הכדור במגרש של אבו מאזן


ההיסטוריה הפלשתינאית מכילה רצף כמעט חסר תקדים היסטורי של מעשי עיוולת. פעם אחרי פעם הצליחו המנהיגים של הפלשתינאים לקבל את ההחלטה המנוגדת לאינטרס המובהק של בני עמם. למרות השינוי בהנהגה, באופיה ובאידיאולוגיה שלה, נראה שהבחירה באיוולת היא הדבר שמאפיין את האופי הלאומי הפלשתינאי יותר מהכל (ואחרי הכל, ההנהגה לא השליטה את עצמה, היא הגיעה מהציבור עצמו, וקיימת רק בזכותו).

כמעט אף אחד בעולם לא מאמין שיתפתח משהו מסבב השיחות הנוכחי. אובאמה בטח מקווה שהוא יסתיים אחרי הבחירות לקונגרס ומספיק זמן לפני הבחירות לנשיאות הבאה, נתניהו בטח מקווה שהוא לא יסתיים בפרץ של אלימות ושהוא יצליח לשמור את ברק ואת ליברמן ביחד בממשלה. שאר העולם כבר הפסיק להאמין שהישראלים והפלשתינאים רוצים לקדם את האינטרסים של עצמם אם זה חס וחלילה יקדם גם את האינטרסים של שכניהם.

נתניהו, יש להניח, לא הולך לפוצץ את השיחות. אין לו שום סיבה לעשות את זה. גם אם הוא שינה את דעתו (בקשר למדינה פלשתינאית) וגם אם זאת העמדת פנים, נתניהו לא טיפש. הוא יודע שפיצוץ יזום יסכן את יחסיו עם ארצות הברית ויסכן את הקואליציה שלו. למרות שיש לו קואליציה חלופית אף אחד לא יודע אם הציבור בישראל יסלח לראש ממשלה שרב עם האמריקאים (שמיר ונתניהו בקדנציה הראשונה שלו הפסידו בבחירות בגלל זה). יותר מזה, כל מי שלמד מנסיונם של אולמרט וברק יודע שהפלשתינאים לא מסוגלים לחצות את הרובריקון, ולכן אפילו אם הוא לא מעוניין במדינה פלשתינאית אין לנתניהו שום סיבה שלא לנהל משא ומתן עד שהפלשתינאים ישיבו בשלילה.

לכן, רק מחמוד עבאס יכול לשבור את הרצף. והדרך לעשות את זה היא לנהל משא ומתן קונסטרוקטיבי:

  1. קודם כל, הפלשתינאים חייבים להציע הצעות אמיתיות. אי אפשר לחזור למצב בו הישראלים והאמריקאים מציעים והפלשתינאים לא עונים או מסרבים.
  2. הפלשתינאים צריכים להיות מוכנים לפשרה בנושאים הצהרתיים שמפחידים את הישראלים. כל ויכוח על נושא לא מהותי הוא בזבוז זמן.
  3. גם על השטח אין לפלשתינאים שום שיבה להתמקח יותר מידי. הדברים החשובים הם הרצף הטריטוריאלי והיכולת לנהל סחר עם מדינות זרות. אם זה 83% מהשטח או 114% זה ממש לא משנה. אף אדם לא הפך להיות מאושר יותר או חופשי יותר בגלל שלמדינה שלו היה יותר שטח.
  4. הפלשתינאים צריכים להיות מוכנים לפשרה בנוגע לפליטים. הרי ברור לכולם שנתניהו לא יכול לקבל שיבה אמיתית, ויותר מזה הרעיון הזה מנוגד לאינטרסים של כל הצדדים.

אם נתניהו יענה בשלילה להצעה כזאת, לא רק שהממשלה שלו תיפול, אלא שהיא תתחלף בממשלה שמאלנית יותר שתהיה נכונה למשא ומתן קונסטרוקטיבי. ויותר מזה, היחסים בין ארצות הברית לפלשתינאים ישתפרו (אלא אם כן הגאונים יפתחו בעוד מסע של הרג והרס). ואם נתניהו יענה בחיוב (וזה לא בלתי סביר, בגין ושרון כבר פירקו התנחלויות ונתיהו עצמו יצא מחברון) הרי שהפלשתינאים ירוויחו מדינה עצמאית ויפתרו אותנו ואותם מהסכסוך חסר הטעם הזה.

מודעות פרסומת

12 Responses to הכדור במגרש של אבו מאזן

  1. אסף says:

    צודק, אבל עדיין די ברור לכולם הנקודה בה פתחת – הפלשתינאים יפעלו בניגוד לאינטרסים שלהם.
    (ושלנו)
    אז במידה מסויימת, נו, לא חבל על הזמן והמאמץ והמשאבים?
    (וכן, ברור לי שאף צד לא יכול להודות בכך בפומבי. ובכל זאת, חבל.)

    • סמילי says:

      לא. כי מדובר בבני אדם, ובני אדם הם יצורים בלתי צפויים. יהיה עצוב אם דווקא כשהפלשתינאים ינסו לשבור את הרצף ישראל תכנס לרצף משלה.

  2. יובל says:

    אני לא בטוח שאני מבין את נקודות 3 ו-4 כל כך.
    נקודה 3 אומרת בעצם "כל עוד יש רציפות טריטוריאלית זה לא באמת חשוב מה השטח שלה" אבל הבעיה היא לא המספר באחוזים אלא מהו השטח שנלקח. בבלעין – אם להשתמש בדוגמה פופולרית וקלה – השטח שסיפח תוואי גדר ההפרדה, שטח שעליו נבנתה "מתתיהו מזרח", היה האדמות החקלאיות של הכפר, ועתודות הקרקע שלו להתפתחות עתידית. אני מניח שתושבי בלעין יחלקו עליך לגבי הקשר בין מידת האושר או החופש של אנשים ושטח המדינה שלהם. לא שישפיע עליהם מאוד אם יקחו כמה עשרות קמ"ר במקום אחר (זה ישפיע על אנשים אחרים) אבל האדמות הספציפיות האלה דווקא חשובות להם. האדמות האלה הן מה שמכונה "הגושים".
    אפשר גם ללכת לשתי הנקודות הבעיתיות ביותר בסוגיית השטח: אריאל ומישור אדומים. אריאל נמצאת 20 ק"מ מעבר לקו הירוק, וסיפוח שלה לישראל בכל צורה סבירה אומר שיש רצועה של 20 ק"מ שחודרת אל עומק המדינה שלהם. מי שנמצא צפונית לרצועה ורוצה להגיע דרומית אליה צריך לעשות עיקוף גדול מאוד. אריאל לא סתם נבנתה שם, היא נבנתה כך שסלפית – המרכז העירוני שנמצא מדרום לה – לא יכולה להתפתח, והקשר בינה לבין הכפרים מצפון לאריאל, שהשתמשו בה בתור מרכז עירוני, הפך לקשה ביותר. אם אריאל תסופח, אני מניח שתושבי סלפית והכפרים מצפון לאריאל יחלקו עליך גם כן – חייהם יהיו מאושרים בהרבה וחופשיים בהרבה אם השטח עליו יושבת אריאל יהיה שייך למדינה הפלסטינית.
    מישור אדומים הוא דומה, רק אפילו קיצוני יותר כי הוא חוצה כמעט את כל המדינה הפלסטינית ל-2. אם מישור אדומים יסופח לישראל, כדי להגיע מהאזורים שמצפון לירושלים לאזורים שמדרום לה יהיה צריך לנסוע פחות או יותר דרך בקעת הירדן. מנהיג פלסטיני שיסכים לסיפוח של מישור אדומים ושל אריאל למדינת ישראל גוזר על המדינה שלו להראות יותר כמו אוסף בנטוסטנים מאשר כמו מדינה אמיתית, למרות שטכנית כמובן יש "רציפות טריטוריאלית".

    לגבי נקודה 4, נראה שאתה מקבל כמובן מאליו את זה שנתניהו לא יכול לקבל שיבה אמיתית, ולכן על הפלסטינים לוותר עליה. אבל מה אם אבו מאזן והפלסטינים לא יכולים לוותר על שיבה אמיתית (מה זה שיבה אמיתית, דרך אגב?). למה הרעיון הזה מנוגד לאינטרסים של כל הצדדים? האם הפליטים הפלסטינים הם גם חלק מהצדדים האלה?

    הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, מה שאתה קורא לו "הסכסוך חסר הטעם הזה", נסוב על נושאים אמיתיים מאוד, שנוגעים לחייהם של עשרות ומאות אלפי בני אדם. לנסות לצייר את זה כאילו זה הכל דברים הצהרתיים (ותמיד כמובן הפלסטינים צריכים לוותר, כי מה זה כבר "זכות השיבה") זו טעות, לדעתי.

    • סמילי says:

      3. גם אם מחר יעלמו כל הישראלים מעל פני האדמה, אין לפלשתינאים עתיד טוב במיוחד בתור חברה חקלאית. גם במקומות עם קצת יותר גשם, אם אדמה קצת יותר קלה לעיבוד, עם הרים וגאיות פחות קיצוניים, ואם קצב גידול וצפיפות אוכלוסיה קטן בהרבה אי אפשר לקיים חברה מודרנית כשיותר מ-5% עוסקים בחקלאות. ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו מדברים על פלסטין-ארץ ישראל, ועל אחת כמה וכמה שהישראלים לא הולכים להעלם מהעולם. מי שדואג לעתודות של האדמה החקלאית של הפלשתינאים דואג להשאיר אותם באלף הקודם ופועל בניגוד לאינטרס שלהם. הפלשתינאים (והישראלים) צריכים להתרגל לזה שהם לא חיים באיידהו, ולשנות את המבנה הכלכלי והחברתי שלהם בהתאם. זה האינטרס המובהק שלהם.

      ברור שרציפות טריטוריאלית היא לא רצף מתמטי, אבל בכל זאת, אם הויכוח יתפוצץ על כמה אחוזים הפלשתינאים יקבלו בערבה במקום (נגיד) אורנית, אפשר להגיד שמישהו שם (שוב) פישל.

      4. ישראל (המדינה) לא יכולה לקבל הגירה המונית של אוכלוסיה עויינת ללא פיקוח ואם אזרחות אוטומטית. למעשה, שום מדינה ריבונית לא יכולה לקבל את זה. וכן, זה בוודאי ראשית כל מנוגד לאינטרס של הפליטים. מדובר באוכלוסיה שמנוצלת לצרכי המאבק כבר 60 שנה, והאינטרס שלהם הוא להשתקע, להתחיל להיות אזרחים במדינה בה הם חיים (או במדינה שתסכים לקבל אותם כמהגרים על בסיס אישי) ולהפסיק להיות אבק שריפה בגלגלי המאבק. זה לא קשור לנתניהו, כל ראש ממשלה ישראלי יקבל את אותה החלטה.

  3. יובל says:

    3. לגבי בלעין – צורמת לי הקביעה הקלילה שלך לגבי מהי הדרך בה על הפלסטינים להתפתח, ויותר צורם לי הביטול הכלאחר-יד שלך את הרצונות של כמה אלפי אנשים. אני לא יודע אם יצא לך לדבר פעם עם חקלאי על הגידולים ועל האדמה שלו, אבל יש לי במשפחה כמה חקלאים, ומדובר בקשר מאוד מאוד חזק ורגשי. מאוד קל לך ולי אולי לבטל את זה בתור "חבורה של פרימיטיבים" אבל לכמה אלפי האנשים בבלעין, נעלין וכד' האדמות החקלאיות הן לא סתם אמצעי פרנסה, אלא דרך חיים. אז לבוא ולהסביר להם שהם צריכים ללמוד objective-c ולתכנת אפילקציות לאייפון זה נחמד באופן תאורטי, אבל מאוד מתנשא ואכזרי באופן מעשי. בכלל, התייחסות מבטלת לדרך בה אנשים מגדירים את עצמם היא אף פעם לא רעיון טוב.
    אפשר לטעון שאנשי בלעין, נעלין וכד' צריכים להקריב את האינטרסים הפרטיים שלהם תמורת העצמאות הפלסטינית. אבל יש בזה טעם לפגם כשאתה בעצם נותן פרס לשודד הקרקעות שמקבל את האדמות הללו פשוט כי הוא הקים עליהם ישוב ולא בא לו להחזיר אותן. לי זה נשמע כמו נימוק חלש מאוד לאמלל כמה אלפי אנשים.

    אני לא חושב שהמו"מ יפול על האחוזים שהפלסטינים יקבלו בערבה במקום אורנית. הרבה יותר סביר להניח שאריאל ומעלה אדומים ישחקו תפקיד מרכזי יותר בסיפור הזה.

    4. *אתה* החלטת כאן מה האינטרס של הפליטים הפלסטינים. דיברת פעם עם פליט פלסטיני? אתה יודע מה הוא רוצה? על מה הוא חולם? את סיפור שייח' ג'ראח אתה מכיר?

  4. סמילי says:

    קשר רגשי חזק מאד יש גם בין כמה יהודים למערת המכפלה או קבר יוסף או כפר דרום או רבת עמון. כשאני מסתכל מבחוץ (ואין לי ברירה אלא להסתכל מבחוץ) אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהקשרים הרגשיים האלה הם לא רציונלים. אין ספק שיש כאן התנשאות, אני חושב שהיא מוצדקת, וזאת נקודת ההנחה של כל הדיון הזה. התעלמות מהמציאות היא לא רעיון טוב, הדרך שבה הפלשתינאים מגדירים את עצמם מנותקת מהמציאות. מדובר על חברה עם גידול האוכלוסיה הגדול בעולם, הילדים שלהם יצטרכו לאכול משהו, וזה שהם מתעלמים מהעתיד (ומאמינים שהמשיח יבוא, או משהו כזה) לא מאפשר לנו את הפריבילגיה הזאת.
    אני לא חושב שהם צריכים להקריב את האינטרסים הפרטיים שלהם תמורת העצמאות הפלסטינית, להפך, אני חושב שהם צריכים לתמוך בעצמאות הפלסטינית על מנת לקדם את האינטרסים שלהם.

    רוב, אם לא כל, אומות העולם הם שודדים. הפלשתינאים והיהודים לא יוצאים מהכלל. בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת ויאטנם עזבו מליוני אנשים את בתיהם, בבתים האלה יושבים היום אנשים חדשים. זה דרכו של עולם, והפלשתינאים והישראלים (שגם את בתיהם שדדו) בהחלט לא יוצאי דופן, ואין שום סיבה להתייחס אליהם באופן שונה.

    אם כל הכבוד לחלומות שלי ולרצונות שלי, אין להם תמיד קשר לאינטרס שלי.

    • יובל says:

      אני בטוח שאתה יודע את זה, אבל אולי כדאי להבהיר שוב שבני אדם הם לא יצורים רציונליים. ובכלל, רציונליות לדעתי היא תכונה המוערכת יתר על המידה לפעמים. גם אתה, אני בטוח, לא רציונלי ביחס להרבה דברים בחיים שלך (אני מקווה לפחות, כי אחרת זה די עצוב בעיני). אני חושב שבאופן רציונלי כל הרעיון של לאום ומדינת לאום הוא די מופרך, ועדיין הסכמת לקבל את זה כבסיס בפוסט.
      אני לא חושב שנכון להתייחס בביטול לקשר בין חקלאי לאדמתו, או בין אנשים למקומות הקדושים להם (בין אם זה הפלסטינים וחראם א-שריף ובין אם אלו היהודים ומערת המכפלה). למעשה, אני חושב שהתעלמות מקשרים כאלו והתמקדות באיזה פן רציונליסטי שמנותק מהמציאות בשטח (שחקלאי בלעין יקימו סטרטאפ) היא מתכון בטוח לכשלון. הרבה יותר מהתעקשות של אבו-מאזן במו"מ על עוד אחוז אדמה סביב אורנית. בעוד שאני עשוי להסכים איתך שייטב לפלסטינים לפתח ככל האפשר כלכלה שאינה מתבססת אך רק על חקלאות (למרות שאני חושב שלחקלאות יש חשיבות משמעותית מבחינה תרבותית, מבחינת הזהות ומבחינת אוסף ערכים אחר שמשמעותי בעיני) הרי שלהחליט שמכיוון שזה מה שטוב להם *בעינינו* זה גם מה שהם צריכים להסכים לקבל, וזה גם מה שהם יסתדרו איתו – זו טעות.
      אני גם לא מסכים איתך שאין לך ברירה אלא להסתכל מבחוץ (בהנחה שהבנתי למה אתה מתכוון בזה). אפשר גם לנסות ולהבין את הרצונות ואת ההגיון של אנשים אחרים, ולנסות להביט על הבעיה גם מנקודת המבט שלהם. זה יעיל לא רק כשמדובר בפלסטינים אלא גם במתנחלי קרית-ארבע, לדוגמה.

      אמנם רוב אומות העולם הם שודדים, אבל לא בכל מקום הנשדדים עדיין בחיים ויושבים ממש קילומטרים בודדים ממקום השוד, וממשיכים לסבול מעצם קיומו של השוד היום-יומי מול עיניהם. אין מקרה בלעין או סלפית זהה למקרה נוואדה והאינדיאנים או המגיארים בהונגריה.

      • סמילי says:

        בני אדם הם לא רציונלים, גם אני לא תמיד רציונלי. אבל כשאני רואה רוכב אופנוע רוכב ללא קסדה במהירות של 300 קמ"ש אני חייב להחזיק בדעה שהבחירה שלו מנוגדת לאינטרס שלו. מתנשא? בהחלט. אני לא חושב שצריך להתבייש בזה. חלק מהמעבר למודרניות הוא ההבנה שהאדם צריך לדאוג לעתידו, וחלק מההבנה הזאת היא גם ההבנה שמי שבוחר לחיות רק בעתיד או בעבר פועל בניגוד לאינטרס שלו.

        אני לא מתייחס לביטול ליחס של הפלשתינאים לאדמותיהם או ליחס של היהודים לקברי השיח האהובים עליהם. אני בסך הכל אומר שמדובר ביחס שמנוגד לאינטרס שלהם (כמו שאני מבין אותו). האם זה מתכון לכשלון? לא בטוח, בהיסטוריה ראינו כבר כמה עמים שהצליחו להתגבר על יצר ההשמדה העצמית שלהם (או שהצליחו לייצר אחד כזה). מה שבטוח, נסיון לרבע את המעגל, להקים מדינה שתהיה גם יהודית וגם ערבית, גם חקלאית וגם עשירהעל השטח הקט והצפוף הזה לא יכול להצליח.

        אני לא כתבתי כאן מה הם "צריכים לקבל" אלא מה הם צריכים להציע. לדעתי הגיע הזמן שהם ידאגו לאינטרסים שלהם.

        אני אף פעם לא אהיה פלשתינאי, אף פעם לא אהיה מתנחל בקרית ארבע, אף פעם לא ארכב על אופנוע במהירות של 300 קמ"ש, ואף פעם לא אשתמש בקראק. כנראה. אז, כן, אני יכול להבין מה מניע אנשים לפעול בניגוד לאינטרסים שלהם, אני יכול להבין את המיתוסים, לקרוא על אדרנלין… אבל אני תמיד אשאר אני, וכל מה שנשאר לי זה להביט מבחוץ על האנשים האלה שבנויים מאותם חומרים כמוני ובכל זאת מתעקשים לדפוק לעצמם ולי את החיים.

        כשאנחנו מדברים על זכות השיבה, אנחנו מדברים על אנשים ש"נשדדו" לפני 60 שנה. מאז עברו מליוני אנשים ברחבי העולם שוד דומה או קשה יותר. בהודו ופאקיסטאן, בקוריאה, בסין, ביפאן, באירופה המערבית והמזרחית. וכמובן, הדוגמא המוכרת ביותר (לנו) היהודים. כמו שמגוחך לחשוב על זכות שיבה של יהודים לאירופה או למדינות ערב, ככה מגוחך לחשוב על זכות שיבה של פלשתינאים לתל-אביב או לרמלה. העוול שתיצור שיבה כזאת גדול בעשרות מונים מהעוול שהוא ינסה לפתור. גדי טאוב דווקא כתב על זה יפה.
        http://www.gaditaub.com/hblog/?p=680

        ועוד נקודה, ראיון מפחיד שהתפרסם עם חה"כ טיבי היום בהארץ http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1188422.html שאני מאד מקווה שהוא לא מייצג את החשיבה בהנהגה הפלשתינאית.
        "אני לא רואה שום מנהיג פלסטיני חותם על הסכם סופי שאין בו ריבונות בירושלים המזרחית לרבות המקומות הקדושים ואל-אקצה, ואין בו החזרה של שטח שווה ערך ל-6,235 קמ"ר, השטח המלא של הגדה המערבית… זה תמוה שמדינה מבקשת ממדינות או אישים להכיר במהותה באופן פרטני כזה. אבו מאזן אמר לי שהוא לעולם לא יכיר בהגדרה הזאת… סבב השיחות הזה שאני לא תולה בו תקווה יהיה האחרון. כישלון של המשא ומתן הזה, עלול לגרור תוצאות קשות ולפרץ של אלימות וזה מדאיג אותי מאוד" ז"א, לא רק שהוא לא רואה מנהיג פלשתינאי מציע הצעה, אלא שהוא מתעקש שהצעה שכוללת 6,230 קמ"ר היא פסולה לחלוטין. ין לא שום כוונה לוותר אפילו על הבקשה (ההצהרתית, חסרת החשיבות, המטופשת, והתמוהה) של ישראל להגדרה עצמית, וכמובן שאם לא יקבלו את מה שהוא רוצה הוא מאיים באלימות. ככה לא מדבר מי שרוצה בעצמאות, בחירות או באושר. ככה מדבר מי שרוצה באדמה ו/או מלחמה.

        • יובל says:

          טוב, נוותר חלוקים לגבי התועלת שבמבט רציונלי על הסכסוך (בוודאי מבט חלקי). לדעתי זה אולי משעשע, אבל מנותק מהמציאות. לדעתי אתה לא יכול לצפות שחקלאי בן 50 מבלעין יקבל בהבנה את הניתוק שלו מהאדמות החקלאיות של המשפחה שלו כי האינטרס של העם הפלסטיני הוא להפוך לאומת היי-טק.

          אני לא מסכים עם גדי טאוב לגבי זכות השיבה, אבל זה לא מאוד רלבנטי: כשדיברתי על השודדים לא התכוונתי לפליטים אלא לאנשי סלפית שרואים את אריאל היושבת על אדמותיהם, לאנשי בלעין הרואים את שכונת מתיתיהו מזרח היושבת על אדמותיהם ולעוד עשרות ומאות מקרים בהם מדינת ישראל ממשיכה לפעול לגזל אדמות של אנשים היושבים ממש כאן עכשיו (דוגמה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3951409,00.html ). הציפיה מהפלסטינים "לוותר" כאן היא בעיני בגדר עוול מוסרי.

          טיבי הוא טיבי, ואני לא יודע למה אתה דווקא נטפל אליו. אבל אני לא מבין למה אתה מתעקש על ההבדל בין 6235 ל-6230 קמ"ר כשכרגע אין אפילו הצעה קונקרטית, ויש דברים מרכזיים בהרבה (ירושלים, לדוגמה) שבהם רחוקים בהרבה מהסכמה. על כל פנים, בלי מפה כל מספר הוא בסה"כ מספר.

          • סמילי says:

            אני מצפה מהחקלאי בן החמישים לקחת פיצוי נאה על האדמה שהוא הפסיד ולצאת לפנסיה מוקדמת, מהבן שלו (נגיד בן 30) לצאת להכשרה מקצועית על חשבון הברון ולמצוא עבודה מכניסה בתעשיה, תיירות או שירותים, מהנכד שלו (נגיד בן 10) ללמוד בבית ספר נורמלי, ללכת לתיכון ואז לצאת לעבודה מכניסה, ומהנין שלו (שיוולד בעוד 20 שנה ולא בעוד עשור, כי זה עוד חלק חשוב מהמודרנה) ללמוד בתיכון, באוניברסיטה ואז, אולי, להקים חברת סטרטאפ. זה לא תהליך שקורה בתוך יום אבל זה תהליך שקרה במדינות אחרות ושים לב שכולם (הסבא, האבא, הנכד והנין) הרוויחו! אני לא מדבר על האינטרס של האומה, אני מדבר על האינטרס של האינדיבידואלים.

            הצפיה שלי, כאן, היא מהפלשתינאים לוותר על "זכות השיבה". אם בסופו של משא ומתן הם יאלצו לוותר על אריאל, ברור שהם אמורים לקבל פיצוי הגון.

            ברגע אין הצעה קונקרטית, ולכן אני טוען שהכדור נמצא אצל אבו מאזן. הוא צריך להציע הצעה קונקרטית, כזאת שתכלול מה שהוא חושב לנכון בעניין ירושלים *אבל* כזאת שתתחשב בפחדים של הישראלים, כזאת שתוותר על זכות השיבה, על ה-100% שטח, על ההגדרה של ישראל, ועל שאר הדרישות שהפלשתינאים מעלים מידי פעם רק בשביל לפוצץ את המשא והמתן. אדם רעב לא אמור לחכות שיציעו לו לחם ואז לוותר עליו רק בגלל שהוא לא פרוס ישר מספיק.

  5. יובל says:

    צר לי, אבל המחשבה הזו שבפיצוי כספי אפשר להמיר זהות של אדם, את הדרך בה הוא מגדיר את עצמו, את ערכיו, היא כל כך צינית ומנותקת מהדרך בה אני רואה את המציאות ואת הקיום האנושי שאני באמת מתקשה להגיב עליה. החקלאי בן ה-50 ממש לא "ירוויח" (וגם בנו לא). במקרה הזה, בניגוד לדוגמת האופנוען שרוכב ב-300 קמ"ש בלי קסדה (דוגמה שממש לא מתאימה כאן), אני מעדיף את השיפוט שלהם לגבי מה הם רוצים ומה לא על השיפוט שלך. כשאתה ניגש למישהו ואומר לו שהוא צריך להעדיף לעסוק ברפואה למרות שהוא אוהב לחקור פיסיקה אני מעדיף את הקביעה שלו על פני הקביעה שלך. האינטרסים של האינדיבידואלים, תתפלא, לא מתמצים בלהרוויח כסף. יש המון ערכים נוספים שחשובים לבני אדם מלבד זאת (חלקם, כנראה, לא רציונליים) – מסורת, תרבות, דת ועוד. למעשה, גם הפיצוי הכספי משקף עולם ערכים לא רציונלי, רק כזה שאתה מקבל אותו. זה אפילו קצת עצוב מה שכתבת.

    אבל אם כבר נגענו בנקודה הזו, כבדרך אגב – חקלאות היא חלק מהתרבות האנושית, גם המערבית. לא סתם כמעט כל מדינה מערבית משקיעה משאבים כדי לשמור על תעשיית החקלאות שלה (בין אם דרך סובסידיות או בדרכים אחרות). חברה שתתבסס רק על הייטק ותזנח את החקלאות (או תעשיה זעירה או אלף ואחד דוגמאות פחות רווחיות מהייטק) תהיה חברה אומללה. כלכלה בריאה, וחברה בריאה, מתבססת על גיוון.

    ומילא החקלאי בבלעין (כמו עשרות אלפי חקלאים אחרים). כשאתה מדבר על פיצוי כספי עבור אריאל אני באמת כבר לא בטוח שאני מבין אותך. ההשפעה של אריאל על סביבותיה לא מתמצה בנזק כלכלי. היא כוללת נזק ממשי למרקם החברתי של כמה עשרות אלפי בני אדם (והדבר הזה, כמובן, הוא לא מקרי. אריאל נבנתה ותוכננה בדיוק למטרה הזו). סיפוח שלה לישראל פשוט יקבע את הריסוק החברתי הזה, שגם ככה הפלסטינים סובלים ממנו כמה עשרות שנים. מה בדיוק הפיצוי הכספי נועד להשיג כאן? למעשה, אם יש משהו אחד שההצעה הזו שלך – לפצות כספית על חברה מרוסקת – בטוח תשיג זה את המשך הסכסוך. חברה מרוסקת לא נוטה לחיות בשלום עם אף אחד, גם לא עם עצמה.

    משל האדם הרעב שלך גם הוא מנותק מקונטקסט, ולכן גם מעקרון הצדק. האדם הרעב הזה לא רעב במקרה, הוא רעב כי האדם העשיר מהמשל גנב ממנו את מקורות פרנסתו, הפריע לו לעבוד וכן הלאה. מבחינת האדם הרעב, פעם כל ככר הלחם היתה שלו (ולא נתווכח כרגע על מידת הצדק שבראיית העולם הזו, למרות שלדעתי היא נכונה), והיום דורשים ממנו להסתפק בפרוסה אחת. אז יכול להיות שהדבר הרציונלי לעשות הוא באמת להסתפק בפרוסת הלחם. אבל מעבר לעובדה שזה לא צודק, יש גם את העניין הפשוט שדי בטוח שהאדם הרעב ימשיך להאבק אחר כך. אולי כי הוא לא רציונלי, אלא פשוט אנושי.

    • סמילי says:

      אני לא חושב שאפשר להמיר את זהותו של אדם וכו' בפיצוי כספי. אני כן חושב שחלק מהחיים הוא שאתה לא מקבל את כל מה שאתה רוצה. פיצוי כספי זה הדרך של החברה לפצות אנשים על דבר שהם איבדו והחברה לא יכולה להחזיר להם. זה מה שעושים לקורבנות של פשעים, זה מה שעשו לתושבי גוש קטיף וסיני, זה מה שעושים למי שנאלצים לפנות את בתיהם בעקבות מלחמה, רעידת אדמה, או אפילו בניה של כביש חדש. לא מדובר בפרקטיקה חדשה במיוחד. זה עצוב? אולי, אבל אלה החיים.

      עכשיו, בו נעצור שניה ונשאל את עצמינו האם החקלאי באמת לא ירוויח. יש לנו שלושה תסריטים אפשריים:
      1. הישראלים יעלמו מעל פני האדמה, הכנרת תתמלא ביותר מים מהים התיכון, הפלשתינאי ימצא תרנגולת שמטילה ביצי זהב, ומישהו ימצא פתרון זול לכל בעיות הזקנה. הייתי אומר שהסיכוי שזה יקרה לא ממש קיים. אז בו נעבור לתסריטים היותר אפשריים.
      2. ישראל והפלשתינאים לא יגיעו להסכמה. המשא ומתן יתפוצץ, האלימות הפלשתינית תחזור, ישראל תגיב בכליאה המונית, התנחלויות ואלימות (לא בהכרח בסדר הזה). זה נראה לי התסריט הסביר ביותר. הפלשתינאי שלנו יאבד את בנו באיזה מבצע ישראלי, בנו השני ימצא את עצמו בכלא הישראלי והשלישי יצטרף לאחת מהכנופיות וישחק בנשק כל היום. מעט האדמה שעוד נשארה לו תסופח לאחת ההתנחלויות החדשות, וכל מה שישאר לו זה איזה רבע דונם להאכיל את כל נכדיו, וכן, גם בגיל שמונים הוא יצטרך לצאת לעבוד ברבע דונם הזה, ללא מים, ועם רעב בלתי פוסק.
      3. ישראל והפלשתינאים מגיעים להסכמה (ועל השאר כבר דיברנו).
      עכשיו, האם הוא באמת לא ירוויח?

      השיפוט שלהם, כבודו במקומו מונח, הוא מזיק להם ולנו. בדיוק כמו נהג האופנוע אני מרגיש מחוייב להתערב כשאדם, גם אם בוגר ושפוי, מקבל החלטה שמזיקה לאחרים (או לו).

      אין לי בעיה עם גיוון, הבעיה היא בחוסר הפרופורציות. יחסית לצפיפות האוכלוסיה, לכמות השטח והמים, לטמפ' ולאופי האדמה, גם אם מחר תעלים את כל הישראלים אי אפשר יהיה לקיים חברה בריאה בפלשתין עם יותר מ-5% חקלאים. זה לא עובד ככה בשום חברה מודרנית.

      התפקיד של ההנהגה של החברה המרוסקת הוא לבנות אותה מחדש. פיצוי (ע"ע גרמניה וישראל) יכול לעזור, אבל הוא בוודאי לא בא להחליף את הרצון של האנשים להבריא את החברה שלהם. שום דבר שאנחנו נעשה לא יעזור להם בלי רצון שלהם.

      קודם כל, השלב הראשון בלהבריא חברה זה להסתכל על העתיד ולא על העבר. העבר לא יביא לרעב שלנו לחם, ולא יביא לפלשתינאים שלנו מדינה. חברה חולה יכולה להמשיך להאבק לנצח במי שגרם לה (או שהיא חושבת שגרם לה) עוול בעבר (ולכל חברה יש את מי שגרם לה עוול בעבר). חברה בריאה יודעת להתעלות מעל זה ולהמשיך הלאה. ישראל לא יוצאת למלחמה בגרמניה, לא מנסה להשיב לעצמה את הרכוש האבוד שלה באוקראינה או בעיראק, ובטח שלא יוצאת לכבוש את ירדן או להשמיד את רומא (בינתיים, אם כי סימני אי השפיות של הפלשתינאים מתחילים להשפיע עלינו).

      אבל, מעבר לזה, הפלשתינאים לא הגיעו במקרה סתם ככה למצב שבו יש מי שגרם להם עוול, זאת הייתה העיוולת הראשונה שלהם, ולמרות שהם שילמו הרבה (וממשיכים לשלם) על העיוולת הזאת, הם כנראה לא לומדים מזה כלום. צדק זה שכאתה רואה בן אדם בורח מהרג אתה נותן לו מחסה ולא יורה עליו. על טעויות משלמים, כולם. אני לא מאמין בתודעה קולקטיבית או בעונשים קולקטיבים, בגלל זה יש לי בעיה גדולה עם העוולות שאנחנו גורמים לחקלאי שלנו, אבל מצד שני, אם אנחנו שוכחים את האינדיבידואלים ומחפשים פתרון שיהיה צודק רק ברמת הקולקטיב, אז הפתרון הצודק לא כולל פיצוי כלשהוא לפלשתינאים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: