על תוכן חובבני בחינם


זה נראה כאילו פעם זה היה פשוט. רוב העלות עבוד ייצרן התוכן היה הייצור וההפצה, ולא הפיתוח. ולכן הצרכן ציפה לשלם, ולשלם הרבה, על מנת לקבל תוכן (בלי קשר לאיכותו) והייצרן ידע שהוא יכול לדרוש, ולדרוש הרבה, עבור תוכן. ככל שהטכנולוגיה משתפרת, המחיר של הייצור וההפצה יורדים, ועיקר העלויות הם העלויות של ייצור התוכן. זה נראה נכון לרוב סוגי התכנים (אני חושב שכולם מלבד תרופות וספורט): ספרים, מוזיקה, הצגות וסרטים, קוד, פורנוגרפיה, מחקרים, חדשות, אמנות, ידע…

היום אנחנו, הצרכנים, רוצים לשלם פחות ופחות עבור אותם דברים שרוב עלות הייצור שלהם היא עלות פיתוח. כידוע, המחיר של מוצר נקבע לפי המוכנות של הצרכנים לשלם, ולא לפי עלות הייצור (וכמובן שמוצר שיצורו עולה יותר מהמוכנות של הצרכנים לקנות לא ייוצר). העובדה שהיום אפשר למצוא את כל המוצרים האלה בחינם ברשת, מעידה כמה הצרכנים מעריכים את עלות פיתוח התכנים. התהליך הזה מעמיד את ייצרני התוכן בפני כמה אפשרויות, פרסומות, חלוקת התוכן לחלק חינמי וחלק "פרימיום", דגש על איכות (עם או בלי מרכאות כפולות) מול התוכן החינמי, נסיון למכור דברים אחרים בצד התוכן (תמיכה, חומרה, גישה לארכיון, יכולת להגיב) ועוד.

דרך נוספת, שהפכה להיות פופולרית מאד, היא ייצור על ידי חובבים. חובבים, לעניינינו, הם אנשים שלא מקבלים משכורת על ייצור התוכן. אני חושב שכולם בוחרים בה בצורה כזאת או אחרת. יש לנו אתרים ש"מוכרים" לנו (חינם, כמובן) ספרי חובבים. ז'אנר הזמרים החובבים הפך להיות התופעה הטלויזיונית המוצלחת ביותר בעולם. לקטים מאתרים של סרטי חובבים כבר משודרים בטלויזיה (בצד עשרות סדרות ריאליטי ושעשעונים). הקוד פתוח חי על עשרות חובבים. עשרות עובדי קרן וויקימדיה אחראים לפחות מפרומיל מהחומר באתרי וויקימדיה. הפובליציסטיקה בחלק מהעיתונים נכתבת על ידי חובבים מובהקים, ועוד.

התופעה הזאת מרתקת, משום מה, דווקא שנראה שאין שום עתיד כלכלי למי שייבחר לעבוד באחד מהתחומים האלה, יותר ויותר אנשים בוחרים לעסוק בהם, להשקיע משאבים, לעבוד, לפעמים אפילו להשפיל את עצמם, וכל זה בשביל הסיכוי "להיות ….". למרות שאיכותית החובבים מייצרים פעמים רבות חומר טוב לא פחות, ואפילו יותר, מהמקצוענים, עדיין, נראה שעצם הנוכחות הגוברת שלהם רק מגבירה את חוסר היכולת של מקצוענים לחיות מייצור התוכן, וגורמת לעוד חובבנות של התחום, לירידת מחירים נוספת, ולבעיה קשה יותר של המשווקים (שמוצאים את הצרכנים שלהם מוכנים לשלם פחות ופחות, עבור מוצר איכותי יותר ויותר).

בזמן האחרון התופעה הזאת צצה שוב ושוב בהרבה מקומות. וויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, פנתה לציבור הרחב בבקשת נדבות. אנציקלופדיה שנקראת על ידי 20% מתושבי המדינות המפותחות צריכה להיות זאת שנותנת נדבות, לא זאת שמבקשת. האם לא היינו מרגישים קצת מוזר אם האנציקלופדיה העברית היתה מבקשת מאיתנו נדבות? אם בריטניקה? כמובן שכן, משום שאנחנו יודעים ששילמנו להם. לוויקיפדיה לא שילמנו אף פעם, משום מה אין להם פרסומות, וכל האנשים שנכנסים לויקיפדיה לא מכניסים אגורה אחת לבעלים. למעשה, כל מי שנכנס לויקיפדיה, ועל אחת כמה וכמה כל מי שכותב או עורך בויקיפדיה, עולה לבעלים שלה כסף. זה פשוט מגוחך, אבל זה המצב שייצרנו, ונראה שאת הסוסים האלה כבר אי אפשר יהיה להכניס לאורווה.

רשת הספרים בורדרס סגרה לא מזמן את סניפיה הבריטיים עקב הפסדים אדירים. נראה שהיום כבר אי אפשר להחזיק חנויות כאלה, מרווחות, נקיות, עם בית קפה ופינות קריאה. זה פשוט לא רווחי, עלות החזקת החנות נשארה גבוהה כשהייתה, אבל הצרכנים מוכנים לשלם הרבה פחות עבור ספר (אותו, אם מדובר בהפצת ידע, הם יכולים להשיג בחינם, או, אם מדובר בסיפורת, במחיר זול בהרבה ברשת. יותר מזה, הצרכנים נכנסו לחנות, בדקו את הספרים, וקנו ברשת). מוכרי ספרים יכולים לעשות שלוש דברים במצב כזה: להעלות את המחיר (בתקוה שיהיו מספיק פריארים שימשיכו לקנות ולממן את השאר), להוריד את המחיר (וכמובן את ה"אווירה" של החנות) או ללכת הביתה. כמובן שרוב בעלי החנויות בוחרים להוריד את המחיר. כרגיל יש גם אנשים שלא מבינים את הבעיה וחושבים שאפשר לפתור אותה בעזרת התערבות של הממשלה.

בתחילת האינטרנט לא לכל העיתונים היה אתר. אחר כך הגיע השלב שבו הם ניסו לגבות כסף תמורת גישה לחדשות. היום כמעט כל עיתון שמכבד את עצמו בעולם החופשי מחזיק אחר, ובכמעט כל אתר כזה אפשר לקרוא את החדשות. בחינם. העיתונים אמורים להרוויח מפרסומות, בזמן שמהעיתן הכתוב הם הרוויחו מפרסומות, מודעות ותשלום. הבעיה היא שפרסומות באינטרנט זה כנראה לא דבר כל כך מוצלח. לפחות לא בעברית (באנגלית לא מזמן הסתיימה מלחמה בין האתרים של מקסוול מרדוק לגוגל בגלל שגוגל בעצם פרסמו את החדשות של האתרים של מקסוול מרדוק עם פרסומות של גוגל). העובדה שאפשר לקרוא את החדשות והכתבות (לפחות את רובן, בוודאי את החשובות שבהן) בחינם גורמת לנו, הצרכנים, לא להבין למה אנחנו צריכים לשלם עבור העיתון. בהתחשב בירידה במחירי הדפוס, היינו מצפים לירידה במחירי העיתונים (הרי אנחנו משלמים על הנייר, את החדשות יכולנו לקרוא ברשת, לא?), אבל לייצרני העיתון יש את אותה בעיה כמו כולם, הם צריכים לשלם משכורות לעובדים המקצועיים שלהם. ולכן פחות ופחות ישראלים משלמים על העיתון. במקביל (מאותן סיבות ממש) בעולם תופעת החינמונים תפשה תאוצה בשנים האחרונות. הייתרון של החינמונים הוא שבזמן שהם מוותרים לחלוטין על הרווח מהצרכן, הם מנסים להגדיל את התפוצה שלהם, ולהיות יותר כדאיים למפרסם. לא ברור לי כמה זה מצליח, אבל עצם הנוכחות שלהם פוגעת באופן מובהק בשאר העיתונים, שצריכים להבדיל את עצמם ולגרום לצרכן להיות מוכן לשלם עבור משהו שהוא מקבל בחינם. רק לפני כמה חודשים הפך ה-Evening Standard לחינמון (אחרי 180 שנה של קיום כעיתון בתשלום). ההתקפה חסרת התקדים (או ההגיון הפנימי) של NRG אתמול על ישראל היום היא ללא ספק תוצאה של התופעה הזאת.

בשורה התחתונה, מדובר בהרבה תופעות שנראות כקשורות זו לזו, וכולן נובעות מחוסר הרצון שלנו, הצרכנים, לשלם כראוי עבור התוכן אותו אנחנו צורכים, ושל מליוני חובבים שמייצרים תוכן בלי לדרוש תשלום ראוי (אם בכלל) עבורו. האם מדובר בתופעה חיובית? אני בכלל לא בטוח. לפעמים זה נראה כמו סופה של תרבות המערב. במקום חברה ייצרנית (וצרכנית) אנחנו נהפכים לחברה בטלנית וחובבת שרגילה לקבל את הכל בחינם, ולא מוכנה לשלם עבור תוכן אלא רק עבור חומר. ומי שלא משלם עבור תוכן, גם לא מעריך את התוכן, ולא צריך להיות מופתע לקבל תוכן באיכות… איך נגדיר את זה בעדינות… כמו מה שמעריב מספק לנו?

מודעות פרסומת

2 Responses to על תוכן חובבני בחינם

  1. ראובן says:

    שאלות מצויינות.

    באשר לתוכן חובבים (לאו דווקא חובבנים), יש לדעתי שתי סיבות עיקריות לקיומו- הרווחה היחסית במערב הביאה ל"כלכלת קארמה"- אנשים לא מסתפקים בפרנסה, הם רוצים גם הכרה ומוניטין. עד לא מזמן, כלכלה כזאת היתה מניע מרכזי רק בתחומים מסויימים, למשל במדעים, שם המשכורות לא הרקיעו שחקים אבל אנשים עבדו קשה כדי לזכות בהכרת עמיתיהם.

    הסיבה השניה היא מניע התקווה- אנשים פותחים בלוג, או יוצרים קליפ מושקע ביו-טיוב מתוך תקווה ש(נגיד)מפיק הוליוודי יראה ויתרשם ויחתים אותך על חוזה שמן, או עורך יבקש ממך לכתוב טור בעיתון ( אולי אפילו אותו החינמון שדיברת עליו). יש מקרים כאלו, הם נדירים כמו זכיה בלוטו, והמניעים של החובבים דומים במידה מסויימת למניעי המהמרים – חוסר הבנה של הסיכויים, או ביטחון עצמי רב (וכנראה מופרז). במידה מסויימת, יש כאן פרדוקס- מי שמייצר תוכן חובבים איכותי כורת את הענף של היוצרים בתשלום שאליו הוא רוצה להשתייך.

    באשר למות העיתונות, באמת מוזר שהעיתונים שמים את התוכן שלהם ברשת חינם. לא ברור מה הם מרוויחים. אולי קהל היעד של המהדורה המקוונת הוא שונה מקהל היעד של המהדורה המודפסת- אנשים שלא עובדים ליד מחשב.

    כשקראתי את דבריך נזכרתי במודל אחר לעיתונים מקוונים שגם סביבו מתנהל כרגע דיון ער (אבל ללא תהודה כל כך גדולה)- הוצאות העיתונים המדעיים. כרגע, רוב העיתונים המדעיים מחזיקים את זכויות היוצרים על המאמרים ואוסרים על קריאתם ברשת ללא תשלום. התשלום הזה הוא די יקר (כמה עשרות דולרים למאמר בודד אם אין מנוי). להוצאות המדעיות יש מזל כי הם עובדים מול קהל שבוי פחות או יותר של אוניברסיטאות, שקונות מנויים אלקטרוניים על חבילות של ז'ורנלים, כדי שהחוקרים באוניברסיטה יקבלו גישה חופשית לעיתונים.
    גם בתחום הזה יש חינמונים שמתפרנסים לאו דווקא מפרסומות אלא מתשלומים של החוקרים המפרסמים בעצמם (במידה מסויימת, כל העיתון הוא פרסומת!) ויש את ה ARXIV המפורסם שממומן על ידי הממשל האמריקאי (אאל"ט). היתרון העיקרי של הARXIV הוא המהירות בה המאמר "מתפרסם" – באופן מיידי.

    למרות המאבקים והשערוריות הקשורות בהוצאות המדעיות, לא נראה שהם עודמות להעלם, כי יש להם בכל זאת כמה יתרונות על האפיקים החינמיים-ראשית, הלקוח לא משלם ישירות את המחיר- אלא אם אתה בסביבה תעשיתית (כמוני) האוניברסיטה משלמת עבור העיתונים עבור מדעניה. זה לא יורד ישירות מתקציב המחקר שלהם.

    שנית- המוניטין. פרסום בנייצ'ר שווה כל כך הרבה עבור המדען שהוא יעדיף פרסום בו מאשר לפרסם בעיתון חינמי. מכיוון שמוניטין הוא דבר נרכש, לא ברור אם האפיקים החינמיים אי פעם יצליחו להתגבר על המחסום הזה.

    שלישית- ההוצאות המדעיות מספקות עוד שירות- עריכה וביקורת העמיתים. בעולם עם כמות אדירה של מידע, צריך חותמת בסיסית ש"כן- המאמר הזה מעניין" ו"כן- המאמר הזה הוא לא שטות גמורה". באופן אירוני, ביקורת העמיתים נעשית ללא תשלום על ידי מתנדבים, דבר שמעורר התמרמרות לא מעטה בקהילה.

    למה המודל הזה לא עובד בעולם העיתונות הרגילה? וכי קוראי עיתון רגילים לא רוצים מידע אמין ורלוונטי? למה עד לפני עשור או שניים עיתונים שיגשגו ( האמנם? אין לי מושג) ואילו עכשיו אנשים לא מוכנים לשלם עבור איכות וסינון הידיעות? קודם כל, באמת אין הבדל עצום באיכות בין החינמונים לבין הצהובונים הגדולים. שנית, חשיבות האמינות והדיוק במאמר מדעי היא הרבה יותר גבוהה. מה איכפת לי כמה בדיוק ניספו באסון בפיליפינים, או על מה בדיוק נעצר ראש עירית בת-ים?

  2. smiley says:

    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: