יש צבא מקצועי בישראל?


"בדיון הציבורי על גיוס החרדים ופסילת חוק טל מוזכרות לעתים קרובות תוכניות שח"ר (שילוב חרדים) שמפעיל צה"ל כמופת לקליטת חרדים בצבא ולהכשרתם לקראת השתלבות בשוק העבודה האזרחי לאחר מכן. בשנים האחרונות אכן קיבלו מסלולי השח"ר תנופה מסוימת שהניבה תוצאות חיוביות ראשונות… לא רק שקליטת הצעירים הדתיים באה על חשבונם של החרדים, שהמדינה מצהירה כי היא מעוניינת לשלבם, אלא שמדובר בהשקעה כספית גדולה במיוחד… במסלול שח"ר מתגייסים לצבא חרדים בני 22-26 לתקופה של כשנה וחצי… בתקופה הראשונה של השירות הם לומדים מתמטיקה ואנגלית, להשלמת פערים בתחומים שלא למדו בישיבות החרדיות, ואחר כך עוברים קורסים, רובם במקצועות הטכנולוגיים… צה"ל משבץ אותם במגוון רחב יחסית של תפקידים בחילות שונים, ובהם חיל האוויר, חיל הים, אגף המודיעין, אגף התקשוב, אגף הטכנולוגיה ופיקוד העורף… החרדים מקבלים הכשרה במקצועות מבוקשים שמאפשרים אחר כך פרנסה בכבוד וקליטה בשוק העבודה. צה"ל מקבל עוד חיילים (חוות הדעת על רמתם המקצועית והמוטיבציה של החיילים החרדים שנקלטו במסלול טובות מאוד), והמדינה מגדילה הן את מספר המתגייסים והן את מספר העובדים. עבור הצבא, מדובר ביתרון נוסף: החיילים החרדים נקלטים כ"על-תקניים", במימון נוסף וישיר שמעניק משרד האוצר… מקצוע מבוקש באזרחות, סיוע כלכלי נרחב לחיילים בעלי משפחות… במקרה של אמ"ן מדובר בהכשרה יוקרתית ומשתלמת במיוחד, היו חרדים רבים שביקשו להשתלב בה וחלקם נדחו מחוסר מקום… חייל חרדי המשרת בתוכנית עולה למדינה בממוצע כ-130 אלף שקל בזמן שירותו, עלות ההכשרה ותשלומי הסיוע למשפחה.. נציגי צה"ל אמרו בדיון בשבוע שעבר כי הם ממליצים להגדיל בהדרגה את מספר המשתתפים במסלולי השח"ר מכ-600 אשתקד ל-1,500 בשנתון של 2015, במקום ל-900 בלבד כפי שהחליטה הממשלה… האוצר מעדיף למתן עוד יותר את העלייה במצטרפים למסלולים הללו, היקרים יחסית למדינה אך משתלמים יותר לצה"ל ולהגדיל במקומם את מספר המתגייסים ל"שלב ב'"" (הארץ)

 

או, במילים אחרות, מדובר במסלול צבאי ש:

  1. המשרתים בו מקבלים תמורה עבור שירותם (לימודים וכסף).
  2. המשרתים בו הם חיילים יעילים שמשתלמים לצבא.
  3. לא חסרים (בלשון המעטה) אנשים שמעוניינים להצטרף אליו.
  4. המסלול עוזר למשרתים בו בהמשך חייהם האזרחיים.

(לגזור ולשמור בפעם הבאה שמישהו יספר לנו שקיומו של אחד מהדברים האלה הוא לא הגיוני).

X, עניין מוזר ומופלא


פרופ' עידן לנדו נשפט על סירוב לשרת במילואים וקיבל שבוע מאסר. המעסיק שלו, אוניברסיטת בן גוריון, החליט לא לשלם לו משכורת על אותו שבוע (למעשה, רק את החלק במשכורת שמיועד למחקר). לנדו טוען ש: "לא ברור כלל מדוע יש מקום לפיצוי כאשר אין שום ראיה לנזק" והאוניברסיטה טוענת ש:"ביטוח לאומי אינו מפצה את המוסד על תקופת הכליאה". בעקבות זה החליט לנדו לענות למבקריו בפוסט מיוחד (וסגור לתגובות) בו הוא מנמק למה מחקר אקדמי שונה מכל עבודה אחרת ולכן הוא צריך לקבל תשלום גם על זמן הישיבה בכלא בזמן שכל עובד אחר במשק לא.

אולי לפני הדיון בטענה עצמה כדאי להבהיר את העמדה שלי. אני מתנגד לשירות חובה, אני חושב שמדובר באחד הדברים המטופשים, המרושעים והמזיקים ביותר שקיימים במדינת ישראל. אני מתנגד לחובת המילואים שנגזרת משירות החובה. אני חושב שסירוב אזרחי לחוק לא צודק הוא לא רק זכות, אלא אפילו חובה של כל אזרח הגון. במילים אחרות, אני מכבד את לנדו על סירובו לשרת במילואים, וחושב שהוא עשה את המעשה הראוי. מצד שני, ויש כאן צד שני, מה הסיבה שלא כל מי שחושב שמילואים זה דבר מיותר מסרב? מה הסיבה שאנשים ממלאים חוקים שבהם הם לא מאמינים? אני חושב שזה בגלל שיש לסירוב אזרחי מחיר. המחיר על סירוב לשרת במילואים מתחלק לשלוש:

  1. תשלום חברתי. הסטיגמה של "מסרב לשרת במילואים" עלולה אולי לפגוע במיקום החברתי של האדם. אני לא חושב שזה רלונטי היום בחברה בה מסתובב פרופ' לנדו (או החברה בה אני מסתובב).
  2. העונש עצמו – הישיבה בכלא. כל מי שהיה בכלא צבאי יודע שלא מדובר במשהו באמת קשה יותר ממילואים רגילים. פרופ' לנדו, שהיה בכלא, בטח יודע את זה (ועובדה שהטיעון שלו הוא: "עבדתי גם בכלא").
  3. המחיר הכספי. בסדיר מדובר באיחור בתאריך השחרור (והתחלת העבודה האמיתית) ובמילואים  התשלום הכספי הוא שאתה לא מקבל משכורת על תקופת המאסר.
במילים אחרות, לנדו רוצה לסרב בלי לשלם את המחיר. אם ד"ר קינג אמר: "המפר חוק בלתי-צודק חייב לעשות זאת בגלוי, באהבה (…) ומתוך נכונות לתת על כך את הדין", לנדו רוצה להפר את החוק בגלוי, באהבה ומתוך הנחה שהוא לא יתן על כך את הדין, ועל זה אני מעריך אותו קצת פחות.
עכשיו, לעניין, האם באמת עבודה במחקר אקדמי היא כל כך שונה משאר העבודות? פרופ' לנדו מעלה 3 טיעונים (והרבה סיפורים מסביב):
 "בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק."
זה אמנם נכון לגבי עובדי פס ייצור (יש לי תחושה שכשלנדו, ולא רק הוא, חושב על "מקום עבודה אחר" הוא חושב על עובדי פס ייצור) אבל זה בוודאי לא נכון לגבי הרבה מקומות העבודה המודרנים. עורכי דין, כלכלנים, מהנדסים, עיתונאים, אדריכלים, פוליטיקאים… כולם יכולים לעבוד מכל מקום (יש לי מכר שמתגורר 3 שעות נסיעה ממקום העבודה שלו, מיותר להגיד שהוא מגיע לשם פחות מפעם בחודש, ולא, הוא לא חוקר אקדמי).
"יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב"
או, אם מותר לי לנסח את הטיעון מחדש, התפוקה של חוקר למעסיק שלו לא תלויה לינארית במספר השעות שהוא עובד. וגם זה נכון לגבי כל המקצועות שהזכרתי למעלה ומקצועות רבים נוספים (צלמים, מוכרים, מנהלים…). למעשה, התפוקה בכל תחום עבודה שדורש שימוש במח היא לא לינארית, בגלל שככה עובד המח האנושי. ולא, לא רק חוקרים אקדמים משתמשים במוחם למטרות רווח.
"מוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות"
זאת לא "מוזרות" שעון נוכחות חובה הוא המצאה של שלי יחימוביץ', מקומות עבודה רבים (שאינם מקומות מחקר אקדמי) הסתדרו בלעדיו טוב מאד (ומסתדרים בלעדיו ברחבי העולם).
לסיכום, אין שום דבר "מוזר ומופלא" במחקר אקדמי, עוד עבודה שדורשת אינטליגנציה ולא מחייבת מגע פיזי. והדרישה של פרופ' לנדו לקבל פטור ממילוי החוק על סמך זה שהוא עובד בעבודה מוזרה ומופלאה היא לא יותר מדרישה מוזרה ומופלאה של מי שיודע הרבה על בלשנות אבל מעט מעוד על העולם המוזר והמופלא מחוץ לאקדמיה.

גיוס חובה לבניין – עכשיו


בזמנו השתתפתי בדיון באייל על גיוס החובה, וןבין השאר עלתה שם הטענה שההצדקה לגיוס חובה לצבא (ולא לעיסוקים אחרים) היא שהצבא בישראל הוא עיסוק מסוכן מאחרים, ולכן (1) נתקשה למצוא אנשים שיסכימו לשרת בהתנדבות או (2) יווצר אי צדק בזה שנשתמש בתוצרת של אנשים שמסכנים את חייהם בשבילנו. בתשובהרציתי לחשב את הסיכון בצבא לעומת הסיכון במקצועות אחרים. אז לא מצאתי את העובדות לגבי ישראל, ונאלצתי להשתמש בעובדות כלפי מקצועות בחו"ל (מה שגרם לבלבול של כמה מגיבים בעלי כושר ריכוז בעייתי) והראתי שהסיכון בשירות בצה"ל קטן בהרבה מזה של דייגים בארה"ב.

 

והנה, עכשיו, מתברר שגם בישראל המצב דומה. רועי צ'יקי ארד (או אולי רנית נחום-הלוי, הקרדיט לא ברור) בירר ומצא שמידי שנה מתים 25 פועלי בניין זרים. אם יש בישראל 8,000 עובדים זרים בבניין (מקור) מדובר על יותר מ-300 עובדים בשנה למאה אלף עובדים, יותר מפי שלוש מהדייג בארה"ב (שכאמור מסתכן הרבה יותר מחייל בצה"ל)! אז, אם יש לנו עבודה שהיא:

  1. מסוכנת.
  2. דורשת מאמץ פיזי.
  3. חיונית למשק.
  4. מחייבת פרישה בגיל מוקדם.
אז, כמו שלימדוני האיילים והאיילות, היא מחייבת גיוס חובה… לא?

בין שני צבאות


אחד הדיונים האחרונים בהם השתתפתי באייל הקורא (אם יהיה צורך בקישורים אני אחפש כאלה) היה הדיון בקשר לקיומו של צבא החובה.  במהלך הדיון נוצר מצב מוזר בו אני ויריבי דיברנו על שתי צבאות שונים לגמרי.

אני דיברתי על הצבא אותו אני מכיר מחיי האישיים, הצבא בו בזבזתי שלוש שנים יקרות מחיי, הצבא שהתעקש לקרוא לי למילואים שנים אחרי שאפילו העמדת הפנים שאני מועיל לו נגמרה. הצבא הזה הוא גוף מושחת, איטי, מנוון, מטופש, חסר יכולת ביצוע, גדול ורקוב. גוף שכל הקיום שלו הוא קיום אינרציוני. גוף שכל מי שנמצא בו עוסק בשרידה (עד השחרור, הפנסיה, ההעלאה בדרגה – שבאופן מוזר תלויה לרובם המוחלט של האנשים בזמן מקבלת הדרגה הקודמת, מה שכמובן לא מקדם את בעלי הכישורים אלא את בעלי הסבלנות) בבריחה מעונשים חסרי טעם ובנסיון עיקש להשיג עוד ועוד הטבות (שאמנם לא קשורות בדרגה, ולכן לא בפז"ם, אבל גם לא קשורות בכישורים, אלא רק ביחסים עם מחלק ההטבות).  גוף שבו לכל מפקד יש חצר פיאודלית משלו, עם מי שיכין לו קפה, מי שיענה לטלפונים בשבילו, מי שיכתוב את המכתבים שלו, מי שינהג בשבילו, מי שיעשה לו כביסה ויקח את הילדים לחוגים, מי שישקר לאישה שלו….) ובעזרתה הוא יכול לחלק טובות הנאה למקורביו ולהעניש את שנואיו ולנסות להגדיל את החצר שלו בלי להתבך עם האדון הפיאודלי שלו.

יריבי דיברו על צבא אחר, צבא בו יעיל ורזה, צבא בו אנשים מתקדמים לפי כישורים, צבא שתמיד מנצל את זמנם של העוסקים בו כראוי, צבא בו כולם עוסקים אך ורק בהגנה על המולדת (או בדילמות מוסריות), תוך כדי רעות ושיתוף פעולה חריג וללא כל חשבונות אישיים או אינטרסים אישיים. בקיצור, אין כל קשר בין צה"ל שלהם לצה"ל בו אני שירתתי. זה הגיע למצב בו אחת המתדיינות שאלה אותי אם אני באמת שירתתי בצבא.

נזכרתי בדיון ההוא שקראתי את הכותרות על השחרור של קלמן ליבסקינד ממילואים. בצבא שאני שירתתי בו זה דבר מובן מאליו, הואסל לא יכול לפגוע באדון הפיאודלי שלו ולצפות לצאת מזה בלי נזק. יותר מזה, ליבסקינד צריך להודות שאף אחד לא שלח אותו לנקות את הביוב של עזה עם כפית. ההתנהגות הזאת מפתיעה בערך כמו זה שמגלים שהקצונה הבכירה בצה"ל בונה בתי ענק על אדמות מדינה (כאילו – מה ציפיתם – אתם שולחים אותם להגן על גנבי אדמות, אתם מחנכים אותם מגיל אפס שגניבה היא דבר לגיטימי אם רק קוראים לזה השלמת ציוד, ואז פתאום אתה מגלים שגם הם גונבים אדמות) או שהיא משקיע את רוב מירצה במזימות ערמומיות (ושוב, אם הקידום לא תלוי בהצלחה בהגנת המדינה אלא ביכולת להזיק לקולגות שלך, אז איך אפשר לצפות שהם יעסקו בהגנה על המדינה במקום בנזק לקולגות). ובכל זאת, פתאום זה מגיע לכותרת הראשית.

נראה כאילו יש איזשהו פער מוזר בין איך שצה"ל נתפס על ידי עבדיו לבין איך שהוא במציאות. היכולת של תומכי צה"ל להתעלם מהבעיות של צה"ל, למעשה פשוט להתעלם מהמציאות ולבחור לראות רק את החלקים שנוחים להם היא מוזרה. כמו קתולי שלא יכול להודות שהאפיפיור טעה, גם כשברור שהוא טעה, ככה נראה לי שתומכי צה"ל לא מסוגלים להבין שהצבא שקיים במציאות שונה לגמרי מהצבא שקיים בדמיונם. זה מוזר עוד יותר בהתחשב בעובדה שרובם שירתו בצבא, שרובם חוו את הרקבון שלו על בשרם. לא ברור לי אם זה נוסטלגיה, אשליה עצמית, שטיפת מח או חוסר יכולת להודות בפני עצמך שעסקת בבזבוז זמן טהור. הבעיה של גלנט היא לא במעשיו, קודמיו הרי עשו דברים גרועים בהרבה. אולי זה קשור למצבם הפוליטי של שני פטרוניו (ברק ושרון), אולי זה קשור לנקמה פוליטית במי שפיקד על ההתנתקות… אבל בכל זאת, ההפתעה שבא נתקלה התגובה הזאת מעידה על הכחשה מוחלטת, הכחשה שכנראה תמשך הרבה אחרי שחרורו של גלנט, מדי פעם בטח ימצאו לנו עוד קצין מושחת, אבל לא נראה שמישהו הולך לטפל בבעיה עצמה ולא נראה שלמישהו אכפת שהחלפנו קצין מושחת אחד באחר. לא יעבור הרבה זמן עד שנשמע שצה"ל עבר נקיון אחרי שהוציאו ממנו את הגלנט המושחט הזה, ועכשיו כל קציני המטכ:ל עובדים כמו מכונה משומת היטב אך ורק על מנת להגן על המדינה.

"ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם"


הסיבה שמציינים את יום זכויות האדם ב-10/12 היא הגלל שזה היום בו אומצה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם על ידי האו"ם. ההכרזה אושרה על ידי כל מיני גופים בעולם, ביניהם ממשלת ישראל. לרגל יום זכויות האדם השישים נכתב באחד העיתונים בישראל ש"שמירת זכויות האדם בה היא ברמות הגבוהות בעולם". לא יודע עד כמה זה נכון, אבל חשבתי שיהיה מעניין לבדוק מהן בדיוק זכויות האדם (אותן שומרת ישראל ב"רמות הגבוהות בעולם"). בגלל שאני עצלן, ובגלל שלדעתי אין על ההכרזה זכויות יוצרים החלטתי פשוט להעתיק את הפירוט של הזכויות מתוך ההכרזה (ובשביל שאני לא אראה עצלן קישטתי אותן בקישורים אקראיים).

סעיף א
כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה.

 

סעיף ב

(1) כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי , קניין, לידה או מעמד אחר.

(2) גדולה מזו, לא יופלה אדם על פי מעמדה המדיני, על פי סמכותה או על פי מעמדה הבינלאומי של המדינה או הארץ שאליה הוא שייך. בין שהארץ היא עצמאית, ובין שהיא נתונה לנאמנות, בין שהיא נטולת שלטון עצמי ובין שריבונותה מוגבלת כל הגבלה אחרת.

 

סעיף ג

כל אדם יש לו הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי.

 

סעיף ד

לא יהיה אדם עבד או משועבד עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם.

 

סעיף ה

לא יהיה אדם נתון לעינויים, ולא ליחס או לעונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים.

 

סעיף ו

כל אדם זכאי להיות מוכר בכל מקום כאישיות בפני החוק.

 

סעיף ז

הכל שווים לפני החוק וזכאים ללא אפליה להגנה שווה של החוק. הכל זכאים להגנה שווה מפני כל אפליה המפירה את מצוות ההכרזה הזאת ומפני כל הסתה לאפליה כזו.

 

סעיף ח

כל אחד זכאי לתקנה יעילה מטעם בתי הדין הלאומיים המוסמכים נגד מעשים המפירים את זכויות היסוד שניתנו לו על פי החוקה והחוקים.

 

סעיף ט

לא ייאסר אדם, לא ייעצר ולא יוגלה באופן שרירותי.

 

סעיף י

כל אדם זכאי, מתוך שוויון גמור עם זולתו, למשפט הוגן ופומבי של בית דין בלתי תלוי וללא משוא פנים בשעה שבאים לקבוע זכויותיו וחובותיו ולברר כל אשמה פלילית שהובאה נגדו.

 

סעיף יא

(1) אדם שנאשם בעבירה פלילית חזקתו שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק במשפט פומבי שבו ניתנו לו כל הערובות הדרושות להגנתו.

(2) לא יורשע אדם בעבירה פלילית על מעשה או הזנחה שלא נחשבו בשעתם לעבירה פלילית לפי החוק הלאומי או הבינלאומי. לא יוטל עונש חמור מהעונש שהיה נוהג בזמן שעבר את העבירה הפלילית.

 

סעיף יב

לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב. כל אדם זכאי להגנת החוק בפני התערבות או פגיעה באלה.

 

סעיף יג

(1) כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה.

(2) כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו ולחזור אל ארצו.

 

סעיף יד

(1) כל אדם זכאי לבקש ולמצוא בארצות אחרות מקלט מרדיפות.

(2) אין להסתמך על זכות זו במקרה של האשמה פלילית שמקורה האמיתי במעשי פשע לא מדיניים או במעשים שהם בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות.

 

סעיף טו

(1) כל אדם זכאי לאזרחות.

(2) לא תישלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח דרך שרירות זכותו להחליף את אזרחותו.

 

סעיף טז

(1) כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשה הנישואין בתקופת הנישואין ובשעת ביטולם.

(2) נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה של בני הזוג המיועדים.

(3) המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה של החברה והמדינה.

 

סעיף יז

(1) כל אדם זכאי להיות בעל קניין, בין לבדו ובין יחד עם אחרים.

(2) לא יישלל מאדם קניינו דרך שרירות.

 

סעיף יח

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו – לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות.

 

סעיף יט

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.

 

סעיף כ

(1) כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתאגדות בדרכי שלום.

(2) לא יכפו על אדם השתייכות לאגודה.

 

סעיף כא

(1) כל אדם זכאי להשתתף בהנהלת בארצו, בין השתתפות ישירה ובין דרך הנציגות שנבחרה בבחירות חופשיות.

(2) כל אדם זכאי לשוויון בכניסה לשירות במנגנון של ארצו.

(3) רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. העם יביע את רצונו בבחירות כשרות הנשנות לעתים מזומנות, לפי זכות בחירה כללית ושווה ובהצבעה חשאית, או לפי סדר של בחירה חופשית כיוצא בזה.

 

סעיף כב

כל אדם, כחבר החברה, זכאי לביטחון סוציאלי וזכאי לתבוע שהזכויות הכלליות הסוציאליות והתרבותיות, שהן חיוניות לכבודו כאדם ולהתפתחות החופשית של אישיותו, יובטחו במאמץ לאומי ובשיתוף פעולה בינלאומי בהתאם לארגונה ולאוצרותיה של המדינה.

 

סעיף כג

(1) כל אדם זכאי לעבודה, לבחירה חופשית של עבודתו, לתנאי עבודה צודקים והוגנים והגנה מפני האבטלה.

(2) כל אדם, ללא כל אפליה, זכאי לשכר שווה בעד עבודה שווה.

(3) כל עובד זכאי לשכר צודק והוגן, אשר יבטיח לו ולבני ביתו קיום ראוי לכבוד האדם שיושלם, אם יהיה צורך בכך, על ידי אמצעים אחרים של הגנה סוציאלית.

(4) כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות כדי להגן על ענייניו.

 

סעיף כד

כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה הגבלת שעות העבודה במידה המתקבלת על הדעת וחופשה בשכר לעתים מזומנות.

 

סעיף כה

(1) כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו.

(2) אימהות וילדות זכאיות לטיפול מיוחד ולסיוע. כל הילדים, בין שנולדו בנישואין או שלא בנישואין, ייהנו במידה שווה מהגנה סוציאלית.

 

סעיף כו

(1) כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים. החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכשרון.

(2) החינוך יכוון לפיתוחה המלא של האישיות ולטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסודיות החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום.

(3) להורים זכות בכורה לבחור את דרך החינוך לילדיהם.

 

סעיף כז

(1) כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור, ליהנות מהאמנויות ולהיות שותף בהתקדמות המדע ובברכתו.

(2) כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו.

 

סעיף כח

כל אדם זכאי למשטר סוציאלי ובינלאומי, שבו אפשר יהיה לקיים במלואן את הזכויות והחירויות אשר נקבעו בהכרזה זו.

 

סעיף כט

(1) כל אדם יש לו חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה לו האפשרות להתפתחות החופשית המלאה של אישיותו.

(2) לא יוגבל אדם בזכויותיו ובחירותיו, פרט לאותן הגבלות שנקבעו בחוק על מנת להבטיח את ההכרה בזכויות ובחירויות של הזולת ואת יחס הכבוד אליהן, וכן את מילוי הדרישות הצודקות של המוסר, של הסדר הציבורי ושל טובת הכלל בתוך החברה הדמוקרטית.

(3) לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות.

 

סעיף ל

שום דבר בהכרזה זו לא יתפרש כאילו הוא בא להקנות למדינה, לציבור או ליחיד כל זכות שהיא לעסוק בפעולה או לבצע מעשה שתכליתם לקפח כל זכות או חירות מן הזכויות והחירויות הקבועות בהכרזה זו.

גיוס חובה? עכשיו?


בדיון שהיה לי בזמנו באייל על גיוס החובה העלתי את השאלה המתבקשת, למה גיוס חובה לצבא כן, וגיוס חובה למשימות חיוניות אחרות (נגיד, רפואה) נשמע כמו רעיון מגוחך. התשובה שקיבלתי בזמנו היתה שבצבא קיים גם סיכון חיים, שלא קיים במשימות אחרות. כבר בדיון הזה הפרכתי את הטענה הזאת והראתי שיש מקצועות אחרים אותם אף אחד לא שוקל להפוך לחובה, ובהם סיכון החיים גדול בהרבה. היום, כשמתברר שאפילו הסיכון בשירות בשב"ס גדול מהסיכון בשירות בצה"ל, מעניין לשאול האם יש מישהו שחושב שצריך גיוס חובה גם לשב"ס? ולמשטרה? ולמכבי האש? בעצם, את התשובה לשאלה האחרונה אני יודע… לא יאומן, אבל יש מי שמציע ברצינות להשתמש בפטיש הלא מתפקד הזה על הבעיה הכל כך לא מסמרית הזאת.

ועוד נקודה שמעניין להעלות… איך זה שישראל צריכה 1,00 כבאים מבולגריה (מבולגריה!) בזמן שיש לה את צבא המילואים הגדול במזרח התיכון שאמור להיות מוכן לכל בעיה קטנה? יכול להיות שמישהו שם למעלה יודע בדיוק כמה הצבא הזה יעיל באמת…