כמה מחשבות לפני שהאבק שוקע


לישראלים בעלי תפישת עולם ליברלית מובראק (ולא רק הוא, כמובן) תמיד היה בעיה. מצד אחד, מדובר בדיקטטור, אמנם לא הגרוע שבהם, אבל בכל זאת זכויותיהם הטבעיות של בני העם המצרי נגזלו באופן עקבי תחת שלטונו רב השנים. מצד שני, מובראק הקפיד לשמור על השלום עם מדינת ישראל והווה גורם מייצב באיזור כל כך לא יציב. לכן, לכאורה, פרישתו של מובראק תהיה מצד אחד מאורע משמח, ומצד שני מאורע מפחיד.

למעשה, אני חושב שאין כאן באמת דילמה. האינטרס של העם המצרי הוא חד משמעי, להמשיך לקים את ההמשך, ואפילו לחמם את היחסים. הסכם השלום מביא למצרים כסף, מלחמה (או הרעה חדה ביחסים, וכנ"ל לשאר המופעים של המילה מלחמה כאן) תגרום למותם של מאות מצרים, לאובדן עסקאות עם השכנה מצפון, ועם המערב בכלל ולאובדן התמיכה האמריקאית. לכן, כשיעלה השלטון החדש, תגיע לפניו השאלה הישראלית. גם בלי לדעת מי הוא השליט, או באיזה תירוצים הוא משתמש, אפשר לשפוט את ההחלטה לגופה של החלטה. כאמור, החלטה להרע את היחסים עם ישראל תפגע באינטרס המובהק של אזרחי מצרים. ואנחנו יכולים לשאול את עצמינו מה גרם לשלטון החדש לקבל החלטה כזאת. אני יכול לחשוב על שתי סיבות אפשריות (שלרוב נוטות לבוא ביחד):

  1. הסיבה הראשונה היא השיטה שמשמשת רודנים מאז ומעולם, מלחמה יוצרת אוייב משותף לכל האזרחים, מונעת מהאזרחים לשפוט את השלטון, גוררת גל של פטריוטיזם, ומאפשרת לשליט החדש לחזק את אחיזתו בשלטון. ברור ששלטון שפועל מתוך אינטרסים כאלה הוא שלטון שאדיש לזכויותיהם וחריתם של בני עמו, ולכן אין שום סיבה לשמוח כששלטון כזה עולה.
  2. הסיבה השניה היא הסיבה האידיאולוגית. אולי השליט החדש מאמין שמלחמה בישראל היא הדבר הנכון לעשותו, אם בגלל שנאת הציונות, בגלל שנאת המערב או בגלל סיבה אחרת. גם כאן אני לא רואה שום סיבה לשמוח ששלטון שזאת האידיאולוגיה שלו עולה לשלטון.

יוצא מכאן, שהמבחן הישראלי הוא בעצם הדרך הפשוטה ביותר שלנו לדעת מה אופיו של השלטון החדש, אם הוא יהיה אנטי ישראלי הוא מן הסתם יהיה גם דיקטטורי (לא נובע מכאן, כמובן, שאם הוא יהיה פרו ישראלי הוא יהיה דמוקרטי, ע"ע מובראק). לכן, אני חושב שבמקרה זה אין באמת סיבה לדילמה, האינטרס הישראלי מתתמזג עם האינטרס הליברלי.

מה שמעניין זה שנראה לי שכל כך הרבה אנשים מאמינים שיש כאן דילמה, שזכויותיהם של המצרים והשלום לא יכולים להתקיים זה לצד זה, שאם המצרים ישתחררו הם יפתחו במלחמה נגד ישראל. לדעתי זה נובע משני כשלים בסיסיים:

  1. הכשל הראשון הוא האמונה שמדובר במשחק סכום אפס. ז"א מה שטוב למצרים רע לישראלים, ומה שטוב לישראלים רע למצרים. כמובן שמדובר בשטות מוחלטת (אם כי מאד נפוצה), האינטרס המובהק של שני העמים (כל שאר בני האדם מלבד המיעוט שנהנה מהעיסוק במלחמה, בדיכוי ו/או בעסקים הנלווים) הוא בשלום ובחירות, אין שום התנגשות בין השלום הישראלי לחירות המצרית. להפך, ככל שיהיה יותר שלום עם ישראל תהיה יותר חירות למצרים (וההפך, מכל הכיוונים).
  2. הכשל השני הוא של תפיסת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב". ז"א שאם רוב המצרים רוצה במלחמה ראוי ששלטון דמוקרטי יספק לו מלחמה. זה כמובן לא נכון (ז"א, כן, אני יודע שיש אנשים שתופסים את הדמוקרטיה בצורה התמוהה הזאת, הבעיה היא שברגע שמאמצים את ההגדרה הזאת מגיעים למסקנה שמדובר בהגדרה ריקה מתוכן, כל מדינה היא דמוקרטיה, ואף פעם לא הבנתי למה להשתמש במילים ריקות מתוכן), התפקיד של השלטון הדמוקרטי הוא לדאוג לחירותם של בני עמו (ולאינטרסים שלהם, ולצדק, ולשאר זכויותיהם), ומלחמה לא תשרת את המטרה הזאת.

 

מודעות פרסומת

וידויו של רוצח המונים


עמירה הס פירסמה הארץ את אדותו עדותו של הנווט שהפציץ את ביתו של סלאח שחאדה ורצח תוך כדי 14 אזרחים, 11 מהם ילדים.

כמה דברים מזעזעים שעולים מהוידוי:

  1. מפקד הבסיס שאל אותם אם הם רוצים לדעת את במי הם הולכים להתנקש. הם התנגדו. ז"א גם בזמן שהם הטילו את הפצצה על בית אזרחי באמצע הלילה, הם לא ידעו את מי הם אמורים להוציא להורג ללא משפט.
  2. אחרי שהם חזרו מה"משימה" סיפרו להם את מי הם הוציאו להורג. הם לא ידעו מי זה. ז"א שהם יצאו למשימה להרוג אדם בלי שהם ידעו אפילו מי הוא ולמה צריך להרוג אותו.
  3. אף אחד לא עשה שום תחקיר רציני אחרי הרצח. כל הסיפורים על זה שצה"ל חוקר את עצמו הם פשוט בולשיט, כמה ימים אחרי הרצח "הגיעו שלושה חבר'ה לטייסת. שלושה מילואימניקים." ורק אז הם שמעו במקרה שיש עם זה בעיה.
  4. רק בעקבות הגעתם של המילואמניקים עלה הנושא המוסרי ושיחת המוסר הראשונה (או השניה) שעבר הנווט בשירותו הצבאי. לא מדובר על טירון שגוייס לצבא לפני יומיים, מדובר על קצין שעיסוקו היה הפצצת אזרחים תמורת תשלום. איך אפשר להעסיק אדם כזה בלי להבהיר לו את הבעיות המוסריות שעולות מתפקידו?! רק מי שרוצה צבא מוסרי חייב לוודא שהחיילים שמשרתים בו שמעו פעם על המוסר.
  5. הנווט לא מכיר את התקדים של כפר קאסם, וחושב בניגוד מובהק להחלטת בית המשפט, שלא היתה לו בחירה, והוא היה חייב לבצע את הפשע.

אין התיישנות על רצח. הגיע הזמן להעמיד את כל מי שהיה מעורב ברצח הזה לדין פלילי. לא סביר שרוצח מסתובב חופשי ועוד מרצה לנערים. העובדה שאף אחד לא עמד לדין, שאפילו לא היתה חקירה, היא עלבון לכל אחד מאזרחי ישראל.

אלפים זה הרבה?


בן דרור ימיני כותב על חוק האזרחות:

"המוקד האמיתי איננו בהצהרת הנאמנות, אלא בחוק האזרחות עצמו. בג"ץ דן בימים אלה בעתירה של ארגון עדאלה וזהבה גלאון נגד חוק האזרחות. הנימוק לחוק היה ביטחוני, אבל המטרה הרבה יותר רחבה. החוק נועד למנוע שיבה פלסטינית באמצעות נישואים. חוק נכון וצודק. אם יבטל בג"ץ את החוק, הוא יאפשר שיבה של אלפי פלסטינים בשנה לישראל. זו תהיה הכרה, דהפקטו, בזכות השיבה. "

ועל זה אני חושב שצריך לשאול כמה שאלות:

  1. מה זאת אומרת "הנימוק לחוק היה ביטחוני, אבל המטרה הרבה יותר רחבה"? יכול להיות שממשלת ישראל שיקרה לכנסת? שהיועץ המשפטי לממשלה שיקר לבית המשפט? שהם, כולם, משקרים לנו, האזרחים? מי בדיוק אמור לשרת את מי, אנחנו אותם או הם אותנו? כמה נפוצה הפרקטיקה של מטרה מוצהרת כלפי חוץ ומטרה אמיתית שידועה למקורבים בלבד כלפי חוץ? האם היא תקפה רק כלפי ערבים או שגם לחוקים שמשפיעים על חיי יהודים (כמו, למשל, גיוס חובה או ההתנחלויות)?
  2. האם זאת באמת תהיה "הכרה, דהפקטו, בזכות השיבה"? נכון ל-2007 יש 4.4 מליון ערבים שרוצים לשוב לישראל. הגידול באוכלוסיה הפלשתינאית הוא של 2.225%. ז"א שמידי שנה נוספים עוד 97 אלף פליטים (והמספר, כמובן, גדל באופן אקספוננציאלי). אם מידי שנה יקבלו בין 13 ל 1.6 אלף (גם המספר הזה גדל אקספוננציאלית) ערבים-ישראלים את הפריבילגיה לחיות את חייהם עם מי שהם בוחרים במדינה בה הם אזרחים, אז מספר הפליטים יגדל רק ב-84 אלף. אך זה הכרה בזכות השיבה דה פקטו?
  3. האם מדובר במספרים שייצרו "מציאות הרב-לאומית" בישראל? אם בשנה ממוצעת נולדים כ-100 אלף ילדים יהודים ו-40 אלף ילדים ערבים ועולים כ-14,000 (למעשה, זה המינימום) יהודים. כמה באמת ישפיעו אותם 13,000?
  4. מה כל כך רע ב"מציאות רב לאומית"?
  5. האם המטרה של מניעת מציאות רב לאומית היא כל כך חשובה עד שמוכנים רוב אזרחי ישראל (בהנחה שהכנסת מייצגת אותם) להשליך לפח את זכותם האלמנטרים של חלקם להקים משפחה בארצם? ואם זה לא יעזור (והרי, כשנלחמים בשדים, רק שכנוע עצמי יעזור), האם יש עוד זכויות שילכו באותה דרך? האם, למשל, תהיה התנגדות לחוק שיגביל את מספר הילדים לאישה ערביה? ומה עם חוק שיאלץ ערבים לעזוב את הארץ? שיקח ילדים ערבים למוסדות גיור? ולמה, בעצם, רק ערבים? גם יהודים שמתחתנים עם לא יהודים מקדמים "מציאות רב לאומית", למה שלא נחוקק חוק שיאסור עליהם לחיות בארץ? שיחייב אותם להתגרש? יש גם אנשים שחושבים שחוקים כאלה הם לא ראויים, גם הם מקדמים את הסכנה הרב לאומית, האם גם את זכויתיהם אפשר להגביל? אני חייב להודות שהמהירות וחוסר הפקפוק שבה מוכן ימיני (ורבים אחרים) להכשיר את השרץ הזה, גורמת לי לפקפק מאד בזה שהוא לא ידע לעצור בפעם הבאה שינופפו לו בדגל של "סכנה דמוגרפית" (או "טרור") מול הפרצוף… לגמרי לא ברור לי איפה, אם בכלל, נעצרת המלחמה בשדים, ומתחילה הדאגה לזכויותיהם של בני אדם
  6. האם יש בכל המאבק הזה רמז דק לכך שערבים לא מתחתנים בגלל שהם רוצים להקים משפחה עם מישהו, אלא מתוך איזה תוכנית על נסתרת שהם מנסים לקדם? שנישואים בין שני ערבים הם תמיד פיקטיביים, או שלחלופין, לערבי לא משנה עם מי הוא חי? מה היינו אומרים על מי שרומז דבר כזה על יהודים?

ובליבה חומה, ובכניסה רמזור אדום.


אני חייב להודות שהסיפור המוזר על הכפר הפלסטיני השכונה הירושלמית שיח' סעד לא מובן לי עד הסוף. נגיד ורוצים למנוע מתושבי שכונה מסויימת בבירתינו המאוחדת לנצח נצחים לטייל בעירם (דבר שקורה בכמעט כל עיר בעולם) למה לשים רמזור שאדום תמיד? ז"א, אפשר היה לחסום את הכביש, אפשר היה לשים תמרור "אין מעבר", אפשר היה לחפור תעלה עם תנינים, כרישים ופירנאות, אפשר היה לפזר נעצים, אפשר היה פשוט להרוס את הכביש… למה החליטו דווקא על תמרור אדום? תמרור שאדום כל הזמן? האם מישהו ייצר תמרור מיוחד כזה? יש בו גם מנורה ירוקה שפשוט לא עובדת? אולי בכלל לא מחוברת? ואולי יש שם רק מנורות אדומות? ואת החשמל מי משלם? ואם תהיה הפסקת חשמל? עד עכשיו חשבתי על שתי אפשרויות:

יכול להיות שהרמזור לא באמת אדום כל הזמן. יכול להיות שהוא הופך לירוק ל(נגיד)מאית שניה אקראית פעם בשניה. זה נותן כמעט רבע שעה ביממה בהם יכולים תושבי  שיח' סעד לצאת ולטייל בעירם. ובזכות העובדה שלא מדובר בפרק זמן רצוף, יכול תושב שיח סעד לצאת לשעות לסידורים תוך כדי ניצול נבון של חלקיקי השניה האפשריים.כמובן שזה שהם לא מסוגלים להבחין בחלקיק זמן כל כך קטן (ועל אחת כמה וכמה להגיב לו) זאת בעיה שלהם (ככה זה ערבים, נותנים להם רגע שעה, והם ישר רצים להארץ ובג"ץ).

ומצד שני, יכול להיות שמדובר באיזה קריצה של מערכת הביטחון לבית המשפט.  ככה כשמערכת הביטחון תצטרך לנמק את ההחלטה היא תוכל להגיד שזה שקר וכזב שהיא מונעת מתושבי שיח' סעד לצאת מהשכונה שלהם. היא בסך הכל שמה רמזור. והרמזור, לגמרי במקרה, תמיד אדום. גם אנשי מערכת הביטחון ושופטי בית המשפט לא נוסעים באור אדום, אז באיזה רשות רוצים תושבי  שיח' סעד לסוע באור אדום? ואולי הם רוצים פטור מעוד כמה חוקים? אם כולנו עומדים באור אדום, שגם הם יעמדו. כי חוקים חייבים לקיים, זאת דמוקרטיה, והחוקהרי שווה לכולם. אם אני מבין נכון, בניגוד למה שפורסם בהארץ, בג"ץ דווקא אישר את  ה"השפעה הלא מבוטלת על מציאות חייהם של תושבי שיח' סעד" אפילו בלי לשאול על שום שאלה על צבע הרמזור. כך שכנראה שהאפשרות השניה היא הנכונה. ובית המשפט שוב הוכיח כמה קל לו לוותר על זכויותיהם של הפלשתינאים בשם הביטחון.

בינתיים, מעבר לים, החליט השופט מיטינג בועדה המיוחדת לענייני הגירה בבריטניה שלא לגרש שני סטודנטים פקיסטנים ששהו בבריטניה למטרות לימודים ואירגון אירועי טירור (לכאורה). וזה למרות שהוא השתכנע שהם באמת תכננו לבצע מעשה טרור. אבל בגלל שרשויות החוק לא רצו להעמיד אותם לדין פלילי (גנראה משום שזה יאפשר להם לתחקר את המאשימים שלהם בפומבי, ולחשוף תוך כדי כך את שיטות איסוף הראיות הסודיות)ובגלל שהם היו צפויים לעבור עינויים בפאקיסטאן, החליט השופט את מה ששופט הגון חייב להחליט.כי ככה זהצריך להיות, אי אפשר לוותר על זכויותיהם של אחרים בשם הביטחון, אי אפשר סתם לגרש אנשים (אפילו אם הם לא אזרחים) בלי הליך ראוי, אי אפשר להעניש אנשים בעזרת ראיות סודיות. ואי אפשר לקבל עינויים כדבר לגיטימי, אפילו עינויים של לא אזרחים, ואפילו של לא אזרחים מנוולים. מעניין האם יבוא יום וגם בישראל יהיה שופט אמץ כזה.

אפרטהייד זה רע? למי?


אמיר חצרוני כתב להארץ מאמר מעניין על האפרטהייד. קודם כל כמה נקודות על המאמר עצמו:

  • "בוויכוחים על עתיד יהודה ושומרון, השמאל נוהג להשתמש בדוגמה הדרום אפריקאית כנשק יום הדין. המסר הוא, שאם לא נפסיק את מדיניות האפרטהייד, לכאורה, בשטחים, נהפוך למצורעים בזירה הבינלאומית, כפי שהיתה דרום אפריקה בשנות ה 70 וה 80." לא, זה לא המסר. זה היפוך של סיבה ומסובב. המסר הוא שאם לא נפסיק את מדיניות האפרטהייד "לכאורה" בשטחים,נהפך ללא מוסריים כפי שהיתה דרום אפריקה בשנות ה 70 וה-80, ולכן ראוי להפסיק את המדיניות הלא מוסרית (ולכן, יש אומרים, ראוי להפוך את ישראל למצורעת, כמו שהפכו את דרום אפריקה).
  • "הפרדה זו נובעת משיקולי ביטחון (אולי מופרזים לעתים) ולא מתוך תפישת עולם גזענית" מעניין לציין ש"שיקולי הביטחון" האלה מקבילים לחלוטין לחלוקה הגזעית, מעניין שבשנות השבעים והשמונים, כשלא היו "שיקולי הביטחון"היתה אפליה בוטה לא פחות, מעניין ששיקולי הביטחון האלה תקפים גם לאזרחים ישראלים שלא מהווים שום "סיכון ביטחוני" (אבל לא שייכים לגזע הלא נכון) בזמן שאזרחים ישראלים שמהווים "סיכון ביטחוני" (ושייכים לגזע הנכון) לא מופלים לרעה. אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה כנראה "שיקולי ביטחון".
  • "לפי גרסת השמאל, דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד היתה מקום שנורא לחיות בו לא רק לאוכלוסייה השחורה אלא גם לציבור הלבן, ואילו היום מדובר בגן עדן עלי אדמות." אני לא מכיר כזאת גרסא. להפך, אני חושב שאין אדם אחד בשמאל שמטיל ספק שאם לא מתחזבים ביסורי מצפון די מגניב לחיות עם עבדים.
  • "נכון שבשנות ה 80 דרום אפריקה הוחרמה על ידי רוב המדינות, מה שהפך את הדרכון הדרום אפריקאי לנייר חסר תועלת, אבל רמת החיים של דרום אפריקאים לבנים דווקא היתה אז גבוהה למדי." זה אמנם נכון, גם רמת חייהם של הלבנים בדרום ארצות הברית "היתה גבוהה למדי" ובכלל, עבדים משפרים את רמת חייהם של המעבידים, אבל החרם על דרום אפריקה לא היה רק חרם דיפלומטי וספורטיבי, אלא בעיקר כלכלי, וזה, החרם הכלכלי, הוא כנראה מה ששבר את המשטר הבורי (שכזכור, בחר לבטל את האפרטהייד).דרום אפריקה היא מדינה עשירה במשאבים, והעולם בזמנן היה חצוי בין שתי מעצמות (וברגע שהפסיק להיות חצוי, האפרטהייד נפל). ישראל היא מדינה דלה במשאבים ועיקר ההכנסות שלה הן מיצוא, והעולם היום כבר (עדיין?) לא חצוי. לכן, הירידה הצפויה של רמת חייו של הישראלי הממוצע בעקבות חרם כזה תהיה גבוהה בהרבה, לא רק שלא נוכל לסוע לטיול ביוון, לא יהיה לנו כסף לטיסה לשם.
  • "האם הרווחים הסמליים הללו היו שווים את ביטול האפרטהייד? מנקודת מבט פרקטית של דרום אפריקאי לבן ממוצע, ביטול האפרטהייד נראה בדיעבד כעסקה מפוקפקת." טוב, את זה אפשר היה לדעת מראש, אני מניח שמי שהיה מסתובב בגרמניה עשור אחרי נפילת הרייך היה מסיק ש"מנקודת מבט פרקטית של גרמני ממוצע, נפילת הרייך נראה בדיעבד כעסקה מפוקפקת" . בכל זאת, אני שמח על זה שהיו אנשים שלא הקשיבו לחצרונים שהיו במדינות הברית, ובכל זאת עשו את מה שראוי היה לעשות.

bw.jpeg

ובכל זאת, יש משהו במה שפרופ' חצרוני אומר. מאז נפילת האפרטהייד דרום אפריקה נמצאת במצב של נפילה חופשית. מאז ביטול האפרטהייד הפשע, העוני, הסמים, האיידס והשחיתות מכים בתושבי דרום אפריקה ללא רחם. וגם על זה ראוי לציין כמה נקודות:

  • דרום אפריקה החדשה היא כשלונה של הדמוקרטיה הפורמלית. נכון שיש שם בחירות חופשיות, ושהשלטון נבחר על ידי רוב הציבור. אז מה? למעשה זומה מזכיר את אידי אמין הרבה יותר מאשר מנדלה.  אם אנחנו מדברים על דמוקרטיה כעל שיטת שלטון רצויה, ברור שאין לדמוקרטיה הפורמלית כמו שהיא ממומשת בדרום אפריקה היום מה להציע לנו.
  • דרום אפריקה החדשה היא עוד כשלון של הפרא האציל. שנים מלמדים אותנו דוברי ה"שמאל" שכל הבעיות בעולם נובעות מהמעורבות של האדם הלבן בסדר הטבעי הטהור של בני האדם הכהים.  כל פעם שאדם לא לבן עושה משהו רע, יש מי שמחפש את הלבן שאשם. זאת גישה גזענית ומתנשאת. לאנשים כהים יש את אותה יכולת לפשל כמו אנשים לבנים.כשאנשים כהים פושעים, צריך להאשים אותם, ולא לחפש את הלבנים שעומדים מאחוריהם. דרום אפריקה לא נמצאת במצב המחורבן שהיא נמצאת בגלל שלטון הבורים (או הבריטים, או ההולנדים), אלא בגלל שלטון הזולו הנבחר. על מנת שדרום אפריקה תשפר את מצבה, היא צריכה, אזרחיה צריכים, לקחת את עצמה בידיים. לדרום אפריקה יש מספיק משאבים ותשתיות להוביל את הכלכלה העולמית, אבל למעשה היא לא מצליחה להוביל אפילו את הכלכלה האפריקאית.
  • ההגירה הלבנה מדרום אפריקה היא טבעית. אנשים לא אוהבים לחיות במקום בו רע להם. הנסיון להחליף תחושת זהות בלחם, רדיפת "ביטחון" בחירות ופטריוטיזם בצדק לא הצליח גם בדרום אפריקה. עוד שיעור מעניין שכדאי ללמוד
  • כדאי לישראלים להתחיל להתמודד עם שאלת "היום שאחרי" כבר היום, ולא לחכות לנפילת השלטון בשטחים. גם אם השלטון הישראלי בשטחים יהיה באמת נצחי, ואני מכיר מעט מאד מוסדות היסטוריים שאפשר להגיד עליהם שהם נצחיים, לא יקרה כלום למי שיתכונן, אבל במקרה והשלטון הישראלי בשטחים בכל זאת יקרוס, כדאי שיהיה לנו תוכנית, על מנת שלא נמצא את עצמנו תקועים בדרום אפריקה חדשה. אפשר לנסות לדאוג שהפלשתינאים ישכילו להתנהג באופן רציונלי יותר מהדרום אפריקאים, אפשר לנסות לדאוג לכך שיהיה מצב בו אפשר יהיה לקיים מדינה ישראלית בצד המדינה הפלשתינאית. אבל להתעלם מהאפשרות שזה יקרה? להמשיך לבנות עוד התנחלויות? להקים אוניברסיטה במרכז ארץ הזולו? זה הרי מנוגד לחלוטין מהמסקנה ההיסטורית אותה מנסה פרופ' חצרוני ללמד אותנו.

בית ספר לדמוקרטים


 כולם רוצים לחיות בדמוקרטיה. אפילו המדינה הכי פחות דמוקרטית בעולם קוראת לעצמה "רפובליקה דמוקרטית עממית". הבעיה היא שבשביל דמוקרטיה צריך לתת לאנשים חירות, וחירות, להבדיל מדמוקרטיה, היא מצרך הרבה פחות מבוקש. בכל מה שנוגע לחירות אפשר לחלק את המין האנושי לארבע:

  • האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
  • האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
  • האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
  • האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.

בשביל שחברה תקיים דמוקרטיה היא צריכה שהאנשים מהסוג הראשון יהיו רבים וחזקים משאר האנשים (זה תנאי הכרחי, לא מספיק). מתברר שמספר בני האדם מהסוג הראשון נמוך למדי. מעניין לציין שיש חברות שבהם התנאי הזה כן מתקיים, ורובן באמת דמוקרטיות, ויש מדינות בהן התנאי הזה לא מתקיים, והן כצפוי לא דמוקרטיות. אפשר היה לצפות שרק התצפית הזאת תשכנע את האנשים שרוצים בדמוקרטיה לאהוב את החירות, אבל לצערינו זה לא קורה. מה גורם לחברות מסויימות לאמץ את החירות, ולחברות אחרות לשלול אותה על הסף? מה גורם לאנשים מסויימים להיות כל כך אדישים לחירותם שלהם עצמם ולחירותם של אחרים?

בשביל לענות על השאלות האלה אפשר לבדוק את החברות שהצליחו לייצר דמוקרטיה. אם נבדוק מה מבדיל אותן ממדינות אחרות נוכל אולי לכתוב כמה כללים פשוטים של "עשה" ו"על תעשה" שדיקטטור שרוצה (כמו כולם) להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יוכל לאמץ וכך להפוך את מדינתו לדמוקרטיה.בשביל לעשות את זה צריך קודם כל להחליט איזה מדינות הן דמוקרטיות מוצלחות ואיזה לא. למזלנו, האקונומיסט עשה את זה בשבילינו. רשימת הדמוקרטיות קצרה להפליא, 30 מדינות:  שוודיה, נורווגיה, איסלנד, הולנד, דנמרק, פינלנד, ניו זילנד, שוויץ, לוקסנבורג, אוסטרליה, קנדה, אירלנד, גרמניה, אוסטריה, ספרד, מאלטה , יפן, ארה"ב, צ'כיה, בלגיה, הממלכה המאוחדת, יוון (מעניין אם היא תשאר ברשימה), אורוגוואי, צרפת, פורטוגל, מאוריציוס, קוסטה ריקה, דרום קוריאה, איטליה וסלובניה. סה"כ יש לנו קצת פחות ממליארד אנשים (מתוך כמעט 7 בעולם). ומכאן אפשר לגזור כמה כללים פשוטים:

  • לפי עשרת השפות הפופולריות מספר דוברי האנגלית קטן באופן די משמעותי ממספר התושבים במדינות דמוקרטיות דוברות אנגלית (ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, הממלכה המאוחדת, אירלנד ומאוריציוס). לכן, הכלל הראשון הוא: אלץ את תושביך לדבר באנגלית. במידה ואי אפשר למלא את הכלל הזה, עבור ליפנית (עם מספר כמעט זהה של דוברים וחיים במדינות דמוקרטיות). עדיפות שלישית היא הגרמנית שהיא שפה פופולרית שכמעט כל דובריה חיים במדינות דמוקרטיות.
  • ממיקומן הגיאוגרפי של הדמוקרטיות השונות אפשר להסיק את הכלל השני: התרחק מקו המשווה. למעשה, המדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-35 מעלות (צפונה) היא קוסטה ריקה (על 4 מליון תושביה), והמדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-25 מעלות (דרומה) היא מאוריציוס. אגב, אם אתה כבר מעביר את המיקום של המדינה שלך, כדאי לך להתמקד בצפון מערב אירופה או צפון אמריקה. בכל מקרה, על תתקרב לאפריקה, מרכז אסיה או המזרח התיכון.
  • כשבודקים את מבנה הגילאים של המדינות השונות מקבלים את הכלל השלישי: הפטר מהילדים. הפלות, אמצעי מניעה, ייצוא לשחקנים הוליוודים, קניבליזם, הפרדה מוחלטת בין המינים, מיסוי על מבחנות… כל האמצעים כשרים.
  • בדיקה קצרה תגלה לנו שבראש הדמוקרטיות עומד מספר חריג של נשים: המלכה ביאטריס, מרגרט השניה, טריה הלונן, אליזבט השניה, דוריס לות'ארד, מארי מקאליס, אנגלה מארקל ולאורה צ'ינצ'ייה.לכן, הכלל הרביעי הוא: המלך מלכה או נשיאה. במידה ואתה זכר, מנה את האישה לתפקיד סימלי בלבד (כמו מרבית הנשים ברשימה) כך שהיא לא תפריע לך בדמוקרטיזציה של מדינתך.
  • עיון בהיסטוריה של 30 המדינות שלנו תגלה לנו שיותר ממחציתן היו תחת שלטון נאצי (ישיר או עקיף) במהלך מלחמת העולם השניה. ומכאן נגזור את הכלל החמישי: הכבש על ידי היטלר. אם אתה רואה איזה היטלר בסביבה, דאג שהוא ישתלט לך על המדינה או יכבוש אותה. על תתן להזדמנות הזאת לעבור לידך.
  • בדיקה ברשימת המדינות לפי צריכת אנרגיה לאדם תביא לכלל האחרון: בזבז אנרגיה. אם לא הצלחת לעבור לצפון אירופה הפעל מזגנים, אם הצלחת, הפעל חימום. כנראה שבלי זה לעולם לא תוכל להפוך את מדינתך האהובה לדמוקרטיה…

זהו, שישה כללים פשוטים שבוודאי יעזרו לכל דיקטטור להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יציבה.

חסל?


לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו. מדיניות החיסולים של ישראל היא מדיניות כושלת. לא מדובר רק בפעולה כושלת אחת או שתיים, מדובר במדיניות שכל כולה כשלון, ושלא יכולה שלא להכשל. ההגיון של מפעילי המדיניות הזאת מתפוצץ להם (ולנו) פעם אחרי פעם בפרצוף. למעשה קשה להגדיר אותה כמשהו אחר מאשר חוסר מחשבה קדימה. לא מדובר רק בגניבה ההשערוריתית (לכאורה) של זהויות אזרחי המדינה (דבר שבפני עצמו צריך להיות עילה לא רק לפיטורים אלא גם למשפט פלילי בכל מדינה שזוכרת מי הוא הציבור ומי הם משרתיו), לא רק בזיוף דרכונים של מדינות ידידותיות (לכאורה) בניגוד להבטחות מפורשות של מנהיגי המדינה ולא רק בהפרת האמון (לכאורה) בין פקיד הגבולות לנכנס לארץ. מדובר בכשלון גם ברמה המוסרית, גם בהפרת של עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר וגם בפעולות שלא מסייעות בדבר למטרתן המוצהרת, לא לניטרול רוצחים ולא להתרעה של רוצחים עתידיים.

מוסרית – מדינות לא אמורות לשלול את חייו של אף אדם. מדינות קיימות על מנת לשמור על זכויותיהם המולדות של בני האדם, והזכות הבסיסית מכולן היא הזכות לחיים. מדינה שהורגת בני אדם אחרים היא מדינה שמועלת בתפקידה. אמנם לפעולות של מדינות יכולות להיות השלכות על חייהם של אנשים (כמו, נגיד, במלחמה), אבל זה ממש לא אותו הדבר.

מבחינת הצדק – כשמדינה שוללת את זכויותיו של אדם היא אמורה לעשות את זה אחרי משפט פומבי בו הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר ובו היתה לאדם את היכולת לענות למאשימיו. את ההחלטה לא מקבלים פקידי ממשלה אלא שופטים בלתי תלויים. זה – משפט צודק – הוא הבסיס של הדמוקרטיה. וכל שלב בשלבים האלה חשוב ועקרוני. אני לא רוצה לחיות במדינה שפקידיה יכולים להחליט להרוג אותי או לשלול את חירותי על סמך מודיעין מפוקפק או על סמך נוחות פוליטית. לבחירה הזאת יש מחיר ברור, "אנשים רעים" יחיו ללא עונש. ובאמת בדמוקרטיות "אנשים רעים", פושעים ומנוולים, חיים את חייהם ללא עונש. לרוב אפילו חיים טובים. זה מחיר החיים בחברה חופשית, ולמי שלא רוצה לשלם אותו, הייתי מזכיר שבדקטטורה לא רק שה"רעים" לא משלמים על רשעותם, אלא שהם לרוב השליטים שמחליטים על העונשים לשאר.

לגבי ניטרול המחוסל – חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, למשל, באמת ניטרל אותו. אל-מבחוח רצח את סעדון וסספורטס (שניהם היו חיילים, אגב) כשהיה בן 29, ונרצח בגיל 50. אין ספק שרוצח בגיל 50 הוא הסכנה הגדולה ביותר לכוחות הביטחון הישראלים, ושעשרות הדולרים (וניטרולם של 11 סוכני מוסד פעילים, לכאורה) שנשפכו על חיסולו של מחבל זקן מסייע בביטחונו של כל ישראלי באשר הוא. בשנים האחרונות עסק אל-מבחוח בהברחת נשק ומחבלים , אין ספק שהחמאס יתקשה במציאת מבריחים אחרים.
לגבי ההתרעה – האמנם רוצחים עתידיים מפחדים מחיסולים ישראלים? האם אנחנו רואים מגמה של פחות ופחות נסיונות רצח של ישראלים במהלך השנים? גם כשהטרור הפלשתיני הונע מאידיאולוגיות רציונליות לכאורה (כמו לאומנות וקומניזם), לא היתה שום ירידה בטרור, ואי אפשר היה להגיד שהפלשתינאים מפחדים או פחדו לעסוק בטרור ובפשע. אם כבר, המגמה הברורה היא הפוכה, הטרור לא רק שלא ירד, אלא עלה. והיום, כשהאידיאולוגיה העיקרית שמניע את הטרור היא דתית, כשטרוריסטים רוצים למות על מנת לקבל את הענבים שלהם (מעניין אם יש כאן סיבתיות), אז ברור שהחיסולים לא באמת ירתיעו את הרוצחים העתידיים. והעובדות, כמובן, מתיישבות עם ההגיון הפשוט.

שואל איתי לנסברג בהתממות מטופשת, מה היו עושים הבריטים אם היה מדובר בסרג'נטים בריטים. כי, כידוע לכל, הבריטים דאגו לחסל את כל השותפים לרציחתם של מרווין פייס וקליפורד מרטין. ובכל זאת, ברצינות, ישראל היא לא המדינה הראשונה בעולם שנתקלת בטרור ובפשע. מדינות הגונות מביאות את הפושעים למשפט. רק הישראלים מרשים לעצמם להתעלם מההגיון והצדק, לקרוץ אחד לשני, ואחר כך להתפלא ששאר העולם לא קונה את הקריצות האלה.

קריקט עם פרו וניידר


נגיד שיש לנו שלוש שיטות בחירות אפשריות:

  • בחירות איזוריות בהן המנצח לוקח את הכל – ז"א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר במועמד אחד, והמועמד שקיבל הכי הרבה הקולות (גם אם מדובר ב-30% מהקולות, כל זמן שאף אחד מהמועמדים האחרים לא קיבל יותר) מקבל את הכסא, והשאר לא מקבלים כלום.
  • בחירות איזוריות עם קול אלטרנטיבי – ז"א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות, סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל יותר מחצי מהבוחרים, הוא מקבל את הכיסא (והשאר לא מקבלים כלום) אם אף אחד מהם לא קיבל יותר מחצי, מוחקים מהרשימה את מי שקיבל הכי מעט קולות, ומתייחסים למצביעים שלו כאילו הצביעו לעדיפות השניה שלהם כאל העדיפות הראשונה, וחוזרים לספירת הקולות…
  • בחירות איזוריות עם קולות עוברים – ז"א לכל איזור יש כמה כסאות בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות. מחשבים מהו הגודל של מנדט (מספר הקולות שמספיק לתת למועמד כסא בכנסת). סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל מנדט או יותר מהקולות הוא מקבל כיסא, ואת שאר הקולות שלו מעבירים באופן פרופורציונלי לעדיפות השניה. אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל יותר ממנדט, הקולות של המועמד שקיבל הכי מעט קולות עוברים לעדיפות השניה, והמועמד יוצא מהמשחק. וכך הלאה עד שכל הכסאות התמלאו.

לכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות ברורים למדי, הן משפיעות על הפוליטיקה, הפוליטיקאים הנבחרים, המשילות, הייצוגיות, הקשר בין הבוחר לנבחר ועוד… אבל כרגע נתעלם מזה. נגיד שיש לנו גם שלוש מפלגות, לשלושתן יש אידיאולוגיה מובהקת, מנהיגות ברורה, מטרות ידועות ועוד, אבל גם מזה נתעלם, נגיד שכל מה שאנחנו יודעים עליהן זה התוצאות בסקרים. נגיד שהסקרים די אחידים ברוב האיזורים, למפלגה אחת יש 40%, לשניה יש 30% ולשלישית יש 20%. נגיד גם שתומכי המפלגה השלישית נוטים להעדיף את השניה על הראשונה. וזהו.

אם זה כל מה שידוע לנו, איזה שיטת בחירות נעדיף? ברור שמנהיגי המפלגה הראשונה יעדיפו את השיטה הראשונה (שתתן להם את הרוב) מנהיגי המפלגה השניה יעדיפו את השיטה השניה (בגלל שהם מניחים שחברי המפלגה השלישית יעדיפו אותם) ושמנהיגי המפלגה השלישית יעדיפו את השיטה השלישית (בגלל שככה הם יקבלו כסאות אמיתיים ולא רק סימפטיה).

מדהים לגלות שבאמת, בהנתן תוצאות כאלה בסקרים, זה מה שהמפלגות בוחרות, וכמובן שכולן בוחרות בהן מסיבות אידיאולוגיות טהורות לחלוטין. בלי קשר לעובדה שבמקרה זאת השיטה שתמקסם את הכח הפוליטי שלהן. (בכלל כנראה שרק במדינה שהמציאה את המושג פייר פליי אפשר להציע ברצינות לשנות שיטת בחירות שעבדה מאתיים שנה באמצע מערכת הבחירות).

ניאו-ציונות – מאפייניה של דת חדשה?


רגע קצר של סמנטיקה. התנועה הציונית ההיסטורית לא היתה תנועה אידיאולוגית, חבריה באו מהרבה אידיאולוגיות שונות וסותרות. היא גם לא היתה תנועה דתית, חלק מחבירה היו יהודים אורתוסוקסים, אחרים היו חילוניים ורפורמים. התנועה הציונית היתה קואליציה פוליטית. למרות הרקע האידיאולוגיה השונה של חבריה, כולם התאחדו על מנת לקדם את אותה מטרה, הקמת מדינה יהודית עצמאית. המטרה הזאת מומשה במאי 1948, וכמו כל קואליציה פוליטית שמגשימה את מטרותיה (או שנכשלת בלהשיג את מטרותיה) חברי התנועה התפזרו לקואליציות פוליטיות אחרות. מאז, בעצם, אין ממש משמעות בת זמננו לזיהויו של אדם כציוני (או כאנטיציוני). ובכל זאת, פעם אחרי פעם, אנחנו שומעים על הציונות כתנועה פוליטית שעדיין קיימת ופועלת. לדעתי, אפשר בעצם לדבר על תנועה חדשה, שקוראת לעצמה ציונות, ורואה את עצמה כממשיכה של הציונות ההיסטורית, אבל אין לה שום דבר עם הציונות ההיסטורית (ולמעשה, כמו שנראה, מדובר בתנועה שלפני 80 שנה היתה יכולה להקרא אנטי-ציונית). לצורך העניין, נקרא לתנועה הזאת "ניאוציונות".

מבט קצר על מאפייניה של התנועה יגלה שלא מדובר על קואליציה פוליטית. אין לניאוציונים שום מטרה פוליטית משותפת. יותר מזה, לא מדובר על אידיאולוגיה סדורה, כמו הציונות ההיסטורית, גם בתנועה הזאת חברים אנשים בעלי אידיאולוגיה שונה לחלוטין. מצד שני, אני אנסה להראות כאן שיותר ויותר המאפיינים של הניאוציונות, הם מאפיינים של דת. אמנם דת שנמצאת בשלב מאד מוקדם, ללא דוגמה (במובן של dogma אני לא הולך לנסות לנקד) מסודרת אבל בכל זאת, דת. והמאפיינים הם:

אביב גפן – ע"ע בר רפאלי.

אושוויץ – מקום קדוש. המקום אליו עולים לרגל הניאוציונים. יש הטוענים שיש דמיון בין מכה (ממנה גורש מוחמד, ואליה מצווים המוסלמים לעלות לרגל) לאושוויץ. מצד שני, יש המזכירים שקיים דמיון בין היסטורית, מחנה ההשמדה הגדול הוא המקום בו מתממשת הדואליות של השואה (ע"ע) המקום בו הרגו את היהודים והחיו את הניאוציונים.

אישה – כחצי מהאוכלוסיה האנושית. מאופיינת על ידי המחסור בגורגרת והנוכחות של רחם. כמו רוב הדתות, גם הניאוציונות רואה בנשים יצורים נחותים. לא ברור אם זה בגלל הרחם או הגורגרת. הנשים מוגבלות ביכולתן להתקדם בצה"ל (ע"ע), מגוייסות מראש לתפקידים חשובים פחות ולתקופה קצרה יותר. הנשים פסולות מלקיחת חלק פעיל בהנהגה החילונית של המדינה (וכשהן לוקחות, העם נענש – ע"ע יום כיפור). עיקר תפקידן של הנשים הוא, כנראה, לייצר קורבנות עתידיים (ע"ע קורבן) ולתרום ל-HASBARA (ע"ע).

אל – האל הניאוציוני הוא בעצם שני אלים, האל הטוב והאל הרע, שנמצאים במאבק אין סופי בו הניאוציונים הם חייליו של האל הטוב, וה"אנטישמים" (ע"ע) הם חייליו (שלא מבחירה) של האל הרע. שני האלים נוהגים, מסיבה לא ברורה לחלוטין, להתאכזר ללוחמיהם. עד היום לא ברור מה הופך את האל הטוב לטוב, ואת האל הרע לרע.

אמריקאים "אנטישמים" (ע"ע) ברובם, אם כי חלקם, אלא ששונאים יהודים, נחשבים כניאוציונים.

אנגלים – ע"ע "אנטישמים".

"אנטישמיות" – האנטישמיות (בלי מרכאות), שנאת היהודים (ע"ע), היא תופעה מוכרת ועתיקה. שילוב מוכר של נסיון דוגמתיות נוצרית, שנאת הזר והאחר, וכל מיני תיאוריות קונספירציה. ה"אנטישמיות", להבדיל, היא הסיבה וההסבר לכמעט כל ההתרחשויות בעולם (לפחות אלה שהם מעשי ידי אדם). הניאוציונות לא מבדילה בין האנטישמיות ל"אנטישמיות" ורואה את האנטישמיות כעוד ביטוי של "אנטישמיות" כמו ה"אנטישמיות החדשה" (ע"ע). "אנטישמיות" הוא מעין וירוס מרושע שמשתלט על בני אדם ומונע מהם לממש את רצונם את חופשי. רצונו החופשי של האדם הוא להיות ניאוציוני, וכל מי שאיננו ניאוציוני, איננו ניאוציוני בגלל ה"אנטישמיות". ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתוארת על ידי הניאוציונים, היא מאבק בין ה"אנטישמיות" ל"ציונות" (שהיא הניאוציונות, אבל, כאמור, נקראת על ידי הניאוציונים כציונות) בצירוף של אסונות אקראיים (ע"ע פאניקה) ששולח האל (ע"ע) מידי פעם. מאבק אפי בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. מאבק בה כל אדם שייך באופן חד משמעי למחנה הטובים או הרעים. הדרך היחידה להלחם ב"אנטישמיות" היא "HASBARA" (ע"ע). ה"אנטישמיות" שולטת, היום, בכמעט כל העולם. החלק ה"אנטישמי" בעולם נמצא במעמד דומה לדאר אל-חרב המוסלמי, החברים בו, אפילו הניאוציונים שבהם, הם בגדר פושעים "אנטישמים", וכל יחס הגון למדינות ה"אנטישמיות" הוא תוצר של הכרח בלבד. מסיבות לא ברורות, חלק מ"האנטישמים" מנסים להסתיר את ה"אנטישמיות" שלהם, אבל הוגי הניאוציונות מסוגלים להבדיל בין "אנטישמי" שמתחפש ל"ניאוציוני" ל"ניאוציוני".

אנטישמיות חדשה – כחלק מהדואליזם (ע"ע), כל מעשה אנושי יכול להיות ניאוציוני או "אנטישמי" (ע"ע). לאוסף הביקורות על ישראל שאינן ניאוציוניות, ולכן "אנטישמיות", קוראים הניאוציונים: "אנטישמיות חדשה".לכן, האנטישמיות החדשה היא "אנטישמיות".

ביטחון – המצב בו ציבור המאמינים מצוי בפאניקה (ע"ע) מוחלטת.

בר רפאלי – המפלצת המיתולוגית שמעודדת השתמטות (ע"ע). נוהגת ללבוש את גופה של אשה נאה, אם כי יש עדויות שהיא לובשת גופות של גברים. כפי הנראה מבט קצר בבר רפאלי גורם לקורבן הפוטנציאלי לההפך לגוש אבן, ולכן לא לממש את פוטנציאל הקורבנות (ע"ע קורבן) שבו, ולגרום לשבט כולו להענש. מומחים מעריכים שהבר רפאלי היא בעצם ההתגלמות הניאוציונית של אוסף מיתוסים יווניים. ידוע גם בשמות כמו: "אביב גפן" (ע"ע), "עיברי לידר" (ע"ע) ועוד.

גרמנים – עושי דברו של האל. ידידי ה"ניאוציונים". תפקידם בשואה (ע"ע) היה זהה לתפקיד הרומאים בצליבתו של ישו – לחשוף את ה"אנטישמיות" של כל ה"אנטישמים" (ע"ע) ולהזהיר את השאר מפני הסכנה שבשאננות (ע"ע).

דואליזם– כל מעשה, אדם , או מאורע בעולם הניאוציוני הוא ניאוציוני או "אנטישמי" (ע"ע) ולכן, כל מה שאיננו ניאוציוני הוא "אנטישמי".

דמוקרטיה – שיטת שלטון שהומצאה על ידי ה"אנטישמים" (ע"ע) ולכן היא פסולה לחלוטין (להבדיל מ"דמוקרטיה" ע"ע)

"דמוקרטיה" – מיוונית דמוס זה האוכלוסיה (או האנשים) וקרטיה זה שלטון. בגלל שיוונית היא שפה "אנטישמית" (ע"ע) הניאוציונים מתרגים דרך צד ג', במקרה זה אנגלית. באנגלית אנשים ועם זה אותה המילה (people) וכך הפכה הדמוקרטיה ל"דמוקרטיה", ושלטון האוכלוסיה הפך לשלטון העם. העם, בה' הידיעה, הוא כמובן העם היהודי (ע"ע), ושיטת הממשל ה"דמוקרטית" היא שלטונו של העם היהודי. העם היהודי לדורותיו. לכן, שיטת השלטון ה"דמוקרטית", השיטה המומלצת על פי הניאוציונות, מחייבת את מקבל ההחלטות לדעת מה דעתו של העם היהודי. למזלו, מיטב ההוגים הניאוציונים הצליחו לפתח שיטה מיוחדת וסודית לקריאת מחשבות של עם לדורותיו, ולכן כל מה שמקבל ההחלטות צריך לעשות זה לשאול אותם. מעניין לציין שבאופן מקרי לחלוטין דעתו של העם לדורותיו היא תמיד הדעה של ההוגה-קורא-המחשבות, ושיש, מסיבה לא ברורה לחלוטין (ע"ע הגיון) הוגים שונים שקוראים מחשבות שונות בוודאות זהה.

הגיון – קל לראות שיש הרבה סתירות במחשבה הניאוציונית. יש לזה שלוש סיבות. חלקן נובע מהעובדה שמדובר במספר הוגים שונים, ועדיין לא הוקם המוסד שאמור להכריע בין ההוגים. סיבה נוספת היא העובדה שחלק מההוגים הניאוציונים הגיעו לרמת שכנוע עצמי כל כך גבוהה שהם לא מסוגלים לזהות את הסטירה העצמית. אבל, למעשה, אפשר לראות שחלק לא קטן מהניאוציונים מודע לסתירה העצמית בדעותיו. כפי הנראה, הניאוציונות מחזיקה בדעה (שנזנחה על ידי הכנסייה הנוצרית לפני איזה אלף שנה) שהאל (ע"ע) יכול לשנות את חוקי ההגיון.

HASBARA – התהליך הפלאי שהופך "אנטישמי" (ע"ע) לניאוציוני נקרא HASBARA. מקורותיו האתימולוגים של המושג לא ברורים כלל, יש טענות שהוא בא מהמלה היוונית הסברוס (שהוא פרח אדמדם שמשנה את צבעו לצהוב) ויש הטוענים שהוא קרוי על שם הספר הסיני הא-סאב-רא (שמספר על ילד שהפך לדרקון).גם משמעותו הנוכחית של המושג בעיני הניאוציונים לא ברורה עד סופה. כפי הנראה מדובר בתהליך מופלא שבעזרתו אמור האדם לנצח את החיידק ה"אנטישמי" שהשתלט עליו. מעניין לציין שעל מנת לקדם את תהליך ה-HASBARA, מאמינים הניאוציונים שיש לתרגם לאנגלית מאמרים דביליים במיוחד שנכתבים בעברית ולנאום נאומים משמימים במבטא בוסטוני. כפי הנראה הניאו ציונים חוששים מהתהליך ההפוך לHASBARA – קריא הפיכתו של אדם ל"אנטישמי". על מנת להלחם בתהליך ההפוך, מאמינים הניאוציונים, יש להעמיק את מאמצי הHASBARA, ולתרגם עוד ועוד מאמרים מטומטמים לאנגלית.

העם היהודי – ע"ע יהודים.

השואה – ללא ספק האירוע החשוב ביותר בהיסטוריציזם הניאוציוני. השואה היא הנצחון הארעי של ה"אנטישמיות" (ע"ע) על הניאוציונות. מצד שני, ובאופן שלא סותר את הצד הראשון, משום שסתירה לא קיימת בהגיון (ע"ע) הניאוציוני, השואה מהווה גם את נצחון הגדול של הניאוציונות על ה"אנטישמיות". בכלל, אין לראות את השואה כעוד חלק מההיסטוריה האנושית, אפילו לא בגרסתה הדטרמיניסטית של הניאוציונים, אלא כמאבק מיתי בין האל לשטן. ע"ע פאניקה.

הרצל, בנימין זאב (תיאודור) – קדוש ניאוציוני (שדעותיו היו מוקעות היום כמינות"אנטישמיות" (ע"ע)).

השתמטות – בגלל האופי הקולקטיבי של הדת הניאוציונית, קורבן (ע"ע) פוטנציאלי שלא מקריב פוגע בשבט כולו. לתופעה של קורבנות פוטנציאלים בוחרים שלא לממש את הפוטנציאל קוראים השתמטות. למרות שעל פי חוק קורבנות פוטנציאלים לא בוחרים אם לממש או לא לממש את הפוטנציאל, ולכן השתמטות היא תופעה הגיונית פחות מנפילת השמיים, המאמינים בניאוציונות חוששים מההשתמטות (ומאמינים בקיומה) אף יותר משהגאלים חששו מנפילת השמיים. המלחמה בהשתמטות כוללת מלחמה בחוסר המוטיבציה (ע"ע), מלחמה בבר רפאלי (ע"ע) ומלחמה ב"אנטישמיות" (ע"ע) ובכניסה לפאניקה (ע"ע).

חוסר-מוטיבציה – התחושה של חלק מהקורבנות (ע"ע) הפוטנציאלים שהקורבן שלהם מיותר נקראת "חוסר מוטיבציה". האמונה הניאוציונית גורסת שחוסר-מוטיבציה מוביל להשתמטות (ע"ע).

חירות – 1. מפלגה היסטורית. 2. ערך "אנטישמי" (ע"ע).

טורקים – ע"ע "אנטישמים" .

יהודים – לפי הניאוציונות, העם היהודי (בקיצור, העם) נמצא מעל ההיסטוריה. ככזה, קיומו לא מציית לחוקי ההגיון (ע"ע) או הסבירות. מאחר שכל תהליך היסטורי הוא תוצאה של "אנטישמיות" (ע"ע), תהליכים שמתרחשים על עמים אחרים לא יתרחשו על היהודים. אמנם יש יהודים "אנטישמים" אבל מרבית היהודים הם ניאוציונים, כנראה בגלל חסינות ביולוגית של הגזע היהודי בפני הוירוס ה"אנטישמי" (מעיין לציין שלמרות הקרבה הגנטית, תופעה שונה לחלוטין מתרחשת אצל הערבים (ע"ע)). ראוי לציין שבעוד שאנטישמיות (בלי מרכאות) היא שנאת היהודים, ל"אנטישמיות" אין קשר הכרחי ליהודים, ולא מעט מהטקסטים הניאוציונים מכילים אנטישמיות מובהקת (שאיננה "אנטישמיות" מאחר והיא לא מתנגדת לניאוציונות).

יום הזכרון להשואה ולגבורה – חג ומועד – החג החשוב ביותר, חל מידי שנה בתאריך אקראי בניסן. בחד זה נוהגים הניאוציונים לשיר שירים ניאוציונים להשבע למלחמה נצחית ב"אנטישמיות" (ע"ע), וללבוש בגדים לבנים. כפי הנראה,חל לזכר השואה (ע"ע) בתאריך קרוב לתאריך של מרד גטו ורשה.

יום הכיפורים – חג ומועד – החג השני בחשיבותו. חל מידי שנה בעשירי לתשרי. קרוי על שמה של מלחמת יום הכיפורים (ע"ע). קיימת סברה שהחג חל בתאריך של חג יהודי קדום יותר בעל שם דומה. בחג זה נוהגים הניאוציונים לסוע באופניים, לראות סרטי DVD, להמנע מנסיעות ברכב ממונע, מעשיית רעש או מארוחות שחיתות. כפי הנראה לזכר ההפסד בHASBARA (ע"ע).

יום כיפור – מלחמה – כנראה האירוע השני בחשיבותו בהיסטוריציזם הניאוציונית. הניאוציונות רואה את המלחמה כחטא ועונשו. החטא הוא בחירתה של גולדה מאיר לראשות הממשלה. שלוש חטאים היו למאיר, היותה אישה (ע"ע), אמירתה על בוגרי צה"ל (ע"ע) שהם לא נחמדים, והשאננות (ע"ע). לא ברור מי מכל החטאים הללו הוא החמור יותר. העונש הוא כשלון הHASBARA (ע"ע), והשתלטות ה"אנטישמיות"(ע"ע) על העולם. אפשר לראות כאן את תפיסת החטא והעונש האופיינית לניאוציונים. העונש לא בא בעולם הבא, אלא בעולם הנוכחי, והענישה (והחטא) איננו אינדיבידואלי, אלא קולקטיבי. עם הציבור שקיבל על עצמו את הניאוציונות לא יהיה נאמן לערכי הדת וכוהניו, הוא, הציבור, יסבול. תיאור דומה קיים גם עבור השואה (ע"ע), שם החטא היה קיומו של הבונד, והעונש היה אושוויץ (ע"ע). ע"ע פאניקה.

מדינת ישראל – המטרה של הציונות היא בסך הכל כלי בידי הניאוציונות. הניאוציונים משתמשים במדינת ישראל לקדם את מטרותיהם – הקורבן (ע"ע) הHASBARA (ע"ע), הביטחון (ע"ע), המלחמה ב"אנטישמיות" (ע"ע) וקיומו של מסדר הכהונה הראשי – צה"ל (ע"ע).

סכנה קיומית – הסכנה היחידה שראוי להתייחס אליה. פוליטיקאים שמנסים לקבל את תמיכת הניאוציונים על מנת להאבק בסכנות (עם או בלי מרכאות) שאינן קיומיות (סמים, פשע, חינוך, בריאות, ביוב…) נוהגים להציג אותן כקיומיות על מנת לקבל התייחסות. ע"ע פאניקה.

פאניקה – אומרים שיהדות מזרח אירופה עמדה על סף פילוג סביב השאלה התיאולודית על המרק והעוף. השאלה, בקיצור, היא האם בארוחה עם מרק ועוף יש לפתוח בעוף או במרק. הפלג שתמך בהקדמת העוף טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה, לפחות נוכל להגיד שאכלנו את העיקר. הפלג השני טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה נוכל לקחת את השניה בכיס. לא ברור האם מדובר בסיפור אמיתי או לא, אבל את התודעה המשיחית הזאת העתיקו הניאוציונים לדתם החדשה בהפוך על הפוך. בעוד שהיהודים מחכים למשיח, ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע, הניאוציונים "מחכים" לאסון ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע. בגלל שבכל רגע יכול לבוא אסון, ובגלל שאין שום דרך לדעת איזה אסון יבוא, הניאוציוני מחוייב להיות בפאניקה תמידית. אסור בשום פנים ואופן לניאוציוני להתכונן לעתיד בשום צורה שהיא. על הניאוציוני להתעלם באופן מוחלט מכל סכנה אפשרית שאיננה קיומית ומכל סכנה שאפשר להתכונן לה. כל תכנון עתידי שלא בנוי על הנחת הפאניקה הוא חטא (ע"ע שאננות) שמנוגד לעיקרי הדת הניאוציונית. (חובה להגיד שכצפוי, אסונות לא צפויים אכן קראו לא אחת בהיסטוריה האנושית,כשיש לך אלף מאורעות יש סבירות די טובה שגם מאורע שהסיכוי שלו היה אלפית יתרחש, מה שרק יגרום לניאוציוני להשתכנע שהוא צודק).

פולנים – ע"ע "אנטיששמים".

עיברי לידר – ע"ע בר רפאלי.

ערבים – ע"ע "אנטישמים" .

צה"ל – מסדר הכוהנים הראשי והגלוי של הניאוציונות (קיימים מסדרי כהנים זוטרים יותר, ע"ע שושו). מדובר באחד ממסדרי הכהנים המסודרים ביותר בנמצא. כוהניו לובשים מדים כמו צבאיים, מחולקים לדרגות בעלי סדר כמעט מוחלט. דרגי הכהונה הנמוכים הם בדרך כלל מפשוטי העם (ע"ע קורבן), ולא מחזיקים "בכח קסם" מיוחד או בקרבה אינטימית לאל (ע"ע), ובדרך כלל משמשים כמשרתיו של מעמד הכהנים הגבוה, וכוהנים גבוהים פוטנציאלים בפני עצמם. תפקידו הרשמי של מסדר הכוהנים הוא לשמור על ה"ביטחון" (ע"ע). בראש המסדר עמד הרמטכ"ל (ע"ע).

קורבן – כמו דתות המזרח התיכון הקדומות, גם אל הניאוציונות דורש קורבן ממאמניו. כל נער בקהילה שקיבלה על עצמה את הניאוציונות מחוייב (על פי חוק ודת) להקריב שלוש שנים לאל (ע"ע). את ההקרבה הוא עושה בדרך כלל במסדר הכהנים הראשי (ע"ע צה"ל). את שלוש השנים האלה הוא מבלה לרוב בעבודות חסרות ערך, ובשירות חברי המסדר הגבוהים (ע"ע שירות קבע). מסדר הכהנים בוחר את מבין הקרבנות את המתאימים לכהן כחברי מסדר גבוהים. לא כל הקורבנות הפוטנציאלים מאושרים מדרישת הקורבן – ע"ע חוסר מוטיבציה. נקבות (ע"ע אישה) מחויבות להקריב שנתיים בלבד.

רומנים – ע"ע "אנטישמים".

רמטכ"ל – האפיפיור. מנהל מסדר המטה של הכהנים הראשי (ע"ע צה"ל), כפוף רק לאל (ע"ע). עושה דברו של האל ומייצג את האל על פני האדמה. נבחר למשרה לתקופה קצובה, ובסיומה מנודה מהמסדר.

שאננות – מהחטאים הקשים של הניאוציונות. ע"ע פאניקה.

שוודים – ע"ע "אנטישמים".

שושו – בנוסף לצה"ל (ע"ע), יש לניאוציונות מסדרי כהונה נוספים, חשאיים יותר, שלא עוסקים בהעלאת קורבנות ע"ע, אלא ב-HASBARA (ע"ע) ובשירותים נוספים (פעמים רבות, הם משמשים כתחליף לאינקויזיציה). מרבית הכהנים במסדרים החשאיים הם פליטי צה"ל.

שירות חובה – ע"ע קורבן.

שירות קבע צה"ל (ע"ע) בוחר חלק מהקורבנות (ע"ע) לשמש ככהנים בכירים. אלה שמסכימים נקראים "חיילי קבע".

רודנות תוקפת


 יצחק שפירא ויוסי אליצור כתבו "ספר" שטוען שלפי ההלכה מותר (ואף ראוי?) לרצוח גויים חפים מפשע (ואולי גם יהודים?). לכאורה, אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד מאמר בדעת אמת (למעשה, יש כבר אחד כזה).התגובה לספר היא, כרגיל, תגובה של פאניקה מוחלטת. כאילו זה באמת צריך להפתיע מישהו שיש אנשים שחושבים מחשבות כאלה.כאילו שיש איזשהו רוצח פוטנציאלי שבאמת צריך ספר שיגיד לו שמותר לרצוח. בסופו של דבר, אנשים דתיים בפופים למוסר ולחוק בדיוק כמו חילוניים, וכמו שיש חילוניים שרוצחים (למרות שזה לא מוסרי ולא חוקי) יש גם דתיים שרוצחים (למרות שזה לא מוסרי ולא חוקי). רוצחים שמחפשים תירוצים לרצוח לא יתקשו למצוא כאלה גם בלי הספר, אנשים בעלי מוסר גבוה מספיק לא ירצחו גם עם אלפי ספרים כאלה.

אבל, אופיר פינס החליט שצריך לתת לכותבי הפרובוקציה את תחושת הנרדפות שהם כל כך זקוקים לה. משום מה החליט חבר הכנסת פינס לפנות ליועץ המשפטי לממשלה שיפתח בחקירה נגד שפירא ואליצור. הרי אמור להיות ברור שחופש הדיבור אמור לחול על כל דעה שהיא, מטועבת ומכוערת ככל שתהיה. חופש הדיבור אמור להיות מוגבל רק שמדובר בהסתה לפשע קונקרטי ולא בדיון תיאורטי על צדקתם של החוקים הקיימים. הרי אני מקווה שאף אחד לא חושב לצנזר את מרקס, את טולסטוי, את נבוקוב או את תורו.יותר מזה, גם אם מישהו יקרא את הספר ויסיק ממנו מסקנות קרימנליות זה עדיין יהיה לא צודק לתבוע את הסופר (מישהו חושב שצריך היה לשפוט את סלינג'ר על רצח לנון?).

למעשה, פינס מסמן עוד שלב בדרדורה של הדמוקרטיה הישראלית.  בכל חברה יהיו אנשים כמו טייטל ושפירא (האב והבן), החברה לא נמדדת על פיהם, אלא על פי ההתמודדות שלה איתם. חברה שפויה תצליח להשאיר אותם ואת הרעיונות שלהם בשוליים, חברה פאניקניסטית תהפוך אותם לגיבורים, וחברה דיקטטורית תנצל אותם לצרכיה (אם כאוייבים שבגלל קיומם צריך למנוע את חירותם של כל האזרחים ואם כחיילים ששוללים את חירותם של האזרחים… לפעמים גם וגם). וזה בדיוק מה שקורה בישראל. דרדור המודעות הדמוקרטית נהפך להיות חלק מהקונצנזוס הישראלי, חופש הדיבור, זכויותיו של חשוד, הזכות לרכוש…אין טעם בדמוקרטיה המתגוננת כשאנחנו זונחים את הדמוקרטיה בעצם מעשה ה"התגוננות". אנחנו צריכים לחזור לערכים הדמוקטיים הבסיסיים, ולהכיר בעובדה שהמציאות לא מושלמת ואף פעם לא תהיה. עדיפה מדינה בה אנשים כמו שפירא מהלכים חופשיים על פני מדינה בא אף אחד לא באמת חופשי (אלא אם כן הוא משתף פעולה עם השלטון).