איך לא לייצר מריטוקרטיה


מריטוקרטיה היא שלטון המוכשרים, אבל בטקסט למטה אני לא מתכוון דווקא לשלטון המוכשרים אלא יותר למערכת שבא המיון מתבצע לפי הכישורים של המועמדים ומצליחה להביא למצב בו המוכשרים ביותר הם אלה שמגיעים למקומות בהם הכשרון שלהם מגיע לידי ביטוי (לא דווקא לשלטון). מול המריטוקרטיה (במובן הזה) קיימת האריסטוקרטיה (שבה המיון הוא לפי שיוך משפחתי), האוליגרכיה (המיון הוא לפי המצב הכלכלי) או  בכלל מערכות בהן המיון הוא אקראי או לפי קריטריון לא רלוונטי (כמו בלילופוט של סוויפט) אחר. די ברור למה מריטוקרטיה זה טוב, וגם די ברור שמריטורטיה אמיתית לא באמת אפשרית, אבל בכל זאת, אפשר לנסות להתקרב למריטוקרטיה ואפשר לייצר מערכת שהיא במודע ומבוון לא מריטוקרטית. כמובן שהעובדה שמערכת בנויה בצורה לא מריטוקרטית לא אומר שמי שהצליח בה הוא לא מוכשר או שמי שלא הצליח בה הוא כן מוכשר (או אפילו שהיה לו פוטנציאל להיות מוכשר). מה שאני מנסה לעשות בעצם זה להסביר למה לדעתי חלק דרכי המיון המקובלים בחברה שלנו לתפקידים רבים וחשובים הם לא כאלה, ולכן האנשים שמגיעים לאותם תפקידים הם לא באמת האנשים שמוכשרים ביותר לתפקיד.

אמנם קשה לחשוב על מערכת מריטוקרטית באמת, אבל אני חושב שכדורגל הוא דוגמא שמתקרבת לזה. בסופו של דבר, לנבחרות ולקבוצות הגדולות בליגות הבכירות באירופה מגיעים  באמת השחקנים המוכשרים ביותר בעולם (מחוץ לארה"ב, סין, הודו ועוד כל מיני מדינות קטנות ולא חשובות.).

הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת למצוא ולהכשיר את המוכשרים ביותר הוא למצוא את אלה שיתקבלו לתחילת ההכשרה. לצורך זה הדבר הפשוט ביותר הוא להגדיל את מספר המועמדים בתחילת ההכשרה ככל האפשר. אנשים יכנסו להכשרה לתפקיד מסויים אם הם:

  1. יחשבו שהם יכולים לסיים אותו בהצלחה.
  2. יחשבו שהם יכולים להתקבל אליו.
  3. יחשבו שכדאי להם לנסות.
  4. יחשבו שהתהליך ההכשרה עצמו הוא סביר.

בכדורגל זה קל. כל הילדים משחקים כדורגל, מורי הספורט והמועדונים מחפשים כשרונות בכל הארץ, אין לאף אחד סיבה לסרב, ותהליך ההכשרה נשמע בהתחלה סביר. עריכת דין, למשל, לא מקיימת אף אחד מהתנאים האלה: אין שום קשר אמיתי בין מי שחושב שיעמוד בלימודי משפטים והתמחות למי שיהיה באמת עורך דין מוכשר. אין קשר בין מי שחושב שיש לו פסיכומטרי ובגרות מתאימים למי שיהיה באמת עורך דין מוכשר. אמנם לעורך דין יש תדמיתת שמושכת צעירים מסוג מסויים, אבל מצד שני אין ספק שמרתיעה רבים אחרים שיכלו, אולי, להיות עורכי דין מוכשרים. תהליך ההכשרה לעריכת דין נשמע לגמרי לא סביר. לכן, בזמן שהמבחר של מערכת ה"כדורגל" מקיפה, המבחר של מערכת "עריכת דין" מוגבלת מראש, מה שמקטין את הסיכוי שלה להיות מריטוקרטיה.

אחרי שהגדלנו את המבחר מתחיל המיון הראשוני. חבל להשקיע יותר מידי משאבים על מנת להכשיר את מי שברור שאינו מתאים אבל מצד שני לא כדאי לוותר מראש על מי שיש לו פוטנציאל. לצורך זה המבחן הראשוני צריך להיות רלוונטי ככל האפשר באופן שימדוד ככל הניתן גם את הפוטנציאל של הנבחן וגם את היכולת שלו לממש את אותו פוטנציאל. בכדורגל, למשל, יהיה מגוחך למדוד את הידע של המועמדים בסינית, ולעומת זאת, נשמע לי די סביר לא לקבל ילדים חסרי קואורדינציה. לעומת זאת, תנאי הקבלה לרוב המקצועות האקדמים כוללים שקלול מוזר של מבחני בגרות ומבחן פסיכומטרי. השילוב הזה, כך נטען, מנבא בצורה המוצלחת ביותר את ההצלחה של הסטודנט הפוטניצאלי בלימודים האקדמיים, אבל הלימודים האקדמים הם לא המטרה (בדיון הזה) אלא האמצעי, ואני לא חושב שאפשר לטעון שיש קשר בין הצלחה בפסיכומטרי או במבחני הבגרות לבין הצלחה ב.. למשל… הנדסה. יותר מזה, השקלול מתבצע באופן כמעט חד ממדי, לא בודקים אם היכולות של המועמד מתאימות ללימודי תקשורת באופן שונה מאשר ההתאמה שלו ללימודי סטטיסטיקה.

אחרי שיש לנו אוסף של מועמדים לתפקיד אנחנו צריכים להכשיר אותם. נראה לי שההכשרה צריכה לעמוד בתנאים די פשוטים:

  1. זמן ההכשרה צריך להיות סביר לתפקיד.
  2. ההכשרה צריכה להיות רלוונטית לתפקיד.
  3. בזמן ההכשרה המועמד צריך לקבל תנאים סבירים (אחרת המוכשרים יפרשו ומי שישאר הם העשירים שיש להם את הזמן להשקיע והלא מוכשרים שאין להם מקום אחר).

אם, למשל, נסתכל על רפואה, אז ברור שזמן ההכשרה הוא לא סביר, רופא שמתחיל את ההכשרה שלו אחרי שירות צבאי יסיים אותה בשנות הארבעים לחייו. לא ברור גם כמה ההכשרה עצמה היא רלוונטית לתפקיד המיועד, ובטח שבזמן ההכשרה המתמחים (ועל אחת כמה וכמה הסטודנטים שעוד לא התחילו בהתמחות) לא מקבלים תנאים תחרותיים.

באופן טבעי גם תוך כדי ההכשרה כדאי גם למיין את המועמדים, גם לנפות את מי שלא מתאים וגם לנטב את המתאימים למקומות בהם הם יוכלו לממש את מקסימום הפוטנציאל שלהם. נראה לי שהדרך הפשוטה ביותר לבצע את זה צריכה לכלול:

  1. בסיס כמה שיותר רחב שמתפצל כמה שיותר רחוק מההתחלה. בכדורגל, למשל, לא נרצה להחליט שילד מסויים יהיה חלוץ ואחר יהיה בלם, עדיף ללמד את כולם את כל התפקידים בהתחלה, ורק כשהם יתבגרו ונכיר את התכונות שלהם טוב יותר נוכל להכין אותם נכון.
  2. מבחנים רבים ככל האפשר. כל אדם יכול לתפוש יום לא טוב, ודי דבילי להעיף אדם שנכשל במבחן אחד בלבד. יותר מזה, זה מזמין בינוניות ומכניס אקראיות. נכון שלא היינו רוצים שהמנתח שלנו יתפוס יום לא טוב דווקא בניתוח שלנו, אבל כל זמן שהוא אנושי אי אפשר להתעלם שיהיו לו ימים כאלה.
  3. יעוץ והכוונה אישית תוך כדי ההתמחות. אם הילד מוכיח כשרון בכדרור אבל רוצה להיות שוער אין סיבה לא להגיד לו שכדאי לו לשקול לעבור עמדה.
אני מתקשה לחשוב על תחום אקדמי אחד בו מתממשים התנאים האלה ממש. למעשה, כשאתה נכנס לאקדמיה אתה כבר בחרת את תחום התתמחות העיקרי שלך, וכל זה על סמך לימודי התיכון, חברים, ספרים או סרטים, בלי קשר ליכולות האמיתיות שלך או למה שבאמת מעניין אותך. ברוב התחומים יש כמה מבחנים בסוף הסמסטר שיקבעו את הציון שלך באופן כמעט בלעדי (ויש מקצועות, כמו עריכת דין, בהם יש עוד מבחן אחד שקובע את גודל הלימודים שלך, ולמרבה הגיחוך עוד שמים אותו בסוף).  ויועצים שבאמת בודקים יחד איתך מה כדאי לך קיימים רק בסרטים.

בסופו של דבר יש תחומים בהם מתקיימים תנאים יותר נוחים ויש בהם קיימים פחות, אבל נראה לי שדווקא בכמה מהמקצועות החשובים ביותר (רפואה, עריכת דין, עיתונאות, אמנות, מחקר, הנדסה…) לא מתקיימים תנאים כאלה בכלל, ולא פלא שבסוף אנחנו מוצאים עורכי דין לא מוכשרים מונעים מרופאים לא מוכשרים להתפטר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: