איך לא לייצר מריטוקרטיה

מריטוקרטיה היא שלטון המוכשרים, אבל בטקסט למטה אני לא מתכוון דווקא לשלטון המוכשרים אלא יותר למערכת שבא המיון מתבצע לפי הכישורים של המועמדים ומצליחה להביא למצב בו המוכשרים ביותר הם אלה שמגיעים למקומות בהם הכשרון שלהם מגיע לידי ביטוי (לא דווקא לשלטון). מול המריטוקרטיה (במובן הזה) קיימת האריסטוקרטיה (שבה המיון הוא לפי שיוך משפחתי), האוליגרכיה (המיון הוא לפי המצב הכלכלי) או  בכלל מערכות בהן המיון הוא אקראי או לפי קריטריון לא רלוונטי (כמו בלילופוט של סוויפט) אחר. די ברור למה מריטוקרטיה זה טוב, וגם די ברור שמריטורטיה אמיתית לא באמת אפשרית, אבל בכל זאת, אפשר לנסות להתקרב למריטוקרטיה ואפשר לייצר מערכת שהיא במודע ומבוון לא מריטוקרטית. כמובן שהעובדה שמערכת בנויה בצורה לא מריטוקרטית לא אומר שמי שהצליח בה הוא לא מוכשר או שמי שלא הצליח בה הוא כן מוכשר (או אפילו שהיה לו פוטנציאל להיות מוכשר). מה שאני מנסה לעשות בעצם זה להסביר למה לדעתי חלק דרכי המיון המקובלים בחברה שלנו לתפקידים רבים וחשובים הם לא כאלה, ולכן האנשים שמגיעים לאותם תפקידים הם לא באמת האנשים שמוכשרים ביותר לתפקיד.

אמנם קשה לחשוב על מערכת מריטוקרטית באמת, אבל אני חושב שכדורגל הוא דוגמא שמתקרבת לזה. בסופו של דבר, לנבחרות ולקבוצות הגדולות בליגות הבכירות באירופה מגיעים  באמת השחקנים המוכשרים ביותר בעולם (מחוץ לארה"ב, סין, הודו ועוד כל מיני מדינות קטנות ולא חשובות.).

הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת למצוא ולהכשיר את המוכשרים ביותר הוא למצוא את אלה שיתקבלו לתחילת ההכשרה. לצורך זה הדבר הפשוט ביותר הוא להגדיל את מספר המועמדים בתחילת ההכשרה ככל האפשר. אנשים יכנסו להכשרה לתפקיד מסויים אם הם:

1. יחשבו שהם יכולים לסיים אותו בהצלחה.
2. יחשבו שהם יכולים להתקבל אליו.
3. יחשבו שכדאי להם לנסות.
4. יחשבו שהתהליך ההכשרה עצמו הוא סביר.

בכדורגל זה קל. כל הילדים משחקים כדורגל, מורי הספורט והמועדונים מחפשים כשרונות בכל הארץ, אין לאף אחד סיבה לסרב, ותהליך ההכשרה נשמע בהתחלה סביר. עריכת דין, למשל, לא מקיימת אף אחד מהתנאים האלה: אין שום קשר אמיתי בין מי שחושב שיעמוד בלימודי משפטים והתמחות למי שיהיה באמת עורך דין מוכשר. אין קשר בין מי שחושב שיש לו פסיכומטרי ובגרות מתאימים למי שיהיה באמת עורך דין מוכשר. אמנם לעורך דין יש תדמיתת שמושכת צעירים מסוג מסויים, אבל מצד שני אין ספק שמרתיעה רבים אחרים שיכלו, אולי, להיות עורכי דין מוכשרים. תהליך ההכשרה לעריכת דין נשמע לגמרי לא סביר. לכן, בזמן שהמבחר של מערכת ה"כדורגל" מקיפה, המבחר של מערכת "עריכת דין" מוגבלת מראש, מה שמקטין את הסיכוי שלה להיות מריטוקרטיה.

אחרי שהגדלנו את המבחר מתחיל המיון הראשוני. חבל להשקיע יותר מידי משאבים על מנת להכשיר את מי שברור שאינו מתאים אבל מצד שני לא כדאי לוותר מראש על מי שיש לו פוטנציאל. לצורך זה המבחן הראשוני צריך להיות רלוונטי ככל האפשר באופן שימדוד ככל הניתן גם את הפוטנציאל של הנבחן וגם את היכולת שלו לממש את אותו פוטנציאל. בכדורגל, למשל, יהיה מגוחך למדוד את הידע של המועמדים בסינית, ולעומת זאת, נשמע לי די סביר לא לקבל ילדים חסרי קואורדינציה. לעומת זאת, תנאי הקבלה לרוב המקצועות האקדמים כוללים שקלול מוזר של מבחני בגרות ומבחן פסיכומטרי. השילוב הזה, כך נטען, מנבא בצורה המוצלחת ביותר את ההצלחה של הסטודנט הפוטניצאלי בלימודים האקדמיים, אבל הלימודים האקדמים הם לא המטרה (בדיון הזה) אלא האמצעי, ואני לא חושב שאפשר לטעון שיש קשר בין הצלחה בפסיכומטרי או במבחני הבגרות לבין הצלחה ב.. למשל… הנדסה. יותר מזה, השקלול מתבצע באופן כמעט חד ממדי, לא בודקים אם היכולות של המועמד מתאימות ללימודי תקשורת באופן שונה מאשר ההתאמה שלו ללימודי סטטיסטיקה.

אחרי שיש לנו אוסף של מועמדים לתפקיד אנחנו צריכים להכשיר אותם. נראה לי שההכשרה צריכה לעמוד בתנאים די פשוטים:

1. זמן ההכשרה צריך להיות סביר לתפקיד.
2. ההכשרה צריכה להיות רלוונטית לתפקיד.
3. בזמן ההכשרה המועמד צריך לקבל תנאים סבירים (אחרת המוכשרים יפרשו ומי שישאר הם העשירים שיש להם את הזמן להשקיע והלא מוכשרים שאין להם מקום אחר).

אם, למשל, נסתכל על רפואה, אז ברור שזמן ההכשרה הוא לא סביר, רופא שמתחיל את ההכשרה שלו אחרי שירות צבאי יסיים אותה בשנות הארבעים לחייו. לא ברור גם כמה ההכשרה עצמה היא רלוונטית לתפקיד המיועד, ובטח שבזמן ההכשרה המתמחים (ועל אחת כמה וכמה הסטודנטים שעוד לא התחילו בהתמחות) לא מקבלים תנאים תחרותיים.

באופן טבעי גם תוך כדי ההכשרה כדאי גם למיין את המועמדים, גם לנפות את מי שלא מתאים וגם לנטב את המתאימים למקומות בהם הם יוכלו לממש את מקסימום הפוטנציאל שלהם. נראה לי שהדרך הפשוטה ביותר לבצע את זה צריכה לכלול:

1. בסיס כמה שיותר רחב שמתפצל כמה שיותר רחוק מההתחלה. בכדורגל, למשל, לא נרצה להחליט שילד מסויים יהיה חלוץ ואחר יהיה בלם, עדיף ללמד את כולם את כל התפקידים בהתחלה, ורק כשהם יתבגרו ונכיר את התכונות שלהם טוב יותר נוכל להכין אותם נכון.
2. מבחנים רבים ככל האפשר. כל אדם יכול לתפוש יום לא טוב, ודי דבילי להעיף אדם שנכשל במבחן אחד בלבד. יותר מזה, זה מזמין בינוניות ומכניס אקראיות. נכון שלא היינו רוצים שהמנתח שלנו יתפוס יום לא טוב דווקא בניתוח שלנו, אבל כל זמן שהוא אנושי אי אפשר להתעלם שיהיו לו ימים כאלה.
3. יעוץ והכוונה אישית תוך כדי ההתמחות. אם הילד מוכיח כשרון בכדרור אבל רוצה להיות שוער אין סיבה לא להגיד לו שכדאי לו לשקול לעבור עמדה.

אני מתקשה לחשוב על תחום אקדמי אחד בו מתממשים התנאים האלה ממש. למעשה, כשאתה נכנס לאקדמיה אתה כבר בחרת את תחום התתמחות העיקרי שלך, וכל זה על סמך לימודי התיכון, חברים, ספרים או סרטים, בלי קשר ליכולות האמיתיות שלך או למה שבאמת מעניין אותך. ברוב התחומים יש כמה מבחנים בסוף הסמסטר שיקבעו את הציון שלך באופן כמעט בלעדי (ויש מקצועות, כמו עריכת דין, בהם יש עוד מבחן אחד שקובע את גודל הלימודים שלך, ולמרבה הגיחוך עוד שמים אותו בסוף).  ויועצים שבאמת בודקים יחד איתך מה כדאי לך קיימים רק בסרטים.

בסופו של דבר יש תחומים בהם מתקיימים תנאים יותר נוחים ויש בהם קיימים פחות, אבל נראה לי שדווקא בכמה מהמקצועות החשובים ביותר (רפואה, עריכת דין, עיתונאות, אמנות, מחקר, הנדסה…) לא מתקיימים תנאים כאלה בכלל, ולא פלא שבסוף אנחנו מוצאים עורכי דין לא מוכשרים מונעים מרופאים לא מוכשרים להתפטר.

זכרון קצר?

ב-2007 ראש הממשלה היא אהוד אולמרט ושר המשפטים שלו היה דניאל פרידמן. אז, כמו היום, היה מאבק בין הימין לבית המשפט. אז, להבדיל מהיום, קדימה התגייסה לצד הימני של המאבק. אחד מהצעות החקיקה של גרוניס, תיקון 45 של חוק בתי המשפט. התיקון כלל שלוש שינויים, הגבלת כהונתם של נשיאי בית המשפט לשבע שנים (במקום כהונה בלתי מוגבלת), הגדלת זמן המינוי לשבע שנים (במקום ארבע), ומניעה בחוק של מינוי אדם לתקופה של פחות משלוש שנים. הצעת החוק הובאה לקריאה ראשונה בכנסת במאי, והנימוק של פרידמן לסעיף האחרון היה:

"בדרך זו הוא מבטיח שלא יהיו חילופים מהירים אך ורק לצורך הענקת תואר או הבטחת פנסיה. אדם שממנים אותו לתפקיד – אין מקום לחילופים מהירים כל כמה חודשים; אדם שמתמנה לתפקיד כזה צריך להיות מסוגל לכהן בו תקופה של שלוש שנים לפחות."

חברי הכנסת אינם טיפשים וכבר בדיון הזה העיר חבר הכנסת זאב:

"אני חושב שההצעה להטיל מגבלה על מינוי לכהונת נשיא וסגן נשיא של בית-משפט, לגבי שופט שלא יוכל לכהן בתפקיד במשך שלוש שנים לפחות – המשמעות היא שאם שופט כיהן כשופט עד גיל ‎67, והיה שופט טוב, מוצלח ביותר, משום שהוא בגיל ‎67 ויש לו עוד שלוש שנים לכהן, הוא לא יכול להיות נשיא בית-המשפט גם אם היה סגן נשיא. אני מדבר על נשיא בית-משפט מחוזי. לא צריך ללכת לקיצוניות בעניין הזה, משום "והדרת פני זקן". אם הוא באמת מוצלח וראוי, אני חושב שזו פגיעה קשה לשים צעיר ממנו רק משום שהוא שלוש שנים לפני גיל הפרישה. אדוני השר, אני חושב שכדאי לתת את הדעת על העניין הזה ולשקול את זה שוב."

ההצעה הגיעה לועדה, וחודשיים אחר כך בלי יותר מידי שינויים משם עברה לקריאה שניה ושלישית בכנסת. שוב אותה בצעה ממש, הפעם חבר הכנסת זאב לא אמר כלום, אבל חבר הכנסת כהן העלה שוב את אותה בעיה:

"מה בעצם עמד ברקע העניין? ממש נעשה מחקר, אני מבין מפי רבותי המלומדים, ומצאו ששופטים לאחר שבע שנים מתבלים. והם ממש מתקלקלים ומקלקלים את מערכת המשפט. ומצאו, שאם נותרו לאדם פחות משלוש שנים להתמנות לתפקיד, הרי הוא ממש בערוב ימיו. הוא גמר. הוא נגמר. אני רוצה להגיד לכם שהגישה הזאת, אפילו לזיקנה, היא בזויה. זיקנה איננה תמיד – לא זיקנה, וגם לא בגרות – אינה באה לבזות את חייו של האדם. לעתים קרובות שופטים מגיעים לשיאם דווקא לאחר כמה שנים."

ענה לו חבר הכנסת רותם:

"לכן, רבותי, החוק הזה הוא חוק ראוי. הוא חוק טכני. אל תעשו ממנו קרדום לחפור בו כדי להילחם בשר המשפטים ולהצדיק את מערכת המשפט, שאם היא לא תוגבל על-ידינו היא תאבד את עצמה לדעת. תודה, אדוני."

החוק, אגב, עבר עם 49 תומכים ו-5 מתנגדים. שום הסתייגות לא קיבלה יותר מ-20 תומכים, והיום הוא חלק מספר החוקים שלנו. ארבע שנים עברו, רן כהן כבר לא חבר כנסת, אבל חבר הכנסת רותם עדיין חבר כנסת. והיום כשיש חברי כנסת שמנסים למחוק את החוק הראוי הזהאפשר היה לצפות מחבר הכנסת רותם להלחם בהם ולהאבק על מנת לשמור עליו. במקום זה משום מה אנחנו מוצאים את חבר הכנסת רותם נלחם נגד אותו "חוק ראוי".

למה המאבק נגד מגדל בבל חשוב

מילים הם המצאה של בני האדם. לפני שבני האדם המציאו את המילה "עץ" היא לא הייתה קיימת. ז"א היו קיימים עצים אבל לא היה להם שם. ז"א מן הסתם היה להם שם בשפה אחרת, אבל גם השם הזה בא אחרי הרבה מותו של העץ הראשון. עצים הרי קיימים רבה לפני בני אדם. אין למילה "עץ", קריא לצמד האותיות ע' וצ', או לדרך שבא אנחנו מבטאים אותן ביחד שום משמעות מיסטית מעבר לצירוף של שתי אותיות והדרך שאנחנו מבטאים אותן ביחד.אין שום עץ אידיאלי בשמיים או בכל מקום אחר, "עץ" הוא בסך הכל סימן שבעזרתו אנחנו מעבירים זה לזה את המושג עץ בקיצור וביעילות. אם נאבד את המשמעות של המילה, אם כשאחד יגיד "עץ" הוא יתכוון לשיח וחברו ישמע "עץ" ויבין שרך, המילה עץ (או כל מילה אחרת) לא תשרת את מטרתה ותהפוך להיות כלי חסר תועלת. זה לא שהעצים יפסיקו להתקיים, שאנשים יפסיקו לחשוב על עצים או לרצות להעביר זה לזה מידע על עצים, רק שהכלי הכל כך שימושי – המילה "עץ" – יהפוך להיות לא שמיש. אולי מישהו ימציא מילה אחר שתתקבל על ידי הציבור ותחליף את המילה "עץ" אולי לא ואנשים ימצאו את הדו שיח ביניהם בנוגע לעצים בלתי אפשרי. להועיל זה בטח לא יועיל.

את המאה ה-20 סיימנו שרעיונות שבמהלכה נחשבו לשחקנים לגיטימיים במשחק הפוליטי נחשבו לפסולים: גזענות, לאומנות, דיקטטורה, שוביניזם, אריסטורקטיה, אפרטהייד, סגרדציה, פאשיזם, קומניזם, כיבוש, עבדות… מצד שני, רעיונות אחרים הפכו משחקנים לגיטמים לסמל הטוב: צדק, שיוויון, חירות, פמיניזם, שלטון החוק, דמוקרטיה, אינטגרציה, ליברליזם… היסטורית הרעיונות ה"רעים" נכשלו, חלקם במלחמות, חלקם בקרבות פוליטיים, חלקם בנסיונות מימוש כושלים, בזמן שהרעיונות ה"טובים" ניצחו. האנשים שהחזיקו ברעיונות הרעים לא נעלמו, חלק גדול מהם המשיך בחייו, חלקם שינו קצת את דעתם, חלקם לא.

כשהרעיון שלך נכשל ואתה רוצה להמשיך במאבק הציבורי, אתה צריך להתמודד עם העובדות, להסביר למה נכשלת, למה בפעם הבאה זה יהיה טוב יותר… הרבה יותר פשוט זה להלחם במילים. כמו שהקומניסטים קראו למדינות שלהם "דמוקרטיה עממית" למרות שלא היו דמוקרטיות. הרי עם ההוויה קובעת את התודעה אז אפשר לשנות רק את השם של המושג ואז אף אחד לא יחשוב שזה לא בסדר. אם רק נקרא למלחמה שלום, כולם יחשבו שמלחמה זה שלום, ובגלל שכולם אוהבים את השלום, הם יאהבו את המלחמה. אני חושב שבפסקה הראשונה הסברתי למה זה רעיון מגוחך, אבל משום מה הוא הופך להיות יותר ויותר פופולרי. ושוב אנחנו מוצאים אנשים שמצהירים על מאבק במרקסיזם מאמצים את המטריאליזם דיאלקטי (ושוב מתברר שאין באמת הבדל בין ההגליאנים משמאל לאלה מימין).

ככה אנחנו נמצאים תחת מאבק ארוך על משמעותה של כל מילה. במקום להסביר למה עבדות זה טוב, מסבירים לנו תומכי העבדות למה ההגדרה שלנו לעבדות היא הגדרה לא נכונה ועבדות היא בעצם חירות, וחירות היא עבדות. ברור שכשדיון נכנס לסמנטיקה הוא אבוד. זה לא שבאמת מישהו ישתכנע לתמוך בעבדות רק בגלל שנקרא לה חירות, אבל אם במקום להסביר למה עבדות זה רע וחירות זה טוב צריך להסביר למה X הוא חירות ו-Y הוא עבדות, אף אחד לא ישתכנע. אין לי שמץ של מושג אם המטרה של משכתבי השפה היא באמת לשכנע או פשוט למנוע דיון, אבל התוצאה היחידה שתתאפשר אם נקבל את שינוי השפה כאופציה היא סופו של הדיון, כל דיון. אם מחר כל אחד יחליט שעץ מסמן משהו אחר, אין שום דרך להשתמש במילה עץ בדיון, ואם זה יקרא לכל מילה, לא נוכל לדבר זה עם זה. לכן, המאבק הזה הוא חשוב, נכון שלא מדובר במאבק על ערך כלשהו, אבל מדובר במטה-מאבק, מאבק על האפשרות להמשיך לנהל דיונים עתידיים, מאבק על האפשרות להבין ולהיות מובן.

X, עניין מוזר ומופלא

פרופ' עידן לנדו נשפט על סירוב לשרת במילואים וקיבל שבוע מאסר. המעסיק שלו, אוניברסיטת בן גוריון, החליט לא לשלם לו משכורת על אותו שבוע (למעשה, רק את החלק במשכורת שמיועד למחקר). לנדו טוען ש: "לא ברור כלל מדוע יש מקום לפיצוי כאשר אין שום ראיה לנזק" והאוניברסיטה טוענת ש:"ביטוח לאומי אינו מפצה את המוסד על תקופת הכליאה". בעקבות זה החליט לנדו לענות למבקריו בפוסט מיוחד (וסגור לתגובות) בו הוא מנמק למה מחקר אקדמי שונה מכל עבודה אחרת ולכן הוא צריך לקבל תשלום גם על זמן הישיבה בכלא בזמן שכל עובד אחר במשק לא.

אולי לפני הדיון בטענה עצמה כדאי להבהיר את העמדה שלי. אני מתנגד לשירות חובה, אני חושב שמדובר באחד הדברים המטופשים, המרושעים והמזיקים ביותר שקיימים במדינת ישראל. אני מתנגד לחובת המילואים שנגזרת משירות החובה. אני חושב שסירוב אזרחי לחוק לא צודק הוא לא רק זכות, אלא אפילו חובה של כל אזרח הגון. במילים אחרות, אני מכבד את לנדו על סירובו לשרת במילואים, וחושב שהוא עשה את המעשה הראוי. מצד שני, ויש כאן צד שני, מה הסיבה שלא כל מי שחושב שמילואים זה דבר מיותר מסרב? מה הסיבה שאנשים ממלאים חוקים שבהם הם לא מאמינים? אני חושב שזה בגלל שיש לסירוב אזרחי מחיר. המחיר על סירוב לשרת במילואים מתחלק לשלוש:

1. תשלום חברתי. הסטיגמה של "מסרב לשרת במילואים" עלולה אולי לפגוע במיקום החברתי של האדם. אני לא חושב שזה רלונטי היום בחברה בה מסתובב פרופ' לנדו (או החברה בה אני מסתובב).
2. העונש עצמו – הישיבה בכלא. כל מי שהיה בכלא צבאי יודע שלא מדובר במשהו באמת קשה יותר ממילואים רגילים. פרופ' לנדו, שהיה בכלא, בטח יודע את זה (ועובדה שהטיעון שלו הוא: "עבדתי גם בכלא").
3. המחיר הכספי. בסדיר מדובר באיחור בתאריך השחרור (והתחלת העבודה האמיתית) ובמילואים  התשלום הכספי הוא שאתה לא מקבל משכורת על תקופת המאסר.

במילים אחרות, לנדו רוצה לסרב בלי לשלם את המחיר. אם ד"ר קינג אמר: "המפר חוק בלתי-צודק חייב לעשות זאת בגלוי, באהבה (…) ומתוך נכונות לתת על כך את הדין", לנדו רוצה להפר את החוק בגלוי, באהבה ומתוך הנחה שהוא לא יתן על כך את הדין, ועל זה אני מעריך אותו קצת פחות.

עכשיו, לעניין, האם באמת עבודה במחקר אקדמי היא כל כך שונה משאר העבודות? פרופ' לנדו מעלה 3 טיעונים (והרבה סיפורים מסביב):

 "בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק."

זה אמנם נכון לגבי עובדי פס ייצור (יש לי תחושה שכשלנדו, ולא רק הוא, חושב על "מקום עבודה אחר" הוא חושב על עובדי פס ייצור) אבל זה בוודאי לא נכון לגבי הרבה מקומות העבודה המודרנים. עורכי דין, כלכלנים, מהנדסים, עיתונאים, אדריכלים, פוליטיקאים… כולם יכולים לעבוד מכל מקום (יש לי מכר שמתגורר 3 שעות נסיעה ממקום העבודה שלו, מיותר להגיד שהוא מגיע לשם פחות מפעם בחודש, ולא, הוא לא חוקר אקדמי).

"יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב"

או, אם מותר לי לנסח את הטיעון מחדש, התפוקה של חוקר למעסיק שלו לא תלויה לינארית במספר השעות שהוא עובד. וגם זה נכון לגבי כל המקצועות שהזכרתי למעלה ומקצועות רבים נוספים (צלמים, מוכרים, מנהלים…). למעשה, התפוקה בכל תחום עבודה שדורש שימוש במח היא לא לינארית, בגלל שככה עובד המח האנושי. ולא, לא רק חוקרים אקדמים משתמשים במוחם למטרות רווח.

"מוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות"

זאת לא "מוזרות" שעון נוכחות חובה הוא המצאה של שלי יחימוביץ', מקומות עבודה רבים (שאינם מקומות מחקר אקדמי) הסתדרו בלעדיו טוב מאד (ומסתדרים בלעדיו ברחבי העולם).

לסיכום, אין שום דבר "מוזר ומופלא" במחקר אקדמי, עוד עבודה שדורשת אינטליגנציה ולא מחייבת מגע פיזי. והדרישה של פרופ' לנדו לקבל פטור ממילוי החוק על סמך זה שהוא עובד בעבודה מוזרה ומופלאה היא לא יותר מדרישה מוזרה ומופלאה של מי שיודע הרבה על בלשנות אבל מעט מעוד על העולם המוזר והמופלא מחוץ לאקדמיה.