שמש בגבעון דום?


כשאורבאן השמיני התמנה לאפיפיור הוא הזמין את גליליאו  שיסביר לא על התפיסה ההליוסנטרית. זה היה הנסיון הראשון של הכנסיה הקתולית להתמודד עם הגישה ההלוסנטרית שהלכה וצברה פופולריות מאז קופרניקוס. בהמשך, כידוע, פרסם גליליאו את הספר שלו, האינקוויזיציה לא ממש התלהבה, גליליאו נכנס למאסר והספר של קופרניקוס לרשימת הספרים האסורים. מצד שני, כשלותר שמע על על הרעיון של קופרניקוס הוא אמר (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית):

"…הטיפש רוצה להפוך את כל אמנות האסטרונומיה; אך ספרי הקודש מלמדים אותנו שיהושוע ציווה על השמש לעמוד, ולא על כדור הארץ".

ז"א, להבדיל מהגישה הקתולית, גישה של דיאלוג (שכלל, חוץ מהדברים שהיינו מצפים להם, גם: עינויים, הריג, צנזורה והחרמה ועוד כל מיני דברים שמאפיינים ארגונים חשוכים) הגישה הפרוטסטנטית היתה שונה לחלוטין. מבחינת לותר (וקלווין) אין בכלל טעם לבדוק את העובדות או להתווכח עם המדענים, אם כתוב בספרי הקודם שהארץ לא נעה, אז היא לא נעה. נקודה.

היום קשה למצוא פרוטסטנטי (או אדם חושב) שלא מאמין שכדור הארץ נע. בכל זאת, יש תמונות, יש לווינים, יש מטוסים.. לא חסרות ראיות. הנקודה היא שהקתוליות היא דת עם ממסד תיאולוגי, הממסד התיאולוגי הקתולי קיבל את הגישה ההלוסנטרית בסופו של דבר. לפרוטסטנטי אין ממסד תיאולוגי, כל אדם צריך להבין את כתבי הקודש ולפרשם לבדו. בגלל זה היה דגש כל כך רחב בעולם הפרוטסטנטי על תרגום התנ"ך. בזמן שממסד תיאולוגי יכול לתת פרשנויות מורכבות, פרשנות אישית נצמדת באופן טבעי לפשט של הטקסט. לכן בזמן שקתולים כמו קלווין וגליליאו ניסו להסביר איך הגישה ההלוסנטרית מתיישבת עם כתבי הקודש, מדענים בעולם הפרוטסטנטי כמעט התעלמו מבעיות תיאולוגיות, ובזמן שהממסד הקתולי ניסה להתמודד עם סתירות בין הקונצנזוס המדעי לתיאולוגיה, הממסד הפרוטסטנטי פשוט התעלם מהן ונצמד לפשט.

ברוב אירופה הצליחו השליטים למסד את הדת הפרוטסטנטית ולהפוך אותה לכלי לשלטון. ברגע שהמנהיג הדתי כפוף למלך, הוא ייקבל את התפיסה המדעית שטובה למלך, ואיזה מלך לא ירצה שהעם שלו יעמוד בחזית המחקר? לכמה מלכים באמת איכפת מדברי הימים, יהושוע או תהילים? אבל, ההגירה לצפון אמריקה מאנגליה הביאה איתה פרוטסטנטים שלא קיבלו את הרעיון של מלך בראש הכנסיה. זה חלק גדול מהבסיס  האנושי עליו בנויה ארצות הברית של היום, ולכן לא פלא שמרכזה של הכנסיה האוונגאליסטית הוא ברצות הברית, ולא פלא שרוב ההתנגדות התיאולוגית למחקר מדעי בא משם.
הרעיון הפרוטסטנטי הוא רעיון  די חדש. היהדות, מאז הנצחון של הרבנים על הצדוקים והקראים, היא באופן מסורתי דת עם ממסד פרשני די חזק. יהודים שבחרו להתייחס לפשט ולהתעלם מהקונצנזוס הפרשני ומהמורכבות של החיים בסתירה בין המציאות לבין הכתוב בכתבי הקודש מצאו את עצמם בבעיה. בזמן שהיהודים לא היו ממש מעורבים במהפכה ההלוסנטרית, הרי שאחריה הבחירה באפשרות הפרוטסטנטית היא פשוט מגוחכת. לכן דווקא ההתבטאות של גבי אביטל:

"מכיוון שכאשר התורה שלך מתבססת על תורת ההתפתחות של דרווין והנגזרות שלה, אתה מתבסס על יסודות לא-אמוניים, כלומר, אין אלוהים, יש משהו מקדם, והיו התפתחויות כאלה ואחרות אקראיות, שהביאו אל היצור שהוא נזר הבריאה – שזה האדם… כדור הארץ לא הולך להיות מושמד. הקב"ה הבטיח לנו".

מדגימה, לדעתי, אמריקניזציה ואימוץ של דעות אוונגליסטיות על ידי גורמים מסויימים בישראל. גם כאן, הבחירה להעדיף את הפשט של הטקסט ואת הפרשנות האישית שלו על פני המחקר המדעי. הבחירה שלא לקיים דיאלוג (וראוי להבהיר, אין שום דבר רע בלהטיל ספק, רק ש"אלוהים הבטיח" זה לא הטלת ספק) ופשוט לבטל את מה שלא מתאים לדעה המוקדמת מזכירה לי את לותר מלמעלה יותר מכל דבר אחר.

מודעות פרסומת

איך זה שיש יותר כהנים מלויים?


זאב גלילי כתב באכזבה לא מוסתרת על ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם": "בישראל הספר כמעט ואינו מוכר… נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ." ולכאורה הוא צודק, הספר יצא לאור באנגלית ב-1984, ולמרות העובדה שהוא מתייחס ישירות לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הוא כמעט לא השפיע על הדיון הציבורי (רק לשם השוואה "התנגשות הציוויליזציות" יצא ב-1996, "קץ ההיסטוריה" יצא ב-1992, "בלי לוגו" יצא ב-2000… כולם כמעט ולא רלוונטים לדיון המרכזי בציבורי בישראל, ולמרות זאת הם השפיעו עליו בצורה חזקה הרבה יותר), למעשה, נראה שזאב גלילי וקומץ האנשים שמנסים למכור את הספר פשוט מתווכחים עם דחלילים.

 

למיטב הבנתי (לא קראתי את הספר) לפיטרס יש טענה היסטורית די פשוטה:

  • הפלשתינים הם לא "עם אותנטי", הם אוסף של מהגרים שהיגר לישראל בגלל סיבות כלכליות ופוליטיות בעקבות ההגירה היהודית בהתחלה, ועל ידי הבריטים בהמשך.

המסקנה הפוליטית שגלילי רוצה שנסיק היא:

  • ולכן, בגלל שהם לא עם, אין להם בכלל זכות למדינה, ועל אחת כמה וכמה, בגלל שהם לא ילידי ישראל במוצאם, אין להם ככלל שום זכות על ארץ ישראל.

 

 

(באופן לא מפתיע זאת בדיוק טענת ראי לטענה ההיסטורית של שלמה זנד ולמסכנה ולמסקנה הפוליטית שכל מיני אנשים רוצים שנסיק מכך, וכנראה שגם הם יופתעו כמו גלילי… בכל מקרה). בעצם, זה היה ז'בוטינסקי שניסח את הרעיון הפוליטי הזה לפני כמה שנים:

"כל עם, שהוא מיושבי-הארץ… רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור ; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב."

ולכן, החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים אם נסיק שהפלשתינאים הם לא "עם", ואינם "יושבי הארץ". אולי אפילו הם יקבלו אותנו בברכה, כל מה שנצטרך לעשות זה להסביר להם שהם לא עם. ואז גם נוכל, בניגוד למצוות ז'בוטינסקי, לגרש אותם (כי הרי ז'בוטינסקי טעה וחשב שהם עם ויושבי הארץ). הם הרי לא עם, הם לא יושבי הארץ, אין להם שום זכות לנסות למנוע מאיתנו להגר לכאן. אין להם זכות על הארץ.

הרעיון של עמים כבעלי זכות על שטח ארץ הוא רעיון ישן, עוד בתנ"ך מסופר איך כל אחד מצאצאיו של נח הוא למעשה אב של עם אחר. ואם כל עם הוא צאצא של אדם יחיד, אז כל החברים בעם הם היורשים שלו, והשטח שהיה בבעלות האב הקדמון הוא השטח ששייך (מתוקף הזכות לרכוש, הזכות להורשה, ואי הזכות למכירת קרקעות ולהגירה) לכל צאצאיו. למעשה היום אנחנו יודעים שאין לרעיון הזה אחיזה במציאות, כל העמים הם אוסף של בני אדם ללא אב משותף, תוצרים של אלפי שנות הגירה, מלחמות, נדודים ואהבות. לרובם יש תרבות משותפת, מיתוסים משותפים, שפה דומה… אבל כל אלה דברים נרכשים, אף אחד מהם לא מעיד על זכות טבעית לאדמה, או על זכות משותפת כלשהי. אי אפשר לדבר על רכוש של עם באותו מובן בו אנחנו מדברים על רכוש של אדם, ומאד קשה לדבר על אדמה כרכוש של קולקטיב מתמשך בלי להכניס איזה בורא עולם שיתן את אותו קושאן (ולבורא הזה נתייחס בהמשך).

הבעיה ביננו לבין הפלשתינאים היא לא שאלה לאיזה עם יש זכות היסטורית על הארץ. זאת שאלה משעממת, הרי לאף עם אין זכות על אף ארץ. הבעיה היא בעיה של אנשים. בעיה של מוחמד שיושב בשכם ללא זכויות אזרח, אחמד במחנה הפליטים בעזה שמגרד לחם כל יום, ו(אם נחזור למאה הקודמת) משה שנרדף באירופה על ידי הנאצים ומצא את עצמו ללא זכויות, אוכל, בית, ולרוב גם חיים. את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור על ידי הוקוס פוקוס היסטורי, גם אם נגיד מאה פעמים שאין לערבים זכות על הארץ, וגם אם הם יגידו מאה פעמים שאין לנו זכות כזאת. לכן גם בעולם הרחב רוב המבקרים את פיטרס היו אותם אנשים שלא מצליחים להבין את המישור האנושי, ורואים את העולם כולו כסכסוך בין קולקטיבים.

לכן, למרות שהיסטורית יכול להיות שהספר מעניין, פוליטית, מדובר בספר חסר משמעות לחלוטין. מצד שני, יש לפיטרס טענה מאד חזקה על הידע האנושי. אם הטענה שלה נכונה, הרי שיש היום מליוני אנשים שמשוכנעים מעל לכל ספק שהוריהם היו ילידי מקום מסויים, בזמן שהוריהם נולדו במקום אחר. אותו אחמד שסבא שלו ברח מחיפה ב-48, משוכנע שסבא שלו נולד בחיפה וסבא של סבא שלו נולד בחיפה, בזמן שסבא שלו נולד בכלל בעיראק. ז"א שמישהו כאן שיקר. ולא רק לאחמד, ליותר ממליון אנשים. ההורים… השכנים… המנהיגים… ולא מדובר בשקר שעבר בטלפון שבור במשך אלפי שנה לפני המצאת הדפוס, מדובר בשקר שעבר בפחות ממאתיים שנה בעולם שבו רוב האוכלוסיה יודעת לקרוא ולכתוב, שיש בו עיתונים, היסטוריונים והעלות של כלי כתיבה היא כמעט אפסית.

ואם במצב הזה הורה לא אמר את האמת לילדו מה אפשר להגיד על סיפור שעבר בעל פה במשך אלפי שנים מאב לבן? זה הרי ההבדל בין ידע מסורתי לידע מדעי, בידע מסורתי אנחנו מאמינים במשהו מסויים בגלל שהוא עבר מאב לבן, מאם לבת, עד שהגיע אלינו, ככה "עובדת" הרפואה המסורתית, ככה נוצרות אגדות אורבניות, ככה נוצרו המיתוסים, זה הרי טיעון העד – הטענה שסיפור מעמד הר סיני עבר מבן לאב כהוכחה לנכונות התנ"ך. ופיטרס מזכירה לנו את מופרכותן של כל אותן טענות, את חוסר יכולתנו לסמוך על סיפורים שכאלה, ואת הצורך שלנו להסתמך על עובדות היסטוריות מצד אחד ולתעד את המציאות ההיסטורית מצד שני.

למה הוא עשה את זה?


טוב, הרבה זמן אני מנסה להבין למה ברק הצטרף לממשלת האחדות הלאומית. לכאורה, אין לברק מה להרוויח, הרי די ברור שמאד קשה להבחר לראשות הממשלה כשמולך עומדים ראש ממשלה מכהן (נתניהו) וראש אופוזיציה (ליבני), וברור שברגע שברק בחר להצטרף הוא נתן לליבני את ראשות האופוזיציה. לא נראה לי שביר שברק כל כך רוצה להיות שר ביטחון, הרי הוא מייעד את עצמו לראשות הממשלה לא מאתמול והוא כבר היה שר ביטחון מספיק זמן.אני חושב שיש לי תשובה די יפה (=אולי לא נכונה, אבל לפחות עקבית):

אחד הדברים שמאפיינים את ברק כפוליטיקאי הוא שהוא תמיד "משחק שח" מול היריבים שלו. ז"א הוא תמיד מניח שכל העובדות ידועות לכל השחקנים (להבדיל, למשל, ממשחק פוקר), שכל השחקנים יבחרו באפשרות הרציונלית ביותר (להבדיל, למשל, ממשחק כדורגל) ושאפשר לדעת מה עתיד להתרחש (להבדיל, למשל, משש-בש). מספרים עליו שכמפקד צעיר הוא פעל לאורו של סון דזה. כראש ממשלה הוא הקים קואליציה מוזרה עם ש"ס, המפד"ל, דוד לוי ונתן שרנסקי (מתוך ההנחה שכשחקנים רציונלים הם יעדיפו להשפיע מבפנים). גם השיחות עם סוריה והפלשתינאים יצאו מאותה הנחה בדיוק (הם שחקנים רציונלים, ולכן הם יקבלו את הסכםן שאני אציע להם, בגלל שהם מבינים שאף אחד לא יתן להם הסכם טוב יותר, ואין להם מה להפסיד). גם היציאה מלבנוןהניחה שהלבנונים יפעלו בהתאם לאינטרסים הגלויים שלהם (דבר שכידוע לא קרה). את הבחירות ברק הקדים מתוך הנחה שהישראלים יבחרו באופן רציונלי (הרי גם אז היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שבחירה בשרון איננה בחירה רציונלית בשום קנה מידה). ההצטרפות שלו לממשלת אולמרט, ופירוק הממשלה נבע מאותן הנחות בדיוק. ושוב ושוב המציאות מוכיחה לנו שהיא לא לוח שח. דווקא שחקנים שמניחים ששאר השחקנים הם פחות רציונלים (כמו שנתניהו פועל), שהם לא יודעים את כל העובדות הרלוונטיות (כמו שליבני פועלת) או שלמזל יש תפקיד חשוב (שזה ללא ספק אחד המוטיבים הבולטים בדרך הפעולה של שרון ואולמרט) עקפו אותו פעם אחרי פעם.

בהנחה שזה נכון, הנה ניתוח אפשרי: המצב המדיני כרגע די ברור לכולם. אין כרגע אף מנהיג פלשתינאי שיכול לחתום על הסכם שלום שכולל שתי מדינות לשני עמים ולהשאר בחיים. גם אם ראש הממשלה היה אורי אבנרי או דב חנין. מצד שני, יש עכשיו נשיא דמוקרטי בבית הלבן, ועוד ליברל קיצוני (שלא לומר סוציאליסט), כזה שלא יתן לפלשתינאים והישראלים שלא לדבר זה עם זה. לכן, אעם נתניהו הוא ראש ממשלה רציונלי, הוא הולך לדבר עם הפלשתינאים ומציע להם הצעות דומות לאלה שהציע להם ברק בזמנו. הוא יודע שהם לא יקבלו אותן (ולכן לא צריכה להיות לו בעיה להציע אותן, זה סתם הצגה לאובאמה) והימין יודע את זה גם כן, ולכן לא יפיל את הממשלה של נתניהו.מבחינה כלכלית, אי אפשר באמת להגדיל מיסים, כבר עכשיו נטל המס גבוה מידי, והחוב הלאומי הוא כמעט בלתי נתפס. מבחינת יחסי דתיים-חילוניים, יש להניח שהדתיים יהיו מרוצים עם נתניהו ישמור על הסטטוס קוו, קשה להאמין שהם ינסו להעביר חוקים חדשים ולהפיל את ממשלת נתניהו כשהם לא יעברו. מבחינת ההתנחלויות, נתניהו בוודאי לא יפרק אף התנחלות, אולי הוא יעשה כמה הצגות לאובאמה, אבל זה הצגות והימין (שהוא, כזכור בכל מה שנוגע לניתוח הזה, שחקן רציונלי לחלוטין) לא יפיל את הממשלה.לכן, לכאורה, אין לנתניהו שום סיבה שלא להקים ממשלת ימין צרה ויציבה (שלוש שנים, כמו ממשלת נתניהו הקודמת, זה יציב בפוליטיקה הישראלית) .

אבל, למרות זאת, נתניהו התעקש להוסיף את ברק או ליבני לממשלה, וליבני התעקשה שלא להצטרף. בהנחה ששניהם שחקנים רציונלים, ברור שיש להם סיבה אחרת, ונקודת השבר הפוטנציאלית האחרונה שנשארה היא יחסי ישראל-סוריה. כזכור נתניהו הציע לאסאד האב את הגולן תמורת שלום. יש להניח שלאובאמה ימאס בשלב מסויים מההצגות של הישראלים והפלשתינאים, ואם הוא ישאר חזק כמו שהוא עכשיו, הוא ינסה להשיג השג אחר במזרח התיכון. גם אסאד הבן כבר בוגר יותר משהיה, ואולי ירצה להתקרב למערב (כזכור, בניתוח הזה גם הוא שחקן רציונלי, ובטח לא כיף גדול בין נסראללה לחבר'ה מאיראן). הימין, כמובן, ינסה להפיל את הממשלה ברגע שמהלך יסתמן, ומזה נתניהו (שוב השחקן הרציונלי) חושש. ליבני מניחה שאז הכנסת לא תפזר את עצמה, והיא תוכל להתמנות לראשות הממשלה (עם ממשלת עבודה-ליכוד-קדימה-מר"צ-ש"ס ותמיכה מבחוץ של הערבים).

בהנתן הניתוח הזה, השארות של ברק באופוזיציה  היא דווקא הפסד בכל תסריט אפשרי, בזמן שהצטרפות לממשלה והפיכתה לממשלת שלום (בזמן שליבני תומכת מבחוץ) היא ניצחון גם פוליטי וגם אידיאולוגי (אני מניח שברק בכל זאת מעוניין בשלום עם סוריה).כמובן שגם אם ההסבר שלי נכון, ברק שוב ימצא את עצמו עם מגדל מתפרק באוויר… וחבל. אני מקווה שלפחות יצא מזה שלום עם סוריה.

אי וודאות היא לא שקר


לבני אדם יש, כנראה, צורך טבעי לדעת את האמת. בגלל זה נולדנו עם סקרנות טבעית, בגלל זה אנחנו חוקרים את מה שאנחנו לא מבינים. מצד שני, לבני האדם יש, כנראה, מגבלה טבעית. אנחנו לא יכולים לדעת באמת את ה"אמת", בוודאי לא את כל האמת. תמיד יהיו דברים שלא נדע, תמיד יהיו דברים שלא נבין. בגלל זה, כנראה, נוצרו המיתוסים, אנשים שפשוט לא יכלו לסבול את העובדה שאין להם תשובות, העדיפו לתת תשובות שקריות על פני החיים באי וודאות. בגלל זה נוצרה אחר כך הדת. באיזהשהו שלב אנשים חשבו שהמדע אמור לתת להם את כל התשובות, ברגע שגם זה התגלה כתקווה נכזבת, צמחו התופעות המודרניות של הפוסט מודרניזם ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את כל האמת – כנראה שאין אמת" ) הניו אייג' ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – אז בואו נמציא אמת" ), הניאומרקסיזם ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – סימן שיש מישהו שמחביא אותה" ) והניאוקונסרבטיביות ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – כנראה שאבותנו ידעו" )… בסופו של דבר, למרות שטף המילים האדיר והסופר מתוחכם, מדובר בתופעות אנטי אינטלקטואליות באופן מובהק. כל מי שבוחר להפסיק לחקור את האמת, להתעלם מעובדות שלא נוחות לו, ולהתחפר בעמדה שהוא הביא מהבית, בוחר בבחירה האנטי אינטלקטואלית. גם אם הוא בעל תואר אקדמי גבוה וגם אם קרא עשרות אלפי ספרים. החיפוש אחר האמת הוא תנאי הכרחי להיותו של אדם אינטלקטואל, וההודאה בחוסר היכולת להגיע לכל האמת והצורך לחיות באי וודאות היא המסקנה הלוגית האפשרית היחידה שאפשר להסיק מהעובדות הידועות לנו.

דוגמא לצורך האנושי לדעת את האמת אפשר לראות במלחמה האחרונה בעזה. עוד במהלך המלחמה פרסמו תועמלני שני הצדדים עדויות סותרות לגבי המציאות של מה שקורה בה. שני הצדדים, דובר צה"ל (ושלל העיתונאים שמשרתים אותו) ומערכת התעמולה הפרו פלשתינית (ושלל העיתונאים שמשרתים אותה) ידועים בחוסר אמינותם המובהק. זה לא שהם מייפים את האמת, הם משקרים בגלוי ובלי בושה.

הבעיה היא שבסיומה של המלחמה, במקום שאנשים ינסו לחקור את העובדות באופן בלטי תלוי, אנשים פשוט "בחרו צד" והחליטו להאמין לכל מה שתועמלני הצד שלהם אומרים, בזמן שהם מבטלים כשקר את כל מה שתועמלני הצד השני אומרים, כל זה בלי לבדוק. הסיבה, כנראה, היא חוסר היכולת של אותם אנשים לחיות עם חוסר הוודאות. לכן מתסכל כל כך לראות שהתופעה הזאת תופסת כל כך הרבה אנשים שפשוט מתעלמים מראיות סבירות מאד כשהן לא מתאימות להם, ומייחסים אמינות מופרזת לחלוטין לעדויות לא סבירות לחלוטין כשהן מתאימות להם.

אין מה להתפלא כשפוליטיקאים ותועמלנים בוחרים בבחירה הזאת, אבל כשאנשים שתפקידם הוא כן לחקור את האמת, אנשים שתפקידם הוא לחשוף את המציאות ולהביא לנו את כל העדויות, אנשים שתפקידם להביא את הצדק לאור, כשאנשים כאלה בוחרים למעול בתפקידם, רק בגלל שהם לא יכולים להודות (אולי אפילו בפני עצמם) שהם לא יודעים, ולכן הם מעדיפים לבחוק בוודאות שקרית על פני האמת חסרת הוודאות, זה כבר לא בסדר. כשאת המשכורת של אותם אנשים משלם עמוס שוקן או קרן סקוט, זה מעצבן, אבל כשאת המשכורת שלהם אני משלם, זה כבר ממש מרגיז.