כמה מילים על אחד שמבין


נגיד שיש לאדם הסביר תקלה במכונית. נגיד שהמיזוג הפסיק לעבוד. אין לאדם הסביר שמץ של מושג איך לתקן את התקלה, אז הוא פונה למוסך. אחרי הטיפול במוסך הראשון אחרי יום הוא לוקח את האוטו ומגלה שהמיזוג לא עובד בדיוק כמו קודם. האדם הסביר שלנו עדיין רוצה מיזוג באוטו, אז הוא הולך למוסך השני, ואחרי הטיפול הוא מגלה שלא רק שהמיזוג עדיין לא עובד אלא שגם הרדיו הפסיק לעבוד. במוסך השלישי דווקא הטיול מצליח והמיזוג באוטו עובד כמו שצריך. האדם הסביר עדיין לא יודע איך לתקן מיזוג, אבל אם הוא סביר (והוא סביר) הוא בוודאי יניח שהמוסך השלישי הצליח להבין את הבעיה בזמן ששני המוסכים הקודמים טעו בדיאגנוזה. במילים אחרות, בפני שלושת המוסכים היו את אותן עובדות (תיאור התקלה) כל מוסך הסיק מהעובדות מסקנה שונה, אבל בהינתן העובדה שרק המסקנה של אחד מהמוסכים הוכיחה את עצמה אנחנו מצפים מהאדם הסביר להסיק שהמסקנה האחרונה היא הנכונה.

אבל יכול להיות שהאדם הסביר שלנו טעה, יכול להיות שדווקא המוסך השני נתן את הטיפול הנכון, ואלמלא טיפול במוסך השני האוטו היה עולה באש. יכול להיות שהמוסך השני באמת תיקן את המיזוג, אבל אחר כך קרתה תקלה אחרת במיזוג וברדיו… יכול להיות שיאזה שד מתחבא לן באוטו ורק המוסך השני יכול לדבר איתו. באמת אי אפשר לדעת, ובכל זאת, אדם סביר יסיק את המסקנה הסבירה (גם אם היא לא נכונה בהכרח).

זה נכון רק אם האדם הסביר שלנו הוא לא אחד שמבין. מקור הבעיה היא שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים את הסיבות לכל מה שקורה במציאות. מה שיש לנו הוא אוסף של עובדות בהן חשנו ואותן אנחנו זוכרים, וגם החושים וגם הזכרון שלנו הם מקור מפוקפק למדי. אבל איכשהו אנחנו רוצים להפוך את הפרטים האלה (העובדות) להסבר שגם יתן לנו איזו תמונה גדולה יותר של המציאות. הפתרון הסביר (לדעתי) לבעיה הזאת הוא הפתרון המדעי: לשרטט את הפתרון הפשוט ביותר שמתאים לכל העובדות ולהתאים את השרטוט עם כל עובדה חדשה שמתגלה. הבעיה בפתרון הזה היא שהוא מאלץ אותנו לשנות את השרטוט כל הזמן, ומאלץ אותנו להודות שאנחנו לא באמת יודעים את הכל, שאנחנו לא מבינים. כנראה שיש אנשים שלא מסוגלים לחיות במצב בו הם מודים שהם לא מבינים ושהם עלולים לטעות, וכאן נכנס זה שמבין. זה שמבין בוחר בפתרון אחר, במקום לשרטט את הפתרון הפשוט ביותר, הוא ישרטט פתרון מורכב אבל פתרון כזה שיתאים לא רק לכל העובדות הידועות אלא גם לכל עובדה שתתרחש בעתיד.

במילים אחרות, זה שמבין אף פעם לא יופתע משום דבר בגלל שהוא מבין אם השמיים יפלו מחר, הוא מבין למה. אם השמיים ישארו למעלה מחר, הוא מבין למה. הוא מבין את זה היום, ושום דבר שיקרה לשמיים מחר לא יגרום לו לשקול מחדש את התובנה שלו. ספר איוב, למשל, הוא דוגמא לזה שמבין. כשהוא התחיל לאבד את בני משפחתו במקום לבחור את הבחירה הסבירה, הוא בחר להמשיך ללכת לאותו מוסך כושל. ויותר מזה, עורכי התנ"ך, שבסופו של דבר ערכו את התנ"ך על מנת לשכנע אנשים באמונתם, בחרו להכניס את ספר איוב לתנ"ך. הסיבה, לדעתי, היא שהם לא ראו את הסיפור כסיפור שאם יתקבל כנכון יגרום לאדם הסביר להפסיק לעבוד את אלוהים, אלא להפך, כסיפור שאם יתקבל כנכון אמור לשכנע את האדם הסביר להמשיך לעבוד את אלוהים. "אלוהים", לפחות בגרסה הנאיבית שלו, הוא ללא ספק דוגמא להסבר של זה שמבין. כמובן שהיום לא כל הדתיים הם אנשים שמבינים, רבים מהם מחזיקים בתפיסות קצת יותר מורכבות של האלוהים, ומצד שני, הרבה מאד אתאיסטים הם אנשים שמבינים. ההסבר שלהם הוא אולי לא אלוהים, אבל הוא מוחלט ודוגמטי לא פחות מהאמונה באלוהים.

היחס של זה שמבין לעובדות שונה מסתם אחד שלא נותן לעובדות לבלבל אותו. בזמן שהאחרון מתעלם (או לא מייחס מספיק חשיבות או לא מייחס אמינות) לעובדות שלא מתאימות להסבר שלו (ולכן יש סיכוי שאם נפנה את תשומת ליבו לעובדות הוא ישנה את דעתו) זה שמבין מחבק את העובדות כולן, הן תמיד יתאימו להסבר שלו, וגם אם נדמה לך לרגע שלא, הוא ישמח להסביר לך למה אתה לא מבין את ההסבר, או לחלופין, למה אתה לא רואה את התמונה כולה. התמונה כולה, לפי זה שמבין, היא לא רק העובדות וכמה קווים שמחברים אותן, אלא עולם ומלואו שאין לו שום עדות אמפירית (מלבד ההבנה של זה שמבין), והעובדות הן בסך הכל קצה הקרחון, צללים מהמדורה של העולם האמיתי, זה שרק זה שמבין (ואלה שמסכימים איתו) מבין באמת.

המסקנה היא שזה שמבין לא מגבש את דעתו בעקבות העובדות, הרי קצה הקרחון לא יכול לרמוז על איך הקרחון נראה באמת, בעיקר שמי שבוחר איזה קצה של הקרחון לחשוף עושה את זה על מנת לבלבל את זה שמבין. למרות שאין ספק שזה שמבין מכיר הרבה עובדות, ויודע גם לחבר אותן בצורה מרשימה, הרי היכולת שלו לבחור איזה עובדות "חושפות את המציאות" ואיזה עובדות "חושפות איך הם מנסים להסתיר את המציאות" מונעת מהעובדות להשפיע על דעתו. ובכל זאת, זה שמבין מחזיק בדעה מאד נחרצת. איך אפשר לדעת איך נראה הקרחון כשאנחנו רואים רק את הקצה שלו? דרך אחת היא סתם להמציא צורה, ואז זה שמבין הופך להיות מיסתיקן, אבל הדרך המקובלת יותר היא להסתמך על הסברים של דורות קודמים. חוכמת הקדמונים היא התחליף לעובדות. ככה זה שמבין מסתמך על זה שהבין לפניו, וההוא הסתמך על אחד שהבין לפניו… כל אחד מהם לקח את הסבר של קודמו, שינה אותו קצת על מנת שיתאים לדעה אותה הביא זה שמבין מהבית, והנה יש לנו הסבר חדש. זאת הסיבה שזה שמבין מרבה לצטט את קודמיו, זאת הסיבה שהרבה פעמים זה שמבין יתייחס לעצמו בגוף ראשון רבים ("אנחנו אמרנו ש…"), זה לא שהוא חושב שהוא מלך או שהוא כותב מאמר אקדמי, אלא שהוא באמת חושב שהוא מדבר בשמו ובשם הקדמונים ושלקדמונים (ז"א לקדמונים מסויימים, לא לכולם) באמת היה ידע טוב יותר על איך העולם עובד.

העולם לפי זה שמבין מתחלק לארבע. רוב בני האדם הם יצורים חסרי רצון חופשי שכבולים בכבלי ההיסטוריה בלי יכולת לשנות אותה ולהשפיע על גורלם או אפילו להבין את מה שמתרחש סביבם. גם רוב בעלי הרצון החופשי לא מבינים מה קורה באמת, ולכן, על אך היכולת שלהם לבחור לעשות את הטוב ולהוביל את העולם כמו שזה שמבין מבין שראוי להוביל את העולם, הם בוחרים לא פעם לשרת את הרשע ולמנוע מהעולם להתקדם כראוי. אבל גם אלה שכן מבינים לא תמיד בוחרים לשרת את הטוב, חלקם מכפיפים את עצמם לרשע וחלקם (כמו זה שמבין) מבינים ועושים כמיטב יכולתם להלחם ברשע ולהוביל את ההיסטוריה בכיוון הראוי. כמו הבנים מהאגדה, יש לנו חכם, רשע תם ושאינו מסוגל לשאול.

הרשע מנוהל הרבה פעמים בצורה היררכית ויעילה להפליא, ולכן הוא מצליח להלחם בטובים (למרות שההיסטוריה עומדת לצידם, כן, להיסטוריה של זה שמבין יש דעה, כיוון ומטרה), לא פעם אפשר גם לנקוב בשמו של מי שעומד בראש ההיררכיה. מול המכונה היעילה הזאת הטובים הם אוסף של אינדיבידואלים חסרי משאבים שכל מה שעומד לזכותם הוא היכולת שלהם להשתמש בעט העובדה שהם מבינים, כח הרצון שלהם וההיסטוריה שעומדת לצידם. בגלל זה זה שמבין תמיד ינסה לשכנע אותך (אם הוא חושב שיש לך כח רצון) שהוא צודק, על מנת שתעבור לצד של הטובים. המטרה של זה שמבין היא לחזק את המאמינים, את אלה שמבינים ובחרו בטוב, ולהסביר לבעלי חופש הבחירה את העולם על מנת שגם הם יבינו ויצטרפו לטוב.

זה שמבין, אגב, כן משנה את דעתו לפעמים. זה לא קורה בגלל עובדות, ההסבר שלו חסין מהן, זה קורה בגלל שהוא מבין. אולי הוא נתקל בהסבר יפה יותר (כמובן לא פשוט יותר או מתאים יותר לעובדות) אולי הוא שינה את מצבו האישי, אולי הוא החליף גורו… כמובן שלזה שמבין אין בהכרח צד פוליטי, הוא יכול להיות ימני או שמאלנית, אבל הוא תמיד מבין, וממש אין טעם להתווכח איתו.

האירועים האחרונים במצרים הוציאו עשרות אנשים שמבינים. הם מתווכחים האם אובאמה מבין או לא (אם היה לי שקל על כל פעם בה קראתי את המשפט "אובאמה לא מבין" בהקשר הזה…), האם בכלל יש ללו חופש בחירה האם הוא מהטובים או מהרעים… מעט בכלל יחסו למצרים עצמם חופש בחירה, והשאלה אם את האירועים הוביל אובאמה או בוש חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים, וכולם התעקשו להסביר לנו למה הם לא מופתעים. אני לא מבין, למה להודות בזה שאתה מופתע נחשב לחסרון אינטלקטואלי? הרי עצם העובדה שניסית להסביר וטעית אמורה להיות נקודת חוזק ולא נקודת חולשה, דווקא מי שלא מוםתע אף פעם, דווקא מי שתמיד מבין ותמיד יודע להסביר את כל מה שקרה צריך לגרום לנו לפקפק בו.

עובדות? אנחנו לא צריכים אותן, יש לנו דעה.


שני מאמרים שהופיעו לאחרונה מדגימים באופן מדהים שתי דרכים שונות שבהן מצליחים אנשים אינטליגנטים להתמודד עם עובדות שסותרות באופן מובהק את הדעה איתה הם באו מהבית.
‎קרא עוד מהפוסט הזה

בין שני צבאות


אחד הדיונים האחרונים בהם השתתפתי באייל הקורא (אם יהיה צורך בקישורים אני אחפש כאלה) היה הדיון בקשר לקיומו של צבא החובה.  במהלך הדיון נוצר מצב מוזר בו אני ויריבי דיברנו על שתי צבאות שונים לגמרי.

אני דיברתי על הצבא אותו אני מכיר מחיי האישיים, הצבא בו בזבזתי שלוש שנים יקרות מחיי, הצבא שהתעקש לקרוא לי למילואים שנים אחרי שאפילו העמדת הפנים שאני מועיל לו נגמרה. הצבא הזה הוא גוף מושחת, איטי, מנוון, מטופש, חסר יכולת ביצוע, גדול ורקוב. גוף שכל הקיום שלו הוא קיום אינרציוני. גוף שכל מי שנמצא בו עוסק בשרידה (עד השחרור, הפנסיה, ההעלאה בדרגה – שבאופן מוזר תלויה לרובם המוחלט של האנשים בזמן מקבלת הדרגה הקודמת, מה שכמובן לא מקדם את בעלי הכישורים אלא את בעלי הסבלנות) בבריחה מעונשים חסרי טעם ובנסיון עיקש להשיג עוד ועוד הטבות (שאמנם לא קשורות בדרגה, ולכן לא בפז"ם, אבל גם לא קשורות בכישורים, אלא רק ביחסים עם מחלק ההטבות).  גוף שבו לכל מפקד יש חצר פיאודלית משלו, עם מי שיכין לו קפה, מי שיענה לטלפונים בשבילו, מי שיכתוב את המכתבים שלו, מי שינהג בשבילו, מי שיעשה לו כביסה ויקח את הילדים לחוגים, מי שישקר לאישה שלו….) ובעזרתה הוא יכול לחלק טובות הנאה למקורביו ולהעניש את שנואיו ולנסות להגדיל את החצר שלו בלי להתבך עם האדון הפיאודלי שלו.

יריבי דיברו על צבא אחר, צבא בו יעיל ורזה, צבא בו אנשים מתקדמים לפי כישורים, צבא שתמיד מנצל את זמנם של העוסקים בו כראוי, צבא בו כולם עוסקים אך ורק בהגנה על המולדת (או בדילמות מוסריות), תוך כדי רעות ושיתוף פעולה חריג וללא כל חשבונות אישיים או אינטרסים אישיים. בקיצור, אין כל קשר בין צה"ל שלהם לצה"ל בו אני שירתתי. זה הגיע למצב בו אחת המתדיינות שאלה אותי אם אני באמת שירתתי בצבא.

נזכרתי בדיון ההוא שקראתי את הכותרות על השחרור של קלמן ליבסקינד ממילואים. בצבא שאני שירתתי בו זה דבר מובן מאליו, הואסל לא יכול לפגוע באדון הפיאודלי שלו ולצפות לצאת מזה בלי נזק. יותר מזה, ליבסקינד צריך להודות שאף אחד לא שלח אותו לנקות את הביוב של עזה עם כפית. ההתנהגות הזאת מפתיעה בערך כמו זה שמגלים שהקצונה הבכירה בצה"ל בונה בתי ענק על אדמות מדינה (כאילו – מה ציפיתם – אתם שולחים אותם להגן על גנבי אדמות, אתם מחנכים אותם מגיל אפס שגניבה היא דבר לגיטימי אם רק קוראים לזה השלמת ציוד, ואז פתאום אתה מגלים שגם הם גונבים אדמות) או שהיא משקיע את רוב מירצה במזימות ערמומיות (ושוב, אם הקידום לא תלוי בהצלחה בהגנת המדינה אלא ביכולת להזיק לקולגות שלך, אז איך אפשר לצפות שהם יעסקו בהגנה על המדינה במקום בנזק לקולגות). ובכל זאת, פתאום זה מגיע לכותרת הראשית.

נראה כאילו יש איזשהו פער מוזר בין איך שצה"ל נתפס על ידי עבדיו לבין איך שהוא במציאות. היכולת של תומכי צה"ל להתעלם מהבעיות של צה"ל, למעשה פשוט להתעלם מהמציאות ולבחור לראות רק את החלקים שנוחים להם היא מוזרה. כמו קתולי שלא יכול להודות שהאפיפיור טעה, גם כשברור שהוא טעה, ככה נראה לי שתומכי צה"ל לא מסוגלים להבין שהצבא שקיים במציאות שונה לגמרי מהצבא שקיים בדמיונם. זה מוזר עוד יותר בהתחשב בעובדה שרובם שירתו בצבא, שרובם חוו את הרקבון שלו על בשרם. לא ברור לי אם זה נוסטלגיה, אשליה עצמית, שטיפת מח או חוסר יכולת להודות בפני עצמך שעסקת בבזבוז זמן טהור. הבעיה של גלנט היא לא במעשיו, קודמיו הרי עשו דברים גרועים בהרבה. אולי זה קשור למצבם הפוליטי של שני פטרוניו (ברק ושרון), אולי זה קשור לנקמה פוליטית במי שפיקד על ההתנתקות… אבל בכל זאת, ההפתעה שבא נתקלה התגובה הזאת מעידה על הכחשה מוחלטת, הכחשה שכנראה תמשך הרבה אחרי שחרורו של גלנט, מדי פעם בטח ימצאו לנו עוד קצין מושחת, אבל לא נראה שמישהו הולך לטפל בבעיה עצמה ולא נראה שלמישהו אכפת שהחלפנו קצין מושחת אחד באחר. לא יעבור הרבה זמן עד שנשמע שצה"ל עבר נקיון אחרי שהוציאו ממנו את הגלנט המושחט הזה, ועכשיו כל קציני המטכ:ל עובדים כמו מכונה משומת היטב אך ורק על מנת להגן על המדינה.

כמה מחשבות לפני שהאבק שוקע


לישראלים בעלי תפישת עולם ליברלית מובראק (ולא רק הוא, כמובן) תמיד היה בעיה. מצד אחד, מדובר בדיקטטור, אמנם לא הגרוע שבהם, אבל בכל זאת זכויותיהם הטבעיות של בני העם המצרי נגזלו באופן עקבי תחת שלטונו רב השנים. מצד שני, מובראק הקפיד לשמור על השלום עם מדינת ישראל והווה גורם מייצב באיזור כל כך לא יציב. לכן, לכאורה, פרישתו של מובראק תהיה מצד אחד מאורע משמח, ומצד שני מאורע מפחיד.

למעשה, אני חושב שאין כאן באמת דילמה. האינטרס של העם המצרי הוא חד משמעי, להמשיך לקים את ההמשך, ואפילו לחמם את היחסים. הסכם השלום מביא למצרים כסף, מלחמה (או הרעה חדה ביחסים, וכנ"ל לשאר המופעים של המילה מלחמה כאן) תגרום למותם של מאות מצרים, לאובדן עסקאות עם השכנה מצפון, ועם המערב בכלל ולאובדן התמיכה האמריקאית. לכן, כשיעלה השלטון החדש, תגיע לפניו השאלה הישראלית. גם בלי לדעת מי הוא השליט, או באיזה תירוצים הוא משתמש, אפשר לשפוט את ההחלטה לגופה של החלטה. כאמור, החלטה להרע את היחסים עם ישראל תפגע באינטרס המובהק של אזרחי מצרים. ואנחנו יכולים לשאול את עצמינו מה גרם לשלטון החדש לקבל החלטה כזאת. אני יכול לחשוב על שתי סיבות אפשריות (שלרוב נוטות לבוא ביחד):

  1. הסיבה הראשונה היא השיטה שמשמשת רודנים מאז ומעולם, מלחמה יוצרת אוייב משותף לכל האזרחים, מונעת מהאזרחים לשפוט את השלטון, גוררת גל של פטריוטיזם, ומאפשרת לשליט החדש לחזק את אחיזתו בשלטון. ברור ששלטון שפועל מתוך אינטרסים כאלה הוא שלטון שאדיש לזכויותיהם וחריתם של בני עמו, ולכן אין שום סיבה לשמוח כששלטון כזה עולה.
  2. הסיבה השניה היא הסיבה האידיאולוגית. אולי השליט החדש מאמין שמלחמה בישראל היא הדבר הנכון לעשותו, אם בגלל שנאת הציונות, בגלל שנאת המערב או בגלל סיבה אחרת. גם כאן אני לא רואה שום סיבה לשמוח ששלטון שזאת האידיאולוגיה שלו עולה לשלטון.

יוצא מכאן, שהמבחן הישראלי הוא בעצם הדרך הפשוטה ביותר שלנו לדעת מה אופיו של השלטון החדש, אם הוא יהיה אנטי ישראלי הוא מן הסתם יהיה גם דיקטטורי (לא נובע מכאן, כמובן, שאם הוא יהיה פרו ישראלי הוא יהיה דמוקרטי, ע"ע מובראק). לכן, אני חושב שבמקרה זה אין באמת סיבה לדילמה, האינטרס הישראלי מתתמזג עם האינטרס הליברלי.

מה שמעניין זה שנראה לי שכל כך הרבה אנשים מאמינים שיש כאן דילמה, שזכויותיהם של המצרים והשלום לא יכולים להתקיים זה לצד זה, שאם המצרים ישתחררו הם יפתחו במלחמה נגד ישראל. לדעתי זה נובע משני כשלים בסיסיים:

  1. הכשל הראשון הוא האמונה שמדובר במשחק סכום אפס. ז"א מה שטוב למצרים רע לישראלים, ומה שטוב לישראלים רע למצרים. כמובן שמדובר בשטות מוחלטת (אם כי מאד נפוצה), האינטרס המובהק של שני העמים (כל שאר בני האדם מלבד המיעוט שנהנה מהעיסוק במלחמה, בדיכוי ו/או בעסקים הנלווים) הוא בשלום ובחירות, אין שום התנגשות בין השלום הישראלי לחירות המצרית. להפך, ככל שיהיה יותר שלום עם ישראל תהיה יותר חירות למצרים (וההפך, מכל הכיוונים).
  2. הכשל השני הוא של תפיסת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב". ז"א שאם רוב המצרים רוצה במלחמה ראוי ששלטון דמוקרטי יספק לו מלחמה. זה כמובן לא נכון (ז"א, כן, אני יודע שיש אנשים שתופסים את הדמוקרטיה בצורה התמוהה הזאת, הבעיה היא שברגע שמאמצים את ההגדרה הזאת מגיעים למסקנה שמדובר בהגדרה ריקה מתוכן, כל מדינה היא דמוקרטיה, ואף פעם לא הבנתי למה להשתמש במילים ריקות מתוכן), התפקיד של השלטון הדמוקרטי הוא לדאוג לחירותם של בני עמו (ולאינטרסים שלהם, ולצדק, ולשאר זכויותיהם), ומלחמה לא תשרת את המטרה הזאת.