למה לקפוץ?


(נכתב כאן משום שמערכת התגובות בההם פשטה את הרגל)
לפני קצת יותר משבוע התפטרה שירלי שרוד מתפקידה כמנהלת הפיתוח החקלאי בג'ורגיה בעקבות חשיפה של סרטון וידיאו בו היא מתוודה באפליית לבנים לרעה. לא לקח הרבה זמן עד שהתגלה שהסרטון היה ערוך, ולמרות שהיא באמת אמרה מה שהיא אמרה, הדברים הוצאו מהקשרם על ידי מי שפרסם את הסרטון. לא מדובר במבצע קשה או יקר במיוחד, כל אדם שמחזיק בבעלותו מחשב יכול לעשות את זה. אפשר ללמוד מהסיפור הזה כל מיני דברים, כל החיפזון של ממשל אובאמה, על האתיקה של מתנגדיו של ממשל אובאמה, על הקלות בה אפשר לייצר היום שקר ולמכור אותו להמונים…

אבל, לא על זה אני רוצה לדבר. כדאי לשים לב שבגלל ששרוד באמת אמרה את מה שהיא אמרה, היא הקפידה לא לומר "לא היה ולא נברא", ואפילו התפטרה מתפקידה. אני מניח שיש מי שהיה קורה לזה a non-denial. במילים אחרות, אחד הדברים שכדאי להסיק הוא שאי אפשר להסיק מאי הכחשה על נכונות מלאה של הטענות הלא מוכחשות. לפעמים, וזאת מומחיות של גורמים מסויימים, יש גרעין של אמת בטענות, והגרעין הזה מונע ממך, המכחיש, לצאת בהכחשה מלאה וחד משמעית. הבעיה היא שהגרעין הזה מנופח, מוצא מהקשרו, מתווסף לעוד כל מיני סיפורים, וממנו קל להסיק ששרוד גזענית.

יוסי גורביץ כתב היום פוסט תמוה וחסר הגיון לחלוטין. לטענתו של גרוביץ, העובדה שרמון לא יצא בהכחשה חד משמעית של האשמות נגדו (אלה רק טען שחלק מהדברים לא היו מעולם וחלקם לא הובנו על ידי המאזין, טענה שנשמעת לי סבירה לגמרי, מפחיד אותי חשוב מה אפשר היה להסיק מהאזנה חלקית לדיונים פרטיים שאני מקיים) שכל הטענות נכונות. המסקנה הזאת, כמו שראינו במקרה של שרוד, לא עומדת על שום בסיס הגיוני מעבר לדמיונו של המסיק.

בשלב הבא מסיק גורביץ מהעובדה שהמאזין לא הכחיש שיש לו קלטת שיש לו קלטת של האירועים. גם זאת מסקנה שלא עומדת על שום בסיס הגיוני. הרי הקלטה של שיחה בין שני אנשים פרטיים ללא הסכמתם היא עבירה על החוק, ולכן אם הוא היה אומר שיש לו קלטת הוא היה אומר שהוא עבר על החוק. מצד שני, גם יציאה בהצהרות חסרות ביסוס על אדם אחר היא עבירה על החוק (לשון הרע), ולכן אם הוא היה מכחיש שיש לו קלטות הוא היה מסתבך עם החוק. לכן, ברור שהתחמקות היא התשובה שכל אחד מאיתנו היה נותן במצבו (אם כי, אני מקווה, אף אחד מאיתנו לא היה מגיע למצבו. אני מניח שאף אחד מקוראי חיוך רציני לא מאזין לשיחות של אחרים במסעדות).

והסקת המדקנות המוזרה לא מפסיקה כאן. בהמשך טוען גורביץ ש"ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא"?! אדם פרטי נפגש עם אדם זר לשיחה פוליטית זה עבירה פלילית? האם יש במדינת ישראל חוק כלשהוא שאוסר על דבר כזה? האם יש כאן פוליטיקאי בישראל שלא עבר על "עבירה" דומה? זה, אומר גורביץ, "קרוב לבגידה". יש מדינה שפויה בעולם שמגדירה בגידה כהחזקת דעות שונות מהממשלה? וגם המדינות שלא שפויות משתדלות לא להמציא חוקים פליליים אד הוק.

(כל זה כמובן לא משנה את העובדה שלדעתי סירוב פלשתינאי להכנס למשא ומתן עם ישראל מנוגד לאינטרסים של שני העמים, אבל זכותו של רמון לא לחשוב כמוני)

לא רוצה להציץ


בעקבות הרשעתו של סבאר קאשור באונס גיליתי שקיים סעיף בחוק העונשין של מדינת ישראל שאוסר על קיום יחסי מין כאשר הסכמת האשה: "הושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה" (סעיף 345 (2)). האמת, לא ברור לי בכלל מה פירוש המילה "מיהות", אני מניח שמדובר באיזה נגזרת של המילה מהות. בכל מקרה, השאלה שלי היא למה?

ז"א אנחנו מדברים כאן על אישה שהסכימה מרצונה החופשי, ללא איום, או הפעלת לחץ לקיים את יחסי המין (את אלה מכסה הסעיף הראשון). בנוסף, מדובר על אישה בוגרת, בהכרה מלאה ובריאה בנפשה (את אלה מכסים הסעיפים הבאים). אז, איזה מקרה בדיוק אמור לכסות הסעיף הזה?

אין ספק שאמת היא המעשה המוסרי. מערכת יחסים בריאה (מכל סוג שהוא) בין בני אדם אמורה להבנות על אמת. אבל, בכל זאת, לפעמים דווקא שקרים עוזרים לתחזק את מערכת יחסים כזאת. האם כל מי שאומר לזוגתו שהוא אוהב אותה (למרות שהוא אולי לא כל כך) שהשמלה מחמיאה לה (למרות שהיא אולי לא כל כך) או שהוא חולם רק עליה (למרות שזה לא מדוייק) הוא בעצם אנס? האם גבר שלא מספק לאשה שהוא כרגע פגש שהוא גוסס מסרטן הוא אנס? ולמה, בעצם, אשה שמשקרת שקר דומה לגבר או גבר שמשקר לגבר אינם אנסים.

החוק הזה, אם אני מבין נכון, הוא בעצם חוק שוביניסטי. הוא מניח שנשים דעתם קלה, והן לא יכולות באמת להסכים לקיום יחסי מין באופן עצמאי (גם אם הן שפויות, בוגרות, בריאות בנפשן, ערניות ולא מסוממות). יותר מזה, אם אני מבין נכון, החוק רואה הסכמה של אישה לקיים יחסי מין עם גבר כויתור של האשה, כמו שהחוק מעניש את מי שלקח את רכושו של האחר במרמה, ככה החוק מעניש את מי שקיים יחסי מין אם אישה במרמה. במילים אחרות, כל הנשים שמקיימות יחסי מין הן זונות חסרות בינה?!

החוק הזה קיים כבר עשור, אני לא יודע כמה הורשעו בעזרתו, לפניו הרשיעו במקרים דומים בקבלת דבר במרמה (דבר, לפי החוק "מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה") לא פלא שהמחוקק הבין שאי אפשר להשתמש בסעיף הזה למקרים כאלה, פלא שהוא לא הבין שזה בגלל שזה פשוט לא תפקידו.

הרי מערכת המשפט לא אמורה להחליף את אלוהים, ולבדוק מי חוטא ומי צדיק. היא אמורה להגן על אנשים כשהם לא יכולים להגן על עצמם. כל פעם שאנחנו (על ידי נציגינו בכנסת) מחוקקים חוק, אנחנו מתערבים ביחסים בין שני בני אדם. אין ספק שלפעמים יש לזה צידוק. כשאדם אחד מחליט לקחת את חייו של אחר, את רכושו של אחר, מחליט לנצל קטין, מפגר, חולה נפש, או אדם חסר ישע, ברור שצריך להתערב, ושזה התפקיד שלנו כמדינה. אבל, כשאדם אחד מחליט לשקר לחברו על מנת לקיים פעילות ללא נפגעים?! גם כאן אנחנו צריכים להתערב? האם זה לא עניינם הפרטי של מי שבחרו לקיים את יחסי המין? האם לא הפכנו ברגע שזה נכנס לבית המשפט למציצנים במופע פורנו גרוע שלא בהסכמת כל המשתתפים?

הטעות של הרצל?


קודם כל, שתי נקודות שחשוב להבהיר:
1. כשאנחנו אומרים שאדם עשה טעות אנחנו יכולים להתכוון ללפחות שני מובנים שונים. טעות מהסוג הראשון היא כשהאדם לא ניתח נכון את הנתונים שהיו ידועים לו, ולכן הגיע למסקנה לא נכונה. טעות מהסוג השני היא כשאנחנו יודעים דברים שלא היו ידועים לאדם בזמן שהוא קיבל את המסקנה שלו, ולכן אנחנו יודעים שהמסקנה שלו היתה לא נכונה. אבחנת טעויות מהסוג הראשון מאפשרת לנו ללמוד על האדם עצמו ועל כשרונו להסיק מסקנות. אבחנת טעויות מהסוג השני מאפשרת לנו לשקול מחדש את המסקנות אותן הוא הסיק (בלי קשר לשיפוט בקשר לאדם עצמו). אני מדבר כאן על טעויות מהסוג השני בלבד.
2. כשאנחנו מזהים טעות של אדם זה לא אומר שכדאי למחוק את המסקנה שלו לחלוטין. גם אם המסקנה היתה שגויה בזמן קבלתה, יכול להיות שבתנאים שקיימים היום היא נכונה, או שמחיקתה תהיה טעות קשה ממנה.

כידוע, הרצל רצה לפתור את ה"בעיה היהודית", הפריחה של האנטישמיות באיופה בזמנו. הפתרון הראשון שלו היה התנצרות המונית. אחרי שהוא נתקל האנטישמיות בצרפת. הפתרון של הרצל לבעיה היהודית היה הקמת מדינה יהודית (הרצל, לפחות בהתחלה, לא היה ממש לאומן, הוא היה ליברל והמדינה היהודית שהוא רצה להקים היתה אמורה להיות פתוחה להגירה (גם של לא יהודים) עם זכויות מלאות ללא יהודים, לא בהכרח במולדת הלאומית, וכללה התנכרות לערכים הלאומיים והעדפת תרבות זרה). ההנחה היתה שכשתקום מדינה, היהודים יהיו עם ככל העמים, ולא תהיה סיבה לקיומה של אנטישמיות, לא לגבי היהודים שיחיו במדינה היהודית, ולא לגבי היהודים שיחיו מחוצה לה.

אם לא יהיו הפתעות מיוחדות בקרוב תמונה אלנה קייגן (או קגן) כשופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית. קגן (או קייגן) תצטרף לשני יהודים נוספים שמכהנים כבר עכשיו בגוף השיפוטי העליון של ארצות הברית. חישוב פשוט יראה לנו שמדובר על שליש (או 333 פרומיל למי שאוהב מספרים שלא אומרים כלום). כשמספר היהודים בארצות הברית עומד על פחות מ-20 פרומיל מדובר על הסתגלות פוליטית חד משמעית. בעוד כחודש יסתיים המרוץ לראשות הלייבור בבריטניה, שניים מהמועמדים הבולטים הם יהודים גם כן. גם יושב ראש הפרלמנט הבריטי, ראש הסגל של הבית הלבן…

נראה שבעשורים האחרונים היהודים הולכים ומשתלבים טוב יותר במדינות המערב, לפחות בדוברות האנגלית שבהן (למעשה, עוד בחייו של הרצל כיהן בהצלחה ראש ממשלה ממוצע ממוצא יהודי בבריטניה). והם הגיעו לזה בלי התנצרות המונית, אלא על ידי אימוץ הרפורמה בדת והשתלבות בחברה הסובבת להם (מצד אחד) ושינוי בערכי החברה הסובבת להם מצד שני. מצד שני, מרכז האנטישמיות בעולם עבר מאירופה למדינה היהודית, רוב יהודי ישראל נתקלים במהלך חייהם בתופעות של שנאה אנטישמית (גם אם היא מתחפשת לשנאה לאשכנזים, שמאלנים, חרדים, יפי נפש, כובשים, בעלי הון…). למעשה, הסיכוי של יהודי בישראל להתקל בתופעה אנטישמית גדול פי כמה מהסיכוי של אחיו במערב (והסיכוי של אחיו במערב להתקל באנטישמיות קטן מהסיכוי של שכנו ההודי להתקל בשנאת זרים). ויותר מזה, רוב "חוקרי האנטישמיות" היום מקטלגים ביקורת על ישראל כאנטישמיות ואם כך, וודאי שישראל לא פותרת את ה"בעיה היהודית" אלא רק מחמירה אותה.

לכן, היום אני חושב שאפשר להגיד שהרצל טעה. הפתרון הטוב יותר היה להגר ממרכז ומזרח אירופה למדינות סובלניות יותר, ולא להקים מדינה שתרכז את כל האנטישמיות במקום אחד.  אם ישראל קמה על מנת להגשים את חזונו של הרצל, אפשר לסכם את ששת העשורים הראשונים שלה ככשלון מוחץ.

עם חופשי בארצו


בשנים האחרונות נוצר בישראל נוהל מלחמה קבוע. זה מתחיל ברמזים של כל מיני גנרלים ופוליטיקאים ש"אפשר לעשות את זה", ש"הפעם זה יהיה שונה", ש"אין לנו מה להפסיד"… זה ממשיך בגל של גאווה לאומית אדירה, דגלים בכל מקום, שירי גאווה ברדיו… השלב הבא היא פריצת המלחמה עצמה, אמנם ההתחלה אף פעם לא חלקה (כמו שהובטח לנו בהתחלה) אבל הגנרלים והפוליטיקאים האחראיים מבטיחים לנו שהכל בשליטה… אחר כך מגיע שיא המלחמה, ניצחון באיזה קרב חסר חשיבות שמגביר את כמות הדגלים ברחוב לשיא חסר תקדים, הפוליטיקאים מבטיחים שאנחנו מעצמה עולמית, ביקורת נחשבת לבגידה, פקפוק נחשב לבלתי סביר… אחר כך מגיע הכשלון הבלתי נמנע, שוב מתברר שאנחנו לא מעצמה עולמית, הדגלים נעלמים ברגע… אחר כך מגיע הדכאון הלאומי ושעת "חשבון הנפש". "חשבון הנפש" הוא אף פעם לא חשבון נפש אמיתי, הישראלי הרי לא באמת יבדוק את עצמו, חשבון הנפש הוא למעשה סגירת חשבון אישי עם הגנרלים ו/או הפוליטיקאים שהיו אמורים להפוך אותנו למעצמה העולמית. גם אם כל מטרות המלחמה הושגו, גם אם הפוליטיקאי או הגנרל עצמו לא היה בין הרומזים להיותינו מעצמה עולמית… וככה נכנס לתפקיד הפוליטיקאי הבא, שצריך להחליט אם להיות גיבור לרגע ואז להזרק, או להזרק בלי להיות גיבור לרגע (היחיד שהצליח להמלט מהגורל הזה היה, כמובן, שרון, שהצליח גם לרמוז על היותינו מעצמה, גם להכשל, וגם להדביק את הכשלון על כל מי שהוא לא שרון).

ישראלי ששהה באנגליה בימים שבין פתיחת אליפות העולם להפסד מול גרמניה יכל לראות את כל התהליך הזה קורה בהאצה קדימה. הרמזים, הדגלים, הגאווה, ההצלחה הרגעית (מול סלובניה, מדינה עם פחות תושבים ממנצ'סטר) הכשלון והחשבון האישי. הדגלים נעלמו עוד באותו הלילה, אבל השאלה שנשארה באוויר היא, האם זה מה שנשאר מהרעיון הלאומי באירופה (אירופה כאן זה האיזור שהיה תחת השפעתו של הבישוף מרומא, לא היבשת הגיאוגראפית, ז"א לא כולל טורקיה, רוסיה וכו')? נצחון במשחק כדורגל?

הרי הלאומיות היא אידיאולוגיה פוליטית. וככל אידיאולוגיה פוליטית יש לה שאיפות בתחום הפוליטי. לא סתם אוסף של סמלים (דגלים, המנון, סמל לאומי…) חסרי חשיבות. הרעיות דיבר פעם על הלאום (העם) כעל יישות אורגנית. בהקבלה לתנועות ליברליות שדיברו על חירות האדם, דיברו תומכי הלאומיות על שיחרור הלאום. והלאום יכול להיות חופשי רק כשיש לו ריבונות על אדמתו. בדיוק על זה נכתב ההמנון הישראלי.

הריבונות היא היכולת של הלאום לקבל החלטות עצמאיות בלי תלות בהחלטות של לאומים אחרים. הגרמנים, למשל, לא יכולים לדבר על היותם ריבונים, הרי רק אתמול הם מימנו את ההחלטות של ממשלת יוון. גם שאר תושבי גוש היורו נמצאים באותה סירה. האנגלים וויתרו על הריבונות שלהם עוד במאה ה-18, ורק לאחרונה הם נפטרו משלטונו של ראש ממשלה סקוטי (ממשפחת המלוכה הגרמנית שלהם הם כנראה לא יפטרו כל כך מהר). קשה עד בלתי אפשר לראות בתנועות הלאומיות המודרניות בסקוטלנד, ספרד או בלגיה איזשהו רמז ללקיחת ריבונות מלאה של הלאום (משמע היפרדות מהאיחוד האירופי, נסיון לכיבוש שטחים שנלקחו, מניעת שותפות בשלטון מכל מי שאיננו בן הלאום…) למעשה מדובר בנסיון להגדיל את האוטונומיה התרבותית, לשנות איזה סמל חסר חשיבות או להפרד מעול כלכלי.

ונראה לי שבזמן שבאירופה, מקור הרעיון הוא הולך ונעלם, ומתחלף למעשה ברעיון אחר לגמרי, בזמן שבאירופה המלחמות הלאומיות הופכות להיות על מגרש הכדורגל, בפריפריה של אירופה הרעיון הזה רק הולך ומעמיק.