אירוויזיון, נאכבה ומאיר לוי
24/05/2011 תגובה אחת
לפני כמה ימים יצא לי לראות חלק משלב חלוקת הנקודות באירוויזיון. למי שלא מכיר, העיקרון פשוט כל מדינה שמשתתפת מחלקת נקודות ל-10 מדינות 1-8, 10 למקום השני ו-12 לראשון. אם השיפוט היה אובייקטיבי אפשר היה לצפות שחלוקת הנקודות תהיה פחות או יותר דומה, אבל השיפוט באירוויזיון בנוי על דעת קהל, ולכן אין לו ממש קשר לאיכות השירים המתמודדים, ונראה שמדובר בעצם על תחרות פופולריות גדולה (את הנקודות מחלקים בעזרת הצבעה טלפונית). קל לראות, למשל, שהמדינות הנורדיות תמיד נותנות זו לזו נקודות. החלטתי אם יש כאן מגמה אמיתית ומובהקת. לקחתי אתתוצאות ההצבעה של 12 התחרויות האחרונות (שמתפרסמות, כמובן, בוויקיפדיה), סיכמתי את הנקודות שכל המדינות חילקו, ואני חושב שאפשר ללמוד מהם מי "אוהב" את מי.
ישראל, למשל, ממש לא אוהבת את גרמניה, קרואטיה ומקדוניה (בגלל אלכסנדר?), ולא נתנה להם אפילו נקודה אחת. חוץ מזה, ישראל גם לא מתה על בוסניה, טורקיה, קפריסין(?) ופינלנד(?). מצד שני, ישראל מאד אוהבת את רומניה(?), ספרד(?), רוסיה ואוקראינה. מהצד השני, איסלנד ממש לא סובלת את ישראל ולא נתנה לה אפילו נקודה אחת, גם שוודיה, מקדוניה, קרואטיה, קפריסין, שווייץ ולטביה. באותו זמן, צרפת, פינלנד(?), בלגיה והולנד ממש אוהבות את ישראל.
הצרפתים, אגב, לא סובלים את המקדונים והליטאים, וחוץ מזה, איסלנד, אוקראינה, אסטוניה, בריטניה, רוסיה ואירלנד נמצאות ברשימה השחורה הצרפתית. חוץ מישראל, הצרפתים אוהבים את טורקיה(?), ספרד וסרביה/מונטנגרו. בתחתית רשימת הסימפטיה כלפי צרפת נמצא את אוסטריה, בולגריה, טורקיה, מקדוניה ומלטה, בזמן שבראש הרשימה נמצא את אנדורה, ארמניה, בלגיה ופינלנד.
ואם כבר מדברים על פינלנד, אז הפינים לא אוהבים את מקדוניה, מולדובה ורומניה בזמן שהם כן אוהבים את איסלנד, שבדיה, ישראל וצרפת. את הפינים לא אוהבים (אם כי, חייבים להגיד, במידה פחותה מאי אהבה כמו שהתרגלנו לה עד עכשיו) הטורקים, המקדונים, הישראלים והקפריסאים. מהצד השני, אוהבים אותם השבדים(גרף 1), האיסלנדים, האסטונים והנורווגים…
עוד כמה דברים מעניינים, האוקראינים אוהבים את רוסיה וההפך (גרף 2), האירים אוהבים את בריטניה וההפך (גרף 3)…
גרף 1
גרף 2
גרף 3
אם נסתכל אחד הגרפים, אפשר לסכם את הפרש השטחים בין הממוצע לנקודות שקיבלה המדינה, לנרמל לפי הממוצע ולקבל את מידת האהבה של מדינה אחת לשניה. אם נעשה את זה לגבי כל הגרפים נוכל לכמט את היחסים בין כל שתי מדינות, ולפי זה נוכל לייצר "גרף סיפטיה" עבור כל מדינה. אם, למשל, ניקח את ספרד, נקבל משהו כמו גרף 4
גרף 4
כשככל שמדינה נמצאת יותר למעלה, היא יותר אהובה על הספרדים וככל שהיא נמצאת יותר ימינה הספרדים יותר אוהבים אותה. דוגמא קצת יותר קיצונית אפשר למצוא במקדוניה, שנראה שמלבד קרואטיה, טורקיה ורומניה אין לה מה לחפש באירופה.
גרף 5
עוד דבר שאפשר לראות זה שבזמן שאסטוניה ומאלטה מעוררות אדישות כללית (ז"א הציון שהן מקבלות כמעט שווה לציון הממצוע עבור רוב המדינות) ספרד מעוררת הכי הרבה רגשות. לסיכום, אפשר לנסות למפות כמה מדינות ביחד באותו גרף, כאן (גרף 6) כל נקודה מייצגת את היחסים בין שתי מדינות, ככל שהמדינה יותר למעלה, המדינה משמאל אוהבת יותר את זו שמימין, וככל שהיא ימינה המדינה מימין אוהבת יותר את המדינה משמאל (ככה, למשל, רואים שישראל אדישה לצרפת בזמן שצרפת אוהבת את ישראל בזמן שצרפת שונאת את רוסיה בזמן שרוסיה אוהבת את צרפת.
גרף 6
חיוך רציני 
כדי שיהיה אפשר להתייחס ברצינות לממצאים, אתה חייב למפות את הפזורות שיש לכל מדינה במדינות האחרות שמשתתפות. האהבה הגדולה של ישראל לרוסיה היא מן הסתם הצבעה נלהבת של עולים חדשים וישנים לארץ המוצא שהם עדיין נוטים לה חיבה. זו הסיבה שתמיד תמצא נקודות מועברות מגרמניה לטורקיה. בין פינלנד לשבדיה יש קשר עמוק מאוד. יש מחוז פיני שמיושב בדוברי שבדית. נכון שלא מדובר בהרבה אנשים, אבל אם הם מצביעים בהמוניהם מקווי הטלפון של פינלנד לטובת שבדיה, אולי יש לזה השפעה. צריך גם לקחת בחשבון את העובדה שהגבולות פתוחים. תחנת הרכבת של בזל נמצאת בשטח גרמניה. שווייצרים פטריוטים יכולים למצוא איזה טלפון ציבורי גרמני בתחנת הרכבת ולהתקשר ממנו. אין צורך להיות אזרח המדינה שממנה אתה מתקשר. תייר ישראלי שרואה את האירוויזיון על כוס קפה ושטרודל באיזה בית קפה בבזל, יכול להצביע עבור ישראל מבית הקפה, ואז למהר לתחנת הרכבת ולהוסיף את קולו גם להצבעה הגרמנית (מעניין שבד"כ זה לא עובד, אנחנו בכל זאת לא כל כך הרבה אנשים). בעצם לא צריך אפילו להתרוצץ בין בית הקפה לתחנת הרכבת. אם אתה נערך מראש ושוכר טלפון סלולרי מרשת גרמנית וטלפון נוסף מרשת שווייצרית, אתה יכול לעשות את התרגיל בעודך נוגס בשטרודל. תאורטית אפשר לעשות את זה גם באמצעות טלפון אחד ושני כרטיסי SIM, אבל זה כבר לא חוקי מסיבות שאינן קשורות באירוויזיון, אלא בשיטת הניהול של הרשתות הסלולריות.
בקיצור, אפילו הגבינות בבזל עשויות עם פחות חורים מאשר שיטת ההצבעה הזאת. בשנה הראשונה שבה הונהגה השיטה בכל המדינות המשתתפות, הייתה הצבעה מרתקת. זה היה ב-1998. דנה אינטרנשונל זכתה במקום הראשון אחרי הצבעה מורטת עצבים ובהפרש נקודות קטנטן מהשירים הבריטי והמלטי. עד אז היו מצביעים באמצעות חבר שופטים, וההצבעות אמנם היו מותחות לפעמים, אבל די צפויות – לא תמיד ידעת איזה שיר יזכה, אבל היה ברור איזה שיר לא יזכה בשום אופן. 1998 הייתה השנה היחידה שבה אי-אפשר היה לדעת שום דבר מראש. שנה אחרי-זה אנשים כבר למדו את השיטה והתחילו "לשחק איתה". כשהעסק קרס לגמרי, הכניסו כל מיני שינויים שמתבססים על סטטיסטיקת הצבעות קודמות, אבל זה ממש לא הספיק. לכן שילבו בהצבעה גם נקודות של צוות שופטים של אנשים מתעשיית המוזיקה המקומית של כל מדינה. גם זה לא מועיל הרבה. ההצבעות עדיין צפויות להחריד.
זה שהמופע כולו משעמם וזקוק לניעור רציני (אם לא רוצים לסיים את סאגת ששת העשורים הזאת) זה סיפור בפני עצמו. השתתפות באירוויזיון עולה כסף, ובזכות קיום האירוויזיון בגרמניה, הרבה זמרים רצו להשתתף כדי לקבל חשיפה, ואיגוד השידור האירופי (שחולש, לפי אמנות בינלאומיות, על שטח הרבה יותר גדול מאירופה עצמה) עשה קוּפּה יפה ממדינות שבזמן האחרון ויתרו על התענוג, כמו איטליה, שווייץ ואוסטריה. בשנה הבאה הקרקס נוסע לאזרבייג'ן, ויש להניח שמנהל האיגוד השלים בעצב עם אובדן ההכנסה כשגילה שאיטליה הגיעה רק למקום השני. אולי הגיע הזמן שיחשוב על רעיונות טובים יותר למלא את הקופה, רצוי באירו ולא במנאטים אזרבייג'ניים.