אירוויזיון, נאכבה ומאיר לוי


לפני כמה ימים יצא לי לראות חלק משלב חלוקת הנקודות באירוויזיון. למי שלא מכיר, העיקרון פשוט כל מדינה שמשתתפת מחלקת נקודות ל-10 מדינות 1-8, 10 למקום השני ו-12 לראשון. אם השיפוט היה אובייקטיבי אפשר היה לצפות שחלוקת הנקודות תהיה פחות או יותר דומה, אבל השיפוט באירוויזיון בנוי על דעת קהל, ולכן אין לו ממש קשר לאיכות השירים המתמודדים, ונראה שמדובר בעצם על תחרות פופולריות גדולה (את הנקודות מחלקים בעזרת הצבעה טלפונית). קל לראות, למשל, שהמדינות הנורדיות תמיד נותנות זו לזו נקודות. החלטתי אם יש כאן מגמה אמיתית ומובהקת. לקחתי אתתוצאות ההצבעה של 12 התחרויות האחרונות (שמתפרסמות, כמובן, בוויקיפדיה), סיכמתי את הנקודות שכל המדינות חילקו, ואני חושב שאפשר ללמוד מהם מי "אוהב" את מי.

ישראל, למשל, ממש לא אוהבת את גרמניה, קרואטיה ומקדוניה (בגלל אלכסנדר?), ולא נתנה להם אפילו נקודה אחת. חוץ מזה, ישראל גם לא מתה על בוסניה, טורקיה, קפריסין(?) ופינלנד(?). מצד שני, ישראל מאד אוהבת את רומניה(?), ספרד(?), רוסיה ואוקראינה. מהצד השני, איסלנד ממש לא סובלת את ישראל ולא נתנה לה אפילו נקודה אחת, גם שוודיה, מקדוניה, קרואטיה, קפריסין, שווייץ ולטביה. באותו זמן, צרפת, פינלנד(?), בלגיה והולנד ממש אוהבות את ישראל.

הצרפתים, אגב, לא סובלים את המקדונים והליטאים, וחוץ מזה, איסלנד, אוקראינה, אסטוניה, בריטניה, רוסיה ואירלנד נמצאות ברשימה השחורה הצרפתית. חוץ מישראל, הצרפתים אוהבים את טורקיה(?), ספרד וסרביה/מונטנגרו. בתחתית רשימת הסימפטיה כלפי צרפת נמצא את אוסטריה, בולגריה, טורקיה, מקדוניה ומלטה, בזמן שבראש הרשימה נמצא את אנדורה, ארמניה, בלגיה ופינלנד.

ואם כבר מדברים על פינלנד, אז הפינים לא אוהבים את מקדוניה, מולדובה ורומניה בזמן שהם כן אוהבים את איסלנד, שבדיה, ישראל וצרפת. את הפינים לא אוהבים (אם כי, חייבים להגיד, במידה פחותה מאי אהבה כמו שהתרגלנו לה עד עכשיו) הטורקים, המקדונים, הישראלים והקפריסאים. מהצד השני, אוהבים אותם השבדים(גרף 1), האיסלנדים, האסטונים והנורווגים…

עוד כמה דברים מעניינים, האוקראינים אוהבים את רוסיה וההפך (גרף 2), האירים אוהבים את בריטניה וההפך (גרף 3)…

שבדיה מול פינלנד

גרף 1


רוסיה מול אוקראינה

גרף 2


בריטניה מול אירלנד

גרף 3

אם נסתכל אחד הגרפים, אפשר לסכם את הפרש השטחים בין הממוצע לנקודות שקיבלה המדינה, לנרמל לפי הממוצע ולקבל את מידת האהבה של מדינה אחת לשניה. אם נעשה את זה לגבי כל הגרפים נוכל לכמט את היחסים בין כל שתי מדינות, ולפי זה נוכל לייצר "גרף סיפטיה" עבור כל מדינה. אם, למשל, ניקח את ספרד, נקבל משהו כמו גרף 4

מפת אפתיה - ספרד

גרף 4


כשככל שמדינה נמצאת יותר למעלה, היא יותר אהובה על הספרדים וככל שהיא נמצאת יותר ימינה הספרדים יותר אוהבים אותה. דוגמא קצת יותר קיצונית אפשר למצוא במקדוניה, שנראה שמלבד קרואטיה, טורקיה ורומניה אין לה מה לחפש באירופה.
גרף אמפתיה - מקדוניה

גרף 5


עוד דבר שאפשר לראות זה שבזמן שאסטוניה ומאלטה מעוררות אדישות כללית (ז"א הציון שהן מקבלות כמעט שווה לציון הממצוע עבור רוב המדינות) ספרד מעוררת הכי הרבה רגשות. לסיכום, אפשר לנסות למפות כמה מדינות ביחד באותו גרף, כאן (גרף 6) כל נקודה מייצגת את היחסים בין שתי מדינות, ככל שהמדינה יותר למעלה, המדינה משמאל אוהבת יותר את זו שמימין, וככל שהיא ימינה המדינה מימין אוהבת יותר את המדינה משמאל (ככה, למשל, רואים שישראל אדישה לצרפת בזמן שצרפת אוהבת את ישראל בזמן שצרפת שונאת את רוסיה בזמן שרוסיה אוהבת את צרפת.
יחסי אהבה - שבע אומות

גרף 6

מודעות פרסומת

העיוורים שרואים צבועים


רפי ישראלי טוען שהעולם גינה את ישראל על רציחתו של יאסין בזמן שהוא לא גינה את ארה"ב על הריגתו של בין-לאדן מעידה צבוע. ישראלי לא לבד, גם שביט וכספית מעלים טעות דומות. מדובר, כמובן, בשטות גמורה. האמריקאים לא שלחו מטוס עם להפציץ את בין-לאדן ושכניו, הם שלחו יחידה מובחרת על מנת לעצור את בין-לאדן. במהלך הפשיטה ניתנה לבין-לאדן האפשרות להכנע. שתיים מנשותיו ושישה מילדיו נעצרו.  בין-לאדן עצמו עשה את הטעות שעלתה בחייו, נלחם במקום להכנע, ומצא את מותו. (האשמות דומות, וטפשיות אף יותר, אפשר היה לשמוע אחרי שצאצאיו של קדאפי מצאו את מותם בפעולה מלחמתית)

זה לא שהאמריקאים עצובים במיוחד על מותו של בין-לאדן, גם אף אחד בישראל לא היה עצוב במיוחד על מותו של יאסין, אבל ההבדל בין נסיון מעצר שכשל לבין נסיון רצח שצלח הוא הבדל מהותי, וכל העמדת פנים שמדובר באותו דבר או במשהו דומה מעידה על עיוורון חמור. הרי אף אחד לא היה מקבל כסביר נסיון של המשטרה לחסל את אחד מראשי הפשע המאורגן, ובכל זאת, סביר שמעטים היו בוכים אם אחד מהם היה מוצא את מותו בעקבות נסיון מעצר כושל.

התפיסה של זכויות האדם כרעיון גלובלי, שלכל אדם יש זכויות מעצם היותו אדם, מיום לידתו עד יום מותו, ושאת הזכויות האלה אי אפשר לשלול ללא משפט הוגן ואישי שבו לנאשם יש זכות להתגונן בפני מאשימיו קיימת בהצהרת העצמאות האמריקאית, והיא התפיסה שמוליכה את ההתקפה על מדיניות החיסולים שמנהלת ישראל בשטחים. אין בתפיסה הזאת שום דבר ששולל נסיון למעצרם של חשודים. אין שום צביעות בביקורת על ישראל.

ובכל זאת, למה אנחנו(הישראלים) מוכנים להכיל את הכללים האלה על אנשים מסויימים ולא על אנשים אחרים? למה הישראלים אף פעם לא ישלחו מטוס להפציץ רוצח ישראלי ולא יהססו לפני שישלחו מטוס להפציץ רוצח פלשתינאי על שכניו? ברור שמעשי הרוצחים לא גורמים לשינוי הזה, כבר היו כמה וכמה מעשי טרור שבוצעו על ידי משפחות הפשע הישראליות. האם יכול להיות שאנחנו כבר לא מייחסים אנושיות לפלשתינאים? האם זה (חוסר האנושיות) חל רק על פלשתינאים?