ברק בערפל


למה החליט מי שהחליט לבצע את הפיגוע בדרום דווקא בסוף אוגוסט? מן הסתם הם יכלו לעשות את זה גם ביולי, יוני, ספטמבר או אוקטובר. מה היתה המטרה שלהם? אני חושב שברור שהתשובה הכי סבירה היא נסיון לפגוע במהלך של אבו-מאזן. הרי החמאס ושות' יעשו ככל יכולתם למנוע עצמאות פלשתינאית בחיינו. זה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם, ומנוגד לאינטרס הפוליטי שלהם. בעצם, המתים מהפיגוע היו אמנם ישראלים, אבל המטרה יושבת בראמללה. זה לא שהם מצטערים על מותם של כמה ישראלים, אבל זה רק תוספת צדדית, ישראלים היו מתים גם אם הם היו עושים את זה ביולי או בספטמבר.

ולמה החליט מי שהחליט להגיב בצורה כל כך נוקשה לפיגוע? הרי אפשר היה להגיב בצורה הרבה יותר שקטה (כמו שישראל עשתה בפיגועים האחרונים), אפשר היה גם לא להגיב. אני חושב שהמטרה כאן היא זהה, גם נתניהו רוצה לפגום ככל יכולתו במהלך של אבו-מאזן. למעשה, נראה לי שאם אפשר לשמור על הסיכסוכון הזה על אש נמוכה לחודש הקרוב, זה רק יחזק את האינטרסים של ממשלת ישראל והחמאס, ויפגע מאד באבו-מאזן ובסיכויי הצלחת המהלך הפלשתינאי לעצמאות. זה לא שהם מתואמים (הם לא), זה לא שנתניהו באמת שמח על מותם של ישראלים, אבל בכל זאת, נראה לי שיש לשני הצדדים אינטרס לעוד כמה סיבובים כאלה עד ספטמבר, ויש רק לקוות שמישהו ירסן אותם. מבחוץ זה התפקיד של מצרים או ארה"ב, מבפנים אני מקווה שתומכי הפת"ח יצליחו להפסיק את הטירוף החמאסי.

ובישראל? מי אמור לרסן את נתניהו? ברק? מרידור? ובזמן שכל הקולות המתונים בקואליציה הם חסרי כח פוליטי האופוזיציה משחקת בנדמה לי. אני עדיין לא מצליח להבין מה אמור היה התרגיל עם האוהלים להשיג, אבל אי אפשר להתיימר לנהל מדינה עם ערפול עמדות מוחלט והתעלמות מאישיו הכי חשוב שהיא מתמודדת איתו. דובי השווה את המחאה הזאת למסיבת התה, אמנם שתי התנועות מערפלות מסרים, אבל ההבדלים ביניהן צועקים לשמיים. בזמן שהמיקום הפוליטי (בצד הימני קיצוני) של מסיבת התה ברור לכולם, והעירפול הוא רק בין הערכים השונים של הימין האמריקאי, ותמיד בצד הקיצוני שלו, כאן יש עירפול מוחלט, גם כלכלי (המחאה בעד הכל, ונגד הכל) וגם מדיני (שם אין למחאה שום עמדה). אם היה סקר שהיה מראה תמיכה של 70% במסיבת התה, ההנהגה שלהם היתה מחדדת עמדות, וכאן, כשיש סקר שמעיד על יותר מ-80% תמיכה, ההנהגה רק מתלהבת בלי להבין שאם אין להם באמת מתנגדים אין להם תומכים אמיתיים.

ומה יוצא מכל הערפל הזה? שלי יחימוביץ', שעלולה לזכות בראשות מפלגת העבודה, התראיינה לגידי וייץ בהארץ ומיקמה את עצמה בימין המדיני איפשהו בין ליברמן לישי (שום מילה על ערבים, או זכויות אדם, תמיכה מוחלטת בהתנחלויות, ניאוציונות מזוקקת והרבה שנאה ל"טייקונים"…). זה לא צריך להפתיע, יחימוביץ' אף פעם לא היתה באמת ליברלית (והרי הצבעה לחד"ש היא עדות לאי ליברליזם), וההצטרפות שלה לעבודה לא שונה בהרבה מההצטרפות של פייגלין לליכוד, אבל בינתיים יחימוביץ' היא הנהנית העיקרית מהעירפול ("רבים מאנשי המטה שלי הם דרי האוהלים. זהו קהל תומך באופן מובהק"). כנראה שבחירות לכנסת ה-19 מי שיעמדו בראש המפלגות הגדולות ביותר יהיו: נתניהו, מופז (או ליבני), ליברמן, ישי, יחמוביץ, ליצמן, ברק (?) וכ"ץ. או, במילים אחרות, בחסות הערפל עלול להיווצר מצב בו נתניהו יהיה המועמד השמאלי ביותר (מבחינה מדינית) לראשות הממשלה, ולשמאל המדני כולו יהיו פחות מ-20 מנדטים.

אני חייב להודות שאף פעם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי השיטה של לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים ולהתעלם מהמציאות. דווקא עכשיו, כשיש סוף סוף דרך לסים את הסכסוך בצורה נקיה יחסית, דווקא עכשיו כשרבים בימין ואצךל הפלשתינאים אימצו את ההגיון של השמאל, לא ברור לי למה השמאל בוחר להתעלם מהמציאות ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. הכיבוש לא יסתיים סתם ככה, הפיגוע וההתקפות בדרום אמורות להזכיר את זה לכולנו. הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לסיים את הכיבוש הוא להפסק להעמיד פנים שהוא לא קיים. הוא קיים. הוא אישיו. הוא הנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא משפיע, וישפיע, על כל דבר ודבר בפוליטיקה הישראלית, על יחסי החוץ, על המשפט, על הצבא, על המשטרה, על יחסי דת-מדינה. וכן, גם על הכלכלה.

מודעות פרסומת

דיווח משדה קרב (או שלא)


1. ביום שני בלילה חשבתי לצאת ולצלם את המהומות. אבל לא היה שום דבר לצלם במרחק סביר. היום אני יודע שבשביל להשיג תמונה נורמלית הייתי צריך לסוע יותר מחצי שעה, וגם אז הייתי מצליח להשיג תמונה רק אם הייתי מגיע בתזמון ממש טוב. במילים אחרות, כל הדיבורים האלה על "מדינה שבה שולטים כרגע אלפים שמעלים באש בתים וחנויות ובוזזים כל הנקרה בדרכם" או "לונדון בוערת ושוטרי הממלכה המאוחדת ניגפים" הם פשוט בולשיט. בכל מדד אובייקטיבי, המהומות בלונדון לא היו חמורות יותר מהמהומות בוונקובר, בפאריז, בלוס אנג'לס או באום אל פאחם.

2. פעם השוותי בין ההתיחסות של התקשורות הישראלית לבריטניה מול ההתייחסות של התקשורת הבריטית לישראל. המסקנה (אחת מהן) היתה: "כצפוי ובניגוד לטענה, אם יש כאן אובססיה, הרי שזאת אובססיה ישראלית למה שמתרחש בבריטניה". העובדה שהמהומות קיבלו כאלה כותרות בתקשורת העברית (והעולמית), לדעתי, מראה שהמסקנה שלי היתה מדוייקת. אילו הייתי עורך את ההשוואה בחודשים האחרונים (החתונה המלכותית, חדשות העולם והמהומות) המסקנות היו יוצות אפילו מובהקות יותר (וזה לא שלא קרה שום דבר בישראל בינתים).

3. כשהבוזזים הגיעו למרכז טנדם הם התרכזו בארבע חנויות: שתי חנויות ספורט, חנות מחשבים וחנות לציוד תינוקות. זה לא שאין שם בית מרקחת, אבל בכל זאת, לא נראה שמישהו מהבוזזים חשב לבזוז אותו. אם יש סיבה לפסימיות זה כשבוזזים עגלות תינוקות ולא קונדומים.

4. פעם, מזמן, ניהלתי באייל דיון על השאלה האם הבריטים אנטישמים. הובאו שם כל מיני טענות מטופשות, ומאמר דמגוגי אחד של איזי ליבלר (שכבר לא קיים ברשת). כשהבוזזים בחרו ללכת לשכונות מבוססות כמו אילינד, הם בחרו לא ללכת דווקא לשכונות יהודיות. למעשה, מעט יהודים נפגעו במהומות, ואלה שנפגעו לא נפגעו בגלל יהדותם. דווקא במהלך מהומות בין גזעיות, דווקא בצפון לונדון, אזור בו יהודים חיים בהרבה קהילות סגורות, אין אף תקרית אנטישמית? מעניין… ואף מילה מהאיזי ליבלרים…

5. כמה פעמים שמעתם על הסכנה המוסלמית באירופה? על "לונדוסטאן"? והנה, סוף סוף יש למוסלמים הזדמנות לעשות את מה שהם אמורים לאהוב לעשות, ומבקום לעשות מהומות הם אלה שסובלים מהמהומות? הם אלה שנלחמים בפורעים הנוצרים? איך זה יכול להיות?

6. כדאי לציין שרוב האנשים לא הצטרפו לבזיזות. פעם אחרי פעם אפשר לראות שכשמעמידים את בני המין האנושי במבחן המוסרי הפשוט של גניבה ורווח הם, ברובם המוחלט, בוחרים שלא לגנוב. שוב מתברר שכל הסיפורים על הטבע הרע של בני האדם לא מדוייקים.

טירוף המוני?


אני אנסה להיות עדין, אחרי הכל לא בלתי סביר שאני טועה, אבל מקריאת החדשות מישראל יש לי תחושה שאני עד לאחת מתופעות הטירוף ההמוניות הגדולות בהיסטוריה.
בחודש הבא אמורה עצרת האו"ם להכיר במדינה פלשתינאית. ממשלת ארצות הברית, מנהיגת העולם החופשי והמממנת של מדינת ישראל נמצאת בכשל כלכלי-פוליטי פנימי שלא סביר שיסתיים לפני הבחירות. השכנה הדרומית של ישראל שופטת את מנהיגה לשעבר, בזמן שמנהיגה של השכנה הצפונית טובח במתנגדיו. מהיגי הקואליציה זוממים להשמיד את מדינת ישראל (כי, הרי, מהי השמדה של מדינה אם לא שינוי קיצוני באופיה), ומנהיגי האופוזיציה עונים להם בנסיון השמדה משלהם…

ובמה עוסק הציבור בישראל? ב"מחאה" המונית. על מה המחאה? על הכל. מה רוצים המוחים? הם רוצים בתים זולים יותר. הם רוצים לעבוד פחות. הם רוצים לשלם פחות מיסים. הם רוצים לקבל יותר שירותים. הם רוצים מדינת רווחה. הם רוצים לחיות כמו במערב הקפיטליסטי (לא באמת, כמו זה שמצטייר בסרטים הוליוודיים ישנים). הם רוצים לקרב את הדתיים. הם רוצים לקרב את הערבים. הם רוצים לתת שיוויון זכויות לנשים. הם רוצים שכולם יצטרפו אליהם. הם רוצים לגרש את העובדים הזרים. הם רוצים לתת לעובדים הזרים אשרות שהייה. הם רוצים להחליף ממשלה. הם רוצים שהממשלה תשאר. הם רוצים להשפיע על הפוליטיקה. הם רוצים להיות בקונצנזוס. הם רוצים את הכל. הם לא רוצים כלום. העיקר, הם רוצים מחאה.

מאמר אחרי מאמר, פוסט אחרי פוסט, מסביר איך "המחאה" היא בדיוק מה שהכותב תמך בו כל הזמן, ואיז כיף לראות שהציבור סוף סוף קלט כמה הכותב צדק כל הזמן. אין סימן טוב יותר לבעיית מיקוד מאשר שכולם מסכימים איתך. ומצד שני, התוקפים מביכים את עצמם (ז"א אם מבוכה היא תחושה אפשרית אצלם) במאמרים שיגרמו גם לאתרוג בסוכות לקנאה. אז אולי הגיע הזמן להגיד את זה: אתם מטורפים.

כסף לא גדל על העצים, לא בישראל ולא בשום מקום בעולם. בשביל כסף צריך לעבוד (נכון שלפוליטיקאים אסור להגיד את זה, אבל אני לא פוליטיקאי, ולא צריך את הקולות של אף אחד, אז מה איכפת לי להגיד את זה? מקסימום אני אאבד עוד קוראים). אם אתם לא מצליחים לסגור את החודש, תורידו את רמת חייכם או שתעבדו יותר. הרעיון שכל אדם זכאי להיות בעל בית הוא רעיון מטופש וחסר כל בסיס במציאות. כל שינוי בחלוקת ההון שלא יכלול יתייעלות או הגדלת התוצר יגרור בהכרח מישהו שיקבל פחות. אם מי שיקבל יותר זה מעמד הביניים, אז מי שיקבל פחות זה המעמד הנמוך (לבעלי ההון אין מספיק כסף לקנות לכולכם בתים, וגם אם היה להם, הם לא יחלקו אותו בכזאת קלות). זה ההפך ממדינת רווחה. מצד שני, אם אתם רוצים מדינת רווחה, אתם חייבים להבין שזה אומר יותר מיסים, ורמת חיים נמוכה יותר למעמד הביניים. מצד אחד, לא פלא שאם המחאה היא גם בעד מדינת רווחה וגם בעד רמת חיים גבוהה יותר לכולם אז יש לה תמיכה כל כך רחבה, מצד שני… תגידו, נפלתם על הראש? האמת חייבת להאמר, לא סביר שהמחאה הזאת תשנה סדרי עולם, הרי כל הדיבורים על מהפכה (ובאותו זמן הקראת מגילת העצמאות ושיתוף פעולה עם כהניסטים) נשמעים לי פשוט מגוחכים.

פעם, שאלתי את עצמי מה בדיוק התוכנית של הימין. נגיד והם יקבלו את השלטון לשלושים שנה, לחמישים שנה, לשבעים שנה, מה הם בדיוק יעשו בשטחים. הרי, לתת אזרחות לפלשתינאים הם לא יתנו, לגרש (מלבד מעטים) הם לא יגרשו, מדינה עצמאית הם לא יקימו… אז, שאלתי את עצמי, מה התוכנית שלהם. לקח לי זמן להבין שפשוט אין להם תוכנית. מלבד הימין הקיצוני, התוכנית של הימין היתה לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים, ולקוות שהבעיה תעלם מעצמה. וזה עבד להם. ז"א הבעיה לא נעלמה מעצמה, היא רק החמירה, אבל יותר ויותר אנשים בישראל התחילו להאמין שלהתעלם מהמובן מאליו הוא פתרון סביר. אבל תמיד היתה לי איזשהי סיבה קטנה לאופטימיות, תמיד היו חלקים בשמאל השפוי שכן זכרו את הכיבוש, שהזכירו את העוול שאנחנו יוצרים וניסו להאבק לסיימו. את האופטימיות הזאת אני מאבד בימים אלה, עכשיו גם השמאל וכם הימין עושים תחרות מי יעצום עיניים חזק יותר, מי יסתום את האוזניים טוב יותר, ומי ישיר את האינטרנציונאל או חיילים אלמונים חזק יותר. כנראה שאיכשהו גם את האף הצלחנו לסתום, כי אחרת איך אפשר שלא להרגיש בצחנת הססמאות הממוחזרות וחסרות ההגיון?

פרופ' פיליפ זימברדו טוען שלמין האנושי יש 6 תפיסות זמן שונות: 2 להווה, 2 לעתיד ו-2 לעבר. ככל שאנשים קרובים יותר לקו המשווה הם בעלי "אוריינטציה עכשוית". פחות מתכננים לעתיד ויותר חיים את ההווה (אולי זה הבעיה של גוש היורו בין הצפון לדרום). אולי מה שקורה כאן זה שהאשכנזים הופכים להיות יותר ויותר בעלי אוריינטציה עכשווית, וכמו שאר השכונה, פחות ופחות מתכננים למה שיקרה בעתיד, והעתיד, אגב, זה בעוד חודש (בזמן השפלשתינאים הופכים להיות בעלי אוריינטציה יותר ויותר עתידנית, אולי השהות שלהם בגולה הצפונית הפכה אותם להיות יהודים ואותנו להיות ערבים). זה נשמע קצת מופרך, אבל אני ממש לא מצליח למצוא הסבר סביר אחר. מה אתם מתכננים לעשות כשה"מחאה" תסתיים? איך היא בדיוק תסתיים? מה יחשב להצלחה? מה יחשב לכשלון.

מעכשיו פוליטיקאים יפסיקו להתייחס לציבור הישראלי ברצינות, כבר לא צריך לספר לנו מה הם באמת מתכננים לעשות, הרי זה לא חשוב. אם הם מבינים שהבוחר רוצה את הכל וכלום, הם יבטיחו לבוחר את הכל וכלום, ובגלל שאי אפשר לממשל את הכל וכלום, הם יממשו רק את מה שטוב להם ולמקורביהם. אם הממשלה תיפול בלי שאף פוליטיקאי יוכל לדעת למה היא נפלה, הפוליטיקאים יתייחסו לציבור כאל איום אקראי, ומול איום אקראי אי אפשר להתגונן, ולכן כל מה שאפשר לעשות זה לגנוב ככל הניתן לפני שהציבור יפנה נגדך. הרי זה פשוט מגוחך שממשלה כל כך כושלת נפגעת פוליטית בלי שום קשר לאף אחד מכשלונותיה.

גיוס חובה לבניין – עכשיו


בזמנו השתתפתי בדיון באייל על גיוס החובה, וןבין השאר עלתה שם הטענה שההצדקה לגיוס חובה לצבא (ולא לעיסוקים אחרים) היא שהצבא בישראל הוא עיסוק מסוכן מאחרים, ולכן (1) נתקשה למצוא אנשים שיסכימו לשרת בהתנדבות או (2) יווצר אי צדק בזה שנשתמש בתוצרת של אנשים שמסכנים את חייהם בשבילנו. בתשובהרציתי לחשב את הסיכון בצבא לעומת הסיכון במקצועות אחרים. אז לא מצאתי את העובדות לגבי ישראל, ונאלצתי להשתמש בעובדות כלפי מקצועות בחו"ל (מה שגרם לבלבול של כמה מגיבים בעלי כושר ריכוז בעייתי) והראתי שהסיכון בשירות בצה"ל קטן בהרבה מזה של דייגים בארה"ב.

 

והנה, עכשיו, מתברר שגם בישראל המצב דומה. רועי צ'יקי ארד (או אולי רנית נחום-הלוי, הקרדיט לא ברור) בירר ומצא שמידי שנה מתים 25 פועלי בניין זרים. אם יש בישראל 8,000 עובדים זרים בבניין (מקור) מדובר על יותר מ-300 עובדים בשנה למאה אלף עובדים, יותר מפי שלוש מהדייג בארה"ב (שכאמור מסתכן הרבה יותר מחייל בצה"ל)! אז, אם יש לנו עבודה שהיא:

  1. מסוכנת.
  2. דורשת מאמץ פיזי.
  3. חיונית למשק.
  4. מחייבת פרישה בגיל מוקדם.
אז, כמו שלימדוני האיילים והאיילות, היא מחייבת גיוס חובה… לא?