מה התועלת בבחירות?


מה היה קורה אילו שלי יחימוביץ' היתה עומדת בראשות הממשלה בתקופת מבצע עמוד ענן? מופז שר ביטחון, ליבני שרת החוץ, ברק שר לביטחון פנים, לפיד שר החינוך, הרצוג שר האוצר וגלאון שרת החינוך? גם אם ההתייצבות שלהם לימין הממשלה היא רק טקטיקת בחירות, טקטיקת בחירות יש גם לקואליציה ולא רק לאופוזיציה. ההגיון והנסיון מלמד אותנו שדווקא ממשלת שמאל תהיה יותר ימנית לפני בחירות ממשלת ימין. השילוב של הרצון לחתוך למרכז (הם יודעים שהגוש שלהם לא יפסיד מנדטים בגלל זה, מקדימום המפלגה שלהם תפסיד) וגם הפחד מהאופוזיציה שבוודאי (כמו שמלמד אותנו הנסיון) תנסה להציג אותם כרכרוכיים. למעשה, לא סביר שיחימוביץ' היתה חותמת על הפסקת אש עם החמאס בלי "תמונת ניצחון". מן הסתם המבצע היה מסתבך, כמו שני המבצעים האחרונים בהם קואליציה שמאלנית (יחסית) עמדה לבחירות (שהם כל הפעמים מאז שנות השמונים כולל).

מה היה קורה אילו שלי יחימוביץ' היתה עומדת בראשות הממשלה כשאבו-מאזן מבקש מהאו"ם להכיר במדינה פלשתינאית? מן הסתם היא היתה נכנסת איתו למשא ומתן שרק היה מעקב את הבקשה. המשא ומתן, מן הסתם, היה מתפוצץ, ושוב היינו חוזרים למצב הנוכחי.

מה יעשה נתניהו אם הימין ישיג גוש חוסם אחרי הבחירות. מובן שהוא יקים קואליציה עם השותפים הרגילים שלו, כנראה שהוא ינסה גם לצרף איזה רסיס מהשמאל, ובשביל זה הוא יהיה מוכן לתת הרבה יותר ממה שהוא יתן לבנט. אין לזה קשר למספר מנדטים, לבנט אין ברירה, ולכן המחיר שלו נמוך. נתניהו, כנראה, גם יצטרך להתחנף לממשל האמריקאי החדש-ישן, שיבאופן טבעי יתייחס לנתניהו בהרבה יותר חשדנות מאשר ליחימוביץ'.

ואם יחימוביץ תשיג גוש חוסם? את חד"ש ותע"ל היא בוודאי לא תכניס לקואליציה, ולכן היא תצטרך מפלגה מהגוש של הליכוד, כנראה ש"ס ואגודה, אולי גם הבית היהודי. בגלל שהם "לשון המאזניים" המחיר שלהם יהיה הרבה יותר גבוה מזה של מר"צ, מה שאומר שכל הדיבורים על שיוויון לנשים (שאגב לא באמת קיימים, יחימוביץ' היא "פמיניסטית" מהדור החדש, אלא שנלחמות נגד חזקת החפות של גברים ולא בעד שיוויון זכויות), תחבורה ציבורית בשבת, הפרדת דת ומדינה… לא יתקיימו. אם יחימוביץ' תכנס למשא ומתן, וזה אם גדול, הקואליציה שלה תפוצץ אותו. ולאמריקאים יקח הרבה זמן להבין שהממשלה החדשה רק מאיצה את מה שהממשלה הקודמת לא העזה לעשות (וגם שהם יבינו, איזה ברירה תהיה להם).

באופן תיאורתי אנחנו אמורים להצביע למפלגה שמייצגת עמדות שקרובות לעמדה שלנו, מתוך הנחה שאם מספיק אנשים יצביעו בשבילה היא תקבל את מושכות השלטון ותנהל את המדינה בהתאם לעקרונות של בוחריה. אבל נוצר כאן מצב מגוחך שדווקא ממשלת הימין היא זאת שמעיזה לחתום על הפסקת אש בלי "תמונת הניצחון" שפעם היתה כל כך חשובה, שדווקא ממשלת הימין מקפיאה את ההתנחלויות, שדווקא ממשלת הימין מדברת על שתי מדינות ומנסה להגיע להסכמה עם אבו מאזן, שדווקא ממשלת הימין גורמת להכרה בינלאומית במדינה פלשתינאית, בזמן שממשלת השמאל היא זאת שתאיץ את ההתנחלויות, שתסתבך בכל מבצע אפשרי, שלא תצליח להגיע לשום הסכם ועוד עלולה לגרור אותנו לסבב אלימות קשה וחסר טעם. ז"א, נראה לי שעל מנת לקדם את העקרונות שלנו אנחנו צריכים להצביע לאנשים שאנחנו לא מסכימים איתם.

אני חושב שבמצב הפוליטי שנוצר בישראל, שיטת הבחירות הקיימת בישראל לא מקדמת את מה שנראה לי שהיא אמורה לקדם. הכנסת לא מייצגת את העם, הממשלה לא מייצגת את הכנסת, השרים לא פוחדים מהציבור, ההנהגה לא מנהיגה שום דבר, וכל הטקס הפוליטי הפך להיות טקס שלא שייך לפוליטיקה או אידיאולוגיה, אלא רק לדימוי של המועמדים והדימוי העצמי של המצביעים.

מודעות פרסומת

גם לעשות חשבון צריך לדעת (פעם שניה)


שרה ליבוביץ'-דר חושבת שאירלנד היא מדינה עויינת לישראל. זה לא ממש מפריע לה שאין אף עובדה שתומכת שהשערה שלה, גם לא העובדה שכל המרואיינים שלה טוענים בדיוק את ההפך, היא החליטה, וזהו. לצורך זה היא עשתה את החישוב הבא:

"התעניינות בישראל עצומה. בארכיון של "האייריש טיימס" המילה "ישראל" מופיעה 19,536 פעמים משנת 1996 לעומת הפלשתינים עם 14,670 אזכורים, ירדן עם ,9,553 עזה עם ,7,743 מצרים עם 6,996 וסוריה עם 5,073 אזכורים בלבד. חלק ניכר מההתייחסויות לישראל עוינות."

אמנם זה קצת מוגזם לבדוק כמה יוצא "חלק ניכר" (כי, הרי אם זה פחות מ-50%, זה יוכיח בדיוק את ההפך מהטענה שלה), או לשאול למה דווקא האייריש טיימס (ולא האידיפנדנט, שהוא, בסופו של דבר, העיתון הנפוץ ביותר) אבל בכל, זאת, שיטת בדיקה כל כך מטומטמת לא ראיתי מזמן. בדיקה של חמש שניות העלתה שצרפת מופיעה כמעת 70 אלף פעמים, יפן יותר מ-20 אלף, ניו יורק יותר מ45 אלף, איטליה עם 32 אלף ולונדון (העיר!) עם כמעט מאה אלף, כשפאריס וושינגטון עם 30 אלף כל אחת. יותר מזה,כשבודקים לעומק את אותן פעמים בהן מתיחס האייריש טיימס לישראל מקבלים כתבות כמו זו, זו או זו. משום שהמילה "ישראל" היא לא רק שמה של מדינה אלא גם שמם של כמה אנשים ויש לה כמה התיחסויות באיזשהו ספר שהאירים מאמינים בו. אגב, בשביל הפרופורציות, המילה עזה מופיעה יותר מהמילה ירושלים, ומוסקווה מופיע כמו שתיהן ביחד.

למי מצביעים הניה ומשעל?


שוב רוצצנו את ראש הנחש? נחשים כמו רוב בעלי החיים, מתקשים לחיות בלי ראש. מכאן בא הפתגם: "לרוצץ את ראש הנחש", ברגע שרוצצת את ראשו הוא מת ולא יכול להזיק לך יותר. אבל החמאס הוא לא נחש, כל פעם שאנחנו מרוצצים את ראשו צומח לו ראש אחר. אולי "לרוצץ את ראש ההידרה" היה יותר מתאים, רק שאז זה היה חושף את חוסר התועלת והסיזיפיות שבמעשה הזה. בכל מקרה, להידרה הזאת יש מטרה, והיא פועלת לקידומה באופן פעיל כבר הרבה זמן.

הרבה מדברים על מעורבות זרה בבחירות בישראל. אבל מעורבות זרה זה לא רק בעלי הון זרים, פוליטיקאים זרים, מדינות ידידותיות או יצורים דימיוניים. מעורבות זרה זה גם גורמים עוינים. אני לא חושב שאפשר להטיל ספק שהחמאס הוא גורם בעל אינטרס בישראל, וככזה אי אפשר לבטל את האפשרות שהחמאס ינסה לקדם את האינטרס שלו. אולי יש גורמים שהאתיקה שלהם לא תרשה להם לעשות דבר כזה, אבל בכל מה שנוגע לחמאס אין הרבה מה לדבר על אתיקה. החמאס אולי פועל באופן רשמי במערכת בפוליטית הפלשתינית, אבל באופן מעשי נראה לי שהחמאס ויתר בינתיים על הגדה ופועל בעיקר לקדם את שלטונו בעזה ולשים מקלות בגלגלים של הפת"ח.

אני לא חושב שיש ספק שפוליטית הנהנה העיקרי בישראל מסבב האלימות הנוכחי הוא בנימין נתניהו. אותו נתניהו שנהנה גם מסבב האלימות שיזם החמאס ב-1996, שנהנה מאי האלימות ב-1999, שנהנה שוב מגל אלימות ב-2009. קשה להאמין שזה במקרה. לא קשה לנחש למה החמאס פועל בצורה עקבית כל כך לקדם את נתניהו, אחרי הכל, נתניהו טוב לחמאס לא פחות ממה שהחמאס טוב לנתניהו. זה לא שיש כאן איזה קונספירציה, די ברור שאין ביניהם מספיק יחסי אמון על מנת לקיים תרמית כזאת, נראה לי גם די ברור שנתניהו היה מוותר על השלטון תמורת הפסקת האלימות אם היתה לו אפשרות כזאת. אבל, בכל זאת, העובדה שהחמאס שוב מתערב בבחירות בישראל וכולם מדברים מסביב לזה ואף אחד לא באמת מזכיר את זה נראית לי מוזרה.

גם לעשות חשבון צריך לדעת


תוצאות הבחירות המקומיות בשטחי הראשות הדליקו את אורי אליצור:

"בתוך ענן האבק של כל אירועי ומערכות הבחירות של החודש האחרון, מהבית היהודי ועד הבית הלבן, נעלמה כמעט לגמרי מהרדאר התקשורתי מערכת בחירות מעניינת למדי שהתקיימה לא רחוק מכאן, ברשות הפלסטינית. שכנינו ובני דודינו בערי ובכפרי יו"ש הלכו לקלפיות ובחרו את ראשי הערים ואת מועצות הכפרים ב-90 רשויות מקומיות…

אבל את העין שלי תפס דווקא הסיכום הסטטיסטי. השבוע פורסמו המספרים באתר הרשמי של הרשות, ובראשם המספר היסודי: 505,600. זה מספר בעלי זכות הבחירה בכל רחבי יהודה ושומרון, כולל אפילו חלק מירושלים (בידו וצור באהר). מספר בעלי זכות הבחירה בישראל עומד על כ-5.3 מיליון, יותר מפי עשרה. במילים אחרות, אילו היו כל ערביי יהודה ושומרון מצביעים לכנסת ישראל, משקלם בכנסת היה כתשעה אחוזים. נכון, כדי לחשב את יחסי היהודים-ערבים יש להוסיף את ערביי מזרח ירושלים וגם את ערביי ישראל, וכך נגיע לשיעור של כ-25 אחוז של בוחרים ערבים מול 75 אחוז יהודים. אבל אם נביא בחשבון את שיעור ההצבעה הנמוך יותר של ערבים לעומת יהודים העומד בעינו מאז קום מדינה, ואת שיעור ההשתתפות המזערי ממש של ערביי מזרח ירושלים עד היום, התמונה הסבירה היא בסביבות 20 אחוז ומטה."

רק בעיה קטנה יש בחישוב הזה… הבחירות לראשויות המקומיות בשטחים הן בשני גלים, הראשון היה ב-20 לאוקטובר והשני יהיה ב-24 לנובמבר. ה-506,600 מתייחס רק לגל הראשון. מספר המצביעים הרשומים בגדה הוא 1,016,214 (רק ב-2006 הצביעו רק שם 591,002 מצביעים) כפול מהחשבון של אליצור. אני לא יודע אם יש עורך במעריב, אבל אם יש כזה הוא לא עושה את תפקידו.