כמה מילים על אחד שמבין


נגיד שיש לאדם הסביר תקלה במכונית. נגיד שהמיזוג הפסיק לעבוד. אין לאדם הסביר שמץ של מושג איך לתקן את התקלה, אז הוא פונה למוסך. אחרי הטיפול במוסך הראשון אחרי יום הוא לוקח את האוטו ומגלה שהמיזוג לא עובד בדיוק כמו קודם. האדם הסביר שלנו עדיין רוצה מיזוג באוטו, אז הוא הולך למוסך השני, ואחרי הטיפול הוא מגלה שלא רק שהמיזוג עדיין לא עובד אלא שגם הרדיו הפסיק לעבוד. במוסך השלישי דווקא הטיול מצליח והמיזוג באוטו עובד כמו שצריך. האדם הסביר עדיין לא יודע איך לתקן מיזוג, אבל אם הוא סביר (והוא סביר) הוא בוודאי יניח שהמוסך השלישי הצליח להבין את הבעיה בזמן ששני המוסכים הקודמים טעו בדיאגנוזה. במילים אחרות, בפני שלושת המוסכים היו את אותן עובדות (תיאור התקלה) כל מוסך הסיק מהעובדות מסקנה שונה, אבל בהינתן העובדה שרק המסקנה של אחד מהמוסכים הוכיחה את עצמה אנחנו מצפים מהאדם הסביר להסיק שהמסקנה האחרונה היא הנכונה.

אבל יכול להיות שהאדם הסביר שלנו טעה, יכול להיות שדווקא המוסך השני נתן את הטיפול הנכון, ואלמלא טיפול במוסך השני האוטו היה עולה באש. יכול להיות שהמוסך השני באמת תיקן את המיזוג, אבל אחר כך קרתה תקלה אחרת במיזוג וברדיו… יכול להיות שיאזה שד מתחבא לן באוטו ורק המוסך השני יכול לדבר איתו. באמת אי אפשר לדעת, ובכל זאת, אדם סביר יסיק את המסקנה הסבירה (גם אם היא לא נכונה בהכרח).

זה נכון רק אם האדם הסביר שלנו הוא לא אחד שמבין. מקור הבעיה היא שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים את הסיבות לכל מה שקורה במציאות. מה שיש לנו הוא אוסף של עובדות בהן חשנו ואותן אנחנו זוכרים, וגם החושים וגם הזכרון שלנו הם מקור מפוקפק למדי. אבל איכשהו אנחנו רוצים להפוך את הפרטים האלה (העובדות) להסבר שגם יתן לנו איזו תמונה גדולה יותר של המציאות. הפתרון הסביר (לדעתי) לבעיה הזאת הוא הפתרון המדעי: לשרטט את הפתרון הפשוט ביותר שמתאים לכל העובדות ולהתאים את השרטוט עם כל עובדה חדשה שמתגלה. הבעיה בפתרון הזה היא שהוא מאלץ אותנו לשנות את השרטוט כל הזמן, ומאלץ אותנו להודות שאנחנו לא באמת יודעים את הכל, שאנחנו לא מבינים. כנראה שיש אנשים שלא מסוגלים לחיות במצב בו הם מודים שהם לא מבינים ושהם עלולים לטעות, וכאן נכנס זה שמבין. זה שמבין בוחר בפתרון אחר, במקום לשרטט את הפתרון הפשוט ביותר, הוא ישרטט פתרון מורכב אבל פתרון כזה שיתאים לא רק לכל העובדות הידועות אלא גם לכל עובדה שתתרחש בעתיד.

במילים אחרות, זה שמבין אף פעם לא יופתע משום דבר בגלל שהוא מבין אם השמיים יפלו מחר, הוא מבין למה. אם השמיים ישארו למעלה מחר, הוא מבין למה. הוא מבין את זה היום, ושום דבר שיקרה לשמיים מחר לא יגרום לו לשקול מחדש את התובנה שלו. ספר איוב, למשל, הוא דוגמא לזה שמבין. כשהוא התחיל לאבד את בני משפחתו במקום לבחור את הבחירה הסבירה, הוא בחר להמשיך ללכת לאותו מוסך כושל. ויותר מזה, עורכי התנ"ך, שבסופו של דבר ערכו את התנ"ך על מנת לשכנע אנשים באמונתם, בחרו להכניס את ספר איוב לתנ"ך. הסיבה, לדעתי, היא שהם לא ראו את הסיפור כסיפור שאם יתקבל כנכון יגרום לאדם הסביר להפסיק לעבוד את אלוהים, אלא להפך, כסיפור שאם יתקבל כנכון אמור לשכנע את האדם הסביר להמשיך לעבוד את אלוהים. "אלוהים", לפחות בגרסה הנאיבית שלו, הוא ללא ספק דוגמא להסבר של זה שמבין. כמובן שהיום לא כל הדתיים הם אנשים שמבינים, רבים מהם מחזיקים בתפיסות קצת יותר מורכבות של האלוהים, ומצד שני, הרבה מאד אתאיסטים הם אנשים שמבינים. ההסבר שלהם הוא אולי לא אלוהים, אבל הוא מוחלט ודוגמטי לא פחות מהאמונה באלוהים.

היחס של זה שמבין לעובדות שונה מסתם אחד שלא נותן לעובדות לבלבל אותו. בזמן שהאחרון מתעלם (או לא מייחס מספיק חשיבות או לא מייחס אמינות) לעובדות שלא מתאימות להסבר שלו (ולכן יש סיכוי שאם נפנה את תשומת ליבו לעובדות הוא ישנה את דעתו) זה שמבין מחבק את העובדות כולן, הן תמיד יתאימו להסבר שלו, וגם אם נדמה לך לרגע שלא, הוא ישמח להסביר לך למה אתה לא מבין את ההסבר, או לחלופין, למה אתה לא רואה את התמונה כולה. התמונה כולה, לפי זה שמבין, היא לא רק העובדות וכמה קווים שמחברים אותן, אלא עולם ומלואו שאין לו שום עדות אמפירית (מלבד ההבנה של זה שמבין), והעובדות הן בסך הכל קצה הקרחון, צללים מהמדורה של העולם האמיתי, זה שרק זה שמבין (ואלה שמסכימים איתו) מבין באמת.

המסקנה היא שזה שמבין לא מגבש את דעתו בעקבות העובדות, הרי קצה הקרחון לא יכול לרמוז על איך הקרחון נראה באמת, בעיקר שמי שבוחר איזה קצה של הקרחון לחשוף עושה את זה על מנת לבלבל את זה שמבין. למרות שאין ספק שזה שמבין מכיר הרבה עובדות, ויודע גם לחבר אותן בצורה מרשימה, הרי היכולת שלו לבחור איזה עובדות "חושפות את המציאות" ואיזה עובדות "חושפות איך הם מנסים להסתיר את המציאות" מונעת מהעובדות להשפיע על דעתו. ובכל זאת, זה שמבין מחזיק בדעה מאד נחרצת. איך אפשר לדעת איך נראה הקרחון כשאנחנו רואים רק את הקצה שלו? דרך אחת היא סתם להמציא צורה, ואז זה שמבין הופך להיות מיסתיקן, אבל הדרך המקובלת יותר היא להסתמך על הסברים של דורות קודמים. חוכמת הקדמונים היא התחליף לעובדות. ככה זה שמבין מסתמך על זה שהבין לפניו, וההוא הסתמך על אחד שהבין לפניו… כל אחד מהם לקח את הסבר של קודמו, שינה אותו קצת על מנת שיתאים לדעה אותה הביא זה שמבין מהבית, והנה יש לנו הסבר חדש. זאת הסיבה שזה שמבין מרבה לצטט את קודמיו, זאת הסיבה שהרבה פעמים זה שמבין יתייחס לעצמו בגוף ראשון רבים ("אנחנו אמרנו ש…"), זה לא שהוא חושב שהוא מלך או שהוא כותב מאמר אקדמי, אלא שהוא באמת חושב שהוא מדבר בשמו ובשם הקדמונים ושלקדמונים (ז"א לקדמונים מסויימים, לא לכולם) באמת היה ידע טוב יותר על איך העולם עובד.

העולם לפי זה שמבין מתחלק לארבע. רוב בני האדם הם יצורים חסרי רצון חופשי שכבולים בכבלי ההיסטוריה בלי יכולת לשנות אותה ולהשפיע על גורלם או אפילו להבין את מה שמתרחש סביבם. גם רוב בעלי הרצון החופשי לא מבינים מה קורה באמת, ולכן, על אך היכולת שלהם לבחור לעשות את הטוב ולהוביל את העולם כמו שזה שמבין מבין שראוי להוביל את העולם, הם בוחרים לא פעם לשרת את הרשע ולמנוע מהעולם להתקדם כראוי. אבל גם אלה שכן מבינים לא תמיד בוחרים לשרת את הטוב, חלקם מכפיפים את עצמם לרשע וחלקם (כמו זה שמבין) מבינים ועושים כמיטב יכולתם להלחם ברשע ולהוביל את ההיסטוריה בכיוון הראוי. כמו הבנים מהאגדה, יש לנו חכם, רשע תם ושאינו מסוגל לשאול.

הרשע מנוהל הרבה פעמים בצורה היררכית ויעילה להפליא, ולכן הוא מצליח להלחם בטובים (למרות שההיסטוריה עומדת לצידם, כן, להיסטוריה של זה שמבין יש דעה, כיוון ומטרה), לא פעם אפשר גם לנקוב בשמו של מי שעומד בראש ההיררכיה. מול המכונה היעילה הזאת הטובים הם אוסף של אינדיבידואלים חסרי משאבים שכל מה שעומד לזכותם הוא היכולת שלהם להשתמש בעט העובדה שהם מבינים, כח הרצון שלהם וההיסטוריה שעומדת לצידם. בגלל זה זה שמבין תמיד ינסה לשכנע אותך (אם הוא חושב שיש לך כח רצון) שהוא צודק, על מנת שתעבור לצד של הטובים. המטרה של זה שמבין היא לחזק את המאמינים, את אלה שמבינים ובחרו בטוב, ולהסביר לבעלי חופש הבחירה את העולם על מנת שגם הם יבינו ויצטרפו לטוב.

זה שמבין, אגב, כן משנה את דעתו לפעמים. זה לא קורה בגלל עובדות, ההסבר שלו חסין מהן, זה קורה בגלל שהוא מבין. אולי הוא נתקל בהסבר יפה יותר (כמובן לא פשוט יותר או מתאים יותר לעובדות) אולי הוא שינה את מצבו האישי, אולי הוא החליף גורו… כמובן שלזה שמבין אין בהכרח צד פוליטי, הוא יכול להיות ימני או שמאלנית, אבל הוא תמיד מבין, וממש אין טעם להתווכח איתו.

האירועים האחרונים במצרים הוציאו עשרות אנשים שמבינים. הם מתווכחים האם אובאמה מבין או לא (אם היה לי שקל על כל פעם בה קראתי את המשפט "אובאמה לא מבין" בהקשר הזה…), האם בכלל יש ללו חופש בחירה האם הוא מהטובים או מהרעים… מעט בכלל יחסו למצרים עצמם חופש בחירה, והשאלה אם את האירועים הוביל אובאמה או בוש חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים, וכולם התעקשו להסביר לנו למה הם לא מופתעים. אני לא מבין, למה להודות בזה שאתה מופתע נחשב לחסרון אינטלקטואלי? הרי עצם העובדה שניסית להסביר וטעית אמורה להיות נקודת חוזק ולא נקודת חולשה, דווקא מי שלא מוםתע אף פעם, דווקא מי שתמיד מבין ותמיד יודע להסביר את כל מה שקרה צריך לגרום לנו לפקפק בו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: