יופמיזם


כשאדם לוקח משהו של מישהו אחר, זה גניבה, כששניהם משרתים בצה"ל זה "השלמת ציוד".

כשאדם אומר קקי ופיפי בפומבי זה גסות רוח, כשהוא עושה את זה על במת התיאטרון זה "תרבות".

כשאדם בוגר נוטל את חייה של ילדה קטנה זה פשע מתועב, כשהאדם הוא ערבי והילדה יהודיה, זה "מאבק".

כשאדם מפציץ בניין על יושביו התמימים זה רצח המוני, כשהמפציץ לובש מדים זה "חיסול".

כשחוקרים משתמשים באלימות על מנת להוציא מידע מעציר זה עינויים, כשהחוקרים הם אנשי שב"כ והעציר הוא ערבי זה "לחץ פיזי מתון".
כשמחיבים אנשים לקיים מצוות דת שהם לא מאמינים בהם זה כפיה דתית, כשהדת היא יהודית זה "חקיקה סוציאלית".

כשאנשים משקיעים שלוש שנים מחייהם בסיוד עצים זה טמטום, כשהם עושים את זה תוך כדי לבישת מדים ועמידה במסדרים זה "תרומה למדינה".

כשמדינה משקרת לאזרחיה על מנת לקדם את מדיניותה פסולה זה תעמולה, כשהמדינה היא ישראל זה "הסברה".

כשאדם מפריד בין אם לילדיה זה אכזרי, כשהאדם הוא פקיד מדינה זה "שמירת חוק".

כשחוק מפלה יהודים לרעה זה גזענות, כשהוא מפלה אותם לטובה "זה לא גזעני. זה לאומי".

מודעות פרסומת

לא רוצה לחיות ב"חברת מופת"


שמואל הספרי ואלדד יניב החליטו לתמלל את שיחות הסלון ביניהם. מסיבה לא ברורה לחלוטין, הם החליטו שהתוצר הגולמי של אותן שיחות סלון טוב מספיק על מנת להקרא "מניפסט פוליטי" בלי שום עריכה. עקב היותם הספרי ויניב, הם השיגו תגובות מכמה חברים, וראיון אצל המראיין הטוב ביותר בארץ.

בגלל האופי הלא מסודר ומנומק של המניפסט, קשה לדעת למה להתייחס אליו. בורות (לא, שייקספיר הוא לא ספר היסטוריה), חוסר עקביות (להיות פראייר זה טוב או רע), התקפות אישיות (לא נראה לי חכם לתקוף מנהיגים על נשותיהם האנטיפטיות כשאישתו של המנהיג שאתה מנסה למכור היא לאה רבין) דמגוגיה, טיעונים סמנטיים ורכילות (מה פסול בזה שאשה נשואה מצטלמת לפלייבוי?).

בכל מקרה, יש למניפסט הזה אמירה אידיאולוגית די ברורה. יניב והספרי רוצים חברת מופת. נשמע די דומה ליעלון מהפוסט הקודם. מה זה חברת מופת? המניפסט משרטט תמונה די מובהקת של חברת המופת שלהם. יש בחברה הזאת גיוס חובה. לכולם. אם צריך ואם לא צריך.כל ילד ונער חייב לשרת את הכלל. בגל שכך עשו הוריו. (ואם יבוא היום וחס ושלום יהיה שלום, ימציאו לנו מנהיגינו הנבונים סיבות אחרות להתגייס. או שסתם לא יספרו לנו שיש שלום). אחרי שסיים לשרת את הכלל, ימשיך הנער בביצוע משימות לאומיות לאורך כל חייב הבוגרים. החכמים ינהיגו אותנו. זאת חברה מגוייסת, והמטרה אליה היא מגוייסת היא הגיוס עצמו. אה, כן, בזכות הגיוס הזה גם נגיע למונדיאל וננצח באולימפיאדת המתמטיקה.

מה אין בחברת המופת שלהם? קודם כל, אין אושר. בכלל. המילה הזאת לא מופיע. אנשים לא יהיו מאושרים. אנשים מאושרים זה רע. חוץ מזה, אין חופש. ז"א, יש חופש ללאומים, לא לפרטים. אין זכויות. הזכויות היחידות שיש הן זכויות שנתנות על ידי השלטון למי שמוצא חן בעיניו, והן תלויות לחלוטין במעשיו של הפרט וברצונו של השלטון. אין דמוקרטיה (או, יותר נכון, יש "דמוקרטיה מיוחדת" – בערך כמו שהיתה במזרח גמרניה). אין חופש תנועה. אין חופש דיבור. אין רווחה. אין עושר (גרוע מזה, עושר זה דבר רע). אין אינטרסים (ומי שדואג לאינטרסים שלו הוא חזיר). אין שיוויון זכויות. אין חירות אישית.
משום מה, כשאני קורא את החזון הזה, אני נזכר בחברות מופת אחרות שהוקמו בהיסטוריה. בספרטה. בצרפת המהפכנית. במזרח גרמניה. בברית המועצות. בסין הקומניסטית. בצפון קוריאה. למה שמישהו ירצה לחיות במדינה כזאת? האמת, גם הספרי ויניב יודעים שאף אחד חוץ משכבת ההנהגה ומקורביה לא ירצה. בגלל זה ההתקפה החריפה על כל מי שמעז לא ללכת בתלם, להוציא דרכון זר, לא לבזבז את זמנו בצבא. בגלל זה הנסיון הזול למכור פטריטיות מזוייפת.
האמת,אולי לא שווה להתייחס למניפסט הזה. אבל נראה לי שהתופעה של נטישת הליברלית וההליכה הגאה לעבר הדיקטטורה הלאומנית-ניאומרקסיסטית הופכת לתנועה יותר ויותר חזקה בשמאל הישראלי. מצד צד יש מי שמפרסם מאמרי הערצה להו צ'י מין ומהמרכז יש מי שכותב:"אהבת המולדת, ציונות, פטריוטיות, הם המכשירים הכי חזקים שיש לנו כדי לסיים סופסוף את הכיבוש" אז מי בדיוק אמור להלחם למען הדמוקרטיה שלנו?

בנחת נשמעים?


לימור דרש-סמימיאן – דוקטור באנטרופולוגיה, מרצה באוניברסיטה העברית, פרסמה שני מאמרים על האלימות בחברה הישראלית, מועמדת הליכוד לכנסת, מפרסמת מאמרים בשני העיתונים הגדולים ביותר בישראל.

גדי טאוב – דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה באוניברסיטה העברית ובמסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון-לציון, עורך כתב עת לספרות, כתב כעשרה ספרים מהם שלושה ספרי עיון, מפרסם מאמרים בכל העיתונים בישראל.

ארי שביט – עיתונאי ופובליציסט, יו"ר האגודה לזכויות האזרח בעברו, ידוע בראיונות רבי קשב בהם הוא מאזין למרואייניו ונותן להם להביע את דעתם במלואה.

גדעון לוי –  עיתונאי ופובליציסט, לשעבר מעוזריו של פרס, ידוע כמי שמקשיב לפלשתינאים ונותן לישראלים לשמוע את "הצד השני".

דן מרגלית – עיתונאי ופובליציסט, לשעבר עורך העיתון השני בגודלו בישראל, הצליח לנהל את העימות בין נתניהו לפרס בסבלנות וקשב, מופיע בערב חדש כמראיין שמקשיב למרואייניו.

לכאורה, שלוקחים את כל האנשים המכובדים המאוזנים ורבי הקשב האלה לתוכנית אחת שנקראת "מועצת החכמים" ומוגדרת כ:"דן מרגלית וחברי פאנל מועצת החכמים נפגשים לדון בסוגיות החדשותיות החמות של השבוע" אפשר היה לצפות לדיון מרתק בו כל אחד מסביר בפירוט וסבלנות את דעותיו, וחבריו מקשיבים לו, שואלים שאלות, ומבהירים את נקודות המחלוקת. אז זהו, גם אני חשבתי ככה, וטעיתי.

למעשה מדובר בתוכנית ריאליטי חדשה,  למרות שהצלחתי לצפות רק בחמש דקות, אני חושב שהבנתי את החוקים. לוקחים קבוצה של שחקנים צעירים, מוכשרים, בעלי קול חזק, ולא מוכרים. מאפרים אותם שיראו כמו האנשים המכובדים מלמעלה, ושמים אותם מסביב לשולחן לתחרות צעקות. כל משתתף צריך לצעוק הכי חזק שהוא יכול, לא משנה מה, הרי אף אחד לא מקשיב, ובסוף התוכנית סופרים (כנראה) SMSים והמשתתף שצעק הכי פחות חזק מודח ומוחלף על ידי שחקן אחר. המנצח יקבל (כנראה) מכשיר שמיעה. בכל אופן, עברו שבועיים ואני סוף סוף מתחיל לשמוע באוזן שמאל.