בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום


כמה מחשבות בעקבות ילדי עזה.

בעזה יש משבר הומניטרי. לא מדובר בסתם הצגה, מדובר במשבר אמיתי. גם בלי להכנס לשאלת האשמה נראה לי די ברור שהמשבר הזה יתפוצץ מתישהו. התקווה הישראלית שהוא יתפוצץ בפנים של החמאס או ממשלת מצרים היא פשוט לא סבירה. קשה להבין מה בדיוק התוכנית הישראלית לגבי עזה, איך ישראל חושבת לשפר את המצב, מה ישראל עושה על מנת לשפר את איכות חייהם של תושבי עזה, או אפילו על מנת להוריד את מפלס השנאה והאלימות בעזה. לא ברור כמה זמן ישראל חושבת שהעולם ימשיך להתעלם מהעובדות, וכמה זמן שלטון החמאס ימשיך לחמש אנשים רעבים וחסרי תקווה בלי שהוא יפגע באף ישראלי.

אי אפשר בשום צורה שהיא להצדיק את המשך שלטון החמאס על עזה. מדובר בשלטון שמזיק לישראלים, למצרים ובעיקר לעזתים. שלטון שיכול למצוא משאבים לשלוח סוחר נשק לדובאי אבל לא להדפיס דרכון לתינוק גוסס הוא שלטון שאין שום הצדקה לקיומו. נטילת הריבונות מהכנופיה הזאת היא אינטרס של כל אוהב אדם, וחובה מוסרית של כל אדם בעל מודעות הומניטרית. נראה שהמלחמה האחרונה של ישראל בעזה רק חיזקה את המשך שלטון החמאס. לא ברור אם זה חלק מתוכנית מתוחכמת של הגאונים הצבאיים שלנו, או שזה סתם חוסר מחשבה קדימה, אבל די ברור היום שהמבצע הזה הסתיים בצורה שמנוגדת לאינטרסים הישראלים.

המעשים שישראל עשתה, לפי איך שהם תוארו בסרט, הם פשע נגד האנושות. המחשבה שפקידים במדים נשלחו על ידי והרגו באזרחים כשהם מרימים ידיים היא בלתי נסבלת. המאבק של צה"ל בכל נסיון לחקירה אובייקטיבית, העובדה שעד היום לא ניתן בפומבי שום עדות שמפריכה את האשמות האלה והעובדה שאף מפקד בכיר (או אפילו זוטר) לא הורשע (או אפילו הועמד לדין פלילי) אומרת דרשני. מדובר במצב לא סביר, מצב שהופך כל אחד ואחת מאיתנו לשותפים לדבר עבירה. כל התירוצים בעולם, ואלוהים יודע שיש לנו הרבה, לא יכולים לתרץ מעשים כאלה. הגיע הזמן שהציבור בישראל ידרוש דין וחשבון מפקידיו כשהם דורסים בשמו את כללי המוסר הסביר (ולא רק כשזה מתאים למחנה פוליטי כזה או אחר).

אחד הדברים שאפיינו את התנועה הציונית (אני מדבר על המקורית, זאת שהקימה מדינה, לא זאת שממציאה אנטישמים) היתה התקווה. לא רק השיר, אלא בעיקר המחשבה שהעתיד יכול להיות טוב – שאפשר לפעול ולשפר את העתיד – שיש על מה לחלום ואפשר לממש את החלום. היהודים, כדאי לזכור, היו במשבר הפיזי הגדול ביותר שאומה ידעה במאה העשרים. להבדיל, הפוליטיקה בישראל בעשור האחרון מאופיינת על ידי בכיינות. מהשמאל הקיצוני, דרך השמאל המתון, המרכז, הימין המתון ועד לימין הקיצוני (טוב, בעצם, חוץ מהימין הממש קיצוני). כולם בכיינים. אף אחד לא מקווה לשום דבר, כולם רק מאשימים את האחרים. אף אחד לא פועל לשנות את המצב, מקסימום מפגינים קצת, וממשיכים להאשים את האחרים (האשכנזים, הציונים, הימניים, החילונים, הדתיים, התל-אביבים, הירושלמים, האנטישמים, הלאומנים, הגויים, האמריקאים, הערבים…). אף אחד לא מציע תוכנית פעולה אופרטיבית, כולם רק מבטלים את ההצעות (הלא קיימות, כאמור. מה שעושה את מלאכת הביטול לכל כך קלה. מה יותר קל מלהאבק בדחליל?) של האחרים. אף אחד לא בודק את עצמו, כולם רק מספקים תירוצים. המבט בילדי עזה, וגרוע מזה, במבוגרים שאמורים לחנך אותם, מציב מולנו מראה אכזרית. כמה שקשה להאמין, יש בכיינים גדולים מאיתנו. אף אחד לא שואל שם: "איך אני יכול לשפר את המצב". אף אחד לא מעיר: "ובכל זאת, אולי יש תקווה, אם רק ננסה…". העתיד היחידי שהמבוגרים מציבים מול הילדים הוא עתיד של מוות. אלימות, שנאה, אכזריות ומוות. והילדים האלה יהיו המבוגרים עוד עשור. איך הם יחנכו את הילדים שלהם? כמה מהם ינסו להרוג אנשים וכמה מהם ינסו לבנות משהו?

מודעות פרסומת

2 Responses to בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום

  1. פינגבאק: למי מועיל המצור « חיוך רציני

  2. פינגבאק: זריקת מספרים בשירות תעשיית השקר « חיוך רציני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: