יזכור, גלי צה"ל, הסתה ומנחם בן – ארבע הערות קצרות
28/06/2011 כתיבת תגובה
1. השורה התחתונה היא: אין שום הגיון בקיומה של תחנת רדיו צבאית. הצבא הוא הגוף שאמור לשרת את המדינה, תחנת הרדיו שלו לא מסייעת במטרה הזאת. פעם, אולי, כשלא היה למשפחות החיילים טלפונים ולא היו טלפונים ציבוריים בבסיסים אפשר היה לחשוב על הרדיו כגוף שמקשר בין החיילים בחזית למשפחות בעורף, היום, כשלכל חייל יש טלפון סלולרי, ושכל חייל יוצא לחופשה פעם ב-28 ימים, אין לזה שום צידוק. פעם, אולי, כשאי אפשר היה לקלוט את קול ישראל בבסיסי צה"ל בסיני, כשקול ישראל היה רק תחנה אחת ששידרה את הודעות מטעם הממשלה, וחיילי צה"ל היו צריכים משהו שיבדר אותם, היתה סיבה לקיים את גלי צה"ל. היום, כשנגן מוזיקה עולה פחות ממכשיר רדיו, אין לזה הצדקה. אני מניח שיש בעברית שם למוסדות שקיימים מכח האינרציה שנים אחרי שמטרתם הפכה להיות ללא רלוונטית, גופים כמו ההסתדרות הציונית העולמית או חבר האלקטורים. לפעמים הגופים האלה מגבשים לעצמם מטרות חדשות, לפעמים הם מפחיתים את הפעילות שלהם למינימום הכרחי להמשך הקיום. מהבחינה הזאת גלי צה"ל היא עוף מוזר, מטרותיו כבר מזמזמן לא רלוונטיות, והתוצר שלו זהה לחלוטין לזה של קול ישראל והתחנות האזוריות. מצד שני, להבדיל מקול ישראל והתחנות האזוריות, גלי צה"ל נהנים ממימון צבאי לא מפוקח, מהיכולת להעסיק עובדים-עבדים באין כסף, מהיכולת לברור את העובדים מכל האוכלוסיה הצעירה, בלי שלעובדים עצמם תהיהי איזושהי יכולת התמקחות מינימלית על השכר. המצב בו יש בכלל ויכוח פוליטי על התוכן (להבדיל מהקיום) של מה שמשודק ברדיו שממומן על ידי הציבור מעידה שאין לו צידוק קיומי. זה לא קשור לשמאל או ימין, זה גם לא קשור לויכוח אם יש או אין הצדקה לקיומו של שידור ציבורי (בשביל זה קיים קול ישראל) זה פשוט לא תפקידו של הצבא.
2. המעצר אתמול (יוני 28) של דב ליאור הביא את תוצאת משחק ההסתה בין השמאל לימין לתיק"ו 1 (ספירו הבקיע ראשון וליאור השווה אחר כך) וזה זמן טוב להפסיק עם המשחק. התלונות ההדדיות במשטרה על הסתה בין השמאל לימין וההפך הן פשוט מגוחכות. למעשה, ראוי למחוק את כל חוקי ההסתה מספר החוקים. אי אפשר להמשיך ולנסות לסתום פיות בעזרת חוק מימי הביניים. אין בעיה אמיתית של "הסתה" לאלימות, יש בעיה של אלימות, והיא תמשיך להיות בעיה גם אם המסיתים יעברו על כל משפט עם עשרה עורכי דין, וינסחו אותם בצורה כזאת שלא ניתן יהיה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהם התכוונו להסתה. ובכל זאת, מי שמחפש הצדקה לאלימות לא צריך ניסוח "מעבר לכל ספק סביר" מספיק לו ניסוח שרומז לאפשרות של אלימות מוצדקת. כשמצד אחד עומד חופש הביטוי, אחת החירויות החשובות בקיומה של חברה חופשית, ומהצד השני עומדת תעסוקתם של עורכי דין פעילים פוליטים, שוטרים ועיתונאים, הבחירה בחופש הדיבור צריכה להיות מובנית מעליה.
3. קראתי בכל מיני מקומות דרישה להשתיק את מנחם בן. לדעתי מדובר בטעות. אני לא מכיר את מנחם בן, אבל מקריאת הטקסטים שלו הצלחתי להבין איך עובד האוטומט שמייצר את הטקסטים עליהם הוא חתום ואחרי הכל, בן הוא ייצרן פרובוקציות מקצועי. קודם כל הוא מחליט על העמה אותה הוא יביע. אין שום צורך לבדוק את הנימוקים בעדה או נגדה, את ההשלכות שלה, את ההגיון מאחוריה… או כל דבר אחר, הדבר היחיד שמעניין את בן הוא כמה העמדה היא פרובוקטיבית. אם, למשל, הוא ישים לב שהרבה אנשים חושבים שלנשום חמצן זה בריא, אז הנה לנו עמדה חדשה, חמצן הוא מסוכן, עדיף לנשום חנקן טהור. עכשיו, אחרי שהעמדה נוסחה, ופוטנציאל השערוריה שלה הוכח, יש לנסח נימוקים. לכל עמדה, אפילו מופרכת כמו חמצן הוא בריא, אפשר למצוא נימוקים טובים, נימוקים לוגיים, נימוקים עובדתיים, נימקים היסטוריים… אבל כאן מתחילה העבודה הקשה של בן, את כל הנימוקים הלגיטימיים יש למחוק, במקום עובדות יש לשים תחושות, במקום היסטוריה יש לשים היסטריה, במקום סטטיסטיקה יש להקביד על שילוב אנקדטות (וככל הניתן, אנקדטות שלא שייכות לעניין). העבודה של בן היא כמו עבודה של פסל, לדעת בדיוק איזה טיעונים למחוק על מנת שמה שישאר יהיה פרובוקציה בלתי מנומקת הצורתה הטהורה ביותר, ואחרי יותר משני עשורים של התמקצעות בן הצליח להגיע לטופ שבטופ, אני לא חושב שיש לו מתחרים בישראל. החשיבות ביומו של בן מקצועי שכזה בשיח הציבורי היא ראשונה במעלה. נראה לי שרק נוכחות מובהקת ועקבית של אדם כזה תוכל לשמש לנו כמגלאור בים הדמגוגיה בו אנחנו טובעים. ככה, היום, כל פעם שמישהו משתמש באנקדוטה, תחושה או היסטריה, אפשר להזכיר לו כמה הוא דומה לבן, ואיך אפשר מאותם טיעונים ממש לשלוח הומואים לכלא.
4. יזכור עם ישראל/ יזכור אלוהים… אני פשוט לא מבין. אם אלוהים היה זוכר, הוא היה מפסיק כבר עם כל המוות הזה, אם עם ישראל היה זוכר, הוא היה מנסה להפסיק את המלחמות האלה. 60 שנה אנחנו מבקשים לסירוגין משניהם לזכור, וזה פשוט לא עובד, אולי כדאי לוותר?
חיוך רציני 