להיות אדם: על הפריבילגיה הנסתרת מכולן


(קצת בעקבות איזה סכסוך רשת שהתרחש לא מזמן, ובעיקר בעקבות שיח הפריבילגיות שהולך ואוכל כל עמדה טובה)

מותה של ילדה קטנה

רוז פיזם נרצחה כשהיתה בת ארבע. הרצח שלה זעזע בזמנו את ישראל. ולמה שלא יזעזע? ילדה בת ארבע שעוד לא הספיקה לחטוא נרצחה באכזריות על ידי אנשים חסרי לב. כל אדם בעל לב אמור לחוש אפטיה לילדה כזאת. העובדה שהוריה אחראים (וחציים אשמים) לרצח, העובדה שרוב הסיכויים היו שאילו לא היתה נרצחת היתה גדלה לחיים של אומללות (גם לה וככל הנראה גם למי שהיה בא איתה במגע) לא שינו דבר בעוצמת הזעזוע. ילדה קטנה נרצחה, איך אפשר שלא להזדעזע?

שלהבת פס נרצחה כשהיתה בת 10 חודשים. הרצח שלה זעזע בזמנו את רוב ישראל. רוב ולא כל כי היו מי שמצאו תירוצים על מנת למנוע את הזעזוע. מוזר שאותם תירוצים עצמם (כמו אחריות ההורים) היו תקפים לגבי רצח פיזם…

דינה ראאד מטר נרצחה כשהיתה בת פחות משנה. הרצח שלה ממש לא זעזע את ישראל, כל כך לא זעזע שהשם של לא מופיע ברשת העברית[1]. כשנשאל מי ששלח את הרוצח לגבי התחושות שלו למוות שהוא גרם הוא ענה: "אני מרגיש טוב מאוד, תודה."

שלוש ילדות שנהרגו.

אמפתיה

בסופו של דבר בלי אמפתיה אין מוסר. אמפתיה זאת התחושה שאנחנו חשים לגבי מר גורלם של אחרים. מעט מאד אנשים באמת לא חשים אמפתיה, ואני מניח שהם עסוקים עכשיו בדברים אחרים מלבד לקרוא את מה שאני כותב. השאר חשים אמפתיה כל הזמן. מה שמעניין הוא שאמפתיה קל לכבות. פעם עשו את זה בעזרת דת (הזקן על ההר לא היה צריך לסמם את הרוצחים שלו על מנת שירצחו, אלא על מנת לשכנע אותם שהרצח הוא מוסרי), היום עושים את זה (גם) בעזרת אידיאולוגיה. בעזרת לאומנות מנסים לשכנע אותנו לא לחוש אמפתיה למי שאינם בני הלאום שלנו, בעזרת סוציאליזם מנסים לשכנע אותנו לא לחוש אמפתיה לעשירים, בעזרת ליברליזם מנסים לשכנע אותנו לא לחוש אמפתיה לחסרי המזל…

ברגע שנכבה את האמפתיה שלנו למישהו, לא משנה עם זה פס או מטר, ברגע שניתן תירוצים לסבל כלשהו במקום להתייחס אליו ישירות כמו מה שהוא, סבל, זה הרגע שהפסקנו להיות מוסריים.

אשמה

בצדה השני של האמפתיה מצויה האשמה. בעוד שאמפתיה אנחנו חשים כלפי מי שסובל, אשמה אנחנו חשים כלפי מי שאנחנו גורמים לו לסבול. רגש האשמה, מעצם היותו רגש, שונה מאשמה במובן המשפטי הצר, מספיק שנהיה אחראים לעוול על מנת שנחוש אשמה. בדיוק כמו אמפתיה גם אשמה אפשר לכבות. מעט דברים יכולנו לעשות על מנת למנוע את רציחתה של פיזם, לכן בעוד שאני מרגיש הרבה אמפתיה, אין לי תחושת אשמה, לעומת זאת, לרוצח של מטר אני שילמתי משכורת, אני ממנתי את כלי הרצח, ואני הייתי שותף בבחירת המנגנון ששלח אותו. לכן הגיוני שאחוש הרבה יותר אשמה לגבי הרצח של מטר.

כמו אמפתיה גם אשמה אפשר לכבות (הרי ברגע שלא תחוש אפתיה, ברגע שתשתכנע שלא נגרם סבל, גם לא תחוש אשמה). אבל מה שמעניין יותר, אפשר באותה דרך גם לייצר תחושת אשמה שלא קיימת. ככה, למשל, הגרמנים היום, מעטים מהם חיו במלחמת העולם השניה, ורוב אלה שכן היו צעירים מכדי לקבל החלטות, עדיין חשים אשמה על פשעי מלחמת העולם השניה (לעומתם, מעט רוסים או סינים חשים אשמה על פשעיהם…).  בכלל, הרעיון של אשמה קולקטיבית הוא מגוחך. אשמה יכולה להיות רק אישית, רק אם אתה גרמת לעוול, רק אם אתה סייעת למי שגרם עוול, רק אם יש לך אחריות אישית כלשהי לגרימת עוול, רק אם נהנת מעוול שנגרם למישהו, רק אז יש הגיון מאחורי תחושת האשמה. זה, כמובן, לא אומר שצריך להפסיק לחוש אמפתיה לגבי מי שנגרם לו עוול, גם אם לך אין אשמה באותו עוול.

למעשה, כיבוי האמפטיה והדלקת האשמה הם שני הדרכים שמשמשות בכל טקסט שמנסה לשכנע אותנו לעשות מעשה בלתי מוסרי (או להצדיק מעשה בלתי מוסרי שנעשה). ולכן המבחן לזיהוי מי שמנסה לייצר עוול הוא מאד פשוט, כל כך פשוט שלפעמים אני לא מצליח להאמין שהוא באמת משכנע מישהו. למעשה, אני מניח שלרוב הוא משמש להצדקה עצמית, כי גם מי שמשתמש בו לא באמת מאמין בו, ובטח לא כל מי שקורא אותו בהתלהבות, אבל כנראה שקצת קשה עם הדיסוננס בין האמפתיה לבין העובדה שאתה גורם את העוול (או לפחות נהנה מהתוצר שלו).

אנקדוטה

את הלילה של ה-23 ליוני 1992 ביליתי כמו מרבית הלילות של 1992 בשמירה על בסיס הסנט אדוארד בו שירתתי בזמנו ובהאזנה לרדיו (מה שהיה אסור בזמנו מסיבה שלא ברורה לי עד היום). אותו לילה, להבדיל משאר הלילות של 1992 היה ליל בחירות, ולכן במקום מוזיקה שמעתי בחדשות על תוצאות הבחירות, וככה גם תפס אותי הקצין התורן. רק שבמקום ההליך הרגיל (בו אני נשפט, מקבל ריתוק, ומבלה עוד כמה לילות בשמירה ובהאזנה לרדיו) הפעם ברגע שהקצין התורן זיהה אותי הוא שינה את הטון שלו, אמר לי שלום מפוחד והמשיך לחפש קורבן בעמדה הבאה. אולי זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו באמת פחד ממני. כנראה שהוא פחד בגלל שאני הייתי האשכנזי היחיד בבסיס, ועוד אשכנזי שמאלני, והוא הניח שאם אני אשכנזי, ועוד שמאלני, אז אני בטח מקורב לשלטון החדש, ולכן לא כדאי לו להסתבך איתי. מיותר לציין שהפעם היחידה שהייתי מקורב איכשהו לשלטון היתה כשאכלתי באותה מסעדה עם מי שהיה אז ראש עריית ירושלים (ובעתיד יתמנה לראש ממשלה).

פריבילגיות

בעשור האחרון הדיבורים החליפו הדיבורים על פריבילגיות את הדיבורים על קיפוח (שהחליפו בעצמם את הדיבורים על אפליה). הטענה אומרת שיש לגבר הלבן (ובהקשר הישראלי, האשכנזי) פריבילגיות שבעזרתן הוא מקבל יותר כח ממה שהיה מגיע לו אילו החברה היתה צודקת. לכן, על מנת להגיע לחברה צודקת, לא מספיק לבטל את האפליה או להאבק בקיפוח, אלא יש למנוע מהגבר הלבן את הפריבילגיות שלו או, לחלופין, לתת לשאר המתחרים בשוק יתרון מקביל.

כדאי להבהיר שיש מאחורי הטענה הזאת אמת מסויימת. כגבר, למשל, לא רק שאף פעם לא נאנסתי, לא רק שאף פעם לא עברתי נסיון אונס, אלא שאני פשוט לא מפחד מאונס. זה לא שגברים לא נאנסים, רק שזה קורה לעיתים כל כך נדירות ובסיטואציות כל כך רחוקות מחיי היום יום שלי, שזה פשוט לא סיכון שאני מתמודד איתו במודע. ובכל זאת, נשאלת השאלה מה עושים עם הפריבילגיה הזאת אם אנחנו רוצים חברה צודקת: לאנוס גברים באופן אקראי היא כמובן תשובה נכונה לוגית אבל מי שקרא עד כאן מן הסתם לא צריך הסבר למה היא מופרכת. התשובה הנכונה היא, כמובן, לנסות למנוע את המצב בו נשים חשות מאויימות מאונס. וזה על ידי יצירת מצב בו פחות נשים נאנסות. כאן גם קל לראות את הנסיון לייצר אשמה קולקטיבית (מאין, גבר אנס אישה, לכן אפשר לקחת לגברים, כולם, זכות בסיסית כמו חזקת החפות) או לבטל את האמפתיה כלפי אדם אחר (הוא גבר, לכן הוא שייך לקבוצת האנסים, לכן אין לחוש אליו אמפתיה) כמו בדוגמא של פרופ' קמיר.

במאמר מוזכר כדאי לציין שכשאני עובר על רשימת הפריבילגיות שקיבלנו, ובודק כמה מהן קיבלתי אני, אני תמיד מופתע לגלות כמה המספר קרוב לאפס: אין לי קשרים, אין לי רכוש, אין לי דרכון זר (עדיין, ואם וכשיהיה לי יהיה לי בגלל עבודה ולא בגלל שנולדתי לעדה מסויימת, לצערי), לא הייתי בגילמן ואני בכלל לא יודע מה עושים ב-8200 (ולא, אני ממש לא מסכן).

אבל, בנוסף, כדאי לזכור שיש בהצגה הזאת הרבה מאד דמגוגיה. לכולנו יש פריבילגיות במובן הזה, נולדנו במדינה מפותחת, למדנו לקרוא ולכתוב, אנחנו לא רעבים ללחם, יש לנו מספיק כסף על מנת לקבל גישה לרשת וכו'. יותר מזה, אנשים מסויימים נולדו חרוצים מאחרים, האם גם להם יש פריבילגיות, במילים אחרות: האם חברה צודקת היא חברה שתיתן לי אפליה מתקנת משום שאני עצלן?  התשובה, לדעתי, היא חד משמעית לא. אנשים מוסריים הם אנשים שחשים כלפי חמלה בגלל שאני עצלן (ולכן אין לי רכוש) בלי שום קשר לפריבילגיות שקיבלתי או לא קיבלתי. אין שום הגיון בלחוש אשמה על זה שאני עצלן, אין שום סיבה להפלות אותי לטובה.

במילים אחרות: אנשים מוסריים חשים אמפתיה כלפי כל אדם, וחשים אשמה רק על מה שיש להם אחריות לו. אם התוצר של פריבילגיה שקיבלת היא שאדם אחר סובל, מן הסתם תחוש כלפיו אמפתיה ותנסה לעזור לו, אם נגרם עוול לאדם אחר כתוצאה מפריבילגיה שקיבל מישהו מקבוצת ההשתייכות שלך, אז כמובן שתנסה למנוע את העוול ולהאניש את האשם. זה א"ב של התנהגות מוסרית. אבל אין שום דרך לגזור מכאן חוסר אמפתיה כלפי "בעל פריבילגיות" או אשמה קולקטיבית של בעלי הפריבילגיות, והשלב בו שיח הפריבילגיות והפוליטיקה של הזהויות עובר בין אמפתיה לחסרי המזל השחורים לחוסר אמפתיה לחסרי המזל הלבנים, בין אשמה של המנוולים הלבנים לאשמה של כל הלבנים, זה השלב בו הם מאבדים אותי (יחד עם שאריות המוסר שלהם).

הפריבילגיה הנסתרת מכולן

כי מכל הפריבילגיות שקיבלנו (אנחנו, לצורך העניין, האדם הלבן הסמולני), יש אחת שאף אחד לא מדבר עליה. הפריביגיה לבחור למי אנחנו משתייכים. כשאנחנו רואים אדם X גורם עוול לאדם Y אנחנו בוחרים האם להתעלם מהאמפתיה ל-Y או לא. אנשים רבים בוחרים שלא לחוש אמפתיה כש-Y לא נמצא בקבוצת ההזדהות הפוליטית שלהם. ככה מעט מאד ישראלים חשים אמפתיה לדינה ראאד נטר. מי שבחר לא להתעלם מהאמפתיה שלו, בחר שקבוצת ההזדהות שלו לא תהיה "הישראלים" אלא "בני האדם". לעומת זאת, מי שמראש מגדיר את קבוצת ההזדהות שלו כתת קבוצה (למשל: "הנשים", "המזרחיים", "הערבים") יכול להאשים בעוול את קבוצת הנגד ("הגברים", "האשכנזים", "היהודים" בהתאמה) וככה לחוש אמפתיה מבלי אשמה ויותר מזה, מבלי להודות בפני עצמך שקבוצת ההזדהות שלך איננה בני האדם, ושאתה לא באמת חש אמפתיה לכל בני האדם. רק כשקורה מקרה ודווקא מישהו מקבוצת התייחסות שלך גרם עוול בו אתה לא יכול להאשים אחרים אתה צריך לבחור מי אתה. הפריבילגיה הזאת: לחוש אמפתיה לכל בני האדם בלי הצורך לתרץ או להאשים אחרים, שזה לא "הכיבוש השוביניסטי", "הכיבוש האשכנזי", "הכיבוש האחוס"לי" או כל כינוי אחר, אלא קודם כל הכיבוש הישראלי, עוול שעושים בני אדם לבני אדם אחרים, זאת הפריבילגיה שנמנעת מרבים אחרים.

[1] למעשה, אני בכלל לא בטוח שככה מאייתים את השם שלה בעברית.

מודעות פרסומת

2 Responses to להיות אדם: על הפריבילגיה הנסתרת מכולן

  1. מהפוסטים שכיף לקרוא גם בלי להסכים. סחתיין.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    לדעתי נכון יהיה לאמר שגזענים הם כל מי שקבוצת האמפתיה שלהם לא כוללת את כל קבוצת בני האדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: