על העימות הראשון


בימים האחרונים אין לי כמעט זמן לכלום. התכוונתי לכתוב משהו לפני העימות הראשון ביום חמישי, כשסוף סוף התפנה לי קצת זמן בלוגלי נפל, וחסך ממני את הבושה. ציפיתי שיהיה מדובר בעימות טקטי, בו אף אחד לא ינסה ליזום שום דבר, ושמרוב כללים לא תיווצר שום דינמיקה בין המועמדים לקהל ובינם לעצמם. טעיתי. אמנם העימות התחיל כצפוי עם שלושה רובוטים חנוטים בעניבות שמקריאים לעצמם סיסמאות בחירות, אבל באיזשהו שלב שבר בראון את הקיפאון, ומסיבה לא ברורה התנפל על קמרון. מאותו רגע העימות התפתח למשהו מעניין במיוחד, כשהמועמדים מנסים כל הזמן לחזור לטקטיקה אותה הם תיכננו מראש (אני מניח), אבל מצד שני נראה היה שהם פשוט לא מסוגלים להתעלם מנוכחותם של האחרים (כמו שפוליטיקאים אמריקאים תמיד עושים בעימותים). יש עוד שני עימותים, ועכשיו ברור שהם לא יהיו טקטיים, קמרון ובראון הפסידו יותר מידי בעימות הראשון על מנת להסתפק בססטוס קוו, ונראה שקלג חושב שהוא באמת יכול לנצח.

העימות, אמנם, הוקדש ברובו לבעיות הפנים (השני יוקדש לענייני חוץ, והשלישי לכלכלה) וישראל לא הוזכרה כלל (בחיי). ובכל זאת, אחד הרגעים שאמור לגרום חיוך לכל ישראלי היה כשעלה לדיון ההשקעה הבריטים בפצצה הגרעינית. כידוע, בריטניה היא מדינה גרעינית, וזה עולה הרבה כסף, וכסף, כידוע, זה דבר שהבריטים זקוקים לו (מוזרים הבריטים האלה). אמנם בריטניה היתה עסוקה בכמה וכמה מלחמות במאתיים השנים האחרונות, אבל כיום כשהיא חלק מהאיחוד האירופי, קשה לראות מישהו מדנמרק, צרפת או איסלנד מנסה לפלוש לבריטניה עצמה. באחד מהרגעים בעימות שאל קלג את קמרון ובראון למה הם מתנגדים לפירוקה הגרעיני של בריטניה. התשובה של קמרון היתה: "האם נוותר על עצמאותנו הגרעינית כשאנחנו לא יודעים מה יהיה עם איראן ולא בטוחים בעתיד של סין?". מעניין האם הטקסט הזה נכתב על ידי יועץ בחירות שנוהג לדלג בין ישראל לדרום קוריאה? מעניין אם הוא יהיה מועמד לפרס שביט.

בסופו של דבר, ההבדל הפוליטי בין המפלגות בבריטניה הוא  די קטן. כולן מסכימות מה יש לעשות בנוגע לשאלות העיקריות (למסות, לקצץ ולעדכן את החוקה) והויכוח הוא בעיקר על הפרטים הקטנים (שבמילא לא מוחלטים על ידי הבחירות וצריכים לעבור את כל המערכת הפוליטית). כשזה המצב, העימות הוא בעצם על אישיות ואידיאולוגיה. הפער האידיאולוגי בין המפלגות השונות הוא לכאורה גדול (השם שלהם אמור לרמז על האידיאולוגיות: שמרנות, ליברליזם וסוציאל-דמוקרטיה) אבל למעשה השמרנים מדברים על פרוגרסיוויות, הלייבור מדברים על קיצוצים והליברלים מדברים על העבר הרומנטי… לכן מה שנשאר זאת האישיות, וזאת יכולה להבדק דווקא בעימותים. שני העימותים שהיו עד עכשיו (הראשון היה העימות של שרי האוצר) הסתיימו בניצחון ליברלי מפתיע, ומרבית הסקרים שפורסמו לאחרונה מראים שהבחירות נפתחו מחדש, והליברלים עוד יכולים לההפך למפלגה השניה (או הראשונה ואולי בכל זאת השלישית שלושתם, אגב, סקרים שפורסמו היום) בפרלמנט (כמובן שרוב הסקרים שמפורסמים הם לרוב סקרי דעת קהל, מבנה הפרלמנט תלוי גם בפיזור של הבוחרים בגלל שמדובר בבחירות אזוריות).

מודעות פרסומת

יחסי כבוד הדדי?


חצי שעה של טמטום, רוע והרבה כבוד באדיבות מדינת ישראל. אין לי מה להוסיף.

לפעמים המראה לא משקרת


מי הפוליטיקאי ש:
1. מאמין שהשנה היא 1938, איראן היא גרמניה ומשוכנע שאילו צ'רצ'יל היה חי היום הוא היה מצטרף מפלגתו.

2. רואה את האיסלם הקיצוני כסכנה לדרך החיים בארצו, ולעמו.

3. משוכנע שהעובדים הזרים ממדינות העולם שלישי מגיעים לארצו רק על מנת לנצל את מערכת הרווחה שלה.

4. רואה את הריבונית של עמו על ארצו כערך עליון.

5. רואה את המעובדים הזרים ונישאי התערובת כאיום דמוגרפי.

6. מאמין שהאיחוד האירופי זומם למנוע מעמו ריבונות.

7. לא נאצי, מעולם לא היה, והוא נאבק בנאצים וממשיכי דרכם, והם, הנאצים, מתעבים אותו.

8. מתנגד באופן נחרץ לשימוש הציני של שמאלנים בשואה.

9. שונא משתמטים.

10. רוצה ש-99% מתושבי ארצו יהיו בני עמו.

11. חושב שהתבוללות היא סכנה.

12. מאמין שהעם שלו הוא עם אותנטי, שיש לו זכויות טבעיות על הארץ הו הוא חי, ושכל שאר התושבים של הארץ הם פולשים.

13. מאמין גדול הכוחה של הסברה, ולא משוכנע שעיקר הבעיה היא תדמיתית.

14. עומד מאחורי זכותה של ישראל ללחום במחבלי החמאס בעוצמה רבה.

15. אוהב מאד לדבר על ערכים כמו "זהות", "זהות לאומית", "חירות", "דמוקרטיה" וכמובן "ביטחון".

16. לא גזען.

17. מפחד מהחקיקה הלא הגיונית והגלובלית של המחוקק האירופי.

18. מאמין שהאיסלם היא דת רעה ואכזרית (בעיקר בגלל חופש הדיבור, הדמוקרטיה וזכויות הנשים, כמובן).

19. חושב שמוסלמים שמתגוררים בארצו צריכים להשאר תחת ההבנה שהארץ שייכת לעמו ולדתו.

20. מתנגד לאיזרוח אוטומטי של בני זוגם של אזרחים.

21. חושב שה-BBC הוא ארגון שמאלני שמפלה אותו ואת דומיו לרעה.

לא, לא מדובר בחבר קדימה, העבודה או הליכוד, לא מדובר באחד מתומכי ה"שמאל הלאומי", גם לא מדובר בחבר מש"ס או מישראל ביתנו. למעשה שני ההבדלים האידיאולוגי בין הפוליטיקאי שלנו לבין הפוליטיקאי הממוצע מישראל הוא שגריפין בנוסף לכל אלא גם מכחיש את השואה ומתנגד למלחמה באיראן. קצת עצוב שיש מדינות בהם דעות כאלה נחשבות לימין קיצוני, והפוליטיקאי שמביע אותם מנודה על ידי רוב החברה, ויש מדינות בהן דעות דומות נחשבות לדעות מתונות.

בנחת נשמעים?


לימור דרש-סמימיאן – דוקטור באנטרופולוגיה, מרצה באוניברסיטה העברית, פרסמה שני מאמרים על האלימות בחברה הישראלית, מועמדת הליכוד לכנסת, מפרסמת מאמרים בשני העיתונים הגדולים ביותר בישראל.

גדי טאוב – דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה באוניברסיטה העברית ובמסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון-לציון, עורך כתב עת לספרות, כתב כעשרה ספרים מהם שלושה ספרי עיון, מפרסם מאמרים בכל העיתונים בישראל.

ארי שביט – עיתונאי ופובליציסט, יו"ר האגודה לזכויות האזרח בעברו, ידוע בראיונות רבי קשב בהם הוא מאזין למרואייניו ונותן להם להביע את דעתם במלואה.

גדעון לוי –  עיתונאי ופובליציסט, לשעבר מעוזריו של פרס, ידוע כמי שמקשיב לפלשתינאים ונותן לישראלים לשמוע את "הצד השני".

דן מרגלית – עיתונאי ופובליציסט, לשעבר עורך העיתון השני בגודלו בישראל, הצליח לנהל את העימות בין נתניהו לפרס בסבלנות וקשב, מופיע בערב חדש כמראיין שמקשיב למרואייניו.

לכאורה, שלוקחים את כל האנשים המכובדים המאוזנים ורבי הקשב האלה לתוכנית אחת שנקראת "מועצת החכמים" ומוגדרת כ:"דן מרגלית וחברי פאנל מועצת החכמים נפגשים לדון בסוגיות החדשותיות החמות של השבוע" אפשר היה לצפות לדיון מרתק בו כל אחד מסביר בפירוט וסבלנות את דעותיו, וחבריו מקשיבים לו, שואלים שאלות, ומבהירים את נקודות המחלוקת. אז זהו, גם אני חשבתי ככה, וטעיתי.

למעשה מדובר בתוכנית ריאליטי חדשה,  למרות שהצלחתי לצפות רק בחמש דקות, אני חושב שהבנתי את החוקים. לוקחים קבוצה של שחקנים צעירים, מוכשרים, בעלי קול חזק, ולא מוכרים. מאפרים אותם שיראו כמו האנשים המכובדים מלמעלה, ושמים אותם מסביב לשולחן לתחרות צעקות. כל משתתף צריך לצעוק הכי חזק שהוא יכול, לא משנה מה, הרי אף אחד לא מקשיב, ובסוף התוכנית סופרים (כנראה) SMSים והמשתתף שצעק הכי פחות חזק מודח ומוחלף על ידי שחקן אחר. המנצח יקבל (כנראה) מכשיר שמיעה. בכל אופן, עברו שבועיים ואני סוף סוף מתחיל לשמוע באוזן שמאל.