוראת השעה אינו בחוסר פרופורציה למחירים חוקתיים אחרים שנאלצת החברה הישראלית כולה לשלם למען הביטחון הלאומי ולמען חוסן המסגרת המדינתית…"
או, במילים אחרות, אנחנו (היהודים) בחרנו לשלם מחיר כבד ולכן אין סיבה שהם (הערבים) יתלוננו שבחרנו שגם הם ישלמו מחיר כבד.
השופט מלצר:
"השאלה אינה רק כמה מעשי טרור בוצעו על ידי "מהגרי משפחה", אלא מהו האחוז של אלו בסך כל פעולות הטרור שביצעו אזרחים ישראלים. לפי הנתונים המובאים במאמר, ארבעים אחוז מערביי ישראל שהיו מעורבים בטרור בישראל בשנת 2006 היגרו לשטחה במסגרת איחוד משפחות משטחי הרשות הפלסטינית. זהו אחוז משמעותי, המעיד כי חלק ניכר ממעשי הטרור של תושבים בישראל בוצעו על ידי מהגרי משפחה מסוג ומאזור מסוים."
אם 100%(!) מרוצחי ראשי ממשלה בישראל היו דתיים/יהודים ממוצע תימני/יהודים. בעלי שם פרטי שמתחיל בי' אז לגיטימי להפלות כנגד כל הדתיים/יהודים ממוצע תימני/יהודים?
השפוטת נאור:
"מאז החלטת הממשלה משנת 2002 חלף עבר כמעט עשור. נשים שהן היום בנות 25 היו בנות 15 בעת החלטת הממשלה; גברים שהם היום בני 35 היו בני 25 בעת החלטת הממשלה. אין בידינו נתונים סטטיסטים, אך המשמעות של מעבר הזמן היא שרבים מאלה שהקימו משפחות עוד לפני החלטת הממשלה כבר הגישו בקשות לאיחוד משפחות, או שיכולים הם להגישן היום. גם לאלה שטרם הגיעו לגיל המאפשר להגיש בקשה כזו כבר יש אופק של תקווה. כוונתי היא לבני זוג שנישאו לפני החלטת הממשלה אך לא הגישו בשעתו בקשות, כך שהם לא יכלו ליהנות מהוראות המעבר שבחוק. בחלוף הזמן, מספר המשפחות שנישאו לפני החלטת הממשלה והחוק שאינן יכולות לזכות באיחוד משפחות התמעט ויש בכך, לדידי, כדי למתן במידה מסוימת את התוצאות הקשות, ואין ספק שקשות הן, של החוק… מבלי להקל ראש, חלילה, בקושי הנגרם למשפחות שהוקמו אחרי החלטת הממשלה או החוק – הרי בני זוג ישראליים שבחרו להקים משפחות לאחר ששונו מה שכינה חבר הכנסת זחאלקה "כללי המשחק", והקימו משפחות עם מי שכניסתו ארצה אסורה, עשו כן בידיעת המצב המשפטי בישראל."
או, במילים אחרות, מזל שחיכינו כל כך הרבה זמן, עכשיו הרבה מהאנשים שהחוק דפק כשחוקק כבר מבוגרים מספיק על מנת לקבל פטור, ומי שלא היה אמור לדעת לא להתאהב בפלשתינאי/ת.
"חברתי השופטת ארבל מוסיפה וקובעת כי "בלא מימוש הזכות – אין לך זכות", ותוהה "מה משמעות תהיה להכרתה של מדינה בזכות כלשהי ללא מתן האפשרות להגשימה בתוך תחומיה של אותה מדינה?" (פסקה 9 לפסק דינה). לדעתי יש ויש משמעות לזכות החוקתית לחיי משפחה גם בלא שנכרוך בה את הזכות להביא לישראל את בן הזוג הזר. כאשר בוחנים את הזכות החוקתית לחיי משפחה יש, בשלב הראשון, להגדיר את היקפה ולבחון האם היא כוללת גם זכות חוקתית להביא את בן הזוג הזר לישראל ולממש דווקא כאן את חיי הנישואין. הזכות לחיי משפחה היא עולם ומלואו. יש לזכות זו נגזרות רבות. כך, למשל, ניתן לראות בפסיקה כי הזכות לחיי משפחה כוללת את הזכות להינשא … היא כוללת את הזכות להורות … היא מצדיקה מתן אפשרות לאסירים לקיים טיפולי הפריה מלאכותית … היא מאפשרת לאסירים לעמוד בקשר עם בני משפחתם … בספרות האירופית מוזכר שהזכות לחיי משפחה כוללת, בין היתר, את הזכות להתחתן, את הזכות לבחור שם, את הזכות לשיתוף בהחלטות לגבי עתיד הילד ואת הזכות שילד לא יימסר לאימוץ ללא הסכמה או ידיעה של הורה … במשפט האמריקאי מתקיים דיון חשוב בשאלה האם הזכות לחיי משפחה כוללת גם את הזכות לקיים נישואים חד מיניים …"
אבל… כל הזכויות האלה מתממשות בתוך המדינה. אם אזרח ישראלי מתחתן עם אזרחים שוודית והם חיים בשוודיה, ורוצים לממש את זכותם להורות, אז הם יממשו אותה בשוודיה, וכל זמן שהם לא נכנסים לישראל ישראל לא יכולה לעשות שום דבר על מנת למנוע את מימוש הזכות. כאילו, דא?
השופט גרוניס:
"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית"
או, במילים אחרות, אם אחמד יתחתן אם אהובת ליבו זאת התאבדות לאומית?!
"פסילתו של החוק תביא לכך שאלפי פלסטינים ייכנסו לארץ בעקבות נישואיהם לאזרחי ישראל. אם יתברר בעתיד כי אלה הדוגלים בפסילתו של החוק טעו בהערכה נמוכה של הסיכון, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. כלומר, אם חלילה וחס יתברר שקיימת מעורבות במעשי טירור, ודאי שלא ניתן יהיה לתקן את הטעות. אפשר שניתן יהיה לבטל את מעמדם בארץ של אלה שיתברר כי היו מעורבים במעשי טירור, אך פתרון זה יבוא רק לאחר שהנזק – פגיעה בחיי אדם – כבר נגרם. מנגד, אם טועים אלה הסוברים שהחוק עומד במבחן החוקתי, הדבר יגרום לפגיעה באזרחי ישראל, שלא יוכלו להקים משפחות עם פלסטינים או שייגרם פיצול משפחתי בין בן הזוג הישראלי לבת הזוג הפלסטינית. חלילה לי מלזלזל בפגיעה זו, מה גם שמדובר מבחינה מספרית במספר לא קטן של אזרחי ישראל. עם זאת, יש להעמיד על כפות המאזניים פגיעה זו בזכות לחיי משפחה של אזרחים ישראלים מול הפגיעה הוודאית, על יסוד ניסיון העבר, בחייהם ובגופם של אזרחים ישראליים."
לפי אותו הגיון יש לסרס את כל גברי ישראל כי רבים מהם הולכים לרצוח את בת זוגן, ויפה שעה אחת קודם. אם יתברר בעתיד שצדקתי אז לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, מנגד, אם יתברר שטעיתי, הדבר יגרום לפגיעה באזרחי ישראל, שלא יוכלו לקיים יחסי מין ולהתרבות. חלילה לי מלזלזל בפגיעה זו, מה גם שמדובר מבחינה מספרית במספר לא קטן של אזרחי ישראל. עם זאת, יש להעמיד על כפות המאזניים פגיעה זו בזכות לחיי מין של אזרחים ישראלים מול הפגיעה הוודאית, על יסוד ניסיון העבר, בחייהם ובגופם של אזרחיות ישראל. הגיוני?
"עד כמה שידוע לי אין ולוּ מקרה אחד בעולם בו מדינה התירה כניסה לשטחה של אלפי נתיני אויב, בין למטרת נישואין ובין למטרה אחרת, בעת מלחמה או מאבק מזוין"
בלי להתאמץ יותר מידי אני דווקא יכול להביא לפחות מקרה אחד של מדינה שהתירה כניסה לשטחה של עשרות אלפי נתיני אוייב בעת מלחמה או מאבק מזויין, אבל מקרה של מדינה שלא מתירה לנתיה עצמם להכנס לתחומה, מקרה כזה באמת קשה למצוא.
השופט הנדל:
"עולה מן הנתונים העובדתיים שהובאו, כי בדיקה הסתברותית של פיגועים עתידיים, כמותם ואיכותם, כתוצאה מביטול האיסור הגורף, מצביעה על כך שהתועלת השולית רבה ביותר. כפי שציין חברי המשנה לנשיאה בעניין עדאלה: "אין זה החשש הערטילאי לשלום הציבור, שאותו הכרנו בפרשות קודמות… ביטחון הציבור דובר כאן בזכות לחיים ממש, ואותה מבקש החוק לשמר" (פסקה 16)."
בשם "הזכות לחיים עצמם" גם לא תאפשר לחשוד ברצח שאשמתו לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר להשתחרר?
השופט ריבלין
"המחוקק עשה להקטנתה כבר בעת שנידונה העתירה הקודמת. ההגבלה המוטלת בהוראת השעה לא חלה, מלכתחילה, על נישואין עם פלסטינאים המתגוררים במדינות שפסקו מלהיות מדינות אויב – מצריים וירדן…"
לא רק מצרים וירדן, גם קנדה, רוסיה, קטאר וקניה.
"… היא חלה אך על אלה המתגוררים באזור ממנו יוצאות פעולות איבה…"
לא ממש, היא לא חלה על תושבי אותם איזורים ממש אם הם במקרה יהודים.
"… או נתיני מדינות העושות ימים כלילות להשמדת ישראל."
נגיד איראן, בסדר, אבל לבנון וסוריה עושות ימים כלילות להשמדת ישראל? ועיראק?!
אם הסיבות שהניעו את המחוקקים והממשלה היו נקמה (בהתחלה) וחוסר נכונות להודות בטעות (בהמשך), הרי שברור שהסיבות שעומדות בפני בית המשפט שונות. ברור גם שהסיבות האלה לא יכולות להיות עייניות, לא יכול להיות נימוק ענייני לאשר תועבה כזאת, לכן נראה לי שנשארת רק הסיבה הפוליטית. לא פוליטית במובן של אידיאולוגיה מסויימת שמנסים השופטים לקדם, פוליטית במובן של הפחד (המוצדק בפני עצמו) של בית המשפט מהכנסת, הממשלה והציבור. ואם חשבו השופטים שנסיגה כל כך חדה תתן להם איזה מנוחה רגעית, הם יכולים לקרוא היום את קריאת המלחמה הקבועה של ימיני, גם ההתכופפות האחרונה לא תשכנע אף אחד משונאיו של בית המשפט, גם אם כל השופטים יהיו רובינשטיין וסולברג, עדיין עצם העובדה שיש במדינה גוף עם כח שיכול לא להסכים איתם לא תניח להם לעולם.
תגובות אחרונות