ברק בערפל

למה החליט מי שהחליט לבצע את הפיגוע בדרום דווקא בסוף אוגוסט? מן הסתם הם יכלו לעשות את זה גם ביולי, יוני, ספטמבר או אוקטובר. מה היתה המטרה שלהם? אני חושב שברור שהתשובה הכי סבירה היא נסיון לפגוע במהלך של אבו-מאזן. הרי החמאס ושות' יעשו ככל יכולתם למנוע עצמאות פלשתינאית בחיינו. זה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם, ומנוגד לאינטרס הפוליטי שלהם. בעצם, המתים מהפיגוע היו אמנם ישראלים, אבל המטרה יושבת בראמללה. זה לא שהם מצטערים על מותם של כמה ישראלים, אבל זה רק תוספת צדדית, ישראלים היו מתים גם אם הם היו עושים את זה ביולי או בספטמבר.

ולמה החליט מי שהחליט להגיב בצורה כל כך נוקשה לפיגוע? הרי אפשר היה להגיב בצורה הרבה יותר שקטה (כמו שישראל עשתה בפיגועים האחרונים), אפשר היה גם לא להגיב. אני חושב שהמטרה כאן היא זהה, גם נתניהו רוצה לפגום ככל יכולתו במהלך של אבו-מאזן. למעשה, נראה לי שאם אפשר לשמור על הסיכסוכון הזה על אש נמוכה לחודש הקרוב, זה רק יחזק את האינטרסים של ממשלת ישראל והחמאס, ויפגע מאד באבו-מאזן ובסיכויי הצלחת המהלך הפלשתינאי לעצמאות. זה לא שהם מתואמים (הם לא), זה לא שנתניהו באמת שמח על מותם של ישראלים, אבל בכל זאת, נראה לי שיש לשני הצדדים אינטרס לעוד כמה סיבובים כאלה עד ספטמבר, ויש רק לקוות שמישהו ירסן אותם. מבחוץ זה התפקיד של מצרים או ארה"ב, מבפנים אני מקווה שתומכי הפת"ח יצליחו להפסיק את הטירוף החמאסי.

ובישראל? מי אמור לרסן את נתניהו? ברק? מרידור? ובזמן שכל הקולות המתונים בקואליציה הם חסרי כח פוליטי האופוזיציה משחקת בנדמה לי. אני עדיין לא מצליח להבין מה אמור היה התרגיל עם האוהלים להשיג, אבל אי אפשר להתיימר לנהל מדינה עם ערפול עמדות מוחלט והתעלמות מאישיו הכי חשוב שהיא מתמודדת איתו. דובי השווה את המחאה הזאת למסיבת התה, אמנם שתי התנועות מערפלות מסרים, אבל ההבדלים ביניהן צועקים לשמיים. בזמן שהמיקום הפוליטי (בצד הימני קיצוני) של מסיבת התה ברור לכולם, והעירפול הוא רק בין הערכים השונים של הימין האמריקאי, ותמיד בצד הקיצוני שלו, כאן יש עירפול מוחלט, גם כלכלי (המחאה בעד הכל, ונגד הכל) וגם מדיני (שם אין למחאה שום עמדה). אם היה סקר שהיה מראה תמיכה של 70% במסיבת התה, ההנהגה שלהם היתה מחדדת עמדות, וכאן, כשיש סקר שמעיד על יותר מ-80% תמיכה, ההנהגה רק מתלהבת בלי להבין שאם אין להם באמת מתנגדים אין להם תומכים אמיתיים.

ומה יוצא מכל הערפל הזה? שלי יחימוביץ', שעלולה לזכות בראשות מפלגת העבודה, התראיינה לגידי וייץ בהארץ ומיקמה את עצמה בימין המדיני איפשהו בין ליברמן לישי (שום מילה על ערבים, או זכויות אדם, תמיכה מוחלטת בהתנחלויות, ניאוציונות מזוקקת והרבה שנאה ל"טייקונים"…). זה לא צריך להפתיע, יחימוביץ' אף פעם לא היתה באמת ליברלית (והרי הצבעה לחד"ש היא עדות לאי ליברליזם), וההצטרפות שלה לעבודה לא שונה בהרבה מההצטרפות של פייגלין לליכוד, אבל בינתיים יחימוביץ' היא הנהנית העיקרית מהעירפול ("רבים מאנשי המטה שלי הם דרי האוהלים. זהו קהל תומך באופן מובהק"). כנראה שבחירות לכנסת ה-19 מי שיעמדו בראש המפלגות הגדולות ביותר יהיו: נתניהו, מופז (או ליבני), ליברמן, ישי, יחמוביץ, ליצמן, ברק (?) וכ"ץ. או, במילים אחרות, בחסות הערפל עלול להיווצר מצב בו נתניהו יהיה המועמד השמאלי ביותר (מבחינה מדינית) לראשות הממשלה, ולשמאל המדני כולו יהיו פחות מ-20 מנדטים.

אני חייב להודות שאף פעם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי השיטה של לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים ולהתעלם מהמציאות. דווקא עכשיו, כשיש סוף סוף דרך לסים את הסכסוך בצורה נקיה יחסית, דווקא עכשיו כשרבים בימין ואצךל הפלשתינאים אימצו את ההגיון של השמאל, לא ברור לי למה השמאל בוחר להתעלם מהמציאות ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. הכיבוש לא יסתיים סתם ככה, הפיגוע וההתקפות בדרום אמורות להזכיר את זה לכולנו. הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לסיים את הכיבוש הוא להפסק להעמיד פנים שהוא לא קיים. הוא קיים. הוא אישיו. הוא הנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא משפיע, וישפיע, על כל דבר ודבר בפוליטיקה הישראלית, על יחסי החוץ, על המשפט, על הצבא, על המשטרה, על יחסי דת-מדינה. וכן, גם על הכלכלה.

רק שלא נגלה גמישות

על חוג תגר כתב פעם יוסי ורטר:

"זהו החוג הוותיק ביותר בליכוד, הנחשב ביותר, השורשי ביותר, האידיאולוגי ביותר. במלה "אידיאולוגי" אין הכוונה לאגף השמאלי בליכוד. תגר הוא בקצה השני. מימינו רק הקיר (או חטיבת מנהיגות יהודית של הפייגלינים, אבל אנשיה אינם באמת אנשי ליכוד).

ראשי תגר נמנים עם מייסדי הליכוד, שמרנים שבשמרנים, ימניים שבימניים. את מכסת הפשרות שלהם הם מיצו בוועידת קמפ דייוויד של מנחם בגין ואנואר סאדאת. זוהי המשפחה הלוחמת במיטבה; הם חולמים על בגין, מתגעגעים ליצחק שמיר, אבל אוהבים את נתניהו. הם אלה שנעמדים דום בישיבות המרכז ושרים בגרון חנוק את המנון בית"ר, כי רק הם מכירים את המלים על בוריין ומאמינים בהן – כפי שהם מאמינים לתורת נתניהו, לספריו ולהרצאותיו נגד מדינה פלסטינית."

וכן כנראה שלא קל לראש ממשלה מהליכוד שמקפיא את הבניה בשטחים, שמכריז על רצונו בהקמת מדינה פלסטינית, ושמקיים משא ומתן עם נציגי הראשות על הקמת מדינה כזאת להפגש עם ראשי החוג. איכשהו הוא צריך להרגיע אותם, לתת להם להבין שכל הדיבורים האלה הם רק על מנת להרגיע את נשיא ארצות הברית, את חברי הקואליציה משמאל ואת התקשורת, להסביר להם שגם במהלך הקדנציה שלו לא תוקם מדינה פלסטינית. במקרה של נתניהו הפיתרון היה פשוט:

"אם היינו מגלים גמישות ההסכם היה נחתם מזמן".

זהו, רק להזכיר להם את העובדות, לא הוא יגלה גמישות, גמישות זה לשמאלנים, הוא ידבר וידבר, אבל הסכם לא יחתם. לא בקדנציה שלו…

בעצם, בעצם זה לא היה נתניהו, והחוג לא היה חוג תגר. אלה דבריו של מחמוד עבאס בפני חברי הכנסת של חד"ש. מה שווים כל הדיבורים על נכונות לשלום כשברור שההנהגה הנוכחית של הפלשתינאים לא תחתום על שום הסכם מלבד הסכם כניעה? וכמה חד"ש היא באמת מפלגת שלום עם חבריה ממקמים את עצמם כמקבילים של חוג תגר? כנראה שנשאר רק לקוות שאת עבאס יחליף מנהיג שמבין את חשיבותה של הגמישות, שבתקופה שתעבור עד אז לא יהרגו יותר מידי יהודים וערבים.

הכדור במגרש של אבו מאזן

ההיסטוריה הפלשתינאית מכילה רצף כמעט חסר תקדים היסטורי של מעשי עיוולת. פעם אחרי פעם הצליחו המנהיגים של הפלשתינאים לקבל את ההחלטה המנוגדת לאינטרס המובהק של בני עמם. למרות השינוי בהנהגה, באופיה ובאידיאולוגיה שלה, נראה שהבחירה באיוולת היא הדבר שמאפיין את האופי הלאומי הפלשתינאי יותר מהכל (ואחרי הכל, ההנהגה לא השליטה את עצמה, היא הגיעה מהציבור עצמו, וקיימת רק בזכותו).

כמעט אף אחד בעולם לא מאמין שיתפתח משהו מסבב השיחות הנוכחי. אובאמה בטח מקווה שהוא יסתיים אחרי הבחירות לקונגרס ומספיק זמן לפני הבחירות לנשיאות הבאה, נתניהו בטח מקווה שהוא לא יסתיים בפרץ של אלימות ושהוא יצליח לשמור את ברק ואת ליברמן ביחד בממשלה. שאר העולם כבר הפסיק להאמין שהישראלים והפלשתינאים רוצים לקדם את האינטרסים של עצמם אם זה חס וחלילה יקדם גם את האינטרסים של שכניהם.

נתניהו, יש להניח, לא הולך לפוצץ את השיחות. אין לו שום סיבה לעשות את זה. גם אם הוא שינה את דעתו (בקשר למדינה פלשתינאית) וגם אם זאת העמדת פנים, נתניהו לא טיפש. הוא יודע שפיצוץ יזום יסכן את יחסיו עם ארצות הברית ויסכן את הקואליציה שלו. למרות שיש לו קואליציה חלופית אף אחד לא יודע אם הציבור בישראל יסלח לראש ממשלה שרב עם האמריקאים (שמיר ונתניהו בקדנציה הראשונה שלו הפסידו בבחירות בגלל זה). יותר מזה, כל מי שלמד מנסיונם של אולמרט וברק יודע שהפלשתינאים לא מסוגלים לחצות את הרובריקון, ולכן אפילו אם הוא לא מעוניין במדינה פלשתינאית אין לנתניהו שום סיבה שלא לנהל משא ומתן עד שהפלשתינאים ישיבו בשלילה.

לכן, רק מחמוד עבאס יכול לשבור את הרצף. והדרך לעשות את זה היא לנהל משא ומתן קונסטרוקטיבי:

1. קודם כל, הפלשתינאים חייבים להציע הצעות אמיתיות. אי אפשר לחזור למצב בו הישראלים והאמריקאים מציעים והפלשתינאים לא עונים או מסרבים.
2. הפלשתינאים צריכים להיות מוכנים לפשרה בנושאים הצהרתיים שמפחידים את הישראלים. כל ויכוח על נושא לא מהותי הוא בזבוז זמן.
3. גם על השטח אין לפלשתינאים שום שיבה להתמקח יותר מידי. הדברים החשובים הם הרצף הטריטוריאלי והיכולת לנהל סחר עם מדינות זרות. אם זה 83% מהשטח או 114% זה ממש לא משנה. אף אדם לא הפך להיות מאושר יותר או חופשי יותר בגלל שלמדינה שלו היה יותר שטח.
4. הפלשתינאים צריכים להיות מוכנים לפשרה בנוגע לפליטים. הרי ברור לכולם שנתניהו לא יכול לקבל שיבה אמיתית, ויותר מזה הרעיון הזה מנוגד לאינטרסים של כל הצדדים.

אם נתניהו יענה בשלילה להצעה כזאת, לא רק שהממשלה שלו תיפול, אלא שהיא תתחלף בממשלה שמאלנית יותר שתהיה נכונה למשא ומתן קונסטרוקטיבי. ויותר מזה, היחסים בין ארצות הברית לפלשתינאים ישתפרו (אלא אם כן הגאונים יפתחו בעוד מסע של הרג והרס). ואם נתניהו יענה בחיוב (וזה לא בלתי סביר, בגין ושרון כבר פירקו התנחלויות ונתיהו עצמו יצא מחברון) הרי שהפלשתינאים ירוויחו מדינה עצמאית ויפתרו אותנו ואותם מהסכסוך חסר הטעם הזה.

מט בשלושה בלופים

בלוף ראשון: לפני כמה זמן התחילו לצאת רמזים מההנהגה הפלשתינאית שהם הולכים להכריז באופן חד צדדי על מדינה עצמאית. כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו העולם כולו לא מתחנן כבר יותר מעשור בפני ההנהגה הפלשתינאית שתיקח סוף סוף את גורלה בידה, כאילו לא היו כבר לפחות שלוש ראשי ממשלה ישראלים שהפסידו את הקריירה שלהם בצפיה להכרזה כזאת. קשה להבין מי אמור לפחד מאיום מוזר ותמוהה כזה, קשה לחשוב שיש מישהו בעולם שיקנה אותו, אבל ההנהגה הפלשתינאית החליטה לבדוק את הסבלנות של הנשיא החדש, ואת לחיצותו של ראש הממשלה החדש.

בלוף שני: התגובה הישראלית הייתה מגוחכת לא פחות. ההחלטה להקפיא את הבניה בהתנחלויות, אבל רק ל-10 חודשים, רק לבניינים חדשים, ולא למבני ציבור היא פשוט לא-החלטה. אם בניה בהתנחלויות היא דב רע היום, איך היא תהפך לדבר טוב בעוד 10 חודשים? מה ההבדל המהותי בין בניינים חדשים לבניינים שהתחילו לבנות (והטענה שיש הבדל חוקי היא שקר מובהק, לממשלה יש רוב בכנסת, והיא יכולה לשנות את החוקים, כמו שאכן נעשה בפינוי סיני ובהתנתקות)? איזה ציבור אמורים מבני הציבור בהתנחלויות לשרת? יקימו גני ילדים בלי ילדים? בתי כנסת בלי מניין? מה ההגיון? כנראה שההנהגה הישראלית החליטה לבדוק את התמימות של הנשיא החדש ואת העצבים של ההנהגה הפלשתינאית.

בלוף שלישי: והתגובה של אבו מאזן נראית כתגובה של מי שבכלל מעוניין לבדוק את ההגיון של שומעיו. הרי היית מצפה ממי שמעוניין להקים מדינה, ושוקל לעשות את זה באופן חד צדדי, שיתייצב למשא ומתן על הקמת המדינה בלי תנאים מוקדמים. הרי ההתנחלויות יקומו אם תשב או לא תשב, אז במה מקדמת אי הישיבה את האינטרסים שלך? למעשה אין מאחורי ההצהרה הזאת שום הגיון מלבד ההגיון של ילד בן 3 שלקחו לו את הסוכריה, מדובר בהצהרה חסרת הגיון, שלוקה בחוסר סבירות מובהק. אלא אם כן, מדובר בבלוף. הרי לא צריך זכרון ארוך במיוחד להזכר שבאופן עקבי הפלשתינאים לא נכנסים למשאים ומתנים כל זמן שהם יודעים שיש סיכוי שיצא להם מדינה בסוף, ואם בטעות הם נכנסו למשא ומתן (מתוך צפיה שבסופו לא תוצע להם מדינה) ומישהו הציע להם מדינה, זה מסתיים בפיצוץ המשא והמתן (והאיזור כולו).

אמנם יש משהו מעודד לראות שהפעם נתניהו לא נבהל והצליח להגיב "נכון" ולהכשיל את הפלשתינאים, מצד שני, עצוב לראות את ההצלחה שהיא הרי הצלחה ריקה מתוכן, שבמקום לדאוג לאינטרסים של אזרחי ישראל, כל מה שהיא מקדמת זה את ההמשך הצפוי של ההתנחלויות. עצוב לראות שההנהגה (הנבחרת) של הפלשתינאים שוב מצליחה להראות כמה היא רחוקה מהרצון לשרת את האינטרסים של בני עמה. עצוב לראות כמה רבים מתושבי שני העמים מאמינים לאוסף הבלופים הזה, ועצוב לראות איך מנהיגי ארה"ב לא מצליחים ללמוד מטעויות קודמיהם.

הרי בסרט הזה בדיוק היו גם הבושים וגם קלינטון. העובדה שכל ההנהגה הפוליטית מתחלפת לא אומרת שאי אפשר לשאול את הפקידים הבכירים מה המסקנות שלהם, במיוחד שלא נראה לי שלאובאמה קשה במיוחד לדבר עם בכירי ממשל קלינטון, כמו שלבוש לא היתה צריכה להיות בעיה לדבר עם בכירי ממשלו של אביו. וראוי לשאול את עצמנו, מה הטעם בכל הבלופים האלה? למה שפשוט לא נגיד את האמת? שאין לנו חשק לעשות שלום, שאנחנו נהנים מהמלחמה, נהנים מהמסכנות, נהנים מלחיות  על הגבול. שגם הישראלים וגם הפלשתינאים מוכנים להקריב את אושרם כל זמן שהם יודעים שהפלשתינאים והישראלים (בהתאמה) סובלים מזה.

משחק הפתרון

על פניו, נאום אובאמה בא לחזק את הקואליציה שבנה בוש (האב) במלחמת המפרץ (הראשונה) במזרח התיכון. בעצם, מאז נפילת ברית המועצות המדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון היא קבוע, עידוד הכוחות הדמוקרטים, הליברלים ו/או המתונים. כל אחד עשה את זה בדרכו, בוש בעזרת קואליציה בין לאומית, קלינטון בעזרת משאים ומתנים, בוש (הבן) בעזרת מלחמות חורמה ואובאמה בעזרת נאומים. כבר ברור למדי שאובאמה הצליח לערער את המשטר באיראן ולהפיל את הקואליציה שהסתמנה בלבנון. תוך כדי כך, אובאמה חזר על הפתרון האמריקאי הקבוע לסכסוך הישראלי-פלשתיני: שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום, תוך כדי הכרה הדדית זו בקיומה וזכות קיומה של זו, ללא התנחלויות וללא טרור. התגובה הישראלית והפלשתינאית הרגילה היא (שוב): סבבה, שהם יתחילו. נתניהו הסכים להכיר במדינה פלשתיאית (כמו שעשה כבר בעבר, וכמו שעשו כל קודמיו מאז רבין) אבל חס וחלילה לא הסכים להפסיק את ההתנחלויות, אבו-מאזן הסכים להכיר בקיומה של ישראל (כרגיל) אבל לא בזכותה להתקיים, הצליח להוציא איזה אמירה על חוסר התועלת בטרור (אבל שום דבר על לעצור אותו). וכרגיל, כל צד מאשים את השני שהוא, השני, מונע את ההסכם.

אבל, אולי זה ההזדמנות שלי להביע את דעתי על הפתרונות האפשריים.רוב הפעמים שאני קורא אנשים שמסבירים למה הפתרון שלהם טוב, די ברור לי (מהקריאה) שהם יצאו מהפתרון הטוב שלהם, ואחר כך הוסיפו נימוקים ללמה הוא טוב. אני אנסה ללכת מהכיוון השני, שנראה לי יותר הגיוני ויותר מובן. נתחיל ממה פתרון כזה צריך להכיל בשביל שיהיה "טוב", ואז נבדוק את הפתרונות האפשריים ונראה במה הם "טובים" ובמה לא, ובסוף, אולי, יצא לנו גם פתרון טוב.

פטרון טוב לסכסוך הישראלי-פלשתינאי עומד על שלוש רגליים:

• צדק – הפתרון צריך להיות צודק. למעשה, אי הצדק, חוסר הזכויות, העוולות… אלא הדברים שהפתרון צריך לפתור, לכן, פתרון שאיננו צודק צריך להפסל מיידית. מהו פתרון צודק? כל אדם (מלבד קטינים, מפגרים, מתאזרחים, תיירים… ) בשטח בין הירדן לים צריך להיות אזרח שווה זכויות ואדם בן חורין במדינה בה הוא חי. האזרחות חייבת להכיל בתוכה את כל זכויות האדם האלמנטריות, ואסור שתכיל אפלייה על בסיס לא ענייני. המדינות (כרגע = אחת או יותר) עצמן צריכות להיות מדינות אמיתיות, כאלה שיכולות לכלכל את עצמן, ושאינן קריקטורה.
• יציבות – הפתרון צריך להחזיק מעמד. פתרון שיחזיק מעמד שבוע וחצי איננו פתרון. אין מה לשאוף למצב שאיננו יציב (אלא אם כן היא היציבות היא מטרה בפני עצמה, ובדיון הזה היא לא). לצורך העניין, כל פתרון שיסתיים אחרי גולדשטיין איננו פתרון. כל פתרון שיגרור אחריו התקפת טירור פלשתינאית או ישראלית, גל של התנחלויות, גל של פשע חסר תקדים, עוני מחפיר, רעב, מגפות או אפילו בחירה המונית באופוזציה להסכם איננו הסכם יציב ולכן ראוי שלא לשקול אותו. בהתחשב בסעיף הראשון, היציבות של ההסכם תלויה באופן ישיר בשביעות רצונם של מרבית האזרחים וביכולתם לעצור (תרתי משמע) את המיעוט מלגרום לצד השני לאי שביעות רצון.
• היתכנות – קל למצוא פתרון שאיננו ניתן למימוש (למשל: "נקים תחנה על נוגה, ונשלח לשם את כל היהודים, ואת הערבים נשלח לתחנה על המאדים"). אבל בגלל שזה קל, זה משעמם. פתרון אמיתי חייב להתחשב במצב הקיים, בפוליטיקה, בעמים ותרבותם, במנהיגים ואיכותם, במצב הכלכלי ועוד. (כאן חשוב לשים לב לחוקי המשחק, ולשאול את השאלה שכמעט אף פעם לא נשאלת במשחקים האלה: "איזה כובע אנחנו לובשים?" האם אנחנו מחפשים פתרון בתור משקיף מהצד? בתור יועץ לראש ממשלת ישראל/יושב ראש הרשות הפלשתינאית? בתור ראש ממשלת ישראל/יושב ראש הרשות הפלשתינאית, בתור העם הישראלי/הפלשתינאי? בתור כל בני האדם שיושבים בין הירדן לים? בתור ההנהגה הפוליטית של שני העמים? בתור נשיא ארצות הברית?)

הפתרונות המדוברים בדרך כלל הם די פשוטים, ומדברים על מדינה אחת (בכל השטח), שתיים (בשטחים ובישראל), שלוש (בעזה, בגדה ובישראל) או ארבע (בגושי התנחלויות, בשאר הגדה, בעזה ובישראל) כשהשלטון בהם נע בין יהודי לערבי והעצמאות שלהן נעה בין אוטונומיה אזרחים, פדרציה, מדינה מפורזת או מדינה עצמאית. עכשיו, כשהגדרנו את הכלים בהם אפשר לבדוק כל פתרון, ומנינו את הפרונות הפופולרים, אפשר לעבור ולבדוק מי מהם טובים.

חוסר הצדק מבטל באופן מובהק וישיר את כל הפתרונות שבהם אין שיוויון זכויות אזרחי לפלשתינאים וליהודים, ולכן מדינה אחת ערבית או יהודית (עם או בלי אוטונומיה חלקית למי שלא יהיה). מצד שני, אי היציבות מבטל את שאר הפתרונות.

מה יקרה בבחירות שבוע אחרי שתוקם המדינה האחת? איך יראה הפרלמנט של אותה מדינה עם נציגי החמאס ונציגי מולדת יושבים אלה לצד אלה? איזה קואליציה יקימו נציגי הליכוד ונציגי הפתח? מה יקרה אחרי הפיגוע הראשון? איך בדיוק תעצר תנועת ההתנחלויות? מה תהיה התגובה בציבור הפלשתינאי בפעם הבאה שאיזה יהודי יחליט להבעיר את השטח ולעלות להר הבית (או, שאולי נאסור בכלל על יהודים לעלות להר הבית)? איך בדיוק תתמודד המשטרה היהודית-ערבית עם התגובות הציבוריות האלה? כמה ימים יקח עד שהמדינה האחת תבער לחלוטין? האם מדינה בוערת היא באמת פתרון? אותן שאלות בדיוק קיימות גם בשתי (או שלושת המדינות). אולי יקח קצת יותר זמן להבעיר את השטח, אבל ברגע שהוא יבער, הוא יבער.

גם שאלת ההיתכנות של הפתרונות השונים ברור שאף אחד מהצודקים לא סביר שיתרחש בהסכמה. רוב הפלשתינאים לא מעוניינים במדינה פלשתינאית שחיה לצד מדינת ישראל. העובדה שבבחירות האחרונות ניצח החמאס (אולי התנועה הפוליטית היחידה שניצחה בבחירות מאז סיום מלחמת העולם השניה ומחזיקה בעמדות אנטישמיות גלויות), ויחד עם הפתח (התנועה שמסרבת באופן עיקבי לכל הצעת הסכם) מדובר ברוב בלתי ניתן לשינוי בזמן הקרוב מצביע על חוסר היתכנותו של כל הסכם. גם העובדה שהציבור הישראלי מצביע פעם אחרי פעם כנגד התנועות שקוראות להסכם (קדימה, שנבחרה, קראה למעשים חד צדדיים) ולא מצליח להראות נחישות מינימלית במאבק כנגד ההתנחלויות הלא חוקיות (ז"א ההתנחלויות שמנוגדות לחוקי מדינת ישראל) שלא לדבר אפילו על העמדת פנים של רצון לההוציא מחוץ לחוק את את ההגדלת ההתנחלויות ושטחן בגדה הרבה מעבר לגבולות המדינה.

אחרי שברור שאין פתרון אמיתי, וכל הדיבורים של אובאמה על פתרון תוך שנתיים הם "סתם" פוליטיקה, אפשר לשאול את השאלה הבאה: מה צריך לקרות בשביל שהמצב יתייצב ושייתייצב במקום צודק. בשביל זה צריך שהדברים שמונעים מהפתרונות הצודקים מלהיות יציבים יחדלו מלהיות בעלי השפעה, ואחרי זה צריך שמישהו בעל השפעה יתחיל להזיז את התהליך בכיוון של פתרון צודק. (כאן שאלת הכובע עולה שוב, הרי בתור סתם עוד אזרח, מידת ההשפעה שלי על סילוק אותם גורמים היא מזערית, לעומת זאת, אילו הייתי מדבר בכובעם של כל האזרחים שחיים בין הירדן לים,ההשפעה שלי היתה מקסימלית, והייתי מסלק את אותם גורמים תוך חצי שעה).

כאמור, ההתרחשות ההיסטורית שאמורה למימושו של פתרון צודק להיות היא התרחשות שאמורה לשנות את התמיכה העצומה בחמאס ובפתח בקרב הפלשתינאים, ואת התמיכה במתנחלים בקרב הישראלים. קל לראות שגיאוגרפית הבעיה היא בשטחים (שם גרים המתנחלים ורוב הפלשתינאים שלא מקבלים את זכותם של היהודים לאזרחות בישראל). ברור שהשלטון הנוכחי לא יקדם פתרון כזה, לא רק שמדובר בשלטון כושל ומושחת, מדובר בשלטון שמעודד בדיוק את הגורמים שאנחנו רוצים שיעלמו (ולהבדיל מהשלטון באירן, הוא עושה עבודה טובה). בנוסף, הנוכחות המאסיבית של צה"ל והשב"כ והאינטראקציה בין האוכלוסיה הפלשתינאית למתנחלים וכוחות הביטחון הישראלים בוודאי לא עוזרת לקדם את חוסר השנאה. הייתי רוצה להגיד ששלטון ישראלי יוכל לעשות עבודה טובה יותר, אבל לצערי ברור לגמרי שזה לא נכון. מסיבות שונות שלטון ישראלי עלול להרע את המצב, צה"ל הוא אמנם צבא שיש לו מדינה, אבל יש גורם אזרחי אחד בישראל שיש לו מרות על הצבא, המתנחלים. בנוסף, אין סיכוי ששלטון ישראלי ייצור יחסים טובים בין הישראלים לפלשתינאים. לכן, מתבקש שלטון של גוף שלישי, לא ישראלי ולא פלשתינאי, שיצליח לעצור את ההתנחלויות בלי קריצת עיין, שיאבק כנגד הטרור בלי דלתות מסתובבות, ובעיקר שיראה לכל הגורמים המעורבים שאפשר גם אחרת. גורם שידע להיות הגון, שיכיר את ערכי הדמוקרטיה (בכלל, שיאמין בערכים ולא יהיה סתם עוד ציניקן שמנסה לנצל את המצב), שיבדוק כל מקרה לגופו…

בקיצור, החזירו לנו את המנדט. זה הזמן לקרוא למדינות העולם המערבי, לארצות הברית, לבריטניה, לקנדה, לאוסטרליה, לצרפת, לנורווגיה, לדנמרק… לכל מי שמביע עניין בסיומו של הסכסכוך, ולא רוצה לראות את הרוסים ממשיכים לנצל אותו בשביל לקדם את עריצותם, בואו ותעשו סדר בשטחים. זה אינטרס ישראלי, זה אינטרס פלשתיני, זה אינטרס ערבי וזה אינטרס מערבי. זה האינטרס של כל מי שרוצה שפתרון צודק יתקיים.