"הספרדים האלה, באים לארץ…"[1]


מחר תסתיים מערכת הבחירות בבריטניה.עדיין לא לגמרי ברור מי ינצח ומי יפסיד, אבל ברור שאם לא יקראו למנצח קמרון, יהיו כמה אנשים שירוויחו הרבה מאד כסף. אני חושב שאחת הסיבות בגללן הלייבור איבדו הרבה תמיכה בסקרים, והעליה של הליברלים נבלמה היא ההגירה.

במצע של הליברלים-דמוקרטים  עלה בין השאר הרעיון ללגליזציה של המהגרים הבלתי חוקיים, במסגרתה המהגרים הבלתי חוקיים שמתגוררים בריטניה, מדברים אנגלית עובדים וללא תיק פלילי ישלמו את חובם לחברה ויהפכו למהגרים חוקיים. על פניו מדובר באחד הרעיונות היותר אינטליגנטיים לפתרון הבעיה. אחרי הכל, האנשים האלה חיים היום בבריטניה, הם עובדים, שומרים על החוק, משתלבים בחברה, ואי הלגליות שלהם רק פוגע בהם ובחברה, ומאפשר לכל מיני קרימינלים לנצל את המצב. הנושא עלה בעימות השני וכנראה שבעקבות סקרים מדוייקים, החליטו קמרון ובראון שמדובר בנקודת תורפה של קלג. בעימות השלישי הם לא ירדו מהנושא, וחזרו ותקפו את קלג על זה. ובאמת, מאז סיום העימות השלישי מצבו של קלג, הידידותי למהגרים, הולך ויורד בסקרים.

במהלך טיול של בראון באיזה חור, הוא פגש את גברת דאפי. היא התלוננה על המצב בבריטניה, והוא ניסה לענות לה. בין השאר היא אמרה: "כל המזרח אירופאים האלו שבאים לפה, מאיפה הם נוהרים?" (תרגום שלי, סליחה). כשבראון סיים את השיחה הוא סיכם אותה לעוזריו (ובטעות כל העולם שמע), וקרא לגברת דאפי: "גזענית" (בעצם הוא אמר bigoted ואני בטוח שיש בעברית מילה טובה יותר מגזענית). גם הסיכום הזה גרם לבראון לאבד כמה נקודות בסקרי דעת הקהל.

בינתיים, באריזונה, חוק חדש מחייב  כל אדם שיכול להראות כמהגר לשאת תעודה מזהה ומאפשר לשוטר לחקור ולעצור כל אדם שנראה כמו מהגר גם אם אין חשד שהוא ביצע עבירה (מדהים לציין שמצב יומיומי בישראל נחשב למצב ש"חותר תחת עקרונות בסיסיים של הוגנות" במדינות שפויות יותר). ובישראל משרד הפנים יצא במסע תעמולה נגד השוהים הבלתי חוקיים (בשאר העולם, כמו שראינו, הם "מהגרים", לישראל רק יהודים יכולים להגר, ואז הם "עולים", כל השאר כנראה "שוהים"), ובמסע אנחנו שומעים על ישראלים שרוצים לעבוד אבל עובדים זרים תופסים להם את כל מקומות העבודה.
כמובן שהמצולמים הם שחקנים. איואן דייויס החליט לבדוק את ההאשמות האלה. הוא הלך לחור אחר עם 2,000 מובטלים ו-9,000 עובדים זרים וביקש מכמה מהמעסיקים להעסיק מובטלים מקומיים במקום עובדים זרים. התוצאה היתה, כצפוי, מביכה. בסופו של דבר, הטענה שעובדים זרים תופסים מקומות עבודה למקומיים בנויה כולה על ההנחה ששוק העבודה הוא משחק סכום אפס. זה כמובן לא המצב. עובדים זרים לא באים לארצות אחרות בגלל שהם רוצים לטייל, ומעסיקים לא בוחרים להעסיק עובדים זרים בגלל העיניים היפות שלהם. הראשונים עושים את זה בגלל שהם מקבלים משכורת גבוהות יותר מבארצות מוצאם, האחרונים בגלל שהם מקבלים תפוקה. אם עובדים מקומיים היו עובדים כמו העובדים הזרים, לעובדים הזרים לא היתה עבודה, והם היו מהגרים לארצות אחרות. בנוסף, שוק העבודה קטום מלמטה, הרי אי אפשר להעסיק אדם תמורת משכורת של שקל בחודש, אנחנו דואגים בחוק שתנאי ההעסקה של כל העובדים יהיו הוגנים. לכן כשמעסיק בוחר להעסיק עובד זר במקום עובד מקומי הואלא עושה את זה בגלל שהוא מעוניין להציע לעובד תנאים לא הוגנים (היוצאים מהכלל הם, כמובן, אלא שמעסיקים בניגוד לחוק, הם אלה שבאמת פוגעים בתעסוקה ובכולנו, אבל בהם אף אחד לא נלחם, הרבה יותר קל להאבק בעובדים). הלייבור בסופו של דבר נבנו מהגירה (בדיוק כמו אריזונה וישראל, אגב), והיתרונות בהגירה, וכן, דווקא בהגירת עבודה, הם ברורים וצועקים לשמיים.

האמת הזאת היא פשוטה וברורה לכל אדם שחושב קצת. ההתנגדות לעובדים הזרים בישראל, בבריטניה ובאריזונה לא נובעת משיקולי עבודה או כלכלה. אמנם יש שיקולים אחרים (פשע, תרבות, חינוך…) לשקול, אבל ההתמקדות של מובילי הקמפיי (בבריטניה, באריזונה ובישראל)ן בשיקולי כלכלה חסרי ביסוס, מבהירה היטב על מה מדובר. הרבה דברים אפשר להגיד על גורדון בראון, טיפש הוא לא. וכאדם אינטליגנטי הוא זיהה מייד מי עומד מולו. חבל שבמקום להגיד את האמת הזאת בעימות, הוא בחר להגיד אותה באוטו לעוזריו, בזמן שבעימות הוא בחר לתקוף את קלג.

[1] היי, זה לא אני אמרתי, זה פול. אין לי כלום נגד ספרדים, סתם הוצאתי מההקשר.

מודעות פרסומת

בסוף יעשו מזה סרט הוליוודי


לקראת העימות האחרון מחר, הולך ומתברר שהסיפור המעניין יותר בבחירות האלה הוא לא המנצח, אלא דווקא המפסיד. למרות שעוד לא לגמרי ברור מי יהיה המנצח, נראה שהוא יהיה עוד פוליטיקאי שרוצה להיות כמו קנדי, כאלה לא חסרים בשום מקום. מצד שני, דווקא בראון נראה כמו גיבור טראגי קלאסי, כולם יודעים מה הגורל שלו, כולם יודעים איך יגמרו הבחירות האלה מבחינתו, וכל מה שנשאר לו זה לשחק את המשחק לפי חוקיו ולחכות שהשופט ישרוק את שריקת הסיום (שתגאול אותו מטיפונת התקווה שעוד נשארה לו). מראש כל הקלפים משחקים נגד בראון, ואם עד עכשיו נראה היה כאילו הוא היחיד שלא מבין את זה, אז פליטת הפה היום מבהירה שגם הוא כנראה מבין את זה, וכל מה שנשאר לנו זה לראות איך הטרגדיה הזאת תגמר (ז"א הסוף ידוע, אבל הדרך לא).

הסקר האחרון שפורסם היום  (אגב, לקראת הבחירות הבאות בישראל מישהו חייב להקים בלוג כזה) מביאים את השמרנים ל-34%, הלייבור ל-27% והליברלים ל-31%. האחוזים כאן הם אחוזים מכלל הבוחרים, אבל בבריטניה, כידוע, הבחירות הן אזוריות, ובסופו של דבר רק המוביל בכל איזור נכנס לפרלמנט. משום שרוב הסקרים הם סקרים ארציים, קצת קשה לדעת איך הם יתחלקו לאיזורים השונים. נהוג לאמץ את שיטה בשם "שינוי ארצי אחיד" (uniform national swing) שמניחה (למיטב הבנתי) שהשינוי הארצי באחוז הבוחרים בכל מפלגה יתחלק באופן אחיד על כל איזורי הבחירה. ההנחה הזאת נשמעת לא מנומקת היטב, אבל להבדיל משיטות אחרות, אומרים שהיא עבדה לא רע בבחירות בעבר. לפי השיטה הזאת, ואם התוצאות יהיו דומות לסקר האחרון, חלוקת הבתים בפרלמנט תיראה (את החישוב עשיתי כאן) 265 חברי פרלמנט שמרנים, 249 חברי פרלמנט מהלייבור ו-107 מהליברלים ועוד 29 ממפלגות אחרות (אגב, השוני הצפוי ביחס בין מספר המצביעים למספר חברי הפרלמנט הוא מדהים, יש סיטואציות סבירות בהן הלייבור מגיע שלישי ומקבל יותר חברי פרלמנט משאר המפלגות). אמנם להבדיל מישראל ממשלה לא ממש חייבת לקבל את אמון הפרלמנט (הוא מקבלת את אמון המלכה), ראש ממשלה חייב רוב בפרלמנט על מנת להעביר את התקציב ותמיכה בנאום המלכה (ואדם שלא מסוגל להעביר תקציב או תמיכה בנאום המלכה מן הסתם לא יקבל את אמון הכתר). בשביל רוב צריך 326 חברי פרלמנט. קשה להאמין שיהיו מספיק עריקים, וברור של חברי הפרלמנט מהמפלגות האחרות אין למפלגות האחרות מה למכור במשחק הזה. ככה שנראה שמשחק הקואליציה הוא בעצם "מי מהשלוש ישאר בחוץ?", כשכל קומבינציה אפשרית.

למעשה, קואליציה בלי הליברלים היא לא סבירה, וקואליציה שבה הלירלים מובילים (עם חצי מחברי הפרלמנט של השותפה) סבירה עוד פחות. לכאורה הליברלים יוכלו לבחור במי שמציע להם יותר ולתת לו את ראשות הממשלה, למעשה, יהיה להם קשה לוותר על הברית האידיאולוגית שלהם עם הלייבור, ובטח שיהיה להם קשה להתעלם מתוצאות הבחירות (בבריטניה, להבדיל מישראל, באמת נהוג שראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה וקואליציה זה דבר מוזר שעושים באירופה, כנראה שהמנהג הזה הולך להשבר). יותר מזה, קלג הבהיר כמה פעמים שהוא מאד יתקשה לשבת עם בראון בממשלה, מה שעלול להעמיד את הלייבור בברירה בין זריקת המנהיג לויתור על השלטון.

בקיצור, קשה לראות סיטואציה בה בראון מסיים את הסרט הזה בתור ראש ממשלה. רוב הסיכויים שהוא יפסיד בבחירות, גם אם לא, רוב הסיכויים שהוא יפסיד במשא ומתן, וגם אם הוא יצליח במשא והמתן, רוב הסיכויים שזה יסתיים בהחלפתו (על ידי מיליבנד? יכול להיות שהבחירות האלה יסתיימו עם ראש ממשלה יהודי?). כאמור, נראה לי שיש כאן אדם שנלחם כנגד כל הסיכויים (ובכל זאת, נראה שיש מי שנותנים לו סיכויים לא רעים). מחר זה העימות האחרון (הפעם על כלכלה), שבוע אחר כך יש בחירות, וזהו. זאת אולי ההזדמנות האחרונה של בראון לעשות משהו שישנה את עתידו.

על העימות הראשון


בימים האחרונים אין לי כמעט זמן לכלום. התכוונתי לכתוב משהו לפני העימות הראשון ביום חמישי, כשסוף סוף התפנה לי קצת זמן בלוגלי נפל, וחסך ממני את הבושה. ציפיתי שיהיה מדובר בעימות טקטי, בו אף אחד לא ינסה ליזום שום דבר, ושמרוב כללים לא תיווצר שום דינמיקה בין המועמדים לקהל ובינם לעצמם. טעיתי. אמנם העימות התחיל כצפוי עם שלושה רובוטים חנוטים בעניבות שמקריאים לעצמם סיסמאות בחירות, אבל באיזשהו שלב שבר בראון את הקיפאון, ומסיבה לא ברורה התנפל על קמרון. מאותו רגע העימות התפתח למשהו מעניין במיוחד, כשהמועמדים מנסים כל הזמן לחזור לטקטיקה אותה הם תיכננו מראש (אני מניח), אבל מצד שני נראה היה שהם פשוט לא מסוגלים להתעלם מנוכחותם של האחרים (כמו שפוליטיקאים אמריקאים תמיד עושים בעימותים). יש עוד שני עימותים, ועכשיו ברור שהם לא יהיו טקטיים, קמרון ובראון הפסידו יותר מידי בעימות הראשון על מנת להסתפק בססטוס קוו, ונראה שקלג חושב שהוא באמת יכול לנצח.

העימות, אמנם, הוקדש ברובו לבעיות הפנים (השני יוקדש לענייני חוץ, והשלישי לכלכלה) וישראל לא הוזכרה כלל (בחיי). ובכל זאת, אחד הרגעים שאמור לגרום חיוך לכל ישראלי היה כשעלה לדיון ההשקעה הבריטים בפצצה הגרעינית. כידוע, בריטניה היא מדינה גרעינית, וזה עולה הרבה כסף, וכסף, כידוע, זה דבר שהבריטים זקוקים לו (מוזרים הבריטים האלה). אמנם בריטניה היתה עסוקה בכמה וכמה מלחמות במאתיים השנים האחרונות, אבל כיום כשהיא חלק מהאיחוד האירופי, קשה לראות מישהו מדנמרק, צרפת או איסלנד מנסה לפלוש לבריטניה עצמה. באחד מהרגעים בעימות שאל קלג את קמרון ובראון למה הם מתנגדים לפירוקה הגרעיני של בריטניה. התשובה של קמרון היתה: "האם נוותר על עצמאותנו הגרעינית כשאנחנו לא יודעים מה יהיה עם איראן ולא בטוחים בעתיד של סין?". מעניין האם הטקסט הזה נכתב על ידי יועץ בחירות שנוהג לדלג בין ישראל לדרום קוריאה? מעניין אם הוא יהיה מועמד לפרס שביט.

בסופו של דבר, ההבדל הפוליטי בין המפלגות בבריטניה הוא  די קטן. כולן מסכימות מה יש לעשות בנוגע לשאלות העיקריות (למסות, לקצץ ולעדכן את החוקה) והויכוח הוא בעיקר על הפרטים הקטנים (שבמילא לא מוחלטים על ידי הבחירות וצריכים לעבור את כל המערכת הפוליטית). כשזה המצב, העימות הוא בעצם על אישיות ואידיאולוגיה. הפער האידיאולוגי בין המפלגות השונות הוא לכאורה גדול (השם שלהם אמור לרמז על האידיאולוגיות: שמרנות, ליברליזם וסוציאל-דמוקרטיה) אבל למעשה השמרנים מדברים על פרוגרסיוויות, הלייבור מדברים על קיצוצים והליברלים מדברים על העבר הרומנטי… לכן מה שנשאר זאת האישיות, וזאת יכולה להבדק דווקא בעימותים. שני העימותים שהיו עד עכשיו (הראשון היה העימות של שרי האוצר) הסתיימו בניצחון ליברלי מפתיע, ומרבית הסקרים שפורסמו לאחרונה מראים שהבחירות נפתחו מחדש, והליברלים עוד יכולים לההפך למפלגה השניה (או הראשונה ואולי בכל זאת השלישית שלושתם, אגב, סקרים שפורסמו היום) בפרלמנט (כמובן שרוב הסקרים שמפורסמים הם לרוב סקרי דעת קהל, מבנה הפרלמנט תלוי גם בפיזור של הבוחרים בגלל שמדובר בבחירות אזוריות).

קריקט עם פרו וניידר


נגיד שיש לנו שלוש שיטות בחירות אפשריות:

  • בחירות איזוריות בהן המנצח לוקח את הכל – ז"א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר במועמד אחד, והמועמד שקיבל הכי הרבה הקולות (גם אם מדובר ב-30% מהקולות, כל זמן שאף אחד מהמועמדים האחרים לא קיבל יותר) מקבל את הכסא, והשאר לא מקבלים כלום.
  • בחירות איזוריות עם קול אלטרנטיבי – ז"א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות, סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל יותר מחצי מהבוחרים, הוא מקבל את הכיסא (והשאר לא מקבלים כלום) אם אף אחד מהם לא קיבל יותר מחצי, מוחקים מהרשימה את מי שקיבל הכי מעט קולות, ומתייחסים למצביעים שלו כאילו הצביעו לעדיפות השניה שלהם כאל העדיפות הראשונה, וחוזרים לספירת הקולות…
  • בחירות איזוריות עם קולות עוברים – ז"א לכל איזור יש כמה כסאות בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות. מחשבים מהו הגודל של מנדט (מספר הקולות שמספיק לתת למועמד כסא בכנסת). סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל מנדט או יותר מהקולות הוא מקבל כיסא, ואת שאר הקולות שלו מעבירים באופן פרופורציונלי לעדיפות השניה. אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל יותר ממנדט, הקולות של המועמד שקיבל הכי מעט קולות עוברים לעדיפות השניה, והמועמד יוצא מהמשחק. וכך הלאה עד שכל הכסאות התמלאו.

לכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות ברורים למדי, הן משפיעות על הפוליטיקה, הפוליטיקאים הנבחרים, המשילות, הייצוגיות, הקשר בין הבוחר לנבחר ועוד… אבל כרגע נתעלם מזה. נגיד שיש לנו גם שלוש מפלגות, לשלושתן יש אידיאולוגיה מובהקת, מנהיגות ברורה, מטרות ידועות ועוד, אבל גם מזה נתעלם, נגיד שכל מה שאנחנו יודעים עליהן זה התוצאות בסקרים. נגיד שהסקרים די אחידים ברוב האיזורים, למפלגה אחת יש 40%, לשניה יש 30% ולשלישית יש 20%. נגיד גם שתומכי המפלגה השלישית נוטים להעדיף את השניה על הראשונה. וזהו.

אם זה כל מה שידוע לנו, איזה שיטת בחירות נעדיף? ברור שמנהיגי המפלגה הראשונה יעדיפו את השיטה הראשונה (שתתן להם את הרוב) מנהיגי המפלגה השניה יעדיפו את השיטה השניה (בגלל שהם מניחים שחברי המפלגה השלישית יעדיפו אותם) ושמנהיגי המפלגה השלישית יעדיפו את השיטה השלישית (בגלל שככה הם יקבלו כסאות אמיתיים ולא רק סימפטיה).

מדהים לגלות שבאמת, בהנתן תוצאות כאלה בסקרים, זה מה שהמפלגות בוחרות, וכמובן שכולן בוחרות בהן מסיבות אידיאולוגיות טהורות לחלוטין. בלי קשר לעובדה שבמקרה זאת השיטה שתמקסם את הכח הפוליטי שלהן. (בכלל כנראה שרק במדינה שהמציאה את המושג פייר פליי אפשר להציע ברצינות לשנות שיטת בחירות שעבדה מאתיים שנה באמצע מערכת הבחירות).

אז, מה הטעם?


אם לא היה שם חייל מת, זה היה מצחיק. ג'יימי ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלו נכון) היה אחד מאותם חיילים בריטיים חסרי מזל שלא רק זכו להשלח למלחמה באפגניסטאן אלא גם מצאו בה את מותם. גורדון בראון, ראש הממשלה הבריטי, נוהג לכתוב מכתבי תנחומים למשפחות חללי הצבא הבריטי. למרות היותו חצי עיוור, נוהג בראון לכתוב בכתב ידו. כשג'אקי – אימו של ג'יימי (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלהם נכון) – קיבלה את המכתב היא הופתעה לגלות בו עשרות שגיעות כתיב, כולל איות לא נכון של שמו של בנה. בדרך פלאית כלשהיא הגיע המכתב לסאן הבריטי (צהובון שלאחרונה עבר לתמיכה גלויה בשמרנים). בעקבות הרעש, התקשר בראון לגברת ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלה נכון) להתנצל. איכשהו יצא שהשיחה הוקלטה (יש ארצות בהן זה לא חוקי) והתמלול שלה, שכלל התקפה פוליטית של גברת ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלה נכון) על בראון, הגיעה גם הוא לסאן. כידוע, חוק וישנה אף פעם לא ישן, ולכן מובן שהסאן טעה באיות שמה של הגברת (מעניין, אגב, האם שיחת ההתנצלות של המרדוקים תפורסם בסאן).

יש בזה משהו מעודד, מתברר שלא רק אני עושה טעויות כתיב, אפילו ראש ממשלת בריטניה. למעשה, בזמן האחרון יוצא לי לקרוא עשרות מיילים ומסמכים שנכתבים על ידי דוברי אנגלית בלי ספלר, ובכמעט כולם יש טעויות כתיב וטעויות דקדוק. בעברית אמנם "קשה" יותר לטעות, אבל גם דוברי עברית רבים (מלבדי), כולל כאלה שהשפה היא המקצוע שלהם, טועים כל הזמן. ובכל זאת, אנחנו מציליחים להבין אותם. למרות הכתב הבלתי קריא של בראון, ולמרות השגיאות, כולם הצליחו להבין מה הוא כתב ומה הוא רצה להגיד.

והרי, שפה היא כלי. המטרה של השפה היא להעביר מידע ומחשבות בין בני אדם. כשכלי משמש משמש אותנו בצורה מוצלחת יותר כשאנחנו משתמשים בו בניגוד ל"הוראות השימוש", כנראה שצריך לשכתב את הוראות השימוש, ולא לרדוף את מי שמוצא שימושים יעילים יותר. אז, מה הטעם ב"כתיב נכון" ובחוקי הדקדוק שאפילו האנשים שמכירים את השפה מלידה לא מצליחים להפנים. אולי במקום להשקיע בספלרים אנחנו צריכים להקל בחוקי הכתב ולהפסיק לרדוף את כל מי ש"טעה" כל זמן שגם הכותב וגם המכותב מגינים את הכתוב.