הקריצה ומחירה


בן כספית קיבל מכתב מקורא אלמוני:

"אני אזרח במדינת ישראל, אדם פרטי לחלוטין, שמבקש ממך סיוע בבעיה יסודית בדמוקרטיה שלנו. אני ימני. הצבעתי בבחירות לליכוד. לתומי חשבתי שאני מצביע למפלגה ימנית ופתאום גיליתי שקיבלתי את מרצ…."

בהמשך מציע בן כספית (בשם האלמוני, בשם שרון ובשמו) שלוש הסברים אפשריים לתופעה:

  1. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" – הסבר שאף אדם סביר לא יכול לקבל. שרון ידע את כל העובדות הרלוונטיות כשהכריז שדין נצרים כדין תל אביב, ולרגע לא חשב לעצור ולהסביר למישהו איזה עובדה גרמה לו לשנות את דעתו.
  2. "התקשורת אשמה" – עוד הסבר שאף אדם סביר לא יכול לקנות. הסיפורים על חוסר מהיימנותו של שרון פורסמו ברבים על ידי התקשורת (שאז היתה שמאלנית ושרון היה ימני)
  3. "השיטה אשמה" – ההסבר החדש של כספית, תמוהה מכולם. קודם כל, הוא לא מסביר בכלל את התופעה שהוא אמור להסביר, ומעבר לזה, הוא נשען על עובדות שאין להן אחיזה במציאות ("אילו היה נבחר כאן מנהיג לארבע שנים מלאות, כמו באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה ואיפה לא, הוא היה יכול לבצע את המדיניות שלו בלי לפחד כל הזמן מהפינה הקרובה, מסוף השבוע הקרוב, מהסקר הקרוב או מהצבעת האי-אמון הקרובה. הוא לא היה צריך לשחד את המפלגות הדתיות כל הזמן." – כי כידוע, לאובאמה אין בעיה לבצע את המדיניות שלו)

אני חושב שבשביל להסביר את התופעה צריך לחזור להתחלה. העקרון של דמוקרטיה יצוגית הוא שאנחנו, האזרחים, בוחרים נציגים על מנת שייצגו אותנו ואת תפיסת עולמינו בפרלמנט למשך תקופה ידועה מראש. בגלל שאי אפשר לדעת מראש בדיוק לאיזה שאלות יצטרכו הנציגים לתת תשובה, אנחנו נרצה שמי שייצג אותנו יהיה בעל תפיסת עולם דומה כלל האפשר לשלנו. אדם כזה יענה באופן דומה לנו לרוב השאלות שתשאלנה בתקופת הייצוג (כמובן שלא בהכל, אבל זה התפקיד שלנו לבחור את סדרי העדיפויות ולפיהן לבחור את המועמד הקרוב ביותר לדעתינו). למודל הזה יש שתי בעיות אינהרנטיות:

  1. הנציג יכול לשקר. הוא יכול להגיד לנו שהוא תומך ב… נגיד… זכויות הצוענים בזמן שהוא אנטי-צועני. אנחנו נבחר בו, והוא יתחיל לגרש את הצוענים.
  2. הנציג יכול לקבל שוחד. יכול להיות שהוא באמת אוהב צוענים, אבל הוא אוהב יותר את חשבון הבנק שלו. ולכן כשמישהו מסיעת האנטי-צוענים יפנה אליו הוא יסכים להצביע בניגוד לדעתו תמורת חופן שקלים.

הפתרון לבעיות האלה הוא היכולת שלנו לפטר את הפוליטיקאי. לא על ידי בית המשפט, אלא פשוט על ידי זה שלא נבחר בו בעתיד. אם הוא עבר את כל הקריירה מחבר במועצה המקומית עד להנהגה של המדינה, ובשום שלב לא בחרנו לפטר אותו, כנראה שהוא בכל זאת מאמין במה שהוא אומר ולא נתון לשוחד (או, לחלופין, מאד מפחד שנפטר אותו, מבחינת התוצאה זה אותו הדבר). הפוליטיקאים שישארו במקרה כזה הם הישרים והאמינים שביותר. וחשוב להבחין, פוליטיקאי אמין וישר הוא לא בהכרח פנאט שמנותק מהעובדות בשטח, אידיאולוג הוא לא בהכרח פנאט, יש אידיאולוגיות גמישות, ויש אנשים (למעשה, רובנו) שמחזיקים בכמה ערכים סותרים ויודעים לבחור ביניהם בהתאם למציאות הנתונה.

הפתרון הזה עובד יפה למדי ברוב העולם הדמוקרטי. למעשה, גם בישראל הוא עבד די טוב בכל מה שנוגע לשמאל. קשה למצוא פוליטיקאים משמאל שהחליטו להתנחל בחברון (למשל), ואלה שכן נדחו על ידי השמאל באופן מוחלט. זה מפסיק לעבוד ברגע שהוא מגיע לימין הישראלי. אני חושב שהסיבה היא בדיוק באותו אלמוני מהמכתב של בן כספית. במקום לקחת אריות אישית ולהפסיק לתמוך המושחטים והשקרנים שמייצגים אותו, הוא בורח מהאחריות ובוחר לתלות אותה באותה "תקשורת" מיתולגית. האם ה"תקשורת" מנעה ממנו לראות שנתניהו הוא אדם לא ישר?! מה, הוא לא קרא את הארץ בעשור האחרון?

למעשה, הליכוד, באשמתם הברורה של בוחריו, הפך להיות למרכז שחיתות אדיר, כשנבחריו יודעים שהמצביעים שלהם לא יענישו אותם אף פעם (כנראה שפעם גם במערך חשבו ככה, ההיסטוריה מוכיחה שהם טעו ושנציגי הליכוד צודקים) וימשיכו להאשים את התקשורת, השמאל, או האמריקאים. הבריחה הזאת הביאה למצב שבו הליכוד התפצל לליכוד א' וליכוד ב' (=קדימה), שתי מפלגות שמורכבות בעיקר מפוליטיקאים חסרי יושר מינימלי שהצליחו להשתלט לחלוטין על מרכז המפה הפוליטית. למעשה, היום, אי אפשר להקים ממשלה מבלי שנציג של אחד הליכודים יעמוד בראשה.

צחי הנגבי, למשל, פוליטיקאי שמלבד היותו הבן של גאולה אף אחד לא יודע למה הוא נכנס לכנסת, והסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה בזכותה הוא נשאר בכנסת היא בגלל שהוא התגאה בהיותו אלוף המינויים. אדם כזה הרי אסור לבחור כנציג. לא משנה מה הן דעותיו, הוא פסול לנציגות עקב היותו מושחת. ויותר מזה, מדובר במי שפעם היה איש "ארץ ישראל השלמה" ואיך שהוא מצא את עצמו במפלגה שחרטה את תוכנית ההתכנסות כדגלה. איזה אמינות אפשר לייחס לאדם כזה. ועכשיו הוא גם הורשע במתן עדות שקר, ז"א כבר אי אפשר לייחס לו אמינות בכלום. שלא אובן לא נכון, זה לא שהוא לא כשיר לשום תפקיד, אבל הוא לא עומד בדרישות הסף לנציגות פוליטית של אף אזרח במדינה מתוקנת. ועכשיו, יוצאים להגנתו כל מיני פוליטיקאים… מה הם אומרים לנו בעצם? אני חייב להודות שאני לא קורא כאן כתב הגנה על הנגבי, אלא כתב פסילה עצמית של אותם פוליטיקאים, הם פשוט לא מבינים את חשיבות האמינות לביצוע תפקידם, ולכן לא ראויים לבצע אותו.

ולמה, בעצם, התכנסה כל השחיתות הזאת דווקא בליכוד. אני חושב שזה נובע ישירות מהעמדה הפוליטית שהליכוד אימץ החל מסוף שנות השבעים. כשבגין הבטיח שיהיו הרבה אלוני מורה, מה הוא בעצם רצה להגיד. הרי הוא לא היה טיפש, הוא בוודאי הבין את מה שכל אחד מאיתנו מבין, שהקמת הרבה אלוני מורה תמנע חילופי שטחים עתידיים, ותשאיר אותנו עם שאלת האוכלוסיה הערבית בשטחים. הוא בוודאי הבין (הוא הרי היה חבר הכנסת שהציע לבטל את הממשל הצבאי בישראל) שאי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא זכויות אזרח, ובוודאי הבין שהוא לא יכלו להעניק לערביי השטחים אזרחות, הוא גם הבין שכל סיפורי האוטונומיה הם סיפורי סבתא שאף אחד לא קונה, ושגירוש הוא לא אופציה אמיתית. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אני מניח שהוא ידע. ידע ולא אמר. במקום להגיד הוא, ומנהיגי הליכוד שבאו אחריו, העדיף לקרוץ. כל אחד הבין את הקריצה אחרת, אבל זה פתח פתח אותו ניצלה הנהגת הליכוד במשך שנים… עד היום אף מנהיג ליכוד לא נתן תשובה ישירה לציבור מה הן בדיוק התוכניות שלו.

גם היום, נתניהו מנהל משא ומתן עם הפלשתינאים אחרי שהכריז על תמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, ומצד שני, לא רק שהוא לא מתחיל לפרק את המוקשים האלה, הוא הפשיר את ההקפאה וחזר להקים התנחלויות. השמאל מוחה על הקמת ההתנחלויות, הימין על המשא והמתן, אבל מצביעי הליכוד? מה איתם? הם לא מוחים על כלום, בגלל שהם מקבלים את הקריצה, כל אחד מהם חושב שהמשמעות שלה היא אחרת, אבל הם מקבלים את השקר. וכשהם עושים את זה הם נותנים לנתניהו ולמי שיחליף אותו את האישור להמשיך ולשקר להם. העיקר שאחרי זה הם יאשימו את התקשורת.

מודעות פרסומת

"העובדות אף פעם לא חשובות כשמדובר באובססיות"


השורה המבריקה שבכותרת לקוחה ממאמרו של בן דרור ימיני . במאמר מנסה ימיני לטעון ש:"התקשורת, בעולם ובישראל, חושבת שתמונה אחת של חיילת ישראלית שווה הרבה יותר מעשרות נרצחים"
מתוך המאמר:

"בדיקה פשוטה גילתה שכמות האזכורים של התמונות של אברג'יל עברה את ה-200 אלף בתוך ארבעה ימים. היא הופיעה, שוב ושוב, בכל מהדורות החדשות המרכזיות בעולם ובישראל. "

קודם כל, חייבים לשאול את עצמנו מהי אותה "בדיקה פשוטה". משום מה יש לי נטיה לפקפק ב"בדיקות פשוטות" כשאף אחד לא מסביר לי על מה הן מתבססות (ושלא פעם הן מתבררות כזריקת מספרים חסרת כל ביסוס). אז החלטתי לבצע בדיקה פשוטה משל עצמי. בגלל שאין לי את המשאבים של ימיני, נאלצתי לפנות למישהו שיש לו.

לפי גוגל, מספר האזכורים בתקשורת בישראל בועולם של עדן אברג'יל נכון להיות הוא 1,200. לא מעט, אבל איפה זה ואיפה ה-200,000? וימיני ממשיך:

"הפיגוע האבסורדי והרצחני בפקיסטן זכה להרבה פחות אזכורים. בסדר היום העולמי תמונה של חיילת ישראלית עם פלסטינים כפותים שווה הרבה יותר מפיגוע תופת עם 73 מוסלמים הרוגים"

האמנם "הרבה פחות"? גם את זה אפשר לבדוק. באותו מקור בדיוק. 2,621 איזכורים תוך פחות משבוע. האמנם הרבה פחות? האם רק לי זה נראה לא רק יותר אלא הרבה יותר?! הייתי אומר אפילו כפול.

אבל, זה עוד כלום. ויין רוני בגד באישתו עם זונה (הקשר הבלתי מוסבר בין כדורגלנים מקצועיים וזונות ראוי לפוסט בפני עצמו) ולכן כנראה לא ישחק במשחק של אנגליה נגד שוויץ. 2,467 אזכורים. כן, יותר מעדן אברג'יל, אבל עדיין פחות מהפיגוע בפקיסטאן. ואם כבר פאקיסטאן, נבחרת פקיסטן בקריקט מכרה משחקים. 7,642 אזכורים! יותר מווין רוני, עדן אברג'יל והפיגוע בפקיסטאן ביחד. וזה, אגב, רק באנגלית.

בקיצור, הפער בין האובססיה לעובדות במקרה הזה הוא אצל ימיני לבדו. ה"עולם" לא אובססיבי בקשר לישראל, לא בהשוואה לפקיסטאן, לא בהשוואה לסקס, לא בהשוואה לספורט ולא בהשוואה להרבה דברים אחרים. העיתונים בישראל כבר מזמן הפסיקו לבדוק את ה"עובדות" שמוסיפים הפובליציסטים למה שהם כותבים.

הכדור במגרש של אבו מאזן


ההיסטוריה הפלשתינאית מכילה רצף כמעט חסר תקדים היסטורי של מעשי עיוולת. פעם אחרי פעם הצליחו המנהיגים של הפלשתינאים לקבל את ההחלטה המנוגדת לאינטרס המובהק של בני עמם. למרות השינוי בהנהגה, באופיה ובאידיאולוגיה שלה, נראה שהבחירה באיוולת היא הדבר שמאפיין את האופי הלאומי הפלשתינאי יותר מהכל (ואחרי הכל, ההנהגה לא השליטה את עצמה, היא הגיעה מהציבור עצמו, וקיימת רק בזכותו).

כמעט אף אחד בעולם לא מאמין שיתפתח משהו מסבב השיחות הנוכחי. אובאמה בטח מקווה שהוא יסתיים אחרי הבחירות לקונגרס ומספיק זמן לפני הבחירות לנשיאות הבאה, נתניהו בטח מקווה שהוא לא יסתיים בפרץ של אלימות ושהוא יצליח לשמור את ברק ואת ליברמן ביחד בממשלה. שאר העולם כבר הפסיק להאמין שהישראלים והפלשתינאים רוצים לקדם את האינטרסים של עצמם אם זה חס וחלילה יקדם גם את האינטרסים של שכניהם.

נתניהו, יש להניח, לא הולך לפוצץ את השיחות. אין לו שום סיבה לעשות את זה. גם אם הוא שינה את דעתו (בקשר למדינה פלשתינאית) וגם אם זאת העמדת פנים, נתניהו לא טיפש. הוא יודע שפיצוץ יזום יסכן את יחסיו עם ארצות הברית ויסכן את הקואליציה שלו. למרות שיש לו קואליציה חלופית אף אחד לא יודע אם הציבור בישראל יסלח לראש ממשלה שרב עם האמריקאים (שמיר ונתניהו בקדנציה הראשונה שלו הפסידו בבחירות בגלל זה). יותר מזה, כל מי שלמד מנסיונם של אולמרט וברק יודע שהפלשתינאים לא מסוגלים לחצות את הרובריקון, ולכן אפילו אם הוא לא מעוניין במדינה פלשתינאית אין לנתניהו שום סיבה שלא לנהל משא ומתן עד שהפלשתינאים ישיבו בשלילה.

לכן, רק מחמוד עבאס יכול לשבור את הרצף. והדרך לעשות את זה היא לנהל משא ומתן קונסטרוקטיבי:

  1. קודם כל, הפלשתינאים חייבים להציע הצעות אמיתיות. אי אפשר לחזור למצב בו הישראלים והאמריקאים מציעים והפלשתינאים לא עונים או מסרבים.
  2. הפלשתינאים צריכים להיות מוכנים לפשרה בנושאים הצהרתיים שמפחידים את הישראלים. כל ויכוח על נושא לא מהותי הוא בזבוז זמן.
  3. גם על השטח אין לפלשתינאים שום שיבה להתמקח יותר מידי. הדברים החשובים הם הרצף הטריטוריאלי והיכולת לנהל סחר עם מדינות זרות. אם זה 83% מהשטח או 114% זה ממש לא משנה. אף אדם לא הפך להיות מאושר יותר או חופשי יותר בגלל שלמדינה שלו היה יותר שטח.
  4. הפלשתינאים צריכים להיות מוכנים לפשרה בנוגע לפליטים. הרי ברור לכולם שנתניהו לא יכול לקבל שיבה אמיתית, ויותר מזה הרעיון הזה מנוגד לאינטרסים של כל הצדדים.

אם נתניהו יענה בשלילה להצעה כזאת, לא רק שהממשלה שלו תיפול, אלא שהיא תתחלף בממשלה שמאלנית יותר שתהיה נכונה למשא ומתן קונסטרוקטיבי. ויותר מזה, היחסים בין ארצות הברית לפלשתינאים ישתפרו (אלא אם כן הגאונים יפתחו בעוד מסע של הרג והרס). ואם נתניהו יענה בחיוב (וזה לא בלתי סביר, בגין ושרון כבר פירקו התנחלויות ונתיהו עצמו יצא מחברון) הרי שהפלשתינאים ירוויחו מדינה עצמאית ויפתרו אותנו ואותם מהסכסוך חסר הטעם הזה.