מי טוב ליהודים?


איזה מנהיג נבחר על ידי יותר בוחרים יהודים?

בפברואר 2009 הצביעו אזרחי ישראל לכנסת ה-18. בבחירות האלה הצביעו 729,054 ישראלים לליכוד,  394,577 לישראל ביתנו, 334,900 לעבודה, 286,300 לש"ס, 147,954 ליהדות התורה, 112,570 לאיחוד הלאומי ו-96,765 לבית היהודי. בטוח שלא כולם יהודים, חלקם (האיחוד הלאומי) בכלל נמצאים באופוזיציה, אבל בכל זאת, אפשר לקבוע שהרף העליון למספר היהודים שהצביע לנתניהו הוא 2,102,120.

בנובמבר 2008 הצביעו אזרחי ארצות הברית לנשיאות ארצות הברית. בבחירות האלה הצביעו 131,257,328 מצביעים. בארצות הברית יש  308,964,000 תושבים, מה שאומר ש-42% מהם הצביעו. בארצות הברית יש בערך 6,489,000 יהודים. בהנחה שאחוז ההצבעה שלהם זהה (והוא לא, הוא הרבה יותר גבוה, גבוהה יותר מכל הקבוצות האתניות האחרות בארצות הברית), אז סה"כ הצביעו כ-2,756,725 יהודים אמריקאים. מאחר ש78% מהם הצביעו לאובאמה, סה"כ הרף התחתון של מספר היהודים שהצביעו לאובאמה הוא 2,150,246.

ו-2,150,246 גדול יותר מ-2,102,120. סתם תרגיל בחשבון. אין פואנטה.

מודעות פרסומת

הא לחמא עניא?


בין משה לפטריק הקדוש היו מספר הבדלים גדולים. הראשון יצר נחשים יש מאיין, השני גירש נחשים, הראשון נולד למשפחת עבדים, השני נולד למשפחה חופשית, הראשון גדל כאדם חופשי, השני גדל כעבד, הראשון חזר להחזיר רעה למטיביו, השני חזר להחזיר טובה למרעיו, את הראשון זוכרים בהמנעות מבירה, את השני זוכרים בהרבה בירה… נראה לי קצת עצוב שאנחנו מתכנסים היום לזכור דווקא את הראשון.

בכלל, פסח הוא אולי הסמל של החגים היהודים חסרי ההגיון. במקום להסיק מהסבל שעברו אבותינו (ושאותו אנחנו מחייבים לזכור כאילו אנחנו עברנו אותו) שהדבר הראוי הוא להפחית את הסבל האנושי, מבקשים מאיתנו להסיק שהדבר הראוי הוא לגרום סבל לעצמנו, ושהסבל שאנחנו גורמים לעצמנו מזכה אותנו בזכות לגרום סבל לאחרים. אפשר להבדיל אותו מהחגים היותר מודרניים (חנוכה ופורים) כשהחג המודרני ביותר, יום העצמאות, הוא החג עם הכי פחות איסורים וגרימת סבל עצמי. למעשה, חוץ מלהגיד נכבה נראה לי שיום העצמאות הוא החג היהודי היחיד שבו מותר לעשות הכל. אם כי, כמובן, הוא חייב לבוא אחרי יום סבל, כי הרי סבל זו המהות היהודית, ואם לא נסבול, לא נוכל להרשות לעצמנו לגרום סבל לאחרים. זה, כמובן, לא מחוייב המציאות. יש עמים שבכל זאת כן מנסים להנות מהחיים, ובמקביל להפחית את הסבל האנושי.

אולי, למשל, היה כדאי להפוך את הפסח לחג שבו אנחנו נהנים מהחיים בלי לנצל עבדים. למשל, על ידי בדיקה מי בדיוק מייצר את הקפה שלנו, מאיפה מייבאים את התה שלנו, את השוקולד, את הבגדים ואת הנעליים…מעניין לציין שדווקא הלחם מיוצר ללא עבדים.

מי מנותק מהאתוס היהודי?


"בסיום הנאום בוועידת איפ"ק, התייחסה קלינטון בהערכה רבה לחג הפסח ולמסעו הנחוש של העם היהודי ל"ארץ המובטחת". אלו הם אירועים מכוננים בגיבוש האתוס האמריקני מהמאה ה-17 ועד היום. אלו הם אירועים הממחישים את מרכזיות ירושלים, יהודה ושומרון, ערש ההיסטוריה היהודית, בגיבוש האתוס היהודי. לכן, הם מדגישים את הניתוק בין מדיניות אובמה לבין המהות והאינטרסים הבסיסיים של המדינה היהודית." (יורם אטינגר, "מומחה לארצות הברית והמזרח התיכון", שוכח את האתוס היהודי).

נצחון הציניות על הפוליטיקה הישראלית


לכל אדם, טוב, לכמעט כל אדם בוגר יש תפיסת עולם. הערכים בהם הוא מאמין, האידיאולוגיה שהוא מנסה לקדם,  הטוב שהוא מנסה לחולל והרע שהוא מנסה למנוע. כמובן שלאנשים שונים יש אידיאולוגיה שונה. אי אפשר להציג את האידיאולוגיה במרחב חד ממדי (ימין-שמאל) וגם לא במישור דו ממדי, או בכל מרחב גיאומטרי  אחר. שתי אידיאולוגיות שונות שונות זו מזו, יש להן הנחות יסוד אחרות, ואין שום הגיון מאחורי הנסיון לנסות לכמט את ההיטל שלהן על ציר זה או אחר. יש אידיאולוגיות עם הרבה מאמינים (ליברליזם, שמרנות, סוציאל-דמוקרטיה, לאומנות, ליברטריאניזם, מרקסיזם ועוד) ויש עם פחות מאמינים.

כשאדם בעל תפיסת עולם בא לקבל החלטה מעשית, הוא מקבל אותה על פי תפיסת עולמו, על פי הניתוח שלו את המציאות (ועל פי האינטרסים שלו). מובן מאליו ששני אנשים בעלי אידיאולוגיה שונה לחלוטין יכולים להגיע להחלטה מעשית זהה, וששני אנשים בעלי אידיאולוגיה זהה (או דומה) יכולים לקבל החלטה מעשית שונה. בפוליטיקה, לפחות במדינות דמוקרטיות, יש צורך ברוב על מנת לקבל הכרעה פוליטית. בשביל לגבש את הרוב צריכים הפוליטיקאים להתרכז בגושים. בגלל האופי של הפוליטיקה הדמוקרטית, החלוקה היא בדרך כלל לשני גושים סביב שאלה קרדינלית אחת, "השאלה הגדולה". למרות שאין שום הכרח לקשר בין האידיאולוגיות לגושים הפוליטים, בכל זאת אנחנו מוצאים שברוב השאלות הפוליטיות שמעסיקות את החברות הדמוקרטיות יכולים רוב האנשים למצוא את השיוך הפוליטי שלהם לפי האידיאולוגיה שלהם (זה, כמובן, לא תמיד נכון, ותלוי בניתוח המציאות של כל אדם). לרוב המחנה הפוליטי שמנכז את רוב הסוציאל-דמוקרטים, הליברלים או המרקסיסטים קוראים "שמאל", ולמחנה הפוליטי שמנכז את הלאומנים, השמרנים או הליברטריאנים קוראים "ימין".

במילים אחרות, החלוקה הפוליטית היא באמת חד ממדית. אין באמת הרבה משותף בין "שמאל" של מדינה אחת ל"שמאל" של מדינה אחרת אלא אם כן השאלות איתן מתמודדת המדינה הן דומות, והחלוקה הפוליטית דומה. "שמאל" זה לא אידיאולוגיה, זה מחנה פוליטי, שמרכז בתוכו אנשים בעלי אידיאולוגיות שונות, לעיתים ימניות, לרוב סותרות זו את זו.

הפוליטיקה עובדת על ידי יצירת "השאלה הגדולה", וחלוקת המחנות סביבה. ברור שאנשים שונים רואים שאלות שונות כ"שאלה הגדולה". בסופו של דבר, השאלה שתמנע משני אנשים שונים מלייצר קואליציה משותפת, היא מבחינתם שאלה גדולה יותר, וככה, ברגע שנוצרות קואליציות פוליטיות מתבררת השאלה הגדולה שמסביבה מתחלקים להם הימין והשמאל. וברע שהשאלה משנה את חשיבותה (בעיני הציבור) הקואליציות יתפרקו מעליהן וקואליציות חדשות יבנו סביב שאלה חדשה.

בנוסף, אם יש לרוב מוחלט בציבור דעה מוצקה בנוגע לשאלה, ברור שהצד הפוליטי בעל הרוב יקבל את השלטון, ולכן הצד בעל המיעוט יוצא מהמשחק, והשאלה הגדולה היא כעט שאלה פנימית בתוך הרוב. לכן, השאלה תמיד תחלק את הציבור באופן די שווה. ז"א, לא סביר שנמצא מקום בו יש דיון פוליטי ערני ואמיתי על משהו שבו יש ל-75% מהציבור דעה אחת לאורך זמן. בסופו של דבר הדיון הפוליטי יתנכז מסביב לשאלה אחת עם כוחות די שווים.

אם הבוחרים בפוליטיקאי מסויים ייראו שהוא מתנהג שלא בהתאם לאידיאולוגיה וניתוח המציאות שלהם הם לא יצביעו עבורו. לכן יש לכל פוליטיקאי אינטרס מובהק לפעול למען האידיאולוגיה ובהתאם לתפיסת עולמם של בוחריו (יוצא דופן הוא נשיא ארצות הברית בכהונה השניה, אבל נהוג להאמין שאם הוא הגיע למשרה הזאת, ועשה את זה בפעם השניה, הוא כבר לא צריך את האיום הזה. וגם אם כן, תמיד יש מעליו את הקונגרס והסנאט שרוב חבריהם עדיין תלויים בבחוריהם). זאת הדרך בה הפוליטיקה בדמוקרטיה מבטיחה לנו שרצון הרוב יישמר. אבל, זה מחייב אותנו, האזרחים, לביקורת עירנית על הפוליטיקאים שלנו. אם אנחנו רואים שפוליטיקאי מסויים מצהיר על אידיאולוגיה אחת, ופועל לפי אחרת, אנחנו חייבים לפטר אותו. אם אנחנו רואים שפוליטיקאי פועל באופן לא ישר אנחנו חייבים לפטר אותו (משמע לא להצביע לו).

כשאנחנו לא מקיימים את התנאי הזה, כשאנחנו נותנים לפוליטיקאים את האינטרס לשקר לנו או לאחרים, הם ינצלו אותו. ואם לא הם, אז אחרים. כשאנחנו מאבדים את האמונה שלנו בפוליטיקה ובפוליטיקאים, כשאנחנו מגבשים גישה צינית לפוליטיקה, אז עצם שינוי הגישה שלנו גורם לפוליטיקאים להגשים את הטענות שלנו, לנצל את הקול שלנו, ולהפסיק לדווח לנו אמת. הציניות היא איום על מהותה של הדמוקרטיה, על שלטון העם והכרעת הרוב. במקום שדעת הרוב תתקבל, מתקבלת דעתו של הרמאי המוצלח יותר.

בישראל הדיון הפוליטי היה במשך שנים סביב עתידם של השטחים הכבושים ותושביהם. החל מתחילת שנות השמונים, במקביל למסמוס שיחות האוטונומיה ופרישתו של בגין, החל השמאל להתרכז סביב הססמאות של חלוקת הארץ ("שטחים תמורת שלום" ו"תוכנית אלון") והימין סביב ססמאות של שלמות הארץ ("ארץ ישאל השלמה"). זאת היתה ההגדרה של "שמאל" ו"ימין". החזון הפוליטי של השמאל כלל פינוי השטחים, וחתימת הסכם שלום עם הירדנים או הפלשתינאים והסורים. החזון של הימין כלל סיפוח השטחים עם או בלי תושביהם.

אחרי פיצוץ הסכם לונדון ועלייתו של גורבאצ'וב היתה לימין הזדמנות נדירה לממש את חזונו. כמה שנים אחר כך, עם נצחונו של רבין וחתימת הסכם אוסלו היתה לשמאת את ההזדמנות לממש את חזונו. היום קל להגיד שהחזון של הימין היה מנותק מהמציאות. האמונה שתושבי השטחים ישמחו לחיות תחת המגף הישראלי התמוגגה באינתיפאדה והמחשבה שיהודי ברה"מ והגוש הסובייטי יוכלו לשנות את המגמה הדמוגרפית התפוגגה מול המציאות. מצד שני, גלי הפיגועים אחרי הסכם אוסלו וחוסר ההענות של מנהיגי מדינות ערב וההנהגה הפלשתינאית להצעות השלום הישראליות הראו שגם התשובה של השמאל לא עונה לשאלה הגדולה.

הנסיון השני של הימין לממש את חזונו התפוצץ כשהסתבר שאין לימין באמת חזון, ממשלת נתניהו הראשונה הסתובבה בין הרחבת ההתנחלויות לחתימה על הסכם וואי. גם הנסיון השני של השמאל עלה בלהבות; הנסיון של ברק לביא את ערפאת לחתום על סיום הסכסוך נתקל בבעיה קלה, מתברר שערפאת לא ממש רצה לסיים את הסכסוך. ואז…

ואז הכדור חזר לימין. והימין, במקום לנסות לממש את חזונו, במקום להציע לציבור חזון חדש, פשוט החליט לוותר על המשחק הדמוקרטי. במקום להציע פתרונות הימין הציע איש. שרון. אף אחד לא ידע מה התוכניות של שרון, כולם ידעו שהוא שקרן, כולם ידעו שהוא מושחת, כולם ידעו שאין לו אלוהים, ובכל זאת בחרנו בו. שרון התחיל את השלטון שלו בהבערה יסודית של השטח, המשיך בחיסול כל סיכוי למשא ומתן, המשיך בפירוק הרשות הפלשתינאית וסיים בהקמת מדינת החמאס בעזה.

קשה להאמין שיש בבוחריו מישהו שחשב שזה מה שהוא יעשה, ברור שהוא לא מימש דבר ממה שהבטיח, ולא הבטיח דבר ממה שמימש. ובכל זאת, אף אחד לא חשב להעניש אותו. להפך, דווקא ברק (שניסה לממש את מה שהבטיח) נענש. ולשיעור של שרון יש הרבה תלמידים. ככה ברק יכול להכנס לממשלת נתניהו, פרץ יכול לשבת בממשלת אולמרט, אולמרט יכול לוותר על ההתכנסות, נתניהו יכול להחליט שהוא בעד שתי מדינות, מופז יכול לעזוב את הבית שלו, ליבני יכולה לשכוח את כל מה שהיא אמרה… המצב היום בישראל הוא שככל שהפוליטיקאי ציני יותר, ככה הוא מציח יותר, וככל שהוא ישר יותר, ככה סיכויי ההצלחה שלו נמוכים יותר. הציניות נצחה את הפוליטיקה, ואנחנו גרמנו לזה.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל כתבה מהיום. מתברר שהחברה משינוי חושבים שעצמות האינדיאנים שמצאו באשקלון יעזרו להם פוליטית. כן, שינוי, המפלגה שפירקה את משרד הדתות, המפלגה שלא ישבה עם ש"ס, המפלגה שסידרה לנו תחבורה ציבורית בשבת, המפלגה שדאגה לנישואים אזרחיים, המפלגה שביטלה את המונופול של הרבנות, המפלגה שגייסה חיילים בשבת, המפלגה שישבה רק הממשלת אחדות, בקיצור, המפלגה שלא מימשה, שלא ניסתה לממש, אפילו הבטחת בחירות אחת, סמל הציניות הפוליטית, הם רוצים לחזור. ולפי כמות הכתבות על 150 מליון השקל האלה (כמה כתבות היו על מליארד וחצי שקל שיצאו על הגדר בגבול מצרים? כמה על 50 אלף השקל שאנחנו שופכים על נתיב מידי שנה) נראה שיש אנשים בידיעות ומעריב שמאד רוצים שהיא תחזור. נכון, יש אנשים עם שהציניות עוזרת להם, אם הגעתם עד לשורה הזאת, כנראה שזה לא אתם.

מורכבות?


"אתה מציג תפיסה מורכבת, מצד אחד אתה הקמת את הקו קלוקס קלאן שבעיני רבים היא הסל לגזענות. מצד שני אתה ממש נהנה מזה שהשחורים משרתים אותך. "

(מתוך רשימת השאלות שעמיחי אתאלי היה כנראה שואל את נייתן בדפורד פורסט, אילו רק היה יכול לראיין אותו)

בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום


כמה מחשבות בעקבות ילדי עזה.

בעזה יש משבר הומניטרי. לא מדובר בסתם הצגה, מדובר במשבר אמיתי. גם בלי להכנס לשאלת האשמה נראה לי די ברור שהמשבר הזה יתפוצץ מתישהו. התקווה הישראלית שהוא יתפוצץ בפנים של החמאס או ממשלת מצרים היא פשוט לא סבירה. קשה להבין מה בדיוק התוכנית הישראלית לגבי עזה, איך ישראל חושבת לשפר את המצב, מה ישראל עושה על מנת לשפר את איכות חייהם של תושבי עזה, או אפילו על מנת להוריד את מפלס השנאה והאלימות בעזה. לא ברור כמה זמן ישראל חושבת שהעולם ימשיך להתעלם מהעובדות, וכמה זמן שלטון החמאס ימשיך לחמש אנשים רעבים וחסרי תקווה בלי שהוא יפגע באף ישראלי.

אי אפשר בשום צורה שהיא להצדיק את המשך שלטון החמאס על עזה. מדובר בשלטון שמזיק לישראלים, למצרים ובעיקר לעזתים. שלטון שיכול למצוא משאבים לשלוח סוחר נשק לדובאי אבל לא להדפיס דרכון לתינוק גוסס הוא שלטון שאין שום הצדקה לקיומו. נטילת הריבונות מהכנופיה הזאת היא אינטרס של כל אוהב אדם, וחובה מוסרית של כל אדם בעל מודעות הומניטרית. נראה שהמלחמה האחרונה של ישראל בעזה רק חיזקה את המשך שלטון החמאס. לא ברור אם זה חלק מתוכנית מתוחכמת של הגאונים הצבאיים שלנו, או שזה סתם חוסר מחשבה קדימה, אבל די ברור היום שהמבצע הזה הסתיים בצורה שמנוגדת לאינטרסים הישראלים.

המעשים שישראל עשתה, לפי איך שהם תוארו בסרט, הם פשע נגד האנושות. המחשבה שפקידים במדים נשלחו על ידי והרגו באזרחים כשהם מרימים ידיים היא בלתי נסבלת. המאבק של צה"ל בכל נסיון לחקירה אובייקטיבית, העובדה שעד היום לא ניתן בפומבי שום עדות שמפריכה את האשמות האלה והעובדה שאף מפקד בכיר (או אפילו זוטר) לא הורשע (או אפילו הועמד לדין פלילי) אומרת דרשני. מדובר במצב לא סביר, מצב שהופך כל אחד ואחת מאיתנו לשותפים לדבר עבירה. כל התירוצים בעולם, ואלוהים יודע שיש לנו הרבה, לא יכולים לתרץ מעשים כאלה. הגיע הזמן שהציבור בישראל ידרוש דין וחשבון מפקידיו כשהם דורסים בשמו את כללי המוסר הסביר (ולא רק כשזה מתאים למחנה פוליטי כזה או אחר).

אחד הדברים שאפיינו את התנועה הציונית (אני מדבר על המקורית, זאת שהקימה מדינה, לא זאת שממציאה אנטישמים) היתה התקווה. לא רק השיר, אלא בעיקר המחשבה שהעתיד יכול להיות טוב – שאפשר לפעול ולשפר את העתיד – שיש על מה לחלום ואפשר לממש את החלום. היהודים, כדאי לזכור, היו במשבר הפיזי הגדול ביותר שאומה ידעה במאה העשרים. להבדיל, הפוליטיקה בישראל בעשור האחרון מאופיינת על ידי בכיינות. מהשמאל הקיצוני, דרך השמאל המתון, המרכז, הימין המתון ועד לימין הקיצוני (טוב, בעצם, חוץ מהימין הממש קיצוני). כולם בכיינים. אף אחד לא מקווה לשום דבר, כולם רק מאשימים את האחרים. אף אחד לא פועל לשנות את המצב, מקסימום מפגינים קצת, וממשיכים להאשים את האחרים (האשכנזים, הציונים, הימניים, החילונים, הדתיים, התל-אביבים, הירושלמים, האנטישמים, הלאומנים, הגויים, האמריקאים, הערבים…). אף אחד לא מציע תוכנית פעולה אופרטיבית, כולם רק מבטלים את ההצעות (הלא קיימות, כאמור. מה שעושה את מלאכת הביטול לכל כך קלה. מה יותר קל מלהאבק בדחליל?) של האחרים. אף אחד לא בודק את עצמו, כולם רק מספקים תירוצים. המבט בילדי עזה, וגרוע מזה, במבוגרים שאמורים לחנך אותם, מציב מולנו מראה אכזרית. כמה שקשה להאמין, יש בכיינים גדולים מאיתנו. אף אחד לא שואל שם: "איך אני יכול לשפר את המצב". אף אחד לא מעיר: "ובכל זאת, אולי יש תקווה, אם רק ננסה…". העתיד היחידי שהמבוגרים מציבים מול הילדים הוא עתיד של מוות. אלימות, שנאה, אכזריות ומוות. והילדים האלה יהיו המבוגרים עוד עשור. איך הם יחנכו את הילדים שלהם? כמה מהם ינסו להרוג אנשים וכמה מהם ינסו לבנות משהו?

יופמיזם


כשאדם לוקח משהו של מישהו אחר, זה גניבה, כששניהם משרתים בצה"ל זה "השלמת ציוד".

כשאדם אומר קקי ופיפי בפומבי זה גסות רוח, כשהוא עושה את זה על במת התיאטרון זה "תרבות".

כשאדם בוגר נוטל את חייה של ילדה קטנה זה פשע מתועב, כשהאדם הוא ערבי והילדה יהודיה, זה "מאבק".

כשאדם מפציץ בניין על יושביו התמימים זה רצח המוני, כשהמפציץ לובש מדים זה "חיסול".

כשחוקרים משתמשים באלימות על מנת להוציא מידע מעציר זה עינויים, כשהחוקרים הם אנשי שב"כ והעציר הוא ערבי זה "לחץ פיזי מתון".
כשמחיבים אנשים לקיים מצוות דת שהם לא מאמינים בהם זה כפיה דתית, כשהדת היא יהודית זה "חקיקה סוציאלית".

כשאנשים משקיעים שלוש שנים מחייהם בסיוד עצים זה טמטום, כשהם עושים את זה תוך כדי לבישת מדים ועמידה במסדרים זה "תרומה למדינה".

כשמדינה משקרת לאזרחיה על מנת לקדם את מדיניותה פסולה זה תעמולה, כשהמדינה היא ישראל זה "הסברה".

כשאדם מפריד בין אם לילדיה זה אכזרי, כשהאדם הוא פקיד מדינה זה "שמירת חוק".

כשחוק מפלה יהודים לרעה זה גזענות, כשהוא מפלה אותם לטובה "זה לא גזעני. זה לאומי".

בית ספר לדמוקרטים


 כולם רוצים לחיות בדמוקרטיה. אפילו המדינה הכי פחות דמוקרטית בעולם קוראת לעצמה "רפובליקה דמוקרטית עממית". הבעיה היא שבשביל דמוקרטיה צריך לתת לאנשים חירות, וחירות, להבדיל מדמוקרטיה, היא מצרך הרבה פחות מבוקש. בכל מה שנוגע לחירות אפשר לחלק את המין האנושי לארבע:

  • האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
  • האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
  • האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
  • האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.

בשביל שחברה תקיים דמוקרטיה היא צריכה שהאנשים מהסוג הראשון יהיו רבים וחזקים משאר האנשים (זה תנאי הכרחי, לא מספיק). מתברר שמספר בני האדם מהסוג הראשון נמוך למדי. מעניין לציין שיש חברות שבהם התנאי הזה כן מתקיים, ורובן באמת דמוקרטיות, ויש מדינות בהן התנאי הזה לא מתקיים, והן כצפוי לא דמוקרטיות. אפשר היה לצפות שרק התצפית הזאת תשכנע את האנשים שרוצים בדמוקרטיה לאהוב את החירות, אבל לצערינו זה לא קורה. מה גורם לחברות מסויימות לאמץ את החירות, ולחברות אחרות לשלול אותה על הסף? מה גורם לאנשים מסויימים להיות כל כך אדישים לחירותם שלהם עצמם ולחירותם של אחרים?

בשביל לענות על השאלות האלה אפשר לבדוק את החברות שהצליחו לייצר דמוקרטיה. אם נבדוק מה מבדיל אותן ממדינות אחרות נוכל אולי לכתוב כמה כללים פשוטים של "עשה" ו"על תעשה" שדיקטטור שרוצה (כמו כולם) להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יוכל לאמץ וכך להפוך את מדינתו לדמוקרטיה.בשביל לעשות את זה צריך קודם כל להחליט איזה מדינות הן דמוקרטיות מוצלחות ואיזה לא. למזלנו, האקונומיסט עשה את זה בשבילינו. רשימת הדמוקרטיות קצרה להפליא, 30 מדינות:  שוודיה, נורווגיה, איסלנד, הולנד, דנמרק, פינלנד, ניו זילנד, שוויץ, לוקסנבורג, אוסטרליה, קנדה, אירלנד, גרמניה, אוסטריה, ספרד, מאלטה , יפן, ארה"ב, צ'כיה, בלגיה, הממלכה המאוחדת, יוון (מעניין אם היא תשאר ברשימה), אורוגוואי, צרפת, פורטוגל, מאוריציוס, קוסטה ריקה, דרום קוריאה, איטליה וסלובניה. סה"כ יש לנו קצת פחות ממליארד אנשים (מתוך כמעט 7 בעולם). ומכאן אפשר לגזור כמה כללים פשוטים:

  • לפי עשרת השפות הפופולריות מספר דוברי האנגלית קטן באופן די משמעותי ממספר התושבים במדינות דמוקרטיות דוברות אנגלית (ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, הממלכה המאוחדת, אירלנד ומאוריציוס). לכן, הכלל הראשון הוא: אלץ את תושביך לדבר באנגלית. במידה ואי אפשר למלא את הכלל הזה, עבור ליפנית (עם מספר כמעט זהה של דוברים וחיים במדינות דמוקרטיות). עדיפות שלישית היא הגרמנית שהיא שפה פופולרית שכמעט כל דובריה חיים במדינות דמוקרטיות.
  • ממיקומן הגיאוגרפי של הדמוקרטיות השונות אפשר להסיק את הכלל השני: התרחק מקו המשווה. למעשה, המדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-35 מעלות (צפונה) היא קוסטה ריקה (על 4 מליון תושביה), והמדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-25 מעלות (דרומה) היא מאוריציוס. אגב, אם אתה כבר מעביר את המיקום של המדינה שלך, כדאי לך להתמקד בצפון מערב אירופה או צפון אמריקה. בכל מקרה, על תתקרב לאפריקה, מרכז אסיה או המזרח התיכון.
  • כשבודקים את מבנה הגילאים של המדינות השונות מקבלים את הכלל השלישי: הפטר מהילדים. הפלות, אמצעי מניעה, ייצוא לשחקנים הוליוודים, קניבליזם, הפרדה מוחלטת בין המינים, מיסוי על מבחנות… כל האמצעים כשרים.
  • בדיקה קצרה תגלה לנו שבראש הדמוקרטיות עומד מספר חריג של נשים: המלכה ביאטריס, מרגרט השניה, טריה הלונן, אליזבט השניה, דוריס לות'ארד, מארי מקאליס, אנגלה מארקל ולאורה צ'ינצ'ייה.לכן, הכלל הרביעי הוא: המלך מלכה או נשיאה. במידה ואתה זכר, מנה את האישה לתפקיד סימלי בלבד (כמו מרבית הנשים ברשימה) כך שהיא לא תפריע לך בדמוקרטיזציה של מדינתך.
  • עיון בהיסטוריה של 30 המדינות שלנו תגלה לנו שיותר ממחציתן היו תחת שלטון נאצי (ישיר או עקיף) במהלך מלחמת העולם השניה. ומכאן נגזור את הכלל החמישי: הכבש על ידי היטלר. אם אתה רואה איזה היטלר בסביבה, דאג שהוא ישתלט לך על המדינה או יכבוש אותה. על תתן להזדמנות הזאת לעבור לידך.
  • בדיקה ברשימת המדינות לפי צריכת אנרגיה לאדם תביא לכלל האחרון: בזבז אנרגיה. אם לא הצלחת לעבור לצפון אירופה הפעל מזגנים, אם הצלחת, הפעל חימום. כנראה שבלי זה לעולם לא תוכל להפוך את מדינתך האהובה לדמוקרטיה…

זהו, שישה כללים פשוטים שבוודאי יעזרו לכל דיקטטור להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יציבה.

פמיניזם חדש?!


איזה מנוולים הגברים, מאלצים את הנשים להשתחרר…