משחק הפתרון


על פניו, נאום אובאמה בא לחזק את הקואליציה שבנה בוש (האב) במלחמת המפרץ (הראשונה) במזרח התיכון. בעצם, מאז נפילת ברית המועצות המדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון היא קבוע, עידוד הכוחות הדמוקרטים, הליברלים ו/או המתונים. כל אחד עשה את זה בדרכו, בוש בעזרת קואליציה בין לאומית, קלינטון בעזרת משאים ומתנים, בוש (הבן) בעזרת מלחמות חורמה ואובאמה בעזרת נאומים. כבר ברור למדי שאובאמה הצליח לערער את המשטר באיראן ולהפיל את הקואליציה שהסתמנה בלבנון. תוך כדי כך, אובאמה חזר על הפתרון האמריקאי הקבוע לסכסוך הישראלי-פלשתיני: שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום, תוך כדי הכרה הדדית זו בקיומה וזכות קיומה של זו, ללא התנחלויות וללא טרור. התגובה הישראלית והפלשתינאית הרגילה היא (שוב): סבבה, שהם יתחילו. נתניהו הסכים להכיר במדינה פלשתיאית (כמו שעשה כבר בעבר, וכמו שעשו כל קודמיו מאז רבין) אבל חס וחלילה לא הסכים להפסיק את ההתנחלויות, אבו-מאזן הסכים להכיר בקיומה של ישראל (כרגיל) אבל לא בזכותה להתקיים, הצליח להוציא איזה אמירה על חוסר התועלת בטרור (אבל שום דבר על לעצור אותו). וכרגיל, כל צד מאשים את השני שהוא, השני, מונע את ההסכם.

אבל, אולי זה ההזדמנות שלי להביע את דעתי על הפתרונות האפשריים.רוב הפעמים שאני קורא אנשים שמסבירים למה הפתרון שלהם טוב, די ברור לי (מהקריאה) שהם יצאו מהפתרון הטוב שלהם, ואחר כך הוסיפו נימוקים ללמה הוא טוב. אני אנסה ללכת מהכיוון השני, שנראה לי יותר הגיוני ויותר מובן. נתחיל ממה פתרון כזה צריך להכיל בשביל שיהיה "טוב", ואז נבדוק את הפתרונות האפשריים ונראה במה הם "טובים" ובמה לא, ובסוף, אולי, יצא לנו גם פתרון טוב.

פטרון טוב לסכסוך הישראלי-פלשתינאי עומד על שלוש רגליים:

  • צדק – הפתרון צריך להיות צודק. למעשה, אי הצדק, חוסר הזכויות, העוולות… אלא הדברים שהפתרון צריך לפתור, לכן, פתרון שאיננו צודק צריך להפסל מיידית. מהו פתרון צודק? כל אדם (מלבד קטינים, מפגרים, מתאזרחים, תיירים… ) בשטח בין הירדן לים צריך להיות אזרח שווה זכויות ואדם בן חורין במדינה בה הוא חי. האזרחות חייבת להכיל בתוכה את כל זכויות האדם האלמנטריות, ואסור שתכיל אפלייה על בסיס לא ענייני. המדינות (כרגע = אחת או יותר) עצמן צריכות להיות מדינות אמיתיות, כאלה שיכולות לכלכל את עצמן, ושאינן קריקטורה.
  • יציבות – הפתרון צריך להחזיק מעמד. פתרון שיחזיק מעמד שבוע וחצי איננו פתרון. אין מה לשאוף למצב שאיננו יציב (אלא אם כן היא היציבות היא מטרה בפני עצמה, ובדיון הזה היא לא). לצורך העניין, כל פתרון שיסתיים אחרי גולדשטיין איננו פתרון. כל פתרון שיגרור אחריו התקפת טירור פלשתינאית או ישראלית, גל של התנחלויות, גל של פשע חסר תקדים, עוני מחפיר, רעב, מגפות או אפילו בחירה המונית באופוזציה להסכם איננו הסכם יציב ולכן ראוי שלא לשקול אותו. בהתחשב בסעיף הראשון, היציבות של ההסכם תלויה באופן ישיר בשביעות רצונם של מרבית האזרחים וביכולתם לעצור (תרתי משמע) את המיעוט מלגרום לצד השני לאי שביעות רצון.
  • היתכנות – קל למצוא פתרון שאיננו ניתן למימוש (למשל: "נקים תחנה על נוגה, ונשלח לשם את כל היהודים, ואת הערבים נשלח לתחנה על המאדים"). אבל בגלל שזה קל, זה משעמם. פתרון אמיתי חייב להתחשב במצב הקיים, בפוליטיקה, בעמים ותרבותם, במנהיגים ואיכותם, במצב הכלכלי ועוד. (כאן חשוב לשים לב לחוקי המשחק, ולשאול את השאלה שכמעט אף פעם לא נשאלת במשחקים האלה: "איזה כובע אנחנו לובשים?" האם אנחנו מחפשים פתרון בתור משקיף מהצד? בתור יועץ לראש ממשלת ישראל/יושב ראש הרשות הפלשתינאית? בתור ראש ממשלת ישראל/יושב ראש הרשות הפלשתינאית, בתור העם הישראלי/הפלשתינאי? בתור כל בני האדם שיושבים בין הירדן לים? בתור ההנהגה הפוליטית של שני העמים? בתור נשיא ארצות הברית?)

הפתרונות המדוברים בדרך כלל הם די פשוטים, ומדברים על מדינה אחת (בכל השטח), שתיים (בשטחים ובישראל), שלוש (בעזה, בגדה ובישראל) או ארבע (בגושי התנחלויות, בשאר הגדה, בעזה ובישראל) כשהשלטון בהם נע בין יהודי לערבי והעצמאות שלהן נעה בין אוטונומיה אזרחים, פדרציה, מדינה מפורזת או מדינה עצמאית. עכשיו, כשהגדרנו את הכלים בהם אפשר לבדוק כל פתרון, ומנינו את הפרונות הפופולרים, אפשר לעבור ולבדוק מי מהם טובים.

חוסר הצדק מבטל באופן מובהק וישיר את כל הפתרונות שבהם אין שיוויון זכויות אזרחי לפלשתינאים וליהודים, ולכן מדינה אחת ערבית או יהודית (עם או בלי אוטונומיה חלקית למי שלא יהיה). מצד שני, אי היציבות מבטל את שאר הפתרונות.

מה יקרה בבחירות שבוע אחרי שתוקם המדינה האחת? איך יראה הפרלמנט של אותה מדינה עם נציגי החמאס ונציגי מולדת יושבים אלה לצד אלה? איזה קואליציה יקימו נציגי הליכוד ונציגי הפתח? מה יקרה אחרי הפיגוע הראשון? איך בדיוק תעצר תנועת ההתנחלויות? מה תהיה התגובה בציבור הפלשתינאי בפעם הבאה שאיזה יהודי יחליט להבעיר את השטח ולעלות להר הבית (או, שאולי נאסור בכלל על יהודים לעלות להר הבית)? איך בדיוק תתמודד המשטרה היהודית-ערבית עם התגובות הציבוריות האלה? כמה ימים יקח עד שהמדינה האחת תבער לחלוטין? האם מדינה בוערת היא באמת פתרון? אותן שאלות בדיוק קיימות גם בשתי (או שלושת המדינות). אולי יקח קצת יותר זמן להבעיר את השטח, אבל ברגע שהוא יבער, הוא יבער.

גם שאלת ההיתכנות של הפתרונות השונים ברור שאף אחד מהצודקים לא סביר שיתרחש בהסכמה. רוב הפלשתינאים לא מעוניינים במדינה פלשתינאית שחיה לצד מדינת ישראל. העובדה שבבחירות האחרונות ניצח החמאס (אולי התנועה הפוליטית היחידה שניצחה בבחירות מאז סיום מלחמת העולם השניה ומחזיקה בעמדות אנטישמיות גלויות), ויחד עם הפתח (התנועה שמסרבת באופן עיקבי לכל הצעת הסכם) מדובר ברוב בלתי ניתן לשינוי בזמן הקרוב מצביע על חוסר היתכנותו של כל הסכם. גם העובדה שהציבור הישראלי מצביע פעם אחרי פעם כנגד התנועות שקוראות להסכם (קדימה, שנבחרה, קראה למעשים חד צדדיים) ולא מצליח להראות נחישות מינימלית במאבק כנגד ההתנחלויות הלא חוקיות (ז"א ההתנחלויות שמנוגדות לחוקי מדינת ישראל) שלא לדבר אפילו על העמדת פנים של רצון לההוציא מחוץ לחוק את את ההגדלת ההתנחלויות ושטחן בגדה הרבה מעבר לגבולות המדינה.

אחרי שברור שאין פתרון אמיתי, וכל הדיבורים של אובאמה על פתרון תוך שנתיים הם "סתם" פוליטיקה, אפשר לשאול את השאלה הבאה: מה צריך לקרות בשביל שהמצב יתייצב ושייתייצב במקום צודק. בשביל זה צריך שהדברים שמונעים מהפתרונות הצודקים מלהיות יציבים יחדלו מלהיות בעלי השפעה, ואחרי זה צריך שמישהו בעל השפעה יתחיל להזיז את התהליך בכיוון של פתרון צודק. (כאן שאלת הכובע עולה שוב, הרי בתור סתם עוד אזרח, מידת ההשפעה שלי על סילוק אותם גורמים היא מזערית, לעומת זאת, אילו הייתי מדבר בכובעם של כל האזרחים שחיים בין הירדן לים,ההשפעה שלי היתה מקסימלית, והייתי מסלק את אותם גורמים תוך חצי שעה).

כאמור, ההתרחשות ההיסטורית שאמורה למימושו של פתרון צודק להיות היא התרחשות שאמורה לשנות את התמיכה העצומה בחמאס ובפתח בקרב הפלשתינאים, ואת התמיכה במתנחלים בקרב הישראלים. קל לראות שגיאוגרפית הבעיה היא בשטחים (שם גרים המתנחלים ורוב הפלשתינאים שלא מקבלים את זכותם של היהודים לאזרחות בישראל). ברור שהשלטון הנוכחי לא יקדם פתרון כזה, לא רק שמדובר בשלטון כושל ומושחת, מדובר בשלטון שמעודד בדיוק את הגורמים שאנחנו רוצים שיעלמו (ולהבדיל מהשלטון באירן, הוא עושה עבודה טובה). בנוסף, הנוכחות המאסיבית של צה"ל והשב"כ והאינטראקציה בין האוכלוסיה הפלשתינאית למתנחלים וכוחות הביטחון הישראלים בוודאי לא עוזרת לקדם את חוסר השנאה. הייתי רוצה להגיד ששלטון ישראלי יוכל לעשות עבודה טובה יותר, אבל לצערי ברור לגמרי שזה לא נכון. מסיבות שונות שלטון ישראלי עלול להרע את המצב, צה"ל הוא אמנם צבא שיש לו מדינה, אבל יש גורם אזרחי אחד בישראל שיש לו מרות על הצבא, המתנחלים. בנוסף, אין סיכוי ששלטון ישראלי ייצור יחסים טובים בין הישראלים לפלשתינאים. לכן, מתבקש שלטון של גוף שלישי, לא ישראלי ולא פלשתינאי, שיצליח לעצור את ההתנחלויות בלי קריצת עיין, שיאבק כנגד הטרור בלי דלתות מסתובבות, ובעיקר שיראה לכל הגורמים המעורבים שאפשר גם אחרת. גורם שידע להיות הגון, שיכיר את ערכי הדמוקרטיה (בכלל, שיאמין בערכים ולא יהיה סתם עוד ציניקן שמנסה לנצל את המצב), שיבדוק כל מקרה לגופו…

בקיצור, החזירו לנו את המנדט. זה הזמן לקרוא למדינות העולם המערבי, לארצות הברית, לבריטניה, לקנדה, לאוסטרליה, לצרפת, לנורווגיה, לדנמרק… לכל מי שמביע עניין בסיומו של הסכסכוך, ולא רוצה לראות את הרוסים ממשיכים לנצל אותו בשביל לקדם את עריצותם, בואו ותעשו סדר בשטחים. זה אינטרס ישראלי, זה אינטרס פלשתיני, זה אינטרס ערבי וזה אינטרס מערבי. זה האינטרס של כל מי שרוצה שפתרון צודק יתקיים.

מודעות פרסומת

7 Responses to משחק הפתרון

  1. אריה says:

    מעניין ביותר.

    אני חושב שלא הצלחת להוכיח שהפתרון שאתה מציע עומד באחד משלוש הרגליים שהצבת כמדד לפתרון.

    אם הבנתי נכון, אתה אינך מדבר על ביטול הריבונות היהודית בישראל (מדינת ישראל), אלא רק על מיקור חוץ של הכיבוש בגדה וברצועה. זה איננו נשמע לי צודק: הסכסוך הוא ישראלי-פלסטיני, ומדוע שישראלים יחיו חיים רגילים בעוד הפלסטינים נתונים למרות אחרת?
    אם התכוונת (כפי שחשבתי מלכתחילה) שכל השטח בין הירדן לים יעבור למנדט של גורם שלישי, זה איננו נשמע צודק, בשל התביעות הלאומיות של שני הצדדים (עד כמה שאני רואה, הן צודקות).

    היציבות שלו מוטלת בספק. אני אינני חושב שאירוע בודד ידרדר את המדינה הדו-לאומית (שאני תומך בה) באופן שאי-אפשר יהיה לצמוח ממנו חזרה, אך זה מה שאתה מניח. אם אירוע אחד יכול להרוס דו-קיום של מדינה דו-לאומית, מדוע שלא יהרוס את המנדט? הרי אתה יכול לדמיין איך נוצרת תגובת שרשרת (האזרחים הדנים קוראים לממשלתם להחזיר את הכוחות, הם לא מוכנים שייהרגו אזרחים וכו' וכו'). הכנסת כוחות זרים לעזה הוצעה גם במהלך "עופרת יצוקה", וחמאס הודיע שהוא יילחם בהם כבכל כובש זר. אז אין בסיס לנחה של יציבות.

    ההיתכנות שלו מוטלת בספק, כיוון שלא ידוע על אף גורם שיסכים לתוכנית כזו: לא אף אחת מהמדינות שהזכרת כגורם שלישי, לא הישראלים ולא הפלסטינים.

    לסיום, אני אינני מקבל את הטענה שהמתנחלים שולטים בצה"ל. נוח גם לצה"ל וגם למדינה לטעון כך, אך אין ספק שהמתנחלים התנגדו בכנות להתנתקות, ולא עלה בידם למנוע אותה, או אפילו למנוע את השתתפות צה"ל בה (דבר שהם מאוד רצו). כשהמדינה רוצה, צה"ל שולט במתנחלים. כשהיא אינה רוצה, נוצרת מראית-עין שהמתנחלים שולטים בם.

    אני מקווה שלא תכעס על האורך.

  2. smiley says:

    "מדוע שישראלים יחיו חיים רגילים בעוד הפלסטינים נתונים למרות אחרת?" בגלל שהישראלים בכל זאת הוכיחו שהם מסוגלים לנהל חיים רגילים בזמן שהפלשתינאים הוכיחו שהם לא מסוגלים לזה. אם וכשבישראל יצביעו 55% לכהנא ו-35% למולדת גם להישראלים לא יהיו זכאים לשלטון עצמאי. בסופו של דבר, ריבונות זה אמצעי למטרה, זכויותיהם הטבעיות של האזרחים וחירותם, מי שמשתמש בריבונות על מנת להשליך אנשי אופוזיציה מהגגות לא זכאי לריבונות.

    אני לא מקבל תביעה לאומית כמשהו שיכול להיות צודק, ללאומים אין זכויות, ותביעות צודקות יכולות להיות רק לפרטים.

    מנדט מעצם קיומו הוא זמני, וחוסר היציבות היא משהו מובנה בתוכו. בסופו של דבר, הוא אמור לשמש שלטון ביניים עד שהפלשתינאים (אם או בלי המתנחלים) יכיחו שהם רוצים ומסוגלים לנהל שלטון עצמאי (או משותף עם ישראל או ירדן או מצרים או מי שלא יהיה) באופן שיגן על הזכויות של אזרחיהם ושל אזרחי שכניהם.

    אחת הטעויות הגדולות של בוש בעיראק, לדעתי, היתה חוסר הכנות. הציבור האמריקאי מוכן לסבול הרבה מאד ולהמשיך לשלוט באפגניסטאן, בגל שחוקי המשחק ברורים לכולם. בעיראק, לעומת זאת, נוצר מצג שווא של מלחמת חוסר ברירה בגלל נשק כימי שעוד מעט יהיה שמיש. בגלל זה יש היום הרבה מאד התנגדות להמשך השהייה בעיראק. אותו הדבר יהיה גם אם יוקם מנדט, ברגע שזה נעשה מבלי לשים את הקלפים על השולחן זה יכשל, אבל אם הקלפים יהייו על השולחן, אני מאמין שמנדט כזה יכול להחזיק מעמד די הרבה זמן. (בסופו של דבר, השטחים זה לא מקום כל כך גדול וקשה לשליטה)

    ברור שהחמאס ילחם בכל כח זר, מצד שני המטרה של כל כח זר הגון תהיה להלחם בחמאס, והמלחמה הזאת אמורה להיות בשבועות הראשונים של כל מנדט כזה.

    לגבי ההיתכנות, כאן באמת יש לי בעיה, אבל כרגע זה החלק שבו נתתי לעצמי הכי הרבה גמישות. בהחלט יכול להיות מצב פוליטי בישראל בו יש תמיכה גדולה מספיק בכח חיצוני כזה, ומתישהו ימאס גם לעולם הנאור מהויכוח המטופש הזה והמחיר שהוא גובה ממנו. הפלשתינאים לא צריכים להסכים, יהיה נחמד אם יהיו שם כוחות מתונים שיתמכו במהלך כזה, אבל הרי ביום שבו אותם כוחות מתונים יוכלו להתבטא בגלוי בלי לחשוש לראשם, כבר לא יהיה צורך במנדט כזה.

    ולגבי האורך, להפך: זה בלוג חדש בעל מעט מגיבים, כל שתגיב יותר לאורך, אני אוכל להעמיד פנים שיש לי יותר מגיבים…

  3. אריה says:

    שאני אפצל את התגובה הזו לכמה תגובות? :-)

    באשר להיתכנות: אני מקווה שאתה מבין שלא ביקרתי אותך על אי-ההיתכנות של התוכנית שלך, אלא טענתי שאני חושב שהסבירות שלה אינה גדולה יותר מזו של הפתרונות הידועים המוצעים (שתי מדינות, דו-לאומית, טרנספר, וכו').

    אני חושב שאתה מטשטש את ההבדל בין יציבות וארעיות. משהו יכול להיות מוגדר כאד-הוק, ולהיות יציב בתקופה הזו, או בלתי-יציב. עצם הגדרתו של המנדט כמוגבל בזמן איננו מצדיק את אי-היציבות שלו.

    ההבדלים האחרים בגישה שלנו לפתרון הזה נעוצים בתפיסות-עולם שונות, כפי שהיטבת לנסח באחת התגובות בבלוג שלי – אם היינו מסכימים על הבעייה, היה לנו קל יותר להסכים על הפתרון.

    לא מתוך נסיון לשכנע אותך, אלא רק כדי לחדד את ההבדלים, אני אזכיר שוב: אני מאמין שלקבוצת פרטים יש זכות התאגדות (זו בעצם חירות פרטית של האדם הבודד, עם כל האירוניה שבהגדרה), ולכן גם מאמין שיש זכות הגדרה עצמית ללאום (כל עוד יש קבוצות לאום המעוניינות בכך). לכן, קשה לי עם הפתרון שלך שאיננו מתייחס להיבט הזה. מתוך אותה תפיסה, אני גם הייתי מצמצם מאוד את הזכות של מדינה אחת להתערב במדינה אחרת משום שהמדיניות שלה או השלטון שלה לא מוצאים חן (דוגמת ה-55% לכהנא).

    במישור הפרגמטי והאנליטי: אתה מניח שמדינות המערב רוצות לסיים את הסכסוך, ומוכנות להשקיע בזה משאבים וכוח אדם, כשיש אפשרות שזו למעשה פסאדה.
    אם הרעיון שלך יתקבל הוא יכול לשמש דרך נוספת לישראל להמשיך ליהנות מפירות הכיבוש, מבלי לשלם את מחירו, ואינני רואה כיצד זה יכול להיות צודק.

  4. smiley says:

    לשכן שלי משמאל ולשכן שלי מימין יש את הזכות להתאגד ולעשות מה שהם רוצים ביחד. הזכות הזאת נגמרת (כמו כל הזכויות) ברגע שהיא פוגעת בזכותו של מישהו אחר. אין לי בעיה עם הזכות של כל קבוצה להגדיר את עצמה כלאום, או אפילו לנסות ולהקים לעצמה מדינה. אבל ברגע שהקבוצה שמגדירה את עצמה כלאום מתחילה לשלול את זכויותיהם הטבעיות של אנשים אחרים (בלאום או מחוצה לא) מתחילה הבעיה שלי איתם. למדינה יש זכות להתערב במדניותה הפנימית של מדינה אחרת אם היא (האחרת) שוללת את זכויותיהם של אזרחיה, אזרחי המדינה שניה, או אפילו אזרחי מדינה אחרת לגמרי. כמו בן שלא מדובר בחובה, ואפילו לא בזכות מוחלטתף צריך להתחשב במידה שבה מופרות הזכויות, ובמידה ובה ההתערבות תפר זכויות.

    קשה מאד לשמור על פסאדה מדינית לאורך זמן במדינה חופשית, לרוב היא נהפכת למדיניות אמיתית או נזנחת על ידי הדור השני.

    בסופו של דבר, הסיפור של ישראל והפלשתינאים הוא סיפור של שני נבלים, האפשרויות העומדות בפנינו כרגע הן או שאף אחד לא יהנה, או שרק אחד יהנה. "צודק" יותר שזה יהיה ישראל (שבסופו של דבר, כן מקפידה יותר על זכויותיהם וחירותם של בני האדם וכן עושה לפעמים קולות של מי שמנסה לסיים את הסכסוך) ולא הפלשתינאים (שמקפידים שלא להכיר בזכויות בני האדם, למנוע את חירותם, ולעשות ככל הניתן על מנת שהסכסוך לא יסתיים). אבל, אני חושב שמקיומו של מנדט יהנו גם הפלשתינאים. אני לא מאמין בצדק של ענישה קולקטיבית, לא מגיע לפלתינאים לסבול בגלל העוולות של בני עמם, כמו גם הישראלים.

  5. אריה says:

    אוקיי, אני מבין יותר טוב את העמדה שלך כעת. אתה לא תהיה מופתע שאני עדיין לא מקבל, אבל אני הצלחתי להבין איך במודל כפי שהיית רוצה שיתבצע יש יותר צדק. תודה.

  6. Leibovitz says:

    לא צריך להזיר אותנו למנדאט, כי המנדאט הוחזר לנו. אנו כעת בעלי המנדאט בחצי המערבי של ארץ ישראל.

    שלוש רגליים שהצגת אינן יציבות בגלל שה"צדק" אינו ממן העניין. לערבים יש הצדק שלהם ולנו יש את הצדק שלנו (למרות שלא כל הישראלים מייצגים אותו נאמנה).
    היציבות היא פונקציה של מציאות ולכן נותר לנו לחתור למציאת 'ההיתכנות' – אותה תוכנית שתיתן לנו אפשרות להתקיים לצד ערבים שלא מכירים בזכויותינו ההיסטוריות בארץ ישראל.

    אם אנחנו מדברים על 'היתכנות' אז לא כל האופציות שהעלית יכולות להיבחן. אפשר להקים 'מדינה אחת לשני עמים' אבל כולם יודעים שאין כזה דבר כאן. אפשר מדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה (בכל הורסיות והפיצולים שהראית) – חלום בלהות של מאבקים תוך ערביים והשתלטות החמאס וגורמים קיצוניים על המדינה הזאת. מדינה כזאת תמשיך את הטרור והדרישה ל'זכות השיבה' במטרה למוטט את ישראל באמצעי אחד או משולב. גם אבו מאזן אמר שהפתח לא מכיר בישראל, אלא רק הרש"פ, שהוא מנגנון אדמיניסטרטיבי בעיני הפתח, מכיר בישראל כי הוא חייב לנהל איתה דו שיח לשם ויתורים ישראליים. הפתח (ביחד עם ארגוני הטרור האחרים) תפקידו להמשיך את ההטרדה הטרוריסטית במטרה להגיע למימוש היעד של השמדת ישראל.

    לכן, אין לנו דרך להתמודד עם המשך הנסיגה במערכת היחסים ביננו והגעה מתבקשת לעימות חזחתי לאורך מישור החוף, כשאנחנו בגבנו אל הים, א ל א אם נחתור למצוא פתרון אחר למשבר, גם אם הוא יהיה בכפייה.

    עלינו לחתור שירדן הפלסטינית היא תהיה המולדת הלאומית-מדינית של העם הפלסטיני. 75% מהירדנים הם פלסטינים וירדן בחלקה העיקרי היא פלסטין. ארגוני הטרור הפלסטינים ניסו בין 1968 ל-1974 להפיל את חוסיין ולתפוס שם את השלטון, כשבאמצע ב'ספטמבר השחור' 1970 חטף ערפאת מפלה וגורש עם ארגונו ללבנון. משפחות בירדן וביו"ש (ובישראל) חולקות הורים, ילדים וקרובים משותפים. אין הבדל בין הציבור הערבי ישראלי, הערבי ביו"ש והפלסטיני בירדן, הם עם אחד. לכן, מן הראוי לתת להם היטוי לאומי בירדן. ערביי יו"ש יגורו בישראל ויהיו בה במעמד תושבים ויהיו אזרחי ירדן הפלסטינית ויצביאו לפרלמנט בעמאן. ישראל תשכון ממערב לירדן, והיהודים בה כולל ערבים אזרחי ישראל היום יצביעו לפרלמנט בירושלים, ויהיו במעמד אזרחי המדינה.

    לדעתי, כל פתרון אחר רק יקרב את המשבר הבא. אבל כאשר מדינה פלסטינית תקום ממזרח לירדן, כל ארגוני הטרור ואנשיהם יהגרו או יגורשו לשם (תלוי אם זה יהיה בהסכמה או בכפיה), ואם הטרור יימשך בכל זאת לפחות תהיה לנו לחימה עם מדינת אוייב, גבול ביננו לבינהם וממשלת אוייב ברורה שצריכה לשאת באחריות. ערבי מתוך תחומי ישראל שישתף פעולה עם הטרור יישפט בארץ או יגורש לפלסטין הירדנית.

    לדעתי רק פתרון כזה יהיה פתרון של צדק לשני הצדדים עד כמה שצדק לא יכול אובייקטיבי. אבל בודאי שמציאות חדשה כזאת תוכל להוות בסיס חדש לחיים זה לצד זה, גם אם עדיין יישארו כיסי טרור חיים.

  7. smiley says:

    1. לא יודע מי בדיוק החזיר לנו את המנדט, אבל בתור הבעלים שלו אנחנו עושים עבודה גרועה.

    2. צדק, מעצם הגדרתו, צריך להיות זהה לשני הצדדים. האינטרס אולי שונה, הצדק זהה.

    3. התכנות בלי יציבות לא שווה הרבה.

    4. יש כמה מדינות לשני עמים, בלגיה, הולנד, בריטניה, קנדה, שוויץ או ספרד… כולן עובדות טוב למדי.

    5. לא הבנתי איך שינוי המשטר בירדן עוזר במשהו לפתרון. אתה רק מסבך את העניין. זה גם לא צודק, גם לא יציב וגם מנוגד לאינטרסים הישראלים, המערביים והדמוקרטיים.

    6. ונגיד שהפכת את ירדן למדינה פלשתינאית, עדיין יש לך את אותם פלשתינאים שגרים בעזה ובגדה בלי זכויות אזרח. מה בדיוק עשית כאן?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: