הגיע הזמן לחזור לארץ?


בקשת סיוע


קוראי חיוך רציני המעטים (והמתמעטים) בוודאי יודעים שאני לא נוהג לפנות לארנקם. על כן אני רוצה להתנצל מראש משום שהפעם אני הולך לחרוג ממנהגי. ובכל זאת, אני חושב שזה חשוב

‎קרא עוד מהפוסט הזה

"העובדות אף פעם לא חשובות כשמדובר באובססיות"


השורה המבריקה שבכותרת לקוחה ממאמרו של בן דרור ימיני . במאמר מנסה ימיני לטעון ש:"התקשורת, בעולם ובישראל, חושבת שתמונה אחת של חיילת ישראלית שווה הרבה יותר מעשרות נרצחים"
מתוך המאמר:

"בדיקה פשוטה גילתה שכמות האזכורים של התמונות של אברג'יל עברה את ה-200 אלף בתוך ארבעה ימים. היא הופיעה, שוב ושוב, בכל מהדורות החדשות המרכזיות בעולם ובישראל. "

קודם כל, חייבים לשאול את עצמנו מהי אותה "בדיקה פשוטה". משום מה יש לי נטיה לפקפק ב"בדיקות פשוטות" כשאף אחד לא מסביר לי על מה הן מתבססות (ושלא פעם הן מתבררות כזריקת מספרים חסרת כל ביסוס). אז החלטתי לבצע בדיקה פשוטה משל עצמי. בגלל שאין לי את המשאבים של ימיני, נאלצתי לפנות למישהו שיש לו.

לפי גוגל, מספר האזכורים בתקשורת בישראל בועולם של עדן אברג'יל נכון להיות הוא 1,200. לא מעט, אבל איפה זה ואיפה ה-200,000? וימיני ממשיך:

"הפיגוע האבסורדי והרצחני בפקיסטן זכה להרבה פחות אזכורים. בסדר היום העולמי תמונה של חיילת ישראלית עם פלסטינים כפותים שווה הרבה יותר מפיגוע תופת עם 73 מוסלמים הרוגים"

האמנם "הרבה פחות"? גם את זה אפשר לבדוק. באותו מקור בדיוק. 2,621 איזכורים תוך פחות משבוע. האמנם הרבה פחות? האם רק לי זה נראה לא רק יותר אלא הרבה יותר?! הייתי אומר אפילו כפול.

אבל, זה עוד כלום. ויין רוני בגד באישתו עם זונה (הקשר הבלתי מוסבר בין כדורגלנים מקצועיים וזונות ראוי לפוסט בפני עצמו) ולכן כנראה לא ישחק במשחק של אנגליה נגד שוויץ. 2,467 אזכורים. כן, יותר מעדן אברג'יל, אבל עדיין פחות מהפיגוע בפקיסטאן. ואם כבר פאקיסטאן, נבחרת פקיסטן בקריקט מכרה משחקים. 7,642 אזכורים! יותר מווין רוני, עדן אברג'יל והפיגוע בפקיסטאן ביחד. וזה, אגב, רק באנגלית.

בקיצור, הפער בין האובססיה לעובדות במקרה הזה הוא אצל ימיני לבדו. ה"עולם" לא אובססיבי בקשר לישראל, לא בהשוואה לפקיסטאן, לא בהשוואה לסקס, לא בהשוואה לספורט ולא בהשוואה להרבה דברים אחרים. העיתונים בישראל כבר מזמן הפסיקו לבדוק את ה"עובדות" שמוסיפים הפובליציסטים למה שהם כותבים.

חסל?


לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו. מדיניות החיסולים של ישראל היא מדיניות כושלת. לא מדובר רק בפעולה כושלת אחת או שתיים, מדובר במדיניות שכל כולה כשלון, ושלא יכולה שלא להכשל. ההגיון של מפעילי המדיניות הזאת מתפוצץ להם (ולנו) פעם אחרי פעם בפרצוף. למעשה קשה להגדיר אותה כמשהו אחר מאשר חוסר מחשבה קדימה. לא מדובר רק בגניבה ההשערוריתית (לכאורה) של זהויות אזרחי המדינה (דבר שבפני עצמו צריך להיות עילה לא רק לפיטורים אלא גם למשפט פלילי בכל מדינה שזוכרת מי הוא הציבור ומי הם משרתיו), לא רק בזיוף דרכונים של מדינות ידידותיות (לכאורה) בניגוד להבטחות מפורשות של מנהיגי המדינה ולא רק בהפרת האמון (לכאורה) בין פקיד הגבולות לנכנס לארץ. מדובר בכשלון גם ברמה המוסרית, גם בהפרת של עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר וגם בפעולות שלא מסייעות בדבר למטרתן המוצהרת, לא לניטרול רוצחים ולא להתרעה של רוצחים עתידיים.

מוסרית – מדינות לא אמורות לשלול את חייו של אף אדם. מדינות קיימות על מנת לשמור על זכויותיהם המולדות של בני האדם, והזכות הבסיסית מכולן היא הזכות לחיים. מדינה שהורגת בני אדם אחרים היא מדינה שמועלת בתפקידה. אמנם לפעולות של מדינות יכולות להיות השלכות על חייהם של אנשים (כמו, נגיד, במלחמה), אבל זה ממש לא אותו הדבר.

מבחינת הצדק – כשמדינה שוללת את זכויותיו של אדם היא אמורה לעשות את זה אחרי משפט פומבי בו הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר ובו היתה לאדם את היכולת לענות למאשימיו. את ההחלטה לא מקבלים פקידי ממשלה אלא שופטים בלתי תלויים. זה – משפט צודק – הוא הבסיס של הדמוקרטיה. וכל שלב בשלבים האלה חשוב ועקרוני. אני לא רוצה לחיות במדינה שפקידיה יכולים להחליט להרוג אותי או לשלול את חירותי על סמך מודיעין מפוקפק או על סמך נוחות פוליטית. לבחירה הזאת יש מחיר ברור, "אנשים רעים" יחיו ללא עונש. ובאמת בדמוקרטיות "אנשים רעים", פושעים ומנוולים, חיים את חייהם ללא עונש. לרוב אפילו חיים טובים. זה מחיר החיים בחברה חופשית, ולמי שלא רוצה לשלם אותו, הייתי מזכיר שבדקטטורה לא רק שה"רעים" לא משלמים על רשעותם, אלא שהם לרוב השליטים שמחליטים על העונשים לשאר.

לגבי ניטרול המחוסל – חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, למשל, באמת ניטרל אותו. אל-מבחוח רצח את סעדון וסספורטס (שניהם היו חיילים, אגב) כשהיה בן 29, ונרצח בגיל 50. אין ספק שרוצח בגיל 50 הוא הסכנה הגדולה ביותר לכוחות הביטחון הישראלים, ושעשרות הדולרים (וניטרולם של 11 סוכני מוסד פעילים, לכאורה) שנשפכו על חיסולו של מחבל זקן מסייע בביטחונו של כל ישראלי באשר הוא. בשנים האחרונות עסק אל-מבחוח בהברחת נשק ומחבלים , אין ספק שהחמאס יתקשה במציאת מבריחים אחרים.
לגבי ההתרעה – האמנם רוצחים עתידיים מפחדים מחיסולים ישראלים? האם אנחנו רואים מגמה של פחות ופחות נסיונות רצח של ישראלים במהלך השנים? גם כשהטרור הפלשתיני הונע מאידיאולוגיות רציונליות לכאורה (כמו לאומנות וקומניזם), לא היתה שום ירידה בטרור, ואי אפשר היה להגיד שהפלשתינאים מפחדים או פחדו לעסוק בטרור ובפשע. אם כבר, המגמה הברורה היא הפוכה, הטרור לא רק שלא ירד, אלא עלה. והיום, כשהאידיאולוגיה העיקרית שמניע את הטרור היא דתית, כשטרוריסטים רוצים למות על מנת לקבל את הענבים שלהם (מעניין אם יש כאן סיבתיות), אז ברור שהחיסולים לא באמת ירתיעו את הרוצחים העתידיים. והעובדות, כמובן, מתיישבות עם ההגיון הפשוט.

שואל איתי לנסברג בהתממות מטופשת, מה היו עושים הבריטים אם היה מדובר בסרג'נטים בריטים. כי, כידוע לכל, הבריטים דאגו לחסל את כל השותפים לרציחתם של מרווין פייס וקליפורד מרטין. ובכל זאת, ברצינות, ישראל היא לא המדינה הראשונה בעולם שנתקלת בטרור ובפשע. מדינות הגונות מביאות את הפושעים למשפט. רק הישראלים מרשים לעצמם להתעלם מההגיון והצדק, לקרוץ אחד לשני, ואחר כך להתפלא ששאר העולם לא קונה את הקריצות האלה.

ניאו-ציונות – מאפייניה של דת חדשה?


רגע קצר של סמנטיקה. התנועה הציונית ההיסטורית לא היתה תנועה אידיאולוגית, חבריה באו מהרבה אידיאולוגיות שונות וסותרות. היא גם לא היתה תנועה דתית, חלק מחבירה היו יהודים אורתוסוקסים, אחרים היו חילוניים ורפורמים. התנועה הציונית היתה קואליציה פוליטית. למרות הרקע האידיאולוגיה השונה של חבריה, כולם התאחדו על מנת לקדם את אותה מטרה, הקמת מדינה יהודית עצמאית. המטרה הזאת מומשה במאי 1948, וכמו כל קואליציה פוליטית שמגשימה את מטרותיה (או שנכשלת בלהשיג את מטרותיה) חברי התנועה התפזרו לקואליציות פוליטיות אחרות. מאז, בעצם, אין ממש משמעות בת זמננו לזיהויו של אדם כציוני (או כאנטיציוני). ובכל זאת, פעם אחרי פעם, אנחנו שומעים על הציונות כתנועה פוליטית שעדיין קיימת ופועלת. לדעתי, אפשר בעצם לדבר על תנועה חדשה, שקוראת לעצמה ציונות, ורואה את עצמה כממשיכה של הציונות ההיסטורית, אבל אין לה שום דבר עם הציונות ההיסטורית (ולמעשה, כמו שנראה, מדובר בתנועה שלפני 80 שנה היתה יכולה להקרא אנטי-ציונית). לצורך העניין, נקרא לתנועה הזאת "ניאוציונות".

מבט קצר על מאפייניה של התנועה יגלה שלא מדובר על קואליציה פוליטית. אין לניאוציונים שום מטרה פוליטית משותפת. יותר מזה, לא מדובר על אידיאולוגיה סדורה, כמו הציונות ההיסטורית, גם בתנועה הזאת חברים אנשים בעלי אידיאולוגיה שונה לחלוטין. מצד שני, אני אנסה להראות כאן שיותר ויותר המאפיינים של הניאוציונות, הם מאפיינים של דת. אמנם דת שנמצאת בשלב מאד מוקדם, ללא דוגמה (במובן של dogma אני לא הולך לנסות לנקד) מסודרת אבל בכל זאת, דת. והמאפיינים הם:

אביב גפן – ע"ע בר רפאלי.

אושוויץ – מקום קדוש. המקום אליו עולים לרגל הניאוציונים. יש הטוענים שיש דמיון בין מכה (ממנה גורש מוחמד, ואליה מצווים המוסלמים לעלות לרגל) לאושוויץ. מצד שני, יש המזכירים שקיים דמיון בין היסטורית, מחנה ההשמדה הגדול הוא המקום בו מתממשת הדואליות של השואה (ע"ע) המקום בו הרגו את היהודים והחיו את הניאוציונים.

אישה – כחצי מהאוכלוסיה האנושית. מאופיינת על ידי המחסור בגורגרת והנוכחות של רחם. כמו רוב הדתות, גם הניאוציונות רואה בנשים יצורים נחותים. לא ברור אם זה בגלל הרחם או הגורגרת. הנשים מוגבלות ביכולתן להתקדם בצה"ל (ע"ע), מגוייסות מראש לתפקידים חשובים פחות ולתקופה קצרה יותר. הנשים פסולות מלקיחת חלק פעיל בהנהגה החילונית של המדינה (וכשהן לוקחות, העם נענש – ע"ע יום כיפור). עיקר תפקידן של הנשים הוא, כנראה, לייצר קורבנות עתידיים (ע"ע קורבן) ולתרום ל-HASBARA (ע"ע).

אל – האל הניאוציוני הוא בעצם שני אלים, האל הטוב והאל הרע, שנמצאים במאבק אין סופי בו הניאוציונים הם חייליו של האל הטוב, וה"אנטישמים" (ע"ע) הם חייליו (שלא מבחירה) של האל הרע. שני האלים נוהגים, מסיבה לא ברורה לחלוטין, להתאכזר ללוחמיהם. עד היום לא ברור מה הופך את האל הטוב לטוב, ואת האל הרע לרע.

אמריקאים "אנטישמים" (ע"ע) ברובם, אם כי חלקם, אלא ששונאים יהודים, נחשבים כניאוציונים.

אנגלים – ע"ע "אנטישמים".

"אנטישמיות" – האנטישמיות (בלי מרכאות), שנאת היהודים (ע"ע), היא תופעה מוכרת ועתיקה. שילוב מוכר של נסיון דוגמתיות נוצרית, שנאת הזר והאחר, וכל מיני תיאוריות קונספירציה. ה"אנטישמיות", להבדיל, היא הסיבה וההסבר לכמעט כל ההתרחשויות בעולם (לפחות אלה שהם מעשי ידי אדם). הניאוציונות לא מבדילה בין האנטישמיות ל"אנטישמיות" ורואה את האנטישמיות כעוד ביטוי של "אנטישמיות" כמו ה"אנטישמיות החדשה" (ע"ע). "אנטישמיות" הוא מעין וירוס מרושע שמשתלט על בני אדם ומונע מהם לממש את רצונם את חופשי. רצונו החופשי של האדם הוא להיות ניאוציוני, וכל מי שאיננו ניאוציוני, איננו ניאוציוני בגלל ה"אנטישמיות". ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתוארת על ידי הניאוציונים, היא מאבק בין ה"אנטישמיות" ל"ציונות" (שהיא הניאוציונות, אבל, כאמור, נקראת על ידי הניאוציונים כציונות) בצירוף של אסונות אקראיים (ע"ע פאניקה) ששולח האל (ע"ע) מידי פעם. מאבק אפי בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. מאבק בה כל אדם שייך באופן חד משמעי למחנה הטובים או הרעים. הדרך היחידה להלחם ב"אנטישמיות" היא "HASBARA" (ע"ע). ה"אנטישמיות" שולטת, היום, בכמעט כל העולם. החלק ה"אנטישמי" בעולם נמצא במעמד דומה לדאר אל-חרב המוסלמי, החברים בו, אפילו הניאוציונים שבהם, הם בגדר פושעים "אנטישמים", וכל יחס הגון למדינות ה"אנטישמיות" הוא תוצר של הכרח בלבד. מסיבות לא ברורות, חלק מ"האנטישמים" מנסים להסתיר את ה"אנטישמיות" שלהם, אבל הוגי הניאוציונות מסוגלים להבדיל בין "אנטישמי" שמתחפש ל"ניאוציוני" ל"ניאוציוני".

אנטישמיות חדשה – כחלק מהדואליזם (ע"ע), כל מעשה אנושי יכול להיות ניאוציוני או "אנטישמי" (ע"ע). לאוסף הביקורות על ישראל שאינן ניאוציוניות, ולכן "אנטישמיות", קוראים הניאוציונים: "אנטישמיות חדשה".לכן, האנטישמיות החדשה היא "אנטישמיות".

ביטחון – המצב בו ציבור המאמינים מצוי בפאניקה (ע"ע) מוחלטת.

בר רפאלי – המפלצת המיתולוגית שמעודדת השתמטות (ע"ע). נוהגת ללבוש את גופה של אשה נאה, אם כי יש עדויות שהיא לובשת גופות של גברים. כפי הנראה מבט קצר בבר רפאלי גורם לקורבן הפוטנציאלי לההפך לגוש אבן, ולכן לא לממש את פוטנציאל הקורבנות (ע"ע קורבן) שבו, ולגרום לשבט כולו להענש. מומחים מעריכים שהבר רפאלי היא בעצם ההתגלמות הניאוציונית של אוסף מיתוסים יווניים. ידוע גם בשמות כמו: "אביב גפן" (ע"ע), "עיברי לידר" (ע"ע) ועוד.

גרמנים – עושי דברו של האל. ידידי ה"ניאוציונים". תפקידם בשואה (ע"ע) היה זהה לתפקיד הרומאים בצליבתו של ישו – לחשוף את ה"אנטישמיות" של כל ה"אנטישמים" (ע"ע) ולהזהיר את השאר מפני הסכנה שבשאננות (ע"ע).

דואליזם– כל מעשה, אדם , או מאורע בעולם הניאוציוני הוא ניאוציוני או "אנטישמי" (ע"ע) ולכן, כל מה שאיננו ניאוציוני הוא "אנטישמי".

דמוקרטיה – שיטת שלטון שהומצאה על ידי ה"אנטישמים" (ע"ע) ולכן היא פסולה לחלוטין (להבדיל מ"דמוקרטיה" ע"ע)

"דמוקרטיה" – מיוונית דמוס זה האוכלוסיה (או האנשים) וקרטיה זה שלטון. בגלל שיוונית היא שפה "אנטישמית" (ע"ע) הניאוציונים מתרגים דרך צד ג', במקרה זה אנגלית. באנגלית אנשים ועם זה אותה המילה (people) וכך הפכה הדמוקרטיה ל"דמוקרטיה", ושלטון האוכלוסיה הפך לשלטון העם. העם, בה' הידיעה, הוא כמובן העם היהודי (ע"ע), ושיטת הממשל ה"דמוקרטית" היא שלטונו של העם היהודי. העם היהודי לדורותיו. לכן, שיטת השלטון ה"דמוקרטית", השיטה המומלצת על פי הניאוציונות, מחייבת את מקבל ההחלטות לדעת מה דעתו של העם היהודי. למזלו, מיטב ההוגים הניאוציונים הצליחו לפתח שיטה מיוחדת וסודית לקריאת מחשבות של עם לדורותיו, ולכן כל מה שמקבל ההחלטות צריך לעשות זה לשאול אותם. מעניין לציין שבאופן מקרי לחלוטין דעתו של העם לדורותיו היא תמיד הדעה של ההוגה-קורא-המחשבות, ושיש, מסיבה לא ברורה לחלוטין (ע"ע הגיון) הוגים שונים שקוראים מחשבות שונות בוודאות זהה.

הגיון – קל לראות שיש הרבה סתירות במחשבה הניאוציונית. יש לזה שלוש סיבות. חלקן נובע מהעובדה שמדובר במספר הוגים שונים, ועדיין לא הוקם המוסד שאמור להכריע בין ההוגים. סיבה נוספת היא העובדה שחלק מההוגים הניאוציונים הגיעו לרמת שכנוע עצמי כל כך גבוהה שהם לא מסוגלים לזהות את הסטירה העצמית. אבל, למעשה, אפשר לראות שחלק לא קטן מהניאוציונים מודע לסתירה העצמית בדעותיו. כפי הנראה, הניאוציונות מחזיקה בדעה (שנזנחה על ידי הכנסייה הנוצרית לפני איזה אלף שנה) שהאל (ע"ע) יכול לשנות את חוקי ההגיון.

HASBARA – התהליך הפלאי שהופך "אנטישמי" (ע"ע) לניאוציוני נקרא HASBARA. מקורותיו האתימולוגים של המושג לא ברורים כלל, יש טענות שהוא בא מהמלה היוונית הסברוס (שהוא פרח אדמדם שמשנה את צבעו לצהוב) ויש הטוענים שהוא קרוי על שם הספר הסיני הא-סאב-רא (שמספר על ילד שהפך לדרקון).גם משמעותו הנוכחית של המושג בעיני הניאוציונים לא ברורה עד סופה. כפי הנראה מדובר בתהליך מופלא שבעזרתו אמור האדם לנצח את החיידק ה"אנטישמי" שהשתלט עליו. מעניין לציין שעל מנת לקדם את תהליך ה-HASBARA, מאמינים הניאוציונים שיש לתרגם לאנגלית מאמרים דביליים במיוחד שנכתבים בעברית ולנאום נאומים משמימים במבטא בוסטוני. כפי הנראה הניאו ציונים חוששים מהתהליך ההפוך לHASBARA – קריא הפיכתו של אדם ל"אנטישמי". על מנת להלחם בתהליך ההפוך, מאמינים הניאוציונים, יש להעמיק את מאמצי הHASBARA, ולתרגם עוד ועוד מאמרים מטומטמים לאנגלית.

העם היהודי – ע"ע יהודים.

השואה – ללא ספק האירוע החשוב ביותר בהיסטוריציזם הניאוציוני. השואה היא הנצחון הארעי של ה"אנטישמיות" (ע"ע) על הניאוציונות. מצד שני, ובאופן שלא סותר את הצד הראשון, משום שסתירה לא קיימת בהגיון (ע"ע) הניאוציוני, השואה מהווה גם את נצחון הגדול של הניאוציונות על ה"אנטישמיות". בכלל, אין לראות את השואה כעוד חלק מההיסטוריה האנושית, אפילו לא בגרסתה הדטרמיניסטית של הניאוציונים, אלא כמאבק מיתי בין האל לשטן. ע"ע פאניקה.

הרצל, בנימין זאב (תיאודור) – קדוש ניאוציוני (שדעותיו היו מוקעות היום כמינות"אנטישמיות" (ע"ע)).

השתמטות – בגלל האופי הקולקטיבי של הדת הניאוציונית, קורבן (ע"ע) פוטנציאלי שלא מקריב פוגע בשבט כולו. לתופעה של קורבנות פוטנציאלים בוחרים שלא לממש את הפוטנציאל קוראים השתמטות. למרות שעל פי חוק קורבנות פוטנציאלים לא בוחרים אם לממש או לא לממש את הפוטנציאל, ולכן השתמטות היא תופעה הגיונית פחות מנפילת השמיים, המאמינים בניאוציונות חוששים מההשתמטות (ומאמינים בקיומה) אף יותר משהגאלים חששו מנפילת השמיים. המלחמה בהשתמטות כוללת מלחמה בחוסר המוטיבציה (ע"ע), מלחמה בבר רפאלי (ע"ע) ומלחמה ב"אנטישמיות" (ע"ע) ובכניסה לפאניקה (ע"ע).

חוסר-מוטיבציה – התחושה של חלק מהקורבנות (ע"ע) הפוטנציאלים שהקורבן שלהם מיותר נקראת "חוסר מוטיבציה". האמונה הניאוציונית גורסת שחוסר-מוטיבציה מוביל להשתמטות (ע"ע).

חירות – 1. מפלגה היסטורית. 2. ערך "אנטישמי" (ע"ע).

טורקים – ע"ע "אנטישמים" .

יהודים – לפי הניאוציונות, העם היהודי (בקיצור, העם) נמצא מעל ההיסטוריה. ככזה, קיומו לא מציית לחוקי ההגיון (ע"ע) או הסבירות. מאחר שכל תהליך היסטורי הוא תוצאה של "אנטישמיות" (ע"ע), תהליכים שמתרחשים על עמים אחרים לא יתרחשו על היהודים. אמנם יש יהודים "אנטישמים" אבל מרבית היהודים הם ניאוציונים, כנראה בגלל חסינות ביולוגית של הגזע היהודי בפני הוירוס ה"אנטישמי" (מעיין לציין שלמרות הקרבה הגנטית, תופעה שונה לחלוטין מתרחשת אצל הערבים (ע"ע)). ראוי לציין שבעוד שאנטישמיות (בלי מרכאות) היא שנאת היהודים, ל"אנטישמיות" אין קשר הכרחי ליהודים, ולא מעט מהטקסטים הניאוציונים מכילים אנטישמיות מובהקת (שאיננה "אנטישמיות" מאחר והיא לא מתנגדת לניאוציונות).

יום הזכרון להשואה ולגבורה – חג ומועד – החג החשוב ביותר, חל מידי שנה בתאריך אקראי בניסן. בחד זה נוהגים הניאוציונים לשיר שירים ניאוציונים להשבע למלחמה נצחית ב"אנטישמיות" (ע"ע), וללבוש בגדים לבנים. כפי הנראה,חל לזכר השואה (ע"ע) בתאריך קרוב לתאריך של מרד גטו ורשה.

יום הכיפורים – חג ומועד – החג השני בחשיבותו. חל מידי שנה בעשירי לתשרי. קרוי על שמה של מלחמת יום הכיפורים (ע"ע). קיימת סברה שהחג חל בתאריך של חג יהודי קדום יותר בעל שם דומה. בחג זה נוהגים הניאוציונים לסוע באופניים, לראות סרטי DVD, להמנע מנסיעות ברכב ממונע, מעשיית רעש או מארוחות שחיתות. כפי הנראה לזכר ההפסד בHASBARA (ע"ע).

יום כיפור – מלחמה – כנראה האירוע השני בחשיבותו בהיסטוריציזם הניאוציונית. הניאוציונות רואה את המלחמה כחטא ועונשו. החטא הוא בחירתה של גולדה מאיר לראשות הממשלה. שלוש חטאים היו למאיר, היותה אישה (ע"ע), אמירתה על בוגרי צה"ל (ע"ע) שהם לא נחמדים, והשאננות (ע"ע). לא ברור מי מכל החטאים הללו הוא החמור יותר. העונש הוא כשלון הHASBARA (ע"ע), והשתלטות ה"אנטישמיות"(ע"ע) על העולם. אפשר לראות כאן את תפיסת החטא והעונש האופיינית לניאוציונים. העונש לא בא בעולם הבא, אלא בעולם הנוכחי, והענישה (והחטא) איננו אינדיבידואלי, אלא קולקטיבי. עם הציבור שקיבל על עצמו את הניאוציונות לא יהיה נאמן לערכי הדת וכוהניו, הוא, הציבור, יסבול. תיאור דומה קיים גם עבור השואה (ע"ע), שם החטא היה קיומו של הבונד, והעונש היה אושוויץ (ע"ע). ע"ע פאניקה.

מדינת ישראל – המטרה של הציונות היא בסך הכל כלי בידי הניאוציונות. הניאוציונים משתמשים במדינת ישראל לקדם את מטרותיהם – הקורבן (ע"ע) הHASBARA (ע"ע), הביטחון (ע"ע), המלחמה ב"אנטישמיות" (ע"ע) וקיומו של מסדר הכהונה הראשי – צה"ל (ע"ע).

סכנה קיומית – הסכנה היחידה שראוי להתייחס אליה. פוליטיקאים שמנסים לקבל את תמיכת הניאוציונים על מנת להאבק בסכנות (עם או בלי מרכאות) שאינן קיומיות (סמים, פשע, חינוך, בריאות, ביוב…) נוהגים להציג אותן כקיומיות על מנת לקבל התייחסות. ע"ע פאניקה.

פאניקה – אומרים שיהדות מזרח אירופה עמדה על סף פילוג סביב השאלה התיאולודית על המרק והעוף. השאלה, בקיצור, היא האם בארוחה עם מרק ועוף יש לפתוח בעוף או במרק. הפלג שתמך בהקדמת העוף טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה, לפחות נוכל להגיד שאכלנו את העיקר. הפלג השני טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה נוכל לקחת את השניה בכיס. לא ברור האם מדובר בסיפור אמיתי או לא, אבל את התודעה המשיחית הזאת העתיקו הניאוציונים לדתם החדשה בהפוך על הפוך. בעוד שהיהודים מחכים למשיח, ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע, הניאוציונים "מחכים" לאסון ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע. בגלל שבכל רגע יכול לבוא אסון, ובגלל שאין שום דרך לדעת איזה אסון יבוא, הניאוציוני מחוייב להיות בפאניקה תמידית. אסור בשום פנים ואופן לניאוציוני להתכונן לעתיד בשום צורה שהיא. על הניאוציוני להתעלם באופן מוחלט מכל סכנה אפשרית שאיננה קיומית ומכל סכנה שאפשר להתכונן לה. כל תכנון עתידי שלא בנוי על הנחת הפאניקה הוא חטא (ע"ע שאננות) שמנוגד לעיקרי הדת הניאוציונית. (חובה להגיד שכצפוי, אסונות לא צפויים אכן קראו לא אחת בהיסטוריה האנושית,כשיש לך אלף מאורעות יש סבירות די טובה שגם מאורע שהסיכוי שלו היה אלפית יתרחש, מה שרק יגרום לניאוציוני להשתכנע שהוא צודק).

פולנים – ע"ע "אנטיששמים".

עיברי לידר – ע"ע בר רפאלי.

ערבים – ע"ע "אנטישמים" .

צה"ל – מסדר הכוהנים הראשי והגלוי של הניאוציונות (קיימים מסדרי כהנים זוטרים יותר, ע"ע שושו). מדובר באחד ממסדרי הכהנים המסודרים ביותר בנמצא. כוהניו לובשים מדים כמו צבאיים, מחולקים לדרגות בעלי סדר כמעט מוחלט. דרגי הכהונה הנמוכים הם בדרך כלל מפשוטי העם (ע"ע קורבן), ולא מחזיקים "בכח קסם" מיוחד או בקרבה אינטימית לאל (ע"ע), ובדרך כלל משמשים כמשרתיו של מעמד הכהנים הגבוה, וכוהנים גבוהים פוטנציאלים בפני עצמם. תפקידו הרשמי של מסדר הכוהנים הוא לשמור על ה"ביטחון" (ע"ע). בראש המסדר עמד הרמטכ"ל (ע"ע).

קורבן – כמו דתות המזרח התיכון הקדומות, גם אל הניאוציונות דורש קורבן ממאמניו. כל נער בקהילה שקיבלה על עצמה את הניאוציונות מחוייב (על פי חוק ודת) להקריב שלוש שנים לאל (ע"ע). את ההקרבה הוא עושה בדרך כלל במסדר הכהנים הראשי (ע"ע צה"ל). את שלוש השנים האלה הוא מבלה לרוב בעבודות חסרות ערך, ובשירות חברי המסדר הגבוהים (ע"ע שירות קבע). מסדר הכהנים בוחר את מבין הקרבנות את המתאימים לכהן כחברי מסדר גבוהים. לא כל הקורבנות הפוטנציאלים מאושרים מדרישת הקורבן – ע"ע חוסר מוטיבציה. נקבות (ע"ע אישה) מחויבות להקריב שנתיים בלבד.

רומנים – ע"ע "אנטישמים".

רמטכ"ל – האפיפיור. מנהל מסדר המטה של הכהנים הראשי (ע"ע צה"ל), כפוף רק לאל (ע"ע). עושה דברו של האל ומייצג את האל על פני האדמה. נבחר למשרה לתקופה קצובה, ובסיומה מנודה מהמסדר.

שאננות – מהחטאים הקשים של הניאוציונות. ע"ע פאניקה.

שוודים – ע"ע "אנטישמים".

שושו – בנוסף לצה"ל (ע"ע), יש לניאוציונות מסדרי כהונה נוספים, חשאיים יותר, שלא עוסקים בהעלאת קורבנות ע"ע, אלא ב-HASBARA (ע"ע) ובשירותים נוספים (פעמים רבות, הם משמשים כתחליף לאינקויזיציה). מרבית הכהנים במסדרים החשאיים הם פליטי צה"ל.

שירות חובה – ע"ע קורבן.

שירות קבע צה"ל (ע"ע) בוחר חלק מהקורבנות (ע"ע) לשמש ככהנים בכירים. אלה שמסכימים נקראים "חיילי קבע".

יחסי כבוד הדדי?


חצי שעה של טמטום, רוע והרבה כבוד באדיבות מדינת ישראל. אין לי מה להוסיף.

תרומתי הצנועה למאבק החשוב


לשר אדלשטיין היה רעיון מבריק. מתברר ש-90% מהישראלים חושבים שלישראל יש "בעיית תדמית", ומשום מה התשובה של שר ה-HASBARA היא לא לשפר את הגורמים לאותה בעיית תדמית, אלא לשלוח את לעולם 4 מליון נודניקים על מנת שיסבירו לכולם כמה הם לא מבינים כלום (אמנם היה אפשר לשאול את עצמנו למה חצי מאוכלוסיית המדינה עוזבת את גן העדן הזה מידי שנה, או איך יש לאזרחי המדינה כל כך הרבה כסף, אבל שאלות כאלה הן לא HASBARA, ולכן לא יעזרו בתפקידו של השר).  במקום זה, אולי כדאי לתת לכל ישראלי שיוצא לחו"ל את המאמר הזה מתורגם לשפה הרלוונטית בהרבה עותקים. אין ספק שכל מי שחושב שישראל היא מדינה "לא מפותחת" יבין את הטעות המרה שלו שניה אחרי שהוא יקבל את המאמר מהנודניק התורן שנשלח אליו.