"אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת"

הסיפור הזה מתחיל באינתיפאדה השניה. השילוב של גל הפיגועים הנורא ומהומות אוקטובר פגע בתקוה הישראלית לשלום עם הפלשתינאים בשטחים ולשיוויון אזרחי לערביי ישראל. כנקמה חסרת הגיון בתושבים הערבים המציאה ישראל את "חוק האזרחות והכניסה לישראל". החוק מכיל הרבה ממבו ג'מבו משפטי, אבל המשמעות שלו הרבה יותר פשוט: ערבי/ה אזרח/ית ישראל שהתאהב בערבי/ה תושב/ת השטחים לא יכול לחיות איתה/ו בישראל. חוק שמפלה בבוטות בין אזרחי ישראל הערבים לאזרחיה היהודים. חוק שמפלה בבירור בין זכויות האדם (והזכות ל"לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת" היא זכות אדם בסיסית בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) של תושבי השטחים היהודים לתושביה הערבים. פשוט חוק שדופק את הערבים אזרחי ישראל, ומאלץ אותם לבחור בין משפחתם לבין גירוש ממדינתם. חוק דומה לו היה מחוקק במדינה אחרת וחל על יהודים היה זוכה, ובצדק, לכינוי גזעני. שני תירוצים  עיקריים עמדו לפני מחוקק החוק: התירוץ הבטחוני והתירוץ הדמוגרפי.

בדרך כלל, הבטחון הוא הנימוק הקל ביותר לשימוש על מנת לשלול זכויות אדם. שלילת זכויות בשם הבטחון היא פרקטיקה ישנה ומוכרת, אומרים שפרנקלין אמר: "אילו שמוותרים על החירות כדי להרוויח ביטחון לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון", והרבה יותר קל לוותר על חירותם של כמה ערבים מאשר על בטחונך שלך. אבל הפעם מדובר במקרה שאפשר לבדוק. לפי נתוני הממשלה: "היו 54 נתינים פלסטינים אשר רכשו מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות או גורמים הקשורים אליהם ישירות, מעורבים בפעילות טרור". 54 אנשים היו "מעורבים", בעצם לא, או שהם היו מעורבים או ש"גורמים הקשורים אליהם ישירות" (נגיד, בני דודים?) היו "מעורבים". כמה מתוכם הורשעו ממש? לצורך הדיון נניח שכולם. מתוך יותר ממאה אלף בני אדם זה קצת יותר מחצי פרומיל. האם מי מאיתנו היה מסכים להפרד ממשפחתו בגלל שיש סיכוי של חצי פרומיל של פגיעה בביטחון?! כשאנחנו מרשיעים בן אדם ברצח אנחנו דורשים וודאות מעבר לכל ספק סביר, ואילו כאן אנחנו גוזרים גירוש כשיש לנו ודאות של פחות מפרומיל. ברור, שבמקרה זה הטיעון הביטחוני פשוט מגוחך, יש דרכים הרבה יותר קלות ויעילות למנוע פיגועים. כמובן שגם אילו התירוץ הביטחוני היה עומד על משהו יותר מוצק, היה ראוי לפסול אותו על הסף, פשוט לא ראוי לפסול את זכויותיהם של אזרחיך על בסיס אתני.

הטיעון השני מביך עוד יותר. אנחנו מדברים על 3,000 אנשים בשנה, מול עשרים אלף עולים ומאה עשרים תינוקות זה ממש לא מספר. למעשה, כל שנה נולדים שלושים אלף תינוקות ערבים, פי עשר! במילים אחרות, בערך כמו לרוקן את הים בכפית. כדאי לשים לב שהטיעון הדמוגרפי סותר (מספרית) את הטיעון הביטחוני, ז"א ככל שמספר המהגרים גבוה יותר, ככה האחוזון של אותם 54 נמוך יותר, וההפך. וגם אם נגיד והטיעון הדמוגרפי היה נשען על מספרים "מוצלחים" יותר, מה זה בעצם אומר? הרי זה לא שבלי החוק תושבי השטחים לא היו קיימים, הם עדיין חיים, עדיין תחת שלטון ישראל, ועדיין אמורים להיות נספרים תחת כל ספירה דמוגרפית, לכן אותה "סכנה דמוגרפית" שהם מהווים בטייבה הם מהווים גם בג'נין. כמובן שמעבר לזה, לא ראוי לה למדינה להתייחס לאזרחיה שווי הזכויות כאל "סכנה דמוגרפית", השלב הבא עלול להיות עידוד הפלות…

החוק עבר בכנסת חמומת מח (כן היו כאלה גם אז) ב-2003 כ"חוק זמני" לשנה. אנחנו, אגב, ב-2012, והחוק עדיין מתחדש מידי שנה מתוקף האינרציה יותר מכל סיבה אחרת. לא מדובר באי צדק "המתגלה רק לעיני חכמי משפט", כל אחד ואחת מאיתנו יודע שאין למדינה מקום בחדר המיטות שלו, שאי אפשר לגרש אדם רק בגלל שהוא בחר להנשא למי שאינו לשביעות רצונה של המדינה ובוודאי שלא ראוי שחוק יכול רק על ערבים ולא על יהודים. מדובר באי צדק חד וחלק, אי צדק שדוקר את העין ומקומם את הלב. במדינת ישראל יש מוסד שאמור לטפל בדברים כאלה – בית המשפט הגבוה לצדק, והחוק באמת הגיע אליו. לקח לבית המשפט שלוש שנים לקבל את ההחלטה המובנית מעליה. וגם זה רק ברוב של 6 מול 5. השופט לוי, שקיבל את אי חוקתיותו של החוק טען שצריך להתחשב בעובדה שהוא הולך לפוג בקרוב ולא לבטל אותו. לא יודע אם זאת תמימות או התממות. החוק, כמובן, לא בוטל. במקום זה הוספו לחוק שלוש שינויים: הקמת ועדת חריגים (שלא רק לא מאשר את רובן של הבקשות, אפילו לא דנה ברובן), החלת החוק לא רק על השטחים, אלא גם על לבנון,סוריה, עיראק(?) ואיראן וגם על כל מי ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (במילים אחרות, כל תושביו האנושיים של כדור הארץ מלבד, אולי, החלק הדני של אנטרטיקה והאי פיטקרן על 48 תושביו). בקיצור, אם החוק היה לא חוקתי קודם, על אחת כמה וכמה שהוא לא חוקתי עכשיו, ואם קודם הסיבה היחידה שהוא לא בוטל היא בגלל שתוקפו עמד לפוג, הרי שהיום, שברור שתוקפו לא עומד לפוג, ראוי היה לבטל אותו.

כידוע, לא כך חשב בית המשפט. קריאת פסק הדין המנומק היא מופת של דמגוגיה.
השופט רובינשטיין:

"מסיבה זו, אילו התרשמנו, כי הצעד היחיד שנוקטת החברה הישראלית כדי להגן על אזרחיה הוא הטלת המגבלות שבהוראת השעה (אשר במבחן התוצאה אכן פוגעות כמעט רק בציבור הערבי בישראל) – לא היה בעיני ספק כי דין הוראת השעה להתבטל. ככלל הוא הדין אילו התרשמתי, כי המחיר שנדרשת אוכלוסיה זו לשלם אינו עומד בְיַחַס למחירים אחרים שנדרשים יתר חלקי החברה לשלם. ללא הנמקה עניינית חזקה במיוחד, קשה להלום מצב שבו רק קבוצת מיעוט נפגעת אף אם הדבר נעשה "לתכלית ראויה". ואולם, הוראת השעה היא לְבֵנָה אחת בחומת המגן שמציבה החברה הישראלית אל מול סיכוני הטרור… ואל מול בעיות אחרות שהן בעלות אופי מהותי, אם לא אקסיסטנציאלי…. בהקשר הבטחוני החברה הישראלית מוכנה לשלם, ומשלמת בפועל, מחירים כבדים בעבור חומת מגן זאת … הן מחירים כלכליים – המתחלקים ככלל בחלוקה רוחבית על פני החברה כולה …; והן מחירים אחרים … ישנן קבוצות מיעוט – יהודים וערבים – בחברה הישראלית שאינן שותפות להם על הרוב (דוגמת השירות הצבאי בסדיר ובמילואים …)… מבט רחב זה מעלה, כי המחיר שנכפה על בני המיעוט הערבי בגדרי הוראת השעה אינו בחוסר פרופורציה למחירים חוקתיים אחרים שנאלצת החברה הישראלית כולה לשלם למען הביטחון הלאומי ולמען חוסן המסגרת המדינתית…"

או, במילים אחרות, אנחנו (היהודים) בחרנו לשלם מחיר כבד ולכן אין סיבה שהם (הערבים) יתלוננו שבחרנו שגם הם ישלמו מחיר כבד.

השופט מלצר:

"השאלה אינה רק כמה מעשי טרור בוצעו על ידי "מהגרי משפחה", אלא מהו האחוז של אלו בסך כל פעולות הטרור שביצעו אזרחים ישראלים. לפי הנתונים המובאים במאמר, ארבעים אחוז מערביי ישראל שהיו מעורבים בטרור בישראל בשנת 2006 היגרו לשטחה במסגרת איחוד משפחות משטחי הרשות הפלסטינית. זהו אחוז משמעותי, המעיד כי חלק ניכר ממעשי הטרור של תושבים בישראל בוצעו על ידי מהגרי משפחה מסוג ומאזור מסוים."

אם 100%(!) מרוצחי ראשי ממשלה בישראל היו דתיים/יהודים ממוצע תימני/יהודים. בעלי שם פרטי שמתחיל בי' אז לגיטימי להפלות כנגד כל הדתיים/יהודים ממוצע תימני/יהודים?
השפוטת נאור:

"מאז החלטת הממשלה משנת 2002 חלף עבר כמעט עשור. נשים שהן היום בנות 25 היו בנות 15 בעת החלטת הממשלה; גברים שהם היום בני 35 היו בני 25 בעת החלטת הממשלה. אין בידינו נתונים סטטיסטים, אך המשמעות של מעבר הזמן היא שרבים מאלה שהקימו משפחות עוד לפני החלטת הממשלה כבר הגישו בקשות לאיחוד משפחות, או שיכולים הם להגישן היום. גם לאלה שטרם הגיעו לגיל המאפשר להגיש בקשה כזו כבר יש אופק של תקווה. כוונתי היא לבני זוג שנישאו לפני החלטת הממשלה אך לא הגישו בשעתו בקשות, כך שהם לא יכלו ליהנות מהוראות המעבר שבחוק. בחלוף הזמן, מספר המשפחות שנישאו לפני החלטת הממשלה והחוק שאינן יכולות לזכות באיחוד משפחות התמעט ויש בכך, לדידי, כדי למתן במידה מסוימת את התוצאות הקשות, ואין ספק שקשות הן, של החוק… מבלי להקל ראש, חלילה, בקושי הנגרם למשפחות שהוקמו אחרי החלטת הממשלה או החוק – הרי בני זוג ישראליים שבחרו להקים משפחות לאחר ששונו מה שכינה חבר הכנסת זחאלקה "כללי המשחק", והקימו משפחות עם מי שכניסתו ארצה אסורה, עשו כן בידיעת המצב המשפטי בישראל."

או, במילים אחרות, מזל שחיכינו כל כך הרבה זמן, עכשיו הרבה מהאנשים שהחוק דפק כשחוקק כבר מבוגרים מספיק על מנת לקבל פטור, ומי שלא היה אמור לדעת לא להתאהב בפלשתינאי/ת.

"חברתי השופטת ארבל מוסיפה וקובעת כי "בלא מימוש הזכות – אין לך זכות", ותוהה "מה משמעות תהיה להכרתה של מדינה בזכות כלשהי ללא מתן האפשרות להגשימה בתוך תחומיה של אותה מדינה?" (פסקה 9 לפסק דינה). לדעתי יש ויש משמעות לזכות החוקתית לחיי משפחה גם בלא שנכרוך בה את הזכות להביא לישראל את בן הזוג הזר. כאשר בוחנים את הזכות החוקתית לחיי משפחה יש, בשלב הראשון, להגדיר את היקפה ולבחון האם היא כוללת גם זכות חוקתית להביא את בן הזוג הזר לישראל ולממש דווקא כאן את חיי הנישואין. הזכות לחיי משפחה היא עולם ומלואו. יש לזכות זו נגזרות רבות. כך, למשל, ניתן לראות בפסיקה כי הזכות לחיי משפחה כוללת את הזכות להינשא … היא כוללת את הזכות להורות … היא מצדיקה מתן אפשרות לאסירים לקיים טיפולי הפריה מלאכותית … היא מאפשרת לאסירים לעמוד בקשר עם בני משפחתם … בספרות האירופית מוזכר שהזכות לחיי משפחה כוללת, בין היתר, את הזכות להתחתן, את הזכות לבחור שם, את הזכות לשיתוף בהחלטות לגבי עתיד הילד ואת הזכות שילד לא יימסר לאימוץ ללא הסכמה או ידיעה של הורה … במשפט האמריקאי מתקיים דיון חשוב בשאלה האם הזכות לחיי משפחה כוללת גם את הזכות לקיים נישואים חד מיניים …"

אבל… כל הזכויות האלה מתממשות בתוך המדינה. אם אזרח ישראלי מתחתן עם אזרחים שוודית והם חיים בשוודיה, ורוצים לממש את זכותם להורות, אז הם יממשו אותה בשוודיה, וכל זמן שהם לא נכנסים לישראל ישראל לא יכולה לעשות שום דבר על מנת למנוע את מימוש הזכות. כאילו, דא?
השופט גרוניס:

"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית"

או, במילים אחרות, אם אחמד יתחתן אם אהובת ליבו זאת התאבדות לאומית?!

"פסילתו של החוק תביא לכך שאלפי פלסטינים ייכנסו לארץ בעקבות נישואיהם לאזרחי ישראל. אם יתברר בעתיד כי אלה הדוגלים בפסילתו של החוק טעו בהערכה נמוכה של הסיכון, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. כלומר, אם חלילה וחס יתברר שקיימת מעורבות במעשי טירור, ודאי שלא ניתן יהיה לתקן את הטעות. אפשר שניתן יהיה לבטל את מעמדם בארץ של אלה שיתברר כי היו מעורבים במעשי טירור, אך פתרון זה יבוא רק לאחר שהנזק – פגיעה בחיי אדם – כבר נגרם. מנגד, אם טועים אלה הסוברים שהחוק עומד במבחן החוקתי, הדבר יגרום לפגיעה באזרחי ישראל, שלא יוכלו להקים משפחות עם פלסטינים או שייגרם פיצול משפחתי בין בן הזוג הישראלי לבת הזוג הפלסטינית. חלילה לי מלזלזל בפגיעה זו, מה גם שמדובר מבחינה מספרית במספר לא קטן של אזרחי ישראל. עם זאת, יש להעמיד על כפות המאזניים פגיעה זו בזכות לחיי משפחה של אזרחים ישראלים מול הפגיעה הוודאית, על יסוד ניסיון העבר, בחייהם ובגופם של אזרחים ישראליים."

לפי אותו הגיון יש לסרס את כל גברי ישראל כי רבים מהם הולכים לרצוח את בת זוגן, ויפה שעה אחת קודם. אם יתברר בעתיד שצדקתי אז לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, מנגד, אם יתברר שטעיתי, הדבר יגרום לפגיעה באזרחי ישראל, שלא יוכלו לקיים יחסי מין ולהתרבות. חלילה לי מלזלזל בפגיעה זו, מה גם שמדובר מבחינה מספרית במספר לא קטן של אזרחי ישראל. עם זאת, יש להעמיד על כפות המאזניים פגיעה זו בזכות לחיי מין של אזרחים ישראלים מול הפגיעה הוודאית, על יסוד ניסיון העבר, בחייהם ובגופם של אזרחיות ישראל. הגיוני?

"עד כמה שידוע לי אין ולוּ מקרה אחד בעולם בו מדינה התירה כניסה לשטחה של אלפי נתיני אויב, בין למטרת נישואין ובין למטרה אחרת, בעת מלחמה או מאבק מזוין"

בלי להתאמץ יותר מידי אני דווקא יכול להביא לפחות מקרה אחד של מדינה שהתירה כניסה לשטחה של עשרות אלפי נתיני אוייב בעת מלחמה או מאבק מזויין, אבל מקרה של מדינה שלא מתירה לנתיה עצמם להכנס לתחומה, מקרה כזה באמת קשה למצוא.

השופט הנדל:

"עולה מן הנתונים העובדתיים שהובאו, כי בדיקה הסתברותית של פיגועים עתידיים, כמותם ואיכותם, כתוצאה מביטול האיסור הגורף, מצביעה על כך שהתועלת השולית רבה ביותר. כפי שציין חברי המשנה לנשיאה בעניין עדאלה: "אין זה החשש הערטילאי לשלום הציבור, שאותו הכרנו בפרשות קודמות… ביטחון הציבור דובר כאן בזכות לחיים ממש, ואותה מבקש החוק לשמר" (פסקה 16)."

בשם "הזכות לחיים עצמם" גם לא תאפשר לחשוד ברצח שאשמתו לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר להשתחרר?

השופט ריבלין

"המחוקק עשה להקטנתה כבר בעת שנידונה העתירה הקודמת. ההגבלה המוטלת בהוראת השעה לא חלה, מלכתחילה, על נישואין עם פלסטינאים המתגוררים במדינות שפסקו מלהיות מדינות אויב – מצריים וירדן…"

לא רק מצרים וירדן, גם קנדה, רוסיה, קטאר וקניה.

"… היא חלה אך על אלה המתגוררים באזור ממנו יוצאות פעולות איבה…"

לא ממש, היא לא חלה על תושבי אותם איזורים ממש אם הם במקרה יהודים.

"… או נתיני מדינות העושות ימים כלילות להשמדת ישראל."

נגיד איראן, בסדר, אבל לבנון וסוריה עושות ימים כלילות להשמדת ישראל? ועיראק?!

אם הסיבות שהניעו את המחוקקים והממשלה היו נקמה (בהתחלה) וחוסר נכונות להודות בטעות (בהמשך), הרי שברור שהסיבות שעומדות בפני בית המשפט שונות. ברור גם שהסיבות האלה לא יכולות להיות עייניות, לא יכול להיות נימוק ענייני לאשר תועבה כזאת, לכן נראה לי שנשארת רק הסיבה הפוליטית. לא פוליטית במובן של אידיאולוגיה מסויימת שמנסים השופטים לקדם, פוליטית במובן של הפחד (המוצדק בפני עצמו) של בית המשפט מהכנסת, הממשלה והציבור. ואם חשבו השופטים שנסיגה כל כך חדה תתן להם איזה מנוחה רגעית, הם יכולים לקרוא היום את קריאת המלחמה הקבועה של ימיני, גם ההתכופפות האחרונה לא תשכנע אף אחד משונאיו של בית המשפט, גם אם כל השופטים יהיו רובינשטיין וסולברג, עדיין עצם העובדה שיש במדינה גוף עם כח שיכול לא להסכים איתם לא תניח להם לעולם.

עיוורון עצמי יזום

"מי שמופלים לרעה ביו"ש הם דווקא היהודים" – נדב העצני במאמר שאמור לדבר בעד העובדות שובר שיא דמגוגי שכמותו לא ראיתי הרבה זמן. מה גורם לאדם שפוי ומשכיל לכתוב מאמר שמדבר על זה ש"צריך לבדוק את העובדות" לכתוב שקר כל כך בוטה? האם הוא באמת לא שמע אף פעם על העובדה שדווקא ה"לא יהודים" ביו"ש הם אלה שמופלים לרעה, אלא שלא זוכים לזכות לבחור ולהבחר, בחופש התנועה, בחופש הדיבור, בחופש ההתארגנות, בזכות הקניין, בחופש הדת או בכל חירות מינימלים אחרת?

איך לא לייצר מריטוקרטיה

מריטוקרטיה היא שלטון המוכשרים, אבל בטקסט למטה אני לא מתכוון דווקא לשלטון המוכשרים אלא יותר למערכת שבא המיון מתבצע לפי הכישורים של המועמדים ומצליחה להביא למצב בו המוכשרים ביותר הם אלה שמגיעים למקומות בהם הכשרון שלהם מגיע לידי ביטוי (לא דווקא לשלטון). מול המריטוקרטיה (במובן הזה) קיימת האריסטוקרטיה (שבה המיון הוא לפי שיוך משפחתי), האוליגרכיה (המיון הוא לפי המצב הכלכלי) או  בכלל מערכות בהן המיון הוא אקראי או לפי קריטריון לא רלוונטי (כמו בלילופוט של סוויפט) אחר. די ברור למה מריטוקרטיה זה טוב, וגם די ברור שמריטורטיה אמיתית לא באמת אפשרית, אבל בכל זאת, אפשר לנסות להתקרב למריטוקרטיה ואפשר לייצר מערכת שהיא במודע ומבוון לא מריטוקרטית. כמובן שהעובדה שמערכת בנויה בצורה לא מריטוקרטית לא אומר שמי שהצליח בה הוא לא מוכשר או שמי שלא הצליח בה הוא כן מוכשר (או אפילו שהיה לו פוטנציאל להיות מוכשר). מה שאני מנסה לעשות בעצם זה להסביר למה לדעתי חלק דרכי המיון המקובלים בחברה שלנו לתפקידים רבים וחשובים הם לא כאלה, ולכן האנשים שמגיעים לאותם תפקידים הם לא באמת האנשים שמוכשרים ביותר לתפקיד.

אמנם קשה לחשוב על מערכת מריטוקרטית באמת, אבל אני חושב שכדורגל הוא דוגמא שמתקרבת לזה. בסופו של דבר, לנבחרות ולקבוצות הגדולות בליגות הבכירות באירופה מגיעים  באמת השחקנים המוכשרים ביותר בעולם (מחוץ לארה"ב, סין, הודו ועוד כל מיני מדינות קטנות ולא חשובות.).

הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת למצוא ולהכשיר את המוכשרים ביותר הוא למצוא את אלה שיתקבלו לתחילת ההכשרה. לצורך זה הדבר הפשוט ביותר הוא להגדיל את מספר המועמדים בתחילת ההכשרה ככל האפשר. אנשים יכנסו להכשרה לתפקיד מסויים אם הם:

1. יחשבו שהם יכולים לסיים אותו בהצלחה.
2. יחשבו שהם יכולים להתקבל אליו.
3. יחשבו שכדאי להם לנסות.
4. יחשבו שהתהליך ההכשרה עצמו הוא סביר.

בכדורגל זה קל. כל הילדים משחקים כדורגל, מורי הספורט והמועדונים מחפשים כשרונות בכל הארץ, אין לאף אחד סיבה לסרב, ותהליך ההכשרה נשמע בהתחלה סביר. עריכת דין, למשל, לא מקיימת אף אחד מהתנאים האלה: אין שום קשר אמיתי בין מי שחושב שיעמוד בלימודי משפטים והתמחות למי שיהיה באמת עורך דין מוכשר. אין קשר בין מי שחושב שיש לו פסיכומטרי ובגרות מתאימים למי שיהיה באמת עורך דין מוכשר. אמנם לעורך דין יש תדמיתת שמושכת צעירים מסוג מסויים, אבל מצד שני אין ספק שמרתיעה רבים אחרים שיכלו, אולי, להיות עורכי דין מוכשרים. תהליך ההכשרה לעריכת דין נשמע לגמרי לא סביר. לכן, בזמן שהמבחר של מערכת ה"כדורגל" מקיפה, המבחר של מערכת "עריכת דין" מוגבלת מראש, מה שמקטין את הסיכוי שלה להיות מריטוקרטיה.

אחרי שהגדלנו את המבחר מתחיל המיון הראשוני. חבל להשקיע יותר מידי משאבים על מנת להכשיר את מי שברור שאינו מתאים אבל מצד שני לא כדאי לוותר מראש על מי שיש לו פוטנציאל. לצורך זה המבחן הראשוני צריך להיות רלוונטי ככל האפשר באופן שימדוד ככל הניתן גם את הפוטנציאל של הנבחן וגם את היכולת שלו לממש את אותו פוטנציאל. בכדורגל, למשל, יהיה מגוחך למדוד את הידע של המועמדים בסינית, ולעומת זאת, נשמע לי די סביר לא לקבל ילדים חסרי קואורדינציה. לעומת זאת, תנאי הקבלה לרוב המקצועות האקדמים כוללים שקלול מוזר של מבחני בגרות ומבחן פסיכומטרי. השילוב הזה, כך נטען, מנבא בצורה המוצלחת ביותר את ההצלחה של הסטודנט הפוטניצאלי בלימודים האקדמיים, אבל הלימודים האקדמים הם לא המטרה (בדיון הזה) אלא האמצעי, ואני לא חושב שאפשר לטעון שיש קשר בין הצלחה בפסיכומטרי או במבחני הבגרות לבין הצלחה ב.. למשל… הנדסה. יותר מזה, השקלול מתבצע באופן כמעט חד ממדי, לא בודקים אם היכולות של המועמד מתאימות ללימודי תקשורת באופן שונה מאשר ההתאמה שלו ללימודי סטטיסטיקה.

אחרי שיש לנו אוסף של מועמדים לתפקיד אנחנו צריכים להכשיר אותם. נראה לי שההכשרה צריכה לעמוד בתנאים די פשוטים:

1. זמן ההכשרה צריך להיות סביר לתפקיד.
2. ההכשרה צריכה להיות רלוונטית לתפקיד.
3. בזמן ההכשרה המועמד צריך לקבל תנאים סבירים (אחרת המוכשרים יפרשו ומי שישאר הם העשירים שיש להם את הזמן להשקיע והלא מוכשרים שאין להם מקום אחר).

אם, למשל, נסתכל על רפואה, אז ברור שזמן ההכשרה הוא לא סביר, רופא שמתחיל את ההכשרה שלו אחרי שירות צבאי יסיים אותה בשנות הארבעים לחייו. לא ברור גם כמה ההכשרה עצמה היא רלוונטית לתפקיד המיועד, ובטח שבזמן ההכשרה המתמחים (ועל אחת כמה וכמה הסטודנטים שעוד לא התחילו בהתמחות) לא מקבלים תנאים תחרותיים.

באופן טבעי גם תוך כדי ההכשרה כדאי גם למיין את המועמדים, גם לנפות את מי שלא מתאים וגם לנטב את המתאימים למקומות בהם הם יוכלו לממש את מקסימום הפוטנציאל שלהם. נראה לי שהדרך הפשוטה ביותר לבצע את זה צריכה לכלול:

1. בסיס כמה שיותר רחב שמתפצל כמה שיותר רחוק מההתחלה. בכדורגל, למשל, לא נרצה להחליט שילד מסויים יהיה חלוץ ואחר יהיה בלם, עדיף ללמד את כולם את כל התפקידים בהתחלה, ורק כשהם יתבגרו ונכיר את התכונות שלהם טוב יותר נוכל להכין אותם נכון.
2. מבחנים רבים ככל האפשר. כל אדם יכול לתפוש יום לא טוב, ודי דבילי להעיף אדם שנכשל במבחן אחד בלבד. יותר מזה, זה מזמין בינוניות ומכניס אקראיות. נכון שלא היינו רוצים שהמנתח שלנו יתפוס יום לא טוב דווקא בניתוח שלנו, אבל כל זמן שהוא אנושי אי אפשר להתעלם שיהיו לו ימים כאלה.
3. יעוץ והכוונה אישית תוך כדי ההתמחות. אם הילד מוכיח כשרון בכדרור אבל רוצה להיות שוער אין סיבה לא להגיד לו שכדאי לו לשקול לעבור עמדה.

אני מתקשה לחשוב על תחום אקדמי אחד בו מתממשים התנאים האלה ממש. למעשה, כשאתה נכנס לאקדמיה אתה כבר בחרת את תחום התתמחות העיקרי שלך, וכל זה על סמך לימודי התיכון, חברים, ספרים או סרטים, בלי קשר ליכולות האמיתיות שלך או למה שבאמת מעניין אותך. ברוב התחומים יש כמה מבחנים בסוף הסמסטר שיקבעו את הציון שלך באופן כמעט בלעדי (ויש מקצועות, כמו עריכת דין, בהם יש עוד מבחן אחד שקובע את גודל הלימודים שלך, ולמרבה הגיחוך עוד שמים אותו בסוף).  ויועצים שבאמת בודקים יחד איתך מה כדאי לך קיימים רק בסרטים.

בסופו של דבר יש תחומים בהם מתקיימים תנאים יותר נוחים ויש בהם קיימים פחות, אבל נראה לי שדווקא בכמה מהמקצועות החשובים ביותר (רפואה, עריכת דין, עיתונאות, אמנות, מחקר, הנדסה…) לא מתקיימים תנאים כאלה בכלל, ולא פלא שבסוף אנחנו מוצאים עורכי דין לא מוכשרים מונעים מרופאים לא מוכשרים להתפטר.

זכרון קצר?

ב-2007 ראש הממשלה היא אהוד אולמרט ושר המשפטים שלו היה דניאל פרידמן. אז, כמו היום, היה מאבק בין הימין לבית המשפט. אז, להבדיל מהיום, קדימה התגייסה לצד הימני של המאבק. אחד מהצעות החקיקה של גרוניס, תיקון 45 של חוק בתי המשפט. התיקון כלל שלוש שינויים, הגבלת כהונתם של נשיאי בית המשפט לשבע שנים (במקום כהונה בלתי מוגבלת), הגדלת זמן המינוי לשבע שנים (במקום ארבע), ומניעה בחוק של מינוי אדם לתקופה של פחות משלוש שנים. הצעת החוק הובאה לקריאה ראשונה בכנסת במאי, והנימוק של פרידמן לסעיף האחרון היה:

"בדרך זו הוא מבטיח שלא יהיו חילופים מהירים אך ורק לצורך הענקת תואר או הבטחת פנסיה. אדם שממנים אותו לתפקיד – אין מקום לחילופים מהירים כל כמה חודשים; אדם שמתמנה לתפקיד כזה צריך להיות מסוגל לכהן בו תקופה של שלוש שנים לפחות."

חברי הכנסת אינם טיפשים וכבר בדיון הזה העיר חבר הכנסת זאב:

"אני חושב שההצעה להטיל מגבלה על מינוי לכהונת נשיא וסגן נשיא של בית-משפט, לגבי שופט שלא יוכל לכהן בתפקיד במשך שלוש שנים לפחות – המשמעות היא שאם שופט כיהן כשופט עד גיל ‎67, והיה שופט טוב, מוצלח ביותר, משום שהוא בגיל ‎67 ויש לו עוד שלוש שנים לכהן, הוא לא יכול להיות נשיא בית-המשפט גם אם היה סגן נשיא. אני מדבר על נשיא בית-משפט מחוזי. לא צריך ללכת לקיצוניות בעניין הזה, משום "והדרת פני זקן". אם הוא באמת מוצלח וראוי, אני חושב שזו פגיעה קשה לשים צעיר ממנו רק משום שהוא שלוש שנים לפני גיל הפרישה. אדוני השר, אני חושב שכדאי לתת את הדעת על העניין הזה ולשקול את זה שוב."

ההצעה הגיעה לועדה, וחודשיים אחר כך בלי יותר מידי שינויים משם עברה לקריאה שניה ושלישית בכנסת. שוב אותה בצעה ממש, הפעם חבר הכנסת זאב לא אמר כלום, אבל חבר הכנסת כהן העלה שוב את אותה בעיה:

"מה בעצם עמד ברקע העניין? ממש נעשה מחקר, אני מבין מפי רבותי המלומדים, ומצאו ששופטים לאחר שבע שנים מתבלים. והם ממש מתקלקלים ומקלקלים את מערכת המשפט. ומצאו, שאם נותרו לאדם פחות משלוש שנים להתמנות לתפקיד, הרי הוא ממש בערוב ימיו. הוא גמר. הוא נגמר. אני רוצה להגיד לכם שהגישה הזאת, אפילו לזיקנה, היא בזויה. זיקנה איננה תמיד – לא זיקנה, וגם לא בגרות – אינה באה לבזות את חייו של האדם. לעתים קרובות שופטים מגיעים לשיאם דווקא לאחר כמה שנים."

ענה לו חבר הכנסת רותם:

"לכן, רבותי, החוק הזה הוא חוק ראוי. הוא חוק טכני. אל תעשו ממנו קרדום לחפור בו כדי להילחם בשר המשפטים ולהצדיק את מערכת המשפט, שאם היא לא תוגבל על-ידינו היא תאבד את עצמה לדעת. תודה, אדוני."

החוק, אגב, עבר עם 49 תומכים ו-5 מתנגדים. שום הסתייגות לא קיבלה יותר מ-20 תומכים, והיום הוא חלק מספר החוקים שלנו. ארבע שנים עברו, רן כהן כבר לא חבר כנסת, אבל חבר הכנסת רותם עדיין חבר כנסת. והיום כשיש חברי כנסת שמנסים למחוק את החוק הראוי הזהאפשר היה לצפות מחבר הכנסת רותם להלחם בהם ולהאבק על מנת לשמור עליו. במקום זה משום מה אנחנו מוצאים את חבר הכנסת רותם נלחם נגד אותו "חוק ראוי".

למה המאבק נגד מגדל בבל חשוב

מילים הם המצאה של בני האדם. לפני שבני האדם המציאו את המילה "עץ" היא לא הייתה קיימת. ז"א היו קיימים עצים אבל לא היה להם שם. ז"א מן הסתם היה להם שם בשפה אחרת, אבל גם השם הזה בא אחרי הרבה מותו של העץ הראשון. עצים הרי קיימים רבה לפני בני אדם. אין למילה "עץ", קריא לצמד האותיות ע' וצ', או לדרך שבא אנחנו מבטאים אותן ביחד שום משמעות מיסטית מעבר לצירוף של שתי אותיות והדרך שאנחנו מבטאים אותן ביחד.אין שום עץ אידיאלי בשמיים או בכל מקום אחר, "עץ" הוא בסך הכל סימן שבעזרתו אנחנו מעבירים זה לזה את המושג עץ בקיצור וביעילות. אם נאבד את המשמעות של המילה, אם כשאחד יגיד "עץ" הוא יתכוון לשיח וחברו ישמע "עץ" ויבין שרך, המילה עץ (או כל מילה אחרת) לא תשרת את מטרתה ותהפוך להיות כלי חסר תועלת. זה לא שהעצים יפסיקו להתקיים, שאנשים יפסיקו לחשוב על עצים או לרצות להעביר זה לזה מידע על עצים, רק שהכלי הכל כך שימושי – המילה "עץ" – יהפוך להיות לא שמיש. אולי מישהו ימציא מילה אחר שתתקבל על ידי הציבור ותחליף את המילה "עץ" אולי לא ואנשים ימצאו את הדו שיח ביניהם בנוגע לעצים בלתי אפשרי. להועיל זה בטח לא יועיל.

את המאה ה-20 סיימנו שרעיונות שבמהלכה נחשבו לשחקנים לגיטימיים במשחק הפוליטי נחשבו לפסולים: גזענות, לאומנות, דיקטטורה, שוביניזם, אריסטורקטיה, אפרטהייד, סגרדציה, פאשיזם, קומניזם, כיבוש, עבדות… מצד שני, רעיונות אחרים הפכו משחקנים לגיטמים לסמל הטוב: צדק, שיוויון, חירות, פמיניזם, שלטון החוק, דמוקרטיה, אינטגרציה, ליברליזם… היסטורית הרעיונות ה"רעים" נכשלו, חלקם במלחמות, חלקם בקרבות פוליטיים, חלקם בנסיונות מימוש כושלים, בזמן שהרעיונות ה"טובים" ניצחו. האנשים שהחזיקו ברעיונות הרעים לא נעלמו, חלק גדול מהם המשיך בחייו, חלקם שינו קצת את דעתם, חלקם לא.

כשהרעיון שלך נכשל ואתה רוצה להמשיך במאבק הציבורי, אתה צריך להתמודד עם העובדות, להסביר למה נכשלת, למה בפעם הבאה זה יהיה טוב יותר… הרבה יותר פשוט זה להלחם במילים. כמו שהקומניסטים קראו למדינות שלהם "דמוקרטיה עממית" למרות שלא היו דמוקרטיות. הרי עם ההוויה קובעת את התודעה אז אפשר לשנות רק את השם של המושג ואז אף אחד לא יחשוב שזה לא בסדר. אם רק נקרא למלחמה שלום, כולם יחשבו שמלחמה זה שלום, ובגלל שכולם אוהבים את השלום, הם יאהבו את המלחמה. אני חושב שבפסקה הראשונה הסברתי למה זה רעיון מגוחך, אבל משום מה הוא הופך להיות יותר ויותר פופולרי. ושוב אנחנו מוצאים אנשים שמצהירים על מאבק במרקסיזם מאמצים את המטריאליזם דיאלקטי (ושוב מתברר שאין באמת הבדל בין ההגליאנים משמאל לאלה מימין).

ככה אנחנו נמצאים תחת מאבק ארוך על משמעותה של כל מילה. במקום להסביר למה עבדות זה טוב, מסבירים לנו תומכי העבדות למה ההגדרה שלנו לעבדות היא הגדרה לא נכונה ועבדות היא בעצם חירות, וחירות היא עבדות. ברור שכשדיון נכנס לסמנטיקה הוא אבוד. זה לא שבאמת מישהו ישתכנע לתמוך בעבדות רק בגלל שנקרא לה חירות, אבל אם במקום להסביר למה עבדות זה רע וחירות זה טוב צריך להסביר למה X הוא חירות ו-Y הוא עבדות, אף אחד לא ישתכנע. אין לי שמץ של מושג אם המטרה של משכתבי השפה היא באמת לשכנע או פשוט למנוע דיון, אבל התוצאה היחידה שתתאפשר אם נקבל את שינוי השפה כאופציה היא סופו של הדיון, כל דיון. אם מחר כל אחד יחליט שעץ מסמן משהו אחר, אין שום דרך להשתמש במילה עץ בדיון, ואם זה יקרא לכל מילה, לא נוכל לדבר זה עם זה. לכן, המאבק הזה הוא חשוב, נכון שלא מדובר במאבק על ערך כלשהו, אבל מדובר במטה-מאבק, מאבק על האפשרות להמשיך לנהל דיונים עתידיים, מאבק על האפשרות להבין ולהיות מובן.

X, עניין מוזר ומופלא

פרופ' עידן לנדו נשפט על סירוב לשרת במילואים וקיבל שבוע מאסר. המעסיק שלו, אוניברסיטת בן גוריון, החליט לא לשלם לו משכורת על אותו שבוע (למעשה, רק את החלק במשכורת שמיועד למחקר). לנדו טוען ש: "לא ברור כלל מדוע יש מקום לפיצוי כאשר אין שום ראיה לנזק" והאוניברסיטה טוענת ש:"ביטוח לאומי אינו מפצה את המוסד על תקופת הכליאה". בעקבות זה החליט לנדו לענות למבקריו בפוסט מיוחד (וסגור לתגובות) בו הוא מנמק למה מחקר אקדמי שונה מכל עבודה אחרת ולכן הוא צריך לקבל תשלום גם על זמן הישיבה בכלא בזמן שכל עובד אחר במשק לא.

אולי לפני הדיון בטענה עצמה כדאי להבהיר את העמדה שלי. אני מתנגד לשירות חובה, אני חושב שמדובר באחד הדברים המטופשים, המרושעים והמזיקים ביותר שקיימים במדינת ישראל. אני מתנגד לחובת המילואים שנגזרת משירות החובה. אני חושב שסירוב אזרחי לחוק לא צודק הוא לא רק זכות, אלא אפילו חובה של כל אזרח הגון. במילים אחרות, אני מכבד את לנדו על סירובו לשרת במילואים, וחושב שהוא עשה את המעשה הראוי. מצד שני, ויש כאן צד שני, מה הסיבה שלא כל מי שחושב שמילואים זה דבר מיותר מסרב? מה הסיבה שאנשים ממלאים חוקים שבהם הם לא מאמינים? אני חושב שזה בגלל שיש לסירוב אזרחי מחיר. המחיר על סירוב לשרת במילואים מתחלק לשלוש:

1. תשלום חברתי. הסטיגמה של "מסרב לשרת במילואים" עלולה אולי לפגוע במיקום החברתי של האדם. אני לא חושב שזה רלונטי היום בחברה בה מסתובב פרופ' לנדו (או החברה בה אני מסתובב).
2. העונש עצמו – הישיבה בכלא. כל מי שהיה בכלא צבאי יודע שלא מדובר במשהו באמת קשה יותר ממילואים רגילים. פרופ' לנדו, שהיה בכלא, בטח יודע את זה (ועובדה שהטיעון שלו הוא: "עבדתי גם בכלא").
3. המחיר הכספי. בסדיר מדובר באיחור בתאריך השחרור (והתחלת העבודה האמיתית) ובמילואים  התשלום הכספי הוא שאתה לא מקבל משכורת על תקופת המאסר.

במילים אחרות, לנדו רוצה לסרב בלי לשלם את המחיר. אם ד"ר קינג אמר: "המפר חוק בלתי-צודק חייב לעשות זאת בגלוי, באהבה (…) ומתוך נכונות לתת על כך את הדין", לנדו רוצה להפר את החוק בגלוי, באהבה ומתוך הנחה שהוא לא יתן על כך את הדין, ועל זה אני מעריך אותו קצת פחות.

עכשיו, לעניין, האם באמת עבודה במחקר אקדמי היא כל כך שונה משאר העבודות? פרופ' לנדו מעלה 3 טיעונים (והרבה סיפורים מסביב):

 "בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק."

זה אמנם נכון לגבי עובדי פס ייצור (יש לי תחושה שכשלנדו, ולא רק הוא, חושב על "מקום עבודה אחר" הוא חושב על עובדי פס ייצור) אבל זה בוודאי לא נכון לגבי הרבה מקומות העבודה המודרנים. עורכי דין, כלכלנים, מהנדסים, עיתונאים, אדריכלים, פוליטיקאים… כולם יכולים לעבוד מכל מקום (יש לי מכר שמתגורר 3 שעות נסיעה ממקום העבודה שלו, מיותר להגיד שהוא מגיע לשם פחות מפעם בחודש, ולא, הוא לא חוקר אקדמי).

"יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב"

או, אם מותר לי לנסח את הטיעון מחדש, התפוקה של חוקר למעסיק שלו לא תלויה לינארית במספר השעות שהוא עובד. וגם זה נכון לגבי כל המקצועות שהזכרתי למעלה ומקצועות רבים נוספים (צלמים, מוכרים, מנהלים…). למעשה, התפוקה בכל תחום עבודה שדורש שימוש במח היא לא לינארית, בגלל שככה עובד המח האנושי. ולא, לא רק חוקרים אקדמים משתמשים במוחם למטרות רווח.

"מוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות"

זאת לא "מוזרות" שעון נוכחות חובה הוא המצאה של שלי יחימוביץ', מקומות עבודה רבים (שאינם מקומות מחקר אקדמי) הסתדרו בלעדיו טוב מאד (ומסתדרים בלעדיו ברחבי העולם).

לסיכום, אין שום דבר "מוזר ומופלא" במחקר אקדמי, עוד עבודה שדורשת אינטליגנציה ולא מחייבת מגע פיזי. והדרישה של פרופ' לנדו לקבל פטור ממילוי החוק על סמך זה שהוא עובד בעבודה מוזרה ומופלאה היא לא יותר מדרישה מוזרה ומופלאה של מי שיודע הרבה על בלשנות אבל מעט מעוד על העולם המוזר והמופלא מחוץ לאקדמיה.

לנקוף אצבע למען המולדת?

(בעקבות הדיון עם גלעד ב. בפוסט הקודם, נסיון לנסח למה אני לא חושב שגיוס חובה לחרדים ו/או לערבים הוא צודק גם במצב בו יש גיוס חובה לשאר האזרחים)

האי (הדמיוני לחלוטין) קקתרם נמצא בלב האוקינוס השקט, בין האיים הקנריים לג'מייקה (כן, אני יודע שהם לא באוקיינוס השקט). במשך אלפי שנים סבלה האוכלוסיה המקומית, הקקתרמים, מרעידות אדמה (וצונאמים בעקבותיהן).  חכמי השבט בדקו וגילו שבממוצע כל שבע שנים יש רעידת אדמה קשה, וכל מה שהם עשו לא עזר. עד שלאחד מחכמי השבט היה רעיון, רעידת האדמה היא בטח כעסו של אל האדמה, והצונאמי הוא ללא ספק זעמה של אלת הים. לכן יש להרגיע את האלים, ולצורך זה צריך כל נער קקתרמי לתרום אצבע אחת לאל האדמה, וכל נערה קקתרמית צריכה לתרום אצבע אחת לאלת הים. הרעיון נשמע בהתחלה קצת מוזר, אבל אחרי כמה שנים של הקרבת אצבעות גילו חכמי השבט שממוצע הרעידות באמת ירד פלאים ומופיע רק אחת לשמונים חודשים.

ככה חיו להם הקקתרמים בשקט ובשלווה (עם תשע אצבעות) עד שהתגלה נפט במים הטריטוריאלים של האי. עם הנפט באו הזרים עם הדתות הזרות שלהם: מוסלים, נוצרים, הינדים, סיקים… אפילו יהודים. הזרים, כמובן, לא האמינו באל הים או האדמה, ולא הקריבו את אצבעותיהם או את אצבעות ילדיהם. בהתחלה לאף אחד לא היה איכפת, אבל אז הם התחילו לקבל אזרחות, להקים מוסדות ולהשתקע בקתתרם. כצפוי, אלי הים והאדמה לא קיבלו את הזרים בעלי 10 האצבעות ברוח טובה ואכן אחרי 6 שנים באה רעידת אדמה גדולה,ובעקבותיה הדרישה הצפויה של הרוב הקקתרמי להכיל חוק קטימת אצבעות חובה. "לא יכול להיות שאנחנו והילדים שלנו תורמים אצבע לטובת הכלל ויש כאן מיעוט הולך וגדל של פרזיטים שנהנה מתרומת האצבעות שלנו ולא תורם אצבע משלו", אמר טומי לפיד הקטטרמי, "עוד מעט הם יהיו רוב, ואז לאלת הים ואל האדמה לא יהיו מספיק אצבעות".

אני מקווה שלכל אחד מהקוראים ברור שמדובר בדרישה מופרכת. הרצון לחייב אותנו לקטום את אצבעותינו ואצבעות ילדינו נשמע מעזע, והעובדה שזה חלק מדתם של הקקתרמים, ושהם עושים את זה לעצמם, ושהם מאמינים שזה באמת עוזר לטובת הכלל, לא באמת משנה את הזעזוע. אבל, אפשר להעלות טיעון נגדי, שירות בצבא הוא לא כמו קטימת אצבעות, מדובר במשהו ש"באמת" תורם לטובת הכלל. כמובן שעל ה"באמת" הזה חולקים החרדים (שמן הסתם מאמינים שתפילות ולימוד תורה עוזרים לטובת הכלל, מזל שהם לא דורשים לחייב אותנו לעשות את זה… עדיין) והערבים (שמן הסתם מאמינים שדווקא פירוק הצבא והשתלבות באיזור תעזור לטובת הכלל), ולמען האמת, כל מי ששירת בצה"ל צריך להבין שזה לא נכון.  אבל, אפשר להמשיך במשל ולבדוק האם גם תרומה "אמיתית" לטובת הכלל של הרוב באמת יכולה לשמש כנימוק לחיוב המיעוט לתרומה זהה.

האי (הדמיוני לא פחות) טמגלל נמצא בלב האוקינוס השקט, בין האיים הקנריים לג'מייקה. להבדיל מקקתרם בטמגלל אין רעידות אדמה או צונאמי, גם לא הרי געש, לא שריפות ולא בצורות. המחסור באסונות טבע, האדמה הפוריה, האינטליגנציה הטבעית יצרו אומה רציונלית לחלוטין. מחקרים רפואיים מודרניים בבני טמגלל המקוריים גילו שמערכת החיסונית שלהם רגישה במיוחד, מה שאומר שהאיברים שלהם ניתנים להשתלה בכמעט כל אדם אחר. ישבו חכמי טמגלל ואמרו, אדמה פוריה זה נחמד, אבל לאלה מקקתרם יש נפט, גם אנחנו רוצים להרוויח בלי לעבוד. ישבו וחשבו והחליטו (ראצינלית) למכור את הכליות שלהם לשוק האיברים בעולמי. נחייב כל בן טמגלל שיגיע לגיל 18 יעבור ניתוח בו יקחו לו את הכליה וימכרו אותה למדינות בהן יש מחסור באיברים להשתלה, והכסף ילך לטובת הכלל.

קל לראות שההקרבה היא באמת לטובת הכלל, ובכל זאת,לפחות בעיני, מדובר ברעיון מזעזע. במילים אחרות, עצם הדרישה לחייב כל אדם להקריב משהו (את אותו משהו) ללא תמורה עבור טובת הכלל נשמעת לי לא סבירה. העובדה שהרוב מחייב את עצמו, לדעתי, לא מאפשרת לא לחייב את המיעוט לאותה הקרבה. אפשר, כמובן, לעבור הלאה ולשאול האם מיסים הם לא מקרה נוסף של דרישה של הציבור מהפרט (או של הרוב מהמיעוט) להקריב משהו ללא תמורה עבור טובת הפרט. ויש בזה משהו, ובאמת מיסים זה דבר מעצבן, אבל כאן הדרישה היא בהחלט לא זהה, לא כולם נותנים את אותו הדבר, ויותר מזה, החלוקה היא (או מנסה להיות) עניינית ככל הניתן, ז"א מי שיש לו הרבה ייתן יותר ממי שיש לו פחות, ומי שאין לו כלום לא ייתן כלום. ומצד שני, ממי שאנחנו לוקחים הרבה אנחנו מקפידים לא רק שיישאר לו הרבה, אלא שיישאר לו יותר מאחרים. ז"א הדירוג בין כמות הרכוש של האנשים נשארת (=אמורה להשאר) זהה לפני ואחרי המיסים. הבדל נוסף, ומהותי למדי לדעתי, הוא שמיסים לוקחים כסף, הדבר היחיד שבאמת אפשר להעריך כמה הוא שווה לכל אדם. בנוסף, איך לנהל מדינה מודרנית חופשית וצודקת בלי שירות חובה לכל האזרחים, בלי קטימת אצבעות או חובת תרומת כליות, אני יודע, ואני משוכנע שזה אפשרי (הנה, יש כאלה), איך לנהל מדינה בלי מיסים… אין לי מושג (אם כי אפשר תיאורתית לנסות את זה).

שעתם הגדולה של הדמגוגים

עסקת השחרור של גלעד שליט היא לא החלטה פשוטה, לא לגמרי ברור איך קבעו הנושאים והנותנים את המחיר. לא ברור האם זה המחיר ה"נכון" או לא (בדרך כלל המחיר הנכון הוא בין המחיר המקסימלי אותו מוכן הקונה לשלם למוכר למחיר המינימלי בו מוכן המוכר לקנות לקונה, אבל כאן אנחנו לא באמת יודעים מה הם שני המחירים האלה, והתקדימים מהעבר לא באמת משרתים אותנו). האם החמאס הרוויח או אולי ממשלת ישראל (מה שברור זה שהפת"ח הפסיד, ועקב כך כנראה גם תהליך השלום). לא ברור גם האם התזמון הוא טוב או רע לישראל, האם אפשר היה באמת לחתום על עסקה כזאת או דומה לה מוקדם יותר? האם כדאי היה לחתום עליה מוקדם יותר? יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם חוסר ודאות, ולכן חייבים להמציא ודאות, ואם אין טיעונים טובים, יש להשתמש בדמגוגיה:

הטיעון הדמגוגי הראשון הוא טיעון ה"בכל מחיר", אני לא חושב שיש מישהו שבאמת העלה את הטיעון הזה, אבל ברור למה הוא דמגוגי. הרי אף אחד לא באמת חושב שישראל צריכה, למשל, להרוג 10 מאזרחיה על מנת לשחרר את גלעד שליט.

הטיעון השני הוא טיעון "הממשלה יודעת מה היא עושה", או כמו שכתב רובי ריבלין: "כשסוגיה כזאת באה לידי פתרון צריך לאזור אומץ ולומר חד-משמעית כי אנו צריכים לגבות את הממשלה, היודעת את כל הפרטים לפני ולפנים" הממשלה אולי יודעת יותר פרטים מאיתנו, אבל אסור לנו לסמוך על חבריה בעצימת עיניים, לא פעם ולא פעמיים ממשלות שידעו את הפרטים לפני ולפנים קיבלו החלטות לא נכונות.

הטיעון הבא הוא "בשם העתיד", או כמו שמחשב י. גורביץ: "בין המחבלים שמשחרר נתניהו, כותב הבוקר אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יש 279 אסירי עולם. הם רצחו 599 ישראלים. משוחררי עסקת ג'יבריל רצחו, לשם השוואה, 178 ישראלים "בלבד". השב"כ מעריך, שוב אליבא דפישמן, שכ-60% מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים. בהנחה שהם יהיו יעילים כמו בעבר, מחיר העסקה צפוי להיות 359 ישראלים הרוגים. אם השב"כ יהיה יעיל באופן קיצוני וימנע את פעילותם של 99% מהם – שיעור בלתי סביר, במיוחד אם היחסים עם הרשות הפלסטינית יקרסו – אז מספר ההרוגים צפוי להיות ארבעה. שהם, בספירה המקובלת, שלושה יותר מאשר אחד. הסתברותית, אנחנו מעלים ארבעה ישראלים לפחות למולך שליט." אותו חישוב אפשר לעשות לתינוק מפגר, אם הוא ישאר בחיים ההחזקה שלו תעלה לחברה (הוא הרי לא יעבוד) מאות אלפי דולרים, את אותם כספים אפשר היה להשקיע ברמזור באחת הצמתות המסוכנות והלא מרומזרות ותוך 60 שנה (תוחלת החיים של תינוק מפגר בלידה) להציל עשרות אזרחים. האם כל פעם שאנחנו נמנעים מלהרוג תינוקות מפגרים אנחנו מעלים עשרות ישראלים לפחות למולך התינוק המפגר? כמובן שלא, תועלתנות היא פשוט גישה שלא מחזיקה מים.

אחריו בא הטיעון של "בשם ההווה", אם לא נקיים עסקאות עם החוטפים לא יהיה להם אינטרס לחטוף והם ישחקו דוקים במקום זה, או כמו שמנסח בד"י: "יראל איננה המדינה הראשונה שמתמודדת עם סוגיית החטיפות. גם מדינות נאט"ו בכלל, וארה"ב בפרט, נאלצו להתמודד עם אותה בעיה. המדיניות הייתה אפס כניעה ואפס שחרור מחבלים. התופעה נעלמה. אין בשביל מה לחטוף." רק שחבל ששתי פסקאות אחר כך מספר לנו ימיני על בחור בשם בו ברגדל שבניגוד מוחלט להגיון נחטף על ידי הטאליבן, ולמרות הרצון שלהם לשחק בדוקים אף אחד, במפתיע, לא שיחרר אותו. עדיין. האמת היא שהמדיניות האמריקאית לא משנה את המוטיבציה לחטוף, אם הממשלה לא משלמת כופר, המשפחות והחברים ישלמו. ואם אף אחד לא ישלם אז הם יוציאו אותו להורג וישחררו את הקליפ ליוטיוב.

אחרי ההווה בא העבר, או כמו שמנסח את זה עמיחי אתאלי: "בעוד שלושה ימים יעלו שני הרוצחים של אלחנן על האוטובוס ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה, יעזבו את כותלי הכלא. הם בטח יסמנו "וי" מבעד לחלון ואני שקצת למדתי לבכות מאז, אזיל בשם אמא בשם אבא ובשמי, דמעת כאב אחת קטנה." במלים אחרות, אסור לשחרר את הרוצחים בגלל שזה לא צודק. אני חושב שזה טיעון די מטופש, הרי לא כל הרוצחים נתפסים, והרבה רוצחים שנתפסים משוחררים (בגלל שלא הורשעו, בגלל שהם לא היו שפויים, בגלל שהם חולים…) החיים הרי אינם באמת צודקים, העובדה שרוצחי אחיו של אתאלי היו בכלא לא באמת החזירה לו את אחיו, ושחרורו לא באמת ישנה את מצב הצבירה שלו. ולא פחות חשוב, רוב המשוחררים נתפסו והורשעו בהליך שאינו צודק באופן מובהק, מי שלא התלונן על אי הצדק אז לא יכול להזכר להתלונן עליו עכשיו.

והטיעון האחרון הוא טיעון קוהלת, או כמו שמנסח י. שריד: "מה זה משנה אם משחררים רוצחים גדולים או קטנים. כל שופך דמים הוא רוצח גדול. ומה זה משנה אם הוא נשאר כאן או מגורש לשם, כאילו אי אפשר להוציא פיגועים מרחוק; אפילו מתוך הכלא אפשר, ובלאו הכי מסתובבים בשטח מספיק רוצחים כדי לשחוט משפחה באיתמר" בוודאי שזה משנה, לא רק שאם אז אולי הסתובבו מספיק רוצחים לרצוח משפחה באיתמר אז מחר אולי  יסתובבו שם מספיק רוצחים לרצוח שתי משפחות באיתמר, אלא, וזה בעצם מה שחשוב לעניין (לא שרצח משפחות הוא לא חשוב), אם החמאס רוצה מאד שישראל תשחרר את איברהם ורוצה הרבה פחות שישראל תשחרר את מוסא, אז מחירו של איברהים גבוה יותר משל מוסא, וזה לא משנה בכלל מה הם עשו, זה כלל ראשון במשא ומתן המחיר של המוצר הוא פונקציה של הרצון לרכוש אותו.

בסופו של דבר אני חושב שכל הטיעוןנים הטוטאלים בעד ונגד העסקה לא עומדים במבחן השכל הישר, מה שאומר שאנחנו יכולים לקבל את העקרון של העסקה, ולהתווכח על הפרטים שלה. באמת היה נחמד לשמוע מישהו שמכיר את הפרטים ומסביר למה יש לתמוך או להתנגד לעסקה. לא טיעונים כמו שהמסקנה שלהם היא "צריך לתמוך בכל עסקה" או "צריך להתנגד לכל עסקה" אלא טיעונים כמו "צריך לתמוך בעסקה הספציפית בגלל שלמדתי את הפרטים שלה והיא העסקה הטובה ביותר שאפשר להשיג" או לחלופין "צריך להתנגד לעסקה הספציפית בגלל שלמדתי את הפרטים שלה והיא רחוקה מלהיות העסקה הטובה ביותר שאפשר להשיג".

הגיע הזמן לחזור לארץ?

ברק בערפל

למה החליט מי שהחליט לבצע את הפיגוע בדרום דווקא בסוף אוגוסט? מן הסתם הם יכלו לעשות את זה גם ביולי, יוני, ספטמבר או אוקטובר. מה היתה המטרה שלהם? אני חושב שברור שהתשובה הכי סבירה היא נסיון לפגוע במהלך של אבו-מאזן. הרי החמאס ושות' יעשו ככל יכולתם למנוע עצמאות פלשתינאית בחיינו. זה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם, ומנוגד לאינטרס הפוליטי שלהם. בעצם, המתים מהפיגוע היו אמנם ישראלים, אבל המטרה יושבת בראמללה. זה לא שהם מצטערים על מותם של כמה ישראלים, אבל זה רק תוספת צדדית, ישראלים היו מתים גם אם הם היו עושים את זה ביולי או בספטמבר.

ולמה החליט מי שהחליט להגיב בצורה כל כך נוקשה לפיגוע? הרי אפשר היה להגיב בצורה הרבה יותר שקטה (כמו שישראל עשתה בפיגועים האחרונים), אפשר היה גם לא להגיב. אני חושב שהמטרה כאן היא זהה, גם נתניהו רוצה לפגום ככל יכולתו במהלך של אבו-מאזן. למעשה, נראה לי שאם אפשר לשמור על הסיכסוכון הזה על אש נמוכה לחודש הקרוב, זה רק יחזק את האינטרסים של ממשלת ישראל והחמאס, ויפגע מאד באבו-מאזן ובסיכויי הצלחת המהלך הפלשתינאי לעצמאות. זה לא שהם מתואמים (הם לא), זה לא שנתניהו באמת שמח על מותם של ישראלים, אבל בכל זאת, נראה לי שיש לשני הצדדים אינטרס לעוד כמה סיבובים כאלה עד ספטמבר, ויש רק לקוות שמישהו ירסן אותם. מבחוץ זה התפקיד של מצרים או ארה"ב, מבפנים אני מקווה שתומכי הפת"ח יצליחו להפסיק את הטירוף החמאסי.

ובישראל? מי אמור לרסן את נתניהו? ברק? מרידור? ובזמן שכל הקולות המתונים בקואליציה הם חסרי כח פוליטי האופוזיציה משחקת בנדמה לי. אני עדיין לא מצליח להבין מה אמור היה התרגיל עם האוהלים להשיג, אבל אי אפשר להתיימר לנהל מדינה עם ערפול עמדות מוחלט והתעלמות מאישיו הכי חשוב שהיא מתמודדת איתו. דובי השווה את המחאה הזאת למסיבת התה, אמנם שתי התנועות מערפלות מסרים, אבל ההבדלים ביניהן צועקים לשמיים. בזמן שהמיקום הפוליטי (בצד הימני קיצוני) של מסיבת התה ברור לכולם, והעירפול הוא רק בין הערכים השונים של הימין האמריקאי, ותמיד בצד הקיצוני שלו, כאן יש עירפול מוחלט, גם כלכלי (המחאה בעד הכל, ונגד הכל) וגם מדיני (שם אין למחאה שום עמדה). אם היה סקר שהיה מראה תמיכה של 70% במסיבת התה, ההנהגה שלהם היתה מחדדת עמדות, וכאן, כשיש סקר שמעיד על יותר מ-80% תמיכה, ההנהגה רק מתלהבת בלי להבין שאם אין להם באמת מתנגדים אין להם תומכים אמיתיים.

ומה יוצא מכל הערפל הזה? שלי יחימוביץ', שעלולה לזכות בראשות מפלגת העבודה, התראיינה לגידי וייץ בהארץ ומיקמה את עצמה בימין המדיני איפשהו בין ליברמן לישי (שום מילה על ערבים, או זכויות אדם, תמיכה מוחלטת בהתנחלויות, ניאוציונות מזוקקת והרבה שנאה ל"טייקונים"…). זה לא צריך להפתיע, יחימוביץ' אף פעם לא היתה באמת ליברלית (והרי הצבעה לחד"ש היא עדות לאי ליברליזם), וההצטרפות שלה לעבודה לא שונה בהרבה מההצטרפות של פייגלין לליכוד, אבל בינתיים יחימוביץ' היא הנהנית העיקרית מהעירפול ("רבים מאנשי המטה שלי הם דרי האוהלים. זהו קהל תומך באופן מובהק"). כנראה שבחירות לכנסת ה-19 מי שיעמדו בראש המפלגות הגדולות ביותר יהיו: נתניהו, מופז (או ליבני), ליברמן, ישי, יחמוביץ, ליצמן, ברק (?) וכ"ץ. או, במילים אחרות, בחסות הערפל עלול להיווצר מצב בו נתניהו יהיה המועמד השמאלי ביותר (מבחינה מדינית) לראשות הממשלה, ולשמאל המדני כולו יהיו פחות מ-20 מנדטים.

אני חייב להודות שאף פעם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי השיטה של לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים ולהתעלם מהמציאות. דווקא עכשיו, כשיש סוף סוף דרך לסים את הסכסוך בצורה נקיה יחסית, דווקא עכשיו כשרבים בימין ואצךל הפלשתינאים אימצו את ההגיון של השמאל, לא ברור לי למה השמאל בוחר להתעלם מהמציאות ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. הכיבוש לא יסתיים סתם ככה, הפיגוע וההתקפות בדרום אמורות להזכיר את זה לכולנו. הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לסיים את הכיבוש הוא להפסק להעמיד פנים שהוא לא קיים. הוא קיים. הוא אישיו. הוא הנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא משפיע, וישפיע, על כל דבר ודבר בפוליטיקה הישראלית, על יחסי החוץ, על המשפט, על הצבא, על המשטרה, על יחסי דת-מדינה. וכן, גם על הכלכלה.