נצחון הציניות על הפוליטיקה הישראלית


לכל אדם, טוב, לכמעט כל אדם בוגר יש תפיסת עולם. הערכים בהם הוא מאמין, האידיאולוגיה שהוא מנסה לקדם,  הטוב שהוא מנסה לחולל והרע שהוא מנסה למנוע. כמובן שלאנשים שונים יש אידיאולוגיה שונה. אי אפשר להציג את האידיאולוגיה במרחב חד ממדי (ימין-שמאל) וגם לא במישור דו ממדי, או בכל מרחב גיאומטרי  אחר. שתי אידיאולוגיות שונות שונות זו מזו, יש להן הנחות יסוד אחרות, ואין שום הגיון מאחורי הנסיון לנסות לכמט את ההיטל שלהן על ציר זה או אחר. יש אידיאולוגיות עם הרבה מאמינים (ליברליזם, שמרנות, סוציאל-דמוקרטיה, לאומנות, ליברטריאניזם, מרקסיזם ועוד) ויש עם פחות מאמינים.

כשאדם בעל תפיסת עולם בא לקבל החלטה מעשית, הוא מקבל אותה על פי תפיסת עולמו, על פי הניתוח שלו את המציאות (ועל פי האינטרסים שלו). מובן מאליו ששני אנשים בעלי אידיאולוגיה שונה לחלוטין יכולים להגיע להחלטה מעשית זהה, וששני אנשים בעלי אידיאולוגיה זהה (או דומה) יכולים לקבל החלטה מעשית שונה. בפוליטיקה, לפחות במדינות דמוקרטיות, יש צורך ברוב על מנת לקבל הכרעה פוליטית. בשביל לגבש את הרוב צריכים הפוליטיקאים להתרכז בגושים. בגלל האופי של הפוליטיקה הדמוקרטית, החלוקה היא בדרך כלל לשני גושים סביב שאלה קרדינלית אחת, "השאלה הגדולה". למרות שאין שום הכרח לקשר בין האידיאולוגיות לגושים הפוליטים, בכל זאת אנחנו מוצאים שברוב השאלות הפוליטיות שמעסיקות את החברות הדמוקרטיות יכולים רוב האנשים למצוא את השיוך הפוליטי שלהם לפי האידיאולוגיה שלהם (זה, כמובן, לא תמיד נכון, ותלוי בניתוח המציאות של כל אדם). לרוב המחנה הפוליטי שמנכז את רוב הסוציאל-דמוקרטים, הליברלים או המרקסיסטים קוראים "שמאל", ולמחנה הפוליטי שמנכז את הלאומנים, השמרנים או הליברטריאנים קוראים "ימין".

במילים אחרות, החלוקה הפוליטית היא באמת חד ממדית. אין באמת הרבה משותף בין "שמאל" של מדינה אחת ל"שמאל" של מדינה אחרת אלא אם כן השאלות איתן מתמודדת המדינה הן דומות, והחלוקה הפוליטית דומה. "שמאל" זה לא אידיאולוגיה, זה מחנה פוליטי, שמרכז בתוכו אנשים בעלי אידיאולוגיות שונות, לעיתים ימניות, לרוב סותרות זו את זו.

הפוליטיקה עובדת על ידי יצירת "השאלה הגדולה", וחלוקת המחנות סביבה. ברור שאנשים שונים רואים שאלות שונות כ"שאלה הגדולה". בסופו של דבר, השאלה שתמנע משני אנשים שונים מלייצר קואליציה משותפת, היא מבחינתם שאלה גדולה יותר, וככה, ברגע שנוצרות קואליציות פוליטיות מתבררת השאלה הגדולה שמסביבה מתחלקים להם הימין והשמאל. וברע שהשאלה משנה את חשיבותה (בעיני הציבור) הקואליציות יתפרקו מעליהן וקואליציות חדשות יבנו סביב שאלה חדשה.

בנוסף, אם יש לרוב מוחלט בציבור דעה מוצקה בנוגע לשאלה, ברור שהצד הפוליטי בעל הרוב יקבל את השלטון, ולכן הצד בעל המיעוט יוצא מהמשחק, והשאלה הגדולה היא כעט שאלה פנימית בתוך הרוב. לכן, השאלה תמיד תחלק את הציבור באופן די שווה. ז"א, לא סביר שנמצא מקום בו יש דיון פוליטי ערני ואמיתי על משהו שבו יש ל-75% מהציבור דעה אחת לאורך זמן. בסופו של דבר הדיון הפוליטי יתנכז מסביב לשאלה אחת עם כוחות די שווים.

אם הבוחרים בפוליטיקאי מסויים ייראו שהוא מתנהג שלא בהתאם לאידיאולוגיה וניתוח המציאות שלהם הם לא יצביעו עבורו. לכן יש לכל פוליטיקאי אינטרס מובהק לפעול למען האידיאולוגיה ובהתאם לתפיסת עולמם של בוחריו (יוצא דופן הוא נשיא ארצות הברית בכהונה השניה, אבל נהוג להאמין שאם הוא הגיע למשרה הזאת, ועשה את זה בפעם השניה, הוא כבר לא צריך את האיום הזה. וגם אם כן, תמיד יש מעליו את הקונגרס והסנאט שרוב חבריהם עדיין תלויים בבחוריהם). זאת הדרך בה הפוליטיקה בדמוקרטיה מבטיחה לנו שרצון הרוב יישמר. אבל, זה מחייב אותנו, האזרחים, לביקורת עירנית על הפוליטיקאים שלנו. אם אנחנו רואים שפוליטיקאי מסויים מצהיר על אידיאולוגיה אחת, ופועל לפי אחרת, אנחנו חייבים לפטר אותו. אם אנחנו רואים שפוליטיקאי פועל באופן לא ישר אנחנו חייבים לפטר אותו (משמע לא להצביע לו).

כשאנחנו לא מקיימים את התנאי הזה, כשאנחנו נותנים לפוליטיקאים את האינטרס לשקר לנו או לאחרים, הם ינצלו אותו. ואם לא הם, אז אחרים. כשאנחנו מאבדים את האמונה שלנו בפוליטיקה ובפוליטיקאים, כשאנחנו מגבשים גישה צינית לפוליטיקה, אז עצם שינוי הגישה שלנו גורם לפוליטיקאים להגשים את הטענות שלנו, לנצל את הקול שלנו, ולהפסיק לדווח לנו אמת. הציניות היא איום על מהותה של הדמוקרטיה, על שלטון העם והכרעת הרוב. במקום שדעת הרוב תתקבל, מתקבלת דעתו של הרמאי המוצלח יותר.

בישראל הדיון הפוליטי היה במשך שנים סביב עתידם של השטחים הכבושים ותושביהם. החל מתחילת שנות השמונים, במקביל למסמוס שיחות האוטונומיה ופרישתו של בגין, החל השמאל להתרכז סביב הססמאות של חלוקת הארץ ("שטחים תמורת שלום" ו"תוכנית אלון") והימין סביב ססמאות של שלמות הארץ ("ארץ ישאל השלמה"). זאת היתה ההגדרה של "שמאל" ו"ימין". החזון הפוליטי של השמאל כלל פינוי השטחים, וחתימת הסכם שלום עם הירדנים או הפלשתינאים והסורים. החזון של הימין כלל סיפוח השטחים עם או בלי תושביהם.

אחרי פיצוץ הסכם לונדון ועלייתו של גורבאצ'וב היתה לימין הזדמנות נדירה לממש את חזונו. כמה שנים אחר כך, עם נצחונו של רבין וחתימת הסכם אוסלו היתה לשמאת את ההזדמנות לממש את חזונו. היום קל להגיד שהחזון של הימין היה מנותק מהמציאות. האמונה שתושבי השטחים ישמחו לחיות תחת המגף הישראלי התמוגגה באינתיפאדה והמחשבה שיהודי ברה"מ והגוש הסובייטי יוכלו לשנות את המגמה הדמוגרפית התפוגגה מול המציאות. מצד שני, גלי הפיגועים אחרי הסכם אוסלו וחוסר ההענות של מנהיגי מדינות ערב וההנהגה הפלשתינאית להצעות השלום הישראליות הראו שגם התשובה של השמאל לא עונה לשאלה הגדולה.

הנסיון השני של הימין לממש את חזונו התפוצץ כשהסתבר שאין לימין באמת חזון, ממשלת נתניהו הראשונה הסתובבה בין הרחבת ההתנחלויות לחתימה על הסכם וואי. גם הנסיון השני של השמאל עלה בלהבות; הנסיון של ברק לביא את ערפאת לחתום על סיום הסכסוך נתקל בבעיה קלה, מתברר שערפאת לא ממש רצה לסיים את הסכסוך. ואז…

ואז הכדור חזר לימין. והימין, במקום לנסות לממש את חזונו, במקום להציע לציבור חזון חדש, פשוט החליט לוותר על המשחק הדמוקרטי. במקום להציע פתרונות הימין הציע איש. שרון. אף אחד לא ידע מה התוכניות של שרון, כולם ידעו שהוא שקרן, כולם ידעו שהוא מושחת, כולם ידעו שאין לו אלוהים, ובכל זאת בחרנו בו. שרון התחיל את השלטון שלו בהבערה יסודית של השטח, המשיך בחיסול כל סיכוי למשא ומתן, המשיך בפירוק הרשות הפלשתינאית וסיים בהקמת מדינת החמאס בעזה.

קשה להאמין שיש בבוחריו מישהו שחשב שזה מה שהוא יעשה, ברור שהוא לא מימש דבר ממה שהבטיח, ולא הבטיח דבר ממה שמימש. ובכל זאת, אף אחד לא חשב להעניש אותו. להפך, דווקא ברק (שניסה לממש את מה שהבטיח) נענש. ולשיעור של שרון יש הרבה תלמידים. ככה ברק יכול להכנס לממשלת נתניהו, פרץ יכול לשבת בממשלת אולמרט, אולמרט יכול לוותר על ההתכנסות, נתניהו יכול להחליט שהוא בעד שתי מדינות, מופז יכול לעזוב את הבית שלו, ליבני יכולה לשכוח את כל מה שהיא אמרה… המצב היום בישראל הוא שככל שהפוליטיקאי ציני יותר, ככה הוא מציח יותר, וככל שהוא ישר יותר, ככה סיכויי ההצלחה שלו נמוכים יותר. הציניות נצחה את הפוליטיקה, ואנחנו גרמנו לזה.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל כתבה מהיום. מתברר שהחברה משינוי חושבים שעצמות האינדיאנים שמצאו באשקלון יעזרו להם פוליטית. כן, שינוי, המפלגה שפירקה את משרד הדתות, המפלגה שלא ישבה עם ש"ס, המפלגה שסידרה לנו תחבורה ציבורית בשבת, המפלגה שדאגה לנישואים אזרחיים, המפלגה שביטלה את המונופול של הרבנות, המפלגה שגייסה חיילים בשבת, המפלגה שישבה רק הממשלת אחדות, בקיצור, המפלגה שלא מימשה, שלא ניסתה לממש, אפילו הבטחת בחירות אחת, סמל הציניות הפוליטית, הם רוצים לחזור. ולפי כמות הכתבות על 150 מליון השקל האלה (כמה כתבות היו על מליארד וחצי שקל שיצאו על הגדר בגבול מצרים? כמה על 50 אלף השקל שאנחנו שופכים על נתיב מידי שנה) נראה שיש אנשים בידיעות ומעריב שמאד רוצים שהיא תחזור. נכון, יש אנשים עם שהציניות עוזרת להם, אם הגעתם עד לשורה הזאת, כנראה שזה לא אתם.

מודעות פרסומת

One Response to נצחון הציניות על הפוליטיקה הישראלית

  1. עדו says:

    כמצביע מר"צ התופעה שנקראת 'שינוי' מדאיגה אותי הרבה יותר. מדובר במפלגה שיש לה בדיוק דגל אחד וזה 'לא לתת לדתיים להפריע לבורגני היהודי בחייו' . כלומר הם לא באמת נגד כפייה דתית – אין להם בעיה עם אנשים שבנימוקים דתיים מדכאים את הפלשתינאים (שזה קצת יותר חמור ממניעת תחבורה ציבורית בשבת אם תשאל אותי) , איתם הם יישבו בשמחה בממשלה, הכפייה הדתית מעצבנת אותם רק כשהיא מפריעה להם לאכול שרימפס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: