ברק בערפל

למה החליט מי שהחליט לבצע את הפיגוע בדרום דווקא בסוף אוגוסט? מן הסתם הם יכלו לעשות את זה גם ביולי, יוני, ספטמבר או אוקטובר. מה היתה המטרה שלהם? אני חושב שברור שהתשובה הכי סבירה היא נסיון לפגוע במהלך של אבו-מאזן. הרי החמאס ושות' יעשו ככל יכולתם למנוע עצמאות פלשתינאית בחיינו. זה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם, ומנוגד לאינטרס הפוליטי שלהם. בעצם, המתים מהפיגוע היו אמנם ישראלים, אבל המטרה יושבת בראמללה. זה לא שהם מצטערים על מותם של כמה ישראלים, אבל זה רק תוספת צדדית, ישראלים היו מתים גם אם הם היו עושים את זה ביולי או בספטמבר.

ולמה החליט מי שהחליט להגיב בצורה כל כך נוקשה לפיגוע? הרי אפשר היה להגיב בצורה הרבה יותר שקטה (כמו שישראל עשתה בפיגועים האחרונים), אפשר היה גם לא להגיב. אני חושב שהמטרה כאן היא זהה, גם נתניהו רוצה לפגום ככל יכולתו במהלך של אבו-מאזן. למעשה, נראה לי שאם אפשר לשמור על הסיכסוכון הזה על אש נמוכה לחודש הקרוב, זה רק יחזק את האינטרסים של ממשלת ישראל והחמאס, ויפגע מאד באבו-מאזן ובסיכויי הצלחת המהלך הפלשתינאי לעצמאות. זה לא שהם מתואמים (הם לא), זה לא שנתניהו באמת שמח על מותם של ישראלים, אבל בכל זאת, נראה לי שיש לשני הצדדים אינטרס לעוד כמה סיבובים כאלה עד ספטמבר, ויש רק לקוות שמישהו ירסן אותם. מבחוץ זה התפקיד של מצרים או ארה"ב, מבפנים אני מקווה שתומכי הפת"ח יצליחו להפסיק את הטירוף החמאסי.

ובישראל? מי אמור לרסן את נתניהו? ברק? מרידור? ובזמן שכל הקולות המתונים בקואליציה הם חסרי כח פוליטי האופוזיציה משחקת בנדמה לי. אני עדיין לא מצליח להבין מה אמור היה התרגיל עם האוהלים להשיג, אבל אי אפשר להתיימר לנהל מדינה עם ערפול עמדות מוחלט והתעלמות מאישיו הכי חשוב שהיא מתמודדת איתו. דובי השווה את המחאה הזאת למסיבת התה, אמנם שתי התנועות מערפלות מסרים, אבל ההבדלים ביניהן צועקים לשמיים. בזמן שהמיקום הפוליטי (בצד הימני קיצוני) של מסיבת התה ברור לכולם, והעירפול הוא רק בין הערכים השונים של הימין האמריקאי, ותמיד בצד הקיצוני שלו, כאן יש עירפול מוחלט, גם כלכלי (המחאה בעד הכל, ונגד הכל) וגם מדיני (שם אין למחאה שום עמדה). אם היה סקר שהיה מראה תמיכה של 70% במסיבת התה, ההנהגה שלהם היתה מחדדת עמדות, וכאן, כשיש סקר שמעיד על יותר מ-80% תמיכה, ההנהגה רק מתלהבת בלי להבין שאם אין להם באמת מתנגדים אין להם תומכים אמיתיים.

ומה יוצא מכל הערפל הזה? שלי יחימוביץ', שעלולה לזכות בראשות מפלגת העבודה, התראיינה לגידי וייץ בהארץ ומיקמה את עצמה בימין המדיני איפשהו בין ליברמן לישי (שום מילה על ערבים, או זכויות אדם, תמיכה מוחלטת בהתנחלויות, ניאוציונות מזוקקת והרבה שנאה ל"טייקונים"…). זה לא צריך להפתיע, יחימוביץ' אף פעם לא היתה באמת ליברלית (והרי הצבעה לחד"ש היא עדות לאי ליברליזם), וההצטרפות שלה לעבודה לא שונה בהרבה מההצטרפות של פייגלין לליכוד, אבל בינתיים יחימוביץ' היא הנהנית העיקרית מהעירפול ("רבים מאנשי המטה שלי הם דרי האוהלים. זהו קהל תומך באופן מובהק"). כנראה שבחירות לכנסת ה-19 מי שיעמדו בראש המפלגות הגדולות ביותר יהיו: נתניהו, מופז (או ליבני), ליברמן, ישי, יחמוביץ, ליצמן, ברק (?) וכ"ץ. או, במילים אחרות, בחסות הערפל עלול להיווצר מצב בו נתניהו יהיה המועמד השמאלי ביותר (מבחינה מדינית) לראשות הממשלה, ולשמאל המדני כולו יהיו פחות מ-20 מנדטים.

אני חייב להודות שאף פעם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי השיטה של לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים ולהתעלם מהמציאות. דווקא עכשיו, כשיש סוף סוף דרך לסים את הסכסוך בצורה נקיה יחסית, דווקא עכשיו כשרבים בימין ואצךל הפלשתינאים אימצו את ההגיון של השמאל, לא ברור לי למה השמאל בוחר להתעלם מהמציאות ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. הכיבוש לא יסתיים סתם ככה, הפיגוע וההתקפות בדרום אמורות להזכיר את זה לכולנו. הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לסיים את הכיבוש הוא להפסק להעמיד פנים שהוא לא קיים. הוא קיים. הוא אישיו. הוא הנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא משפיע, וישפיע, על כל דבר ודבר בפוליטיקה הישראלית, על יחסי החוץ, על המשפט, על הצבא, על המשטרה, על יחסי דת-מדינה. וכן, גם על הכלכלה.

הקריצה ומחירה

בן כספית קיבל מכתב מקורא אלמוני:

"אני אזרח במדינת ישראל, אדם פרטי לחלוטין, שמבקש ממך סיוע בבעיה יסודית בדמוקרטיה שלנו. אני ימני. הצבעתי בבחירות לליכוד. לתומי חשבתי שאני מצביע למפלגה ימנית ופתאום גיליתי שקיבלתי את מרצ…."

בהמשך מציע בן כספית (בשם האלמוני, בשם שרון ובשמו) שלוש הסברים אפשריים לתופעה:

1. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" – הסבר שאף אדם סביר לא יכול לקבל. שרון ידע את כל העובדות הרלוונטיות כשהכריז שדין נצרים כדין תל אביב, ולרגע לא חשב לעצור ולהסביר למישהו איזה עובדה גרמה לו לשנות את דעתו.
2. "התקשורת אשמה" – עוד הסבר שאף אדם סביר לא יכול לקנות. הסיפורים על חוסר מהיימנותו של שרון פורסמו ברבים על ידי התקשורת (שאז היתה שמאלנית ושרון היה ימני)
3. "השיטה אשמה" – ההסבר החדש של כספית, תמוהה מכולם. קודם כל, הוא לא מסביר בכלל את התופעה שהוא אמור להסביר, ומעבר לזה, הוא נשען על עובדות שאין להן אחיזה במציאות ("אילו היה נבחר כאן מנהיג לארבע שנים מלאות, כמו באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה ואיפה לא, הוא היה יכול לבצע את המדיניות שלו בלי לפחד כל הזמן מהפינה הקרובה, מסוף השבוע הקרוב, מהסקר הקרוב או מהצבעת האי-אמון הקרובה. הוא לא היה צריך לשחד את המפלגות הדתיות כל הזמן." – כי כידוע, לאובאמה אין בעיה לבצע את המדיניות שלו)

אני חושב שבשביל להסביר את התופעה צריך לחזור להתחלה. העקרון של דמוקרטיה יצוגית הוא שאנחנו, האזרחים, בוחרים נציגים על מנת שייצגו אותנו ואת תפיסת עולמינו בפרלמנט למשך תקופה ידועה מראש. בגלל שאי אפשר לדעת מראש בדיוק לאיזה שאלות יצטרכו הנציגים לתת תשובה, אנחנו נרצה שמי שייצג אותנו יהיה בעל תפיסת עולם דומה כלל האפשר לשלנו. אדם כזה יענה באופן דומה לנו לרוב השאלות שתשאלנה בתקופת הייצוג (כמובן שלא בהכל, אבל זה התפקיד שלנו לבחור את סדרי העדיפויות ולפיהן לבחור את המועמד הקרוב ביותר לדעתינו). למודל הזה יש שתי בעיות אינהרנטיות:

1. הנציג יכול לשקר. הוא יכול להגיד לנו שהוא תומך ב… נגיד… זכויות הצוענים בזמן שהוא אנטי-צועני. אנחנו נבחר בו, והוא יתחיל לגרש את הצוענים.
2. הנציג יכול לקבל שוחד. יכול להיות שהוא באמת אוהב צוענים, אבל הוא אוהב יותר את חשבון הבנק שלו. ולכן כשמישהו מסיעת האנטי-צוענים יפנה אליו הוא יסכים להצביע בניגוד לדעתו תמורת חופן שקלים.

הפתרון לבעיות האלה הוא היכולת שלנו לפטר את הפוליטיקאי. לא על ידי בית המשפט, אלא פשוט על ידי זה שלא נבחר בו בעתיד. אם הוא עבר את כל הקריירה מחבר במועצה המקומית עד להנהגה של המדינה, ובשום שלב לא בחרנו לפטר אותו, כנראה שהוא בכל זאת מאמין במה שהוא אומר ולא נתון לשוחד (או, לחלופין, מאד מפחד שנפטר אותו, מבחינת התוצאה זה אותו הדבר). הפוליטיקאים שישארו במקרה כזה הם הישרים והאמינים שביותר. וחשוב להבחין, פוליטיקאי אמין וישר הוא לא בהכרח פנאט שמנותק מהעובדות בשטח, אידיאולוג הוא לא בהכרח פנאט, יש אידיאולוגיות גמישות, ויש אנשים (למעשה, רובנו) שמחזיקים בכמה ערכים סותרים ויודעים לבחור ביניהם בהתאם למציאות הנתונה.

הפתרון הזה עובד יפה למדי ברוב העולם הדמוקרטי. למעשה, גם בישראל הוא עבד די טוב בכל מה שנוגע לשמאל. קשה למצוא פוליטיקאים משמאל שהחליטו להתנחל בחברון (למשל), ואלה שכן נדחו על ידי השמאל באופן מוחלט. זה מפסיק לעבוד ברגע שהוא מגיע לימין הישראלי. אני חושב שהסיבה היא בדיוק באותו אלמוני מהמכתב של בן כספית. במקום לקחת אריות אישית ולהפסיק לתמוך המושחטים והשקרנים שמייצגים אותו, הוא בורח מהאחריות ובוחר לתלות אותה באותה "תקשורת" מיתולגית. האם ה"תקשורת" מנעה ממנו לראות שנתניהו הוא אדם לא ישר?! מה, הוא לא קרא את הארץ בעשור האחרון?

למעשה, הליכוד, באשמתם הברורה של בוחריו, הפך להיות למרכז שחיתות אדיר, כשנבחריו יודעים שהמצביעים שלהם לא יענישו אותם אף פעם (כנראה שפעם גם במערך חשבו ככה, ההיסטוריה מוכיחה שהם טעו ושנציגי הליכוד צודקים) וימשיכו להאשים את התקשורת, השמאל, או האמריקאים. הבריחה הזאת הביאה למצב שבו הליכוד התפצל לליכוד א' וליכוד ב' (=קדימה), שתי מפלגות שמורכבות בעיקר מפוליטיקאים חסרי יושר מינימלי שהצליחו להשתלט לחלוטין על מרכז המפה הפוליטית. למעשה, היום, אי אפשר להקים ממשלה מבלי שנציג של אחד הליכודים יעמוד בראשה.

צחי הנגבי, למשל, פוליטיקאי שמלבד היותו הבן של גאולה אף אחד לא יודע למה הוא נכנס לכנסת, והסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה בזכותה הוא נשאר בכנסת היא בגלל שהוא התגאה בהיותו אלוף המינויים. אדם כזה הרי אסור לבחור כנציג. לא משנה מה הן דעותיו, הוא פסול לנציגות עקב היותו מושחת. ויותר מזה, מדובר במי שפעם היה איש "ארץ ישראל השלמה" ואיך שהוא מצא את עצמו במפלגה שחרטה את תוכנית ההתכנסות כדגלה. איזה אמינות אפשר לייחס לאדם כזה. ועכשיו הוא גם הורשע במתן עדות שקר, ז"א כבר אי אפשר לייחס לו אמינות בכלום. שלא אובן לא נכון, זה לא שהוא לא כשיר לשום תפקיד, אבל הוא לא עומד בדרישות הסף לנציגות פוליטית של אף אזרח במדינה מתוקנת. ועכשיו, יוצאים להגנתו כל מיני פוליטיקאים… מה הם אומרים לנו בעצם? אני חייב להודות שאני לא קורא כאן כתב הגנה על הנגבי, אלא כתב פסילה עצמית של אותם פוליטיקאים, הם פשוט לא מבינים את חשיבות האמינות לביצוע תפקידם, ולכן לא ראויים לבצע אותו.

ולמה, בעצם, התכנסה כל השחיתות הזאת דווקא בליכוד. אני חושב שזה נובע ישירות מהעמדה הפוליטית שהליכוד אימץ החל מסוף שנות השבעים. כשבגין הבטיח שיהיו הרבה אלוני מורה, מה הוא בעצם רצה להגיד. הרי הוא לא היה טיפש, הוא בוודאי הבין את מה שכל אחד מאיתנו מבין, שהקמת הרבה אלוני מורה תמנע חילופי שטחים עתידיים, ותשאיר אותנו עם שאלת האוכלוסיה הערבית בשטחים. הוא בוודאי הבין (הוא הרי היה חבר הכנסת שהציע לבטל את הממשל הצבאי בישראל) שאי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא זכויות אזרח, ובוודאי הבין שהוא לא יכלו להעניק לערביי השטחים אזרחות, הוא גם הבין שכל סיפורי האוטונומיה הם סיפורי סבתא שאף אחד לא קונה, ושגירוש הוא לא אופציה אמיתית. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אני מניח שהוא ידע. ידע ולא אמר. במקום להגיד הוא, ומנהיגי הליכוד שבאו אחריו, העדיף לקרוץ. כל אחד הבין את הקריצה אחרת, אבל זה פתח פתח אותו ניצלה הנהגת הליכוד במשך שנים… עד היום אף מנהיג ליכוד לא נתן תשובה ישירה לציבור מה הן בדיוק התוכניות שלו.

גם היום, נתניהו מנהל משא ומתן עם הפלשתינאים אחרי שהכריז על תמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, ומצד שני, לא רק שהוא לא מתחיל לפרק את המוקשים האלה, הוא הפשיר את ההקפאה וחזר להקים התנחלויות. השמאל מוחה על הקמת ההתנחלויות, הימין על המשא והמתן, אבל מצביעי הליכוד? מה איתם? הם לא מוחים על כלום, בגלל שהם מקבלים את הקריצה, כל אחד מהם חושב שהמשמעות שלה היא אחרת, אבל הם מקבלים את השקר. וכשהם עושים את זה הם נותנים לנתניהו ולמי שיחליף אותו את האישור להמשיך ולשקר להם. העיקר שאחרי זה הם יאשימו את התקשורת.

למי מועיל המצור

במהדורה הלפני אחרונה של אקונומיסט היו כמה מאמרים על המשט בעזה. אחד מהם תיאר (גם) את המצב בעזה תחת המצור (ולהבדיל מהסרט הזה, הוא ניסה להציג תמונה כללית יותר). לפי המאמר, בעזה מתפתח משטר שהיה גורם לאנוור הוג'ה ולקים איל סונג להראות שפויים. החמאס שולט באופן מוחלט ביבוא לרצועה, גם במנהרות וגם במעברים מישראל וממצרים (כידוע, אין למעשה יבוא ימי או אווירי לעזה). כניסה ויציאה של אנשים (ורעיונות שאנשים מביאים איתם) כמעט לא קיימת למעשה. דור הפקידים הזוטרים הנוכחי, בני השלושים פלוס, גדלו בצל סגרים וטרור ולא מכירים את העולם הרחב (ומפחיד לחשוב מה יקרה שהדור הבא יחליף אותם). גם בתוך הרצועה, השליטה של החמאס מוחלטת, ויוזמות אישיות כפופות לרצונם הטוב של שליטי החמאס. הקשרים הכלכליים, התרבותיים, המדיניים בין הרצועה לגדה הולכים מתנתקים, ונוצרות לנו למעשה שתי מדינות ישויות שונות.

יכול להיות שזאת היתה מלכתחילה המטרה של מדיניות ההתנתקות? להפריד בין הגדה לרצועה, על מנת שהרצועה תהיה "המדיה הפלשתינאית השניה" (בהנחה שירדן היא הראשונה) ואז יוכל הימין הישראלי לדרוש לספח את הגדה (כבר עכשיו אפשר לדמיין את הטיעונים: "למה שלהם יהיה שלוש מדינות בזמן שלנו יש חצי"). פתאום הבעיה הדמוגרפית נפתרה למעשה (ואם נקשר בין אזרחות לשירות צבאי אז בכלל, העלמנו אותה), וכל פלשתינאי שיתלונן אפשר יהיה לשלוח למדינה שלו. כנראה שלא, אבל גם אם כן, אפשר להגיד היום שזה לא ממש עובד. אופי המדינה שהולכת וכמה ברצועה מנוגד לחלוטין לאינטרסים של אזרחי ישראל והפלשתינאים. מעניין שדווקא המצור הישראלי-מצרי משפיע על אופיה של המדינה בצורה כל כך קיצוני. לא הרבה פעמים יש למדינה הזדמנות להשפיע באופן כל כך חד על אופיה של שכנתה, ולא הרבה מתעקשת המדינה בוחרת לנהוג באופן שכל כך מנוגד לאינטרסים שלה.

גם אם ברור למה ישראל רוצה למנוע מהפלשתינאים לייבא כלי נשק, לא ברור למה היא מונעת תנועה של אנשים (בהנחה שהם לא נכנסים לישראל) ולמה היא מונעת תנועה פרטית של סחורות. גם אם חלק מהאנשים יהיו טרוריסטים, וחלק מהסחורות יוסבו לנשק, עדיין, החלשת שלטון החמאס וחירותם של תושבי עזה הן מטרות חשובות מספיק על מנת לשנות את מדיניותה של ישראל. תארו לעצמכם את המערב גרמנים מונעים מאנשים ממזרח גרמניה לעבור את החומה?! זה הרי אבסורד. ישראל צריכה היתה להיות זאת שחופרת מנהרות לעזה על מנת לשחרר את תושביה, ולא ההפך.

לא ישראל מנעה מעזה להיות הונג-קונג או טאייוואן, אבל ישראל עוזרת לחמאס להפוך את עזה לאפגניסטאן קטנה וצפופה. שיתוף הפעולה הזה חייב להפסק, זה אינטרס ישראלי כמו שזה אינטרס עזתי.

כמה מחשבות על הפשיטה

1. מי צריך עובדות. בן אדם מתעורר ביום שני בבוקר ושומע בחדשות שהמדינה שלו הרגה כמה אקטיביסטים. למה? איך? כמה? מתי? מעט ידוע. כולם ידעו שמדובר במשט שיצא לכיוון עזה עם פעילי שלום והספקה הומניטרית. כולם ידעו שיראל שישראל התכוונה לעצור את המשט לפני שיכנס לישראל. את זה ידענו עוד בלילה. מלבד הדם וההרוגים הרבה מידע לחדש לולא היה בבוקר. ובכל זאת, כולם יודעים מי אשם. לפטריוטים ברור מראש שמדובר בפעולה מרושעת של הפעילים שתקפו את חיילי צה"ל המסכנים. לנאורים ברור שמדובר בפעולה מרושעת של צה"ל, שרק רוצה להרוג את מתנגדיו. גם בשעה מוקדמת בבוקר, שהמידע חסר, ברור לגמרי ששתי הטענות מופרכות לחלוטין, ועדיין,עוד ועוד אנשים אינטליגנטים ממשיכים וחוזרים (בעיקר לעצמם) על אותם הסברים. למה בכלל צריך עובדות, למי איכפת מהפרטים, אנחנו כבר יודעים הכל מראש.

2. שוב פעם "לינץ'"? כבר היינו בעסק הזה, ושוב, נראה שהתקשורת העברית החליטה לשנות את משמעות המילה "לינץ'". אולי זה בעקבות הלינץ' בראמאללה, אבל נראה שהיום לינץ' מחליף את המושג "רצח על ידי יותר מאדם אחד". חבל, גם בגלל שאני לא חושב שאני צריך במיוחד מושג ל"רצח על ידי יותר מאדם אחד", ובעיקר בגלל שלינץ', ההוצאה להורג ללא משפט תוך לקיחת החוק לידיים, הוא כן מושג שלדעתי חשוב להשאיר בשפה. אולי זה חלק מתהליך של אורוויליזציה של השפה העברית, מן מחשבה שאם לא נקרא ללינץ' לינץ' אז לא יהיה שום דבר פסול בלינץ', ונוכל להוציא להורג אנשים בלי משפט תוך לקיחת החוק לידיים בלי בג"ץ ובלי בצלם.

3. להצדיע? לשתוק? אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד כתבו מאמר משותף שדורש מכולנו להצדיע ולשתוק. מתוך המאמר:

"קשה לדמיין יחידת עלית של צבא אחר נוהגת באיפוק דומה נוכח לינץ' מתוזמן ומתוכנן."

אולי קשה, אבל לא בלתי אפשרי. למעשה, אנשים בעלי זיכרון ארוך משבוע (אם יש כאלה בישראל – ע"ע בסעיף הראשון) בוודאי זוכרים סיטואציה דומה, אזרחים פרובוקטורים ופושעים שהתכנסו על מנת להפריע לצבא לעבוד. וכשהצבא ניסה להזיז אותם, הם תקפו את החיילים, השליכו עליהם חפצים, חומרים מוזרים, פצעו אותם וסיכנו את חייהם. שני דברים מדהימים באותו הקשר – אף אזרח לא עמד לדין, וחשוב מזה, אף אזרח לא מת. כן, אני מדבר, כמובן, על הגג בכפר דרום. מעניין האם גם אז סג"ל וליבסקינד שתקו והצדיעו?

5. "פתרונות טכנולוגים"?! אין לי כוונה להציע כאן הצעות טכניות לאיך אפשר היה לפתור את המצב הזה טוב יותר. זה בוודאי לא אומר שאי אפשר היה, זה רק אומר שאין לי את ההכשרה והנסיון המתאים. נראה לי שחוץ ממני, כולם נהפכו בזמן האחרון למומחים לענייני ספנות, קומנדו והחוק הבין לאומי. חלק מהמומחים באמת מבינים על מה הם מדברים, הבעיה היא שלרובם יש אינטרס כלכלי, פוליטי או אישי, ולכן העדות שלהם אמינה עוד פחות משלי. אנחנו באמת יודעים כמה מקבל כל מומחה כזה מהחברה לה הוא עשה כרגע יחסי ציבור על חשבון טרגדיה? יותר מהכל, נראה לי שדווקא הבריחה ל"פתרונות טכנולוגים" היא פשוט בריחה מהמציאות.טכנולוגיה זה דבר נחמד, אבל לא הכל אפשר לפתור בעזרת טכנולוגיה, ולרוב צריך לדעת להתמודד עם דילמות אמיתיות גם בלי "פתרון טכנולוגי". נחמד היה אם היה איזה גז סודי שמאפשר להרדים את כל הרעים בלי לפגוע בטובים, אין כזה, וגם לא נראה לי שיהיה.

6. מה חשבו הישראלים? לא ברור לי באמת מה היתה התוכנית של ברק והפיקוד הצבאי, אבל די ברור שהיא נכשלה. הרתעה, מילת הקסם השניה של מערכת הביטחון הישראלית (הראשונה היא HASBARA, כמובן) לא ממש הושגה, שקט תקשורתי לא ממש הושג, קשה להגדיר את זה כהצלחה דיפלומטית, כתרומה לשלום, ליחסינו עם ארה"ב או למצבם של העזתים. וכל זה בלי להזכיר את מליוני הדולרים שנשפכו על הפעולה הזאת. אף מילה על כמה גויים שהלכו לעולמם (גויים הולכים לעולמם?). למרות מה שכתבתי למעלה, נראה לי שהכנה טובה יותר של הלוחמים באשר להבדל בין היחס עם אזרחים אלימים ליחס עם חיילים היה יכול להוריד את מפלס הדם. כמו שבכפר דרום לא מת אף אחד, לא היתה סיבה ששם ימותו כל כך הרבה אזרחים.

7. והמפגינים? ברור שהמטרה של המפגינים לא היתה רק ההעברה של הציוד לעזה, אלה גם ההפגנה והפרובוקציה. מדובר, כמובן, במטרות לגיטימיות, ואני מניח שחלקם קיוו שבעזרת ההפגנה הפרובוקטיבית הם יעזרו לעזתים. היום די ברור שזה לא נכון. הטעות (המוסרית והטקטית) הגדולה של המפגינים היתה הנטישה של המאבק הבלתי אלים. אין שום הצדקה ללקיחת סכינים במסע כזה (הרי גם בתסרט הטוב ביותר, הם מגיעים לעזה, ומה אז, נותנים את הסכינים לחמאס? באמת חסר להם אמצעי הרג? או שאולי זה היו סכיני לחם?). במידה ומארגני המסעות באמת רוצים לעזור לילדי עזה, הם חייבים לעבור במסרק על הסירות הבאות ולבדוק שאין שם אמצעי לחימה.

8. אין פחד? כשאני רואה לוחם מיומם וחמוש יורד מהשמיים, אני בורח. ואם אין לי לאן לברוח, אני מתחבא. האפשרות שאני אתקוף אותו (אם נתעלם מהשאלה המוסרית) קיימת רק אם אני (1) מאמין שבאמת יש לי סיכוי לנצח אותו, (2) מאמין שהוא יתפוס אותי וילחם נגדי בכל מקרה או (3) רוצה שכולם יראו שהוא תוקף אותי ויעצרו אותו. אם המפגינים שתקפו את לוחמי השייטת שייכים לסוג הראשון, אז הם לא שפויים בעליל. אם הם שייכים לסוג השני, אז הערכת המציאות שלהם לקויה. אין לנו, לתומכי השלום, שום אינטרס בעוד אנשים כאלה בעזה, ומתכנני המשט היו צריכים לאתר אותם ולהרחיק אותם עוד לפני המשט. אנשים מהסוג השלישי חייבים לעבור תדרוך עמוק לפני שהם מתקבלים למשטים כאלה, על מנת שלא יסכנו את חייהם של שאר השטים (כמו הפעם) ועל מנת שיוכלו באמת לסייע לעזתים.

9. מי ניצח? ישראל, כאמור, לא ניצחה. מצבה היה טוב יותר לפני המשט מאשר אחריו. גם העזתים, כמובן, לא ניצחו, מצבם לא השתפר כלל. תנועת השלום לא ניצחה, לא רק שהיא איבדה כמה מפעיליה, היא הצליחה להחתים להכתים את המאבק שלה באלימות לא מוצדקת ולא חכמה. שוב מתברר שהמאבק ביננו לפלשתינאים איננו משחק סכום אפס, ההפסד שלנו הוא ההפסד שלהם וההפך. לגמרי לא ברור לי למה יש כל כך הרבה אנשים ששמחים לראות את הצד השני נכשל, בלי להבין שהכשלון הזה מדבק.

אפרטהייד זה רע? למי?

אמיר חצרוני כתב להארץ מאמר מעניין על האפרטהייד. קודם כל כמה נקודות על המאמר עצמו:

• "בוויכוחים על עתיד יהודה ושומרון, השמאל נוהג להשתמש בדוגמה הדרום אפריקאית כנשק יום הדין. המסר הוא, שאם לא נפסיק את מדיניות האפרטהייד, לכאורה, בשטחים, נהפוך למצורעים בזירה הבינלאומית, כפי שהיתה דרום אפריקה בשנות ה 70 וה 80." לא, זה לא המסר. זה היפוך של סיבה ומסובב. המסר הוא שאם לא נפסיק את מדיניות האפרטהייד "לכאורה" בשטחים,נהפך ללא מוסריים כפי שהיתה דרום אפריקה בשנות ה 70 וה-80, ולכן ראוי להפסיק את המדיניות הלא מוסרית (ולכן, יש אומרים, ראוי להפוך את ישראל למצורעת, כמו שהפכו את דרום אפריקה).
• "הפרדה זו נובעת משיקולי ביטחון (אולי מופרזים לעתים) ולא מתוך תפישת עולם גזענית" מעניין לציין ש"שיקולי הביטחון" האלה מקבילים לחלוטין לחלוקה הגזעית, מעניין שבשנות השבעים והשמונים, כשלא היו "שיקולי הביטחון"היתה אפליה בוטה לא פחות, מעניין ששיקולי הביטחון האלה תקפים גם לאזרחים ישראלים שלא מהווים שום "סיכון ביטחוני" (אבל לא שייכים לגזע הלא נכון) בזמן שאזרחים ישראלים שמהווים "סיכון ביטחוני" (ושייכים לגזע הנכון) לא מופלים לרעה. אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה כנראה "שיקולי ביטחון".
• "לפי גרסת השמאל, דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד היתה מקום שנורא לחיות בו לא רק לאוכלוסייה השחורה אלא גם לציבור הלבן, ואילו היום מדובר בגן עדן עלי אדמות." אני לא מכיר כזאת גרסא. להפך, אני חושב שאין אדם אחד בשמאל שמטיל ספק שאם לא מתחזבים ביסורי מצפון די מגניב לחיות עם עבדים.
• "נכון שבשנות ה 80 דרום אפריקה הוחרמה על ידי רוב המדינות, מה שהפך את הדרכון הדרום אפריקאי לנייר חסר תועלת, אבל רמת החיים של דרום אפריקאים לבנים דווקא היתה אז גבוהה למדי." זה אמנם נכון, גם רמת חייהם של הלבנים בדרום ארצות הברית "היתה גבוהה למדי" ובכלל, עבדים משפרים את רמת חייהם של המעבידים, אבל החרם על דרום אפריקה לא היה רק חרם דיפלומטי וספורטיבי, אלא בעיקר כלכלי, וזה, החרם הכלכלי, הוא כנראה מה ששבר את המשטר הבורי (שכזכור, בחר לבטל את האפרטהייד).דרום אפריקה היא מדינה עשירה במשאבים, והעולם בזמנן היה חצוי בין שתי מעצמות (וברגע שהפסיק להיות חצוי, האפרטהייד נפל). ישראל היא מדינה דלה במשאבים ועיקר ההכנסות שלה הן מיצוא, והעולם היום כבר (עדיין?) לא חצוי. לכן, הירידה הצפויה של רמת חייו של הישראלי הממוצע בעקבות חרם כזה תהיה גבוהה בהרבה, לא רק שלא נוכל לסוע לטיול ביוון, לא יהיה לנו כסף לטיסה לשם.
• "האם הרווחים הסמליים הללו היו שווים את ביטול האפרטהייד? מנקודת מבט פרקטית של דרום אפריקאי לבן ממוצע, ביטול האפרטהייד נראה בדיעבד כעסקה מפוקפקת." טוב, את זה אפשר היה לדעת מראש, אני מניח שמי שהיה מסתובב בגרמניה עשור אחרי נפילת הרייך היה מסיק ש"מנקודת מבט פרקטית של גרמני ממוצע, נפילת הרייך נראה בדיעבד כעסקה מפוקפקת" . בכל זאת, אני שמח על זה שהיו אנשים שלא הקשיבו לחצרונים שהיו במדינות הברית, ובכל זאת עשו את מה שראוי היה לעשות.

ובכל זאת, יש משהו במה שפרופ' חצרוני אומר. מאז נפילת האפרטהייד דרום אפריקה נמצאת במצב של נפילה חופשית. מאז ביטול האפרטהייד הפשע, העוני, הסמים, האיידס והשחיתות מכים בתושבי דרום אפריקה ללא רחם. וגם על זה ראוי לציין כמה נקודות:

• דרום אפריקה החדשה היא כשלונה של הדמוקרטיה הפורמלית. נכון שיש שם בחירות חופשיות, ושהשלטון נבחר על ידי רוב הציבור. אז מה? למעשה זומה מזכיר את אידי אמין הרבה יותר מאשר מנדלה.  אם אנחנו מדברים על דמוקרטיה כעל שיטת שלטון רצויה, ברור שאין לדמוקרטיה הפורמלית כמו שהיא ממומשת בדרום אפריקה היום מה להציע לנו.
• דרום אפריקה החדשה היא עוד כשלון של הפרא האציל. שנים מלמדים אותנו דוברי ה"שמאל" שכל הבעיות בעולם נובעות מהמעורבות של האדם הלבן בסדר הטבעי הטהור של בני האדם הכהים.  כל פעם שאדם לא לבן עושה משהו רע, יש מי שמחפש את הלבן שאשם. זאת גישה גזענית ומתנשאת. לאנשים כהים יש את אותה יכולת לפשל כמו אנשים לבנים.כשאנשים כהים פושעים, צריך להאשים אותם, ולא לחפש את הלבנים שעומדים מאחוריהם. דרום אפריקה לא נמצאת במצב המחורבן שהיא נמצאת בגלל שלטון הבורים (או הבריטים, או ההולנדים), אלא בגלל שלטון הזולו הנבחר. על מנת שדרום אפריקה תשפר את מצבה, היא צריכה, אזרחיה צריכים, לקחת את עצמה בידיים. לדרום אפריקה יש מספיק משאבים ותשתיות להוביל את הכלכלה העולמית, אבל למעשה היא לא מצליחה להוביל אפילו את הכלכלה האפריקאית.
• ההגירה הלבנה מדרום אפריקה היא טבעית. אנשים לא אוהבים לחיות במקום בו רע להם. הנסיון להחליף תחושת זהות בלחם, רדיפת "ביטחון" בחירות ופטריוטיזם בצדק לא הצליח גם בדרום אפריקה. עוד שיעור מעניין שכדאי ללמוד
• כדאי לישראלים להתחיל להתמודד עם שאלת "היום שאחרי" כבר היום, ולא לחכות לנפילת השלטון בשטחים. גם אם השלטון הישראלי בשטחים יהיה באמת נצחי, ואני מכיר מעט מאד מוסדות היסטוריים שאפשר להגיד עליהם שהם נצחיים, לא יקרה כלום למי שיתכונן, אבל במקרה והשלטון הישראלי בשטחים בכל זאת יקרוס, כדאי שיהיה לנו תוכנית, על מנת שלא נמצא את עצמנו תקועים בדרום אפריקה חדשה. אפשר לנסות לדאוג שהפלשתינאים ישכילו להתנהג באופן רציונלי יותר מהדרום אפריקאים, אפשר לנסות לדאוג לכך שיהיה מצב בו אפשר יהיה לקיים מדינה ישראלית בצד המדינה הפלשתינאית. אבל להתעלם מהאפשרות שזה יקרה? להמשיך לבנות עוד התנחלויות? להקים אוניברסיטה במרכז ארץ הזולו? זה הרי מנוגד לחלוטין מהמסקנה ההיסטורית אותה מנסה פרופ' חצרוני ללמד אותנו.

יחסי כבוד הדדי?

חצי שעה של טמטום, רוע והרבה כבוד באדיבות מדינת ישראל. אין לי מה להוסיף.

איך זה שיש יותר כהנים מלויים?

זאב גלילי כתב באכזבה לא מוסתרת על ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם": "בישראל הספר כמעט ואינו מוכר… נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ." ולכאורה הוא צודק, הספר יצא לאור באנגלית ב-1984, ולמרות העובדה שהוא מתייחס ישירות לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הוא כמעט לא השפיע על הדיון הציבורי (רק לשם השוואה "התנגשות הציוויליזציות" יצא ב-1996, "קץ ההיסטוריה" יצא ב-1992, "בלי לוגו" יצא ב-2000… כולם כמעט ולא רלוונטים לדיון המרכזי בציבורי בישראל, ולמרות זאת הם השפיעו עליו בצורה חזקה הרבה יותר), למעשה, נראה שזאב גלילי וקומץ האנשים שמנסים למכור את הספר פשוט מתווכחים עם דחלילים.

 

למיטב הבנתי (לא קראתי את הספר) לפיטרס יש טענה היסטורית די פשוטה:

• הפלשתינים הם לא "עם אותנטי", הם אוסף של מהגרים שהיגר לישראל בגלל סיבות כלכליות ופוליטיות בעקבות ההגירה היהודית בהתחלה, ועל ידי הבריטים בהמשך.

המסקנה הפוליטית שגלילי רוצה שנסיק היא:

• ולכן, בגלל שהם לא עם, אין להם בכלל זכות למדינה, ועל אחת כמה וכמה, בגלל שהם לא ילידי ישראל במוצאם, אין להם ככלל שום זכות על ארץ ישראל.

 

 

(באופן לא מפתיע זאת בדיוק טענת ראי לטענה ההיסטורית של שלמה זנד ולמסכנה ולמסקנה הפוליטית שכל מיני אנשים רוצים שנסיק מכך, וכנראה שגם הם יופתעו כמו גלילי… בכל מקרה). בעצם, זה היה ז'בוטינסקי שניסח את הרעיון הפוליטי הזה לפני כמה שנים:

"כל עם, שהוא מיושבי-הארץ… רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור ; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב."

ולכן, החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים אם נסיק שהפלשתינאים הם לא "עם", ואינם "יושבי הארץ". אולי אפילו הם יקבלו אותנו בברכה, כל מה שנצטרך לעשות זה להסביר להם שהם לא עם. ואז גם נוכל, בניגוד למצוות ז'בוטינסקי, לגרש אותם (כי הרי ז'בוטינסקי טעה וחשב שהם עם ויושבי הארץ). הם הרי לא עם, הם לא יושבי הארץ, אין להם שום זכות לנסות למנוע מאיתנו להגר לכאן. אין להם זכות על הארץ.

הרעיון של עמים כבעלי זכות על שטח ארץ הוא רעיון ישן, עוד בתנ"ך מסופר איך כל אחד מצאצאיו של נח הוא למעשה אב של עם אחר. ואם כל עם הוא צאצא של אדם יחיד, אז כל החברים בעם הם היורשים שלו, והשטח שהיה בבעלות האב הקדמון הוא השטח ששייך (מתוקף הזכות לרכוש, הזכות להורשה, ואי הזכות למכירת קרקעות ולהגירה) לכל צאצאיו. למעשה היום אנחנו יודעים שאין לרעיון הזה אחיזה במציאות, כל העמים הם אוסף של בני אדם ללא אב משותף, תוצרים של אלפי שנות הגירה, מלחמות, נדודים ואהבות. לרובם יש תרבות משותפת, מיתוסים משותפים, שפה דומה… אבל כל אלה דברים נרכשים, אף אחד מהם לא מעיד על זכות טבעית לאדמה, או על זכות משותפת כלשהי. אי אפשר לדבר על רכוש של עם באותו מובן בו אנחנו מדברים על רכוש של אדם, ומאד קשה לדבר על אדמה כרכוש של קולקטיב מתמשך בלי להכניס איזה בורא עולם שיתן את אותו קושאן (ולבורא הזה נתייחס בהמשך).

הבעיה ביננו לבין הפלשתינאים היא לא שאלה לאיזה עם יש זכות היסטורית על הארץ. זאת שאלה משעממת, הרי לאף עם אין זכות על אף ארץ. הבעיה היא בעיה של אנשים. בעיה של מוחמד שיושב בשכם ללא זכויות אזרח, אחמד במחנה הפליטים בעזה שמגרד לחם כל יום, ו(אם נחזור למאה הקודמת) משה שנרדף באירופה על ידי הנאצים ומצא את עצמו ללא זכויות, אוכל, בית, ולרוב גם חיים. את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור על ידי הוקוס פוקוס היסטורי, גם אם נגיד מאה פעמים שאין לערבים זכות על הארץ, וגם אם הם יגידו מאה פעמים שאין לנו זכות כזאת. לכן גם בעולם הרחב רוב המבקרים את פיטרס היו אותם אנשים שלא מצליחים להבין את המישור האנושי, ורואים את העולם כולו כסכסוך בין קולקטיבים.

לכן, למרות שהיסטורית יכול להיות שהספר מעניין, פוליטית, מדובר בספר חסר משמעות לחלוטין. מצד שני, יש לפיטרס טענה מאד חזקה על הידע האנושי. אם הטענה שלה נכונה, הרי שיש היום מליוני אנשים שמשוכנעים מעל לכל ספק שהוריהם היו ילידי מקום מסויים, בזמן שהוריהם נולדו במקום אחר. אותו אחמד שסבא שלו ברח מחיפה ב-48, משוכנע שסבא שלו נולד בחיפה וסבא של סבא שלו נולד בחיפה, בזמן שסבא שלו נולד בכלל בעיראק. ז"א שמישהו כאן שיקר. ולא רק לאחמד, ליותר ממליון אנשים. ההורים… השכנים… המנהיגים… ולא מדובר בשקר שעבר בטלפון שבור במשך אלפי שנה לפני המצאת הדפוס, מדובר בשקר שעבר בפחות ממאתיים שנה בעולם שבו רוב האוכלוסיה יודעת לקרוא ולכתוב, שיש בו עיתונים, היסטוריונים והעלות של כלי כתיבה היא כמעט אפסית.

ואם במצב הזה הורה לא אמר את האמת לילדו מה אפשר להגיד על סיפור שעבר בעל פה במשך אלפי שנים מאב לבן? זה הרי ההבדל בין ידע מסורתי לידע מדעי, בידע מסורתי אנחנו מאמינים במשהו מסויים בגלל שהוא עבר מאב לבן, מאם לבת, עד שהגיע אלינו, ככה "עובדת" הרפואה המסורתית, ככה נוצרות אגדות אורבניות, ככה נוצרו המיתוסים, זה הרי טיעון העד – הטענה שסיפור מעמד הר סיני עבר מבן לאב כהוכחה לנכונות התנ"ך. ופיטרס מזכירה לנו את מופרכותן של כל אותן טענות, את חוסר יכולתנו לסמוך על סיפורים שכאלה, ואת הצורך שלנו להסתמך על עובדות היסטוריות מצד אחד ולתעד את המציאות ההיסטורית מצד שני.

משחק הפתרון

על פניו, נאום אובאמה בא לחזק את הקואליציה שבנה בוש (האב) במלחמת המפרץ (הראשונה) במזרח התיכון. בעצם, מאז נפילת ברית המועצות המדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון היא קבוע, עידוד הכוחות הדמוקרטים, הליברלים ו/או המתונים. כל אחד עשה את זה בדרכו, בוש בעזרת קואליציה בין לאומית, קלינטון בעזרת משאים ומתנים, בוש (הבן) בעזרת מלחמות חורמה ואובאמה בעזרת נאומים. כבר ברור למדי שאובאמה הצליח לערער את המשטר באיראן ולהפיל את הקואליציה שהסתמנה בלבנון. תוך כדי כך, אובאמה חזר על הפתרון האמריקאי הקבוע לסכסוך הישראלי-פלשתיני: שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום, תוך כדי הכרה הדדית זו בקיומה וזכות קיומה של זו, ללא התנחלויות וללא טרור. התגובה הישראלית והפלשתינאית הרגילה היא (שוב): סבבה, שהם יתחילו. נתניהו הסכים להכיר במדינה פלשתיאית (כמו שעשה כבר בעבר, וכמו שעשו כל קודמיו מאז רבין) אבל חס וחלילה לא הסכים להפסיק את ההתנחלויות, אבו-מאזן הסכים להכיר בקיומה של ישראל (כרגיל) אבל לא בזכותה להתקיים, הצליח להוציא איזה אמירה על חוסר התועלת בטרור (אבל שום דבר על לעצור אותו). וכרגיל, כל צד מאשים את השני שהוא, השני, מונע את ההסכם.

אבל, אולי זה ההזדמנות שלי להביע את דעתי על הפתרונות האפשריים.רוב הפעמים שאני קורא אנשים שמסבירים למה הפתרון שלהם טוב, די ברור לי (מהקריאה) שהם יצאו מהפתרון הטוב שלהם, ואחר כך הוסיפו נימוקים ללמה הוא טוב. אני אנסה ללכת מהכיוון השני, שנראה לי יותר הגיוני ויותר מובן. נתחיל ממה פתרון כזה צריך להכיל בשביל שיהיה "טוב", ואז נבדוק את הפתרונות האפשריים ונראה במה הם "טובים" ובמה לא, ובסוף, אולי, יצא לנו גם פתרון טוב.

פטרון טוב לסכסוך הישראלי-פלשתינאי עומד על שלוש רגליים:

• צדק – הפתרון צריך להיות צודק. למעשה, אי הצדק, חוסר הזכויות, העוולות… אלא הדברים שהפתרון צריך לפתור, לכן, פתרון שאיננו צודק צריך להפסל מיידית. מהו פתרון צודק? כל אדם (מלבד קטינים, מפגרים, מתאזרחים, תיירים… ) בשטח בין הירדן לים צריך להיות אזרח שווה זכויות ואדם בן חורין במדינה בה הוא חי. האזרחות חייבת להכיל בתוכה את כל זכויות האדם האלמנטריות, ואסור שתכיל אפלייה על בסיס לא ענייני. המדינות (כרגע = אחת או יותר) עצמן צריכות להיות מדינות אמיתיות, כאלה שיכולות לכלכל את עצמן, ושאינן קריקטורה.
• יציבות – הפתרון צריך להחזיק מעמד. פתרון שיחזיק מעמד שבוע וחצי איננו פתרון. אין מה לשאוף למצב שאיננו יציב (אלא אם כן היא היציבות היא מטרה בפני עצמה, ובדיון הזה היא לא). לצורך העניין, כל פתרון שיסתיים אחרי גולדשטיין איננו פתרון. כל פתרון שיגרור אחריו התקפת טירור פלשתינאית או ישראלית, גל של התנחלויות, גל של פשע חסר תקדים, עוני מחפיר, רעב, מגפות או אפילו בחירה המונית באופוזציה להסכם איננו הסכם יציב ולכן ראוי שלא לשקול אותו. בהתחשב בסעיף הראשון, היציבות של ההסכם תלויה באופן ישיר בשביעות רצונם של מרבית האזרחים וביכולתם לעצור (תרתי משמע) את המיעוט מלגרום לצד השני לאי שביעות רצון.
• היתכנות – קל למצוא פתרון שאיננו ניתן למימוש (למשל: "נקים תחנה על נוגה, ונשלח לשם את כל היהודים, ואת הערבים נשלח לתחנה על המאדים"). אבל בגלל שזה קל, זה משעמם. פתרון אמיתי חייב להתחשב במצב הקיים, בפוליטיקה, בעמים ותרבותם, במנהיגים ואיכותם, במצב הכלכלי ועוד. (כאן חשוב לשים לב לחוקי המשחק, ולשאול את השאלה שכמעט אף פעם לא נשאלת במשחקים האלה: "איזה כובע אנחנו לובשים?" האם אנחנו מחפשים פתרון בתור משקיף מהצד? בתור יועץ לראש ממשלת ישראל/יושב ראש הרשות הפלשתינאית? בתור ראש ממשלת ישראל/יושב ראש הרשות הפלשתינאית, בתור העם הישראלי/הפלשתינאי? בתור כל בני האדם שיושבים בין הירדן לים? בתור ההנהגה הפוליטית של שני העמים? בתור נשיא ארצות הברית?)

הפתרונות המדוברים בדרך כלל הם די פשוטים, ומדברים על מדינה אחת (בכל השטח), שתיים (בשטחים ובישראל), שלוש (בעזה, בגדה ובישראל) או ארבע (בגושי התנחלויות, בשאר הגדה, בעזה ובישראל) כשהשלטון בהם נע בין יהודי לערבי והעצמאות שלהן נעה בין אוטונומיה אזרחים, פדרציה, מדינה מפורזת או מדינה עצמאית. עכשיו, כשהגדרנו את הכלים בהם אפשר לבדוק כל פתרון, ומנינו את הפרונות הפופולרים, אפשר לעבור ולבדוק מי מהם טובים.

חוסר הצדק מבטל באופן מובהק וישיר את כל הפתרונות שבהם אין שיוויון זכויות אזרחי לפלשתינאים וליהודים, ולכן מדינה אחת ערבית או יהודית (עם או בלי אוטונומיה חלקית למי שלא יהיה). מצד שני, אי היציבות מבטל את שאר הפתרונות.

מה יקרה בבחירות שבוע אחרי שתוקם המדינה האחת? איך יראה הפרלמנט של אותה מדינה עם נציגי החמאס ונציגי מולדת יושבים אלה לצד אלה? איזה קואליציה יקימו נציגי הליכוד ונציגי הפתח? מה יקרה אחרי הפיגוע הראשון? איך בדיוק תעצר תנועת ההתנחלויות? מה תהיה התגובה בציבור הפלשתינאי בפעם הבאה שאיזה יהודי יחליט להבעיר את השטח ולעלות להר הבית (או, שאולי נאסור בכלל על יהודים לעלות להר הבית)? איך בדיוק תתמודד המשטרה היהודית-ערבית עם התגובות הציבוריות האלה? כמה ימים יקח עד שהמדינה האחת תבער לחלוטין? האם מדינה בוערת היא באמת פתרון? אותן שאלות בדיוק קיימות גם בשתי (או שלושת המדינות). אולי יקח קצת יותר זמן להבעיר את השטח, אבל ברגע שהוא יבער, הוא יבער.

גם שאלת ההיתכנות של הפתרונות השונים ברור שאף אחד מהצודקים לא סביר שיתרחש בהסכמה. רוב הפלשתינאים לא מעוניינים במדינה פלשתינאית שחיה לצד מדינת ישראל. העובדה שבבחירות האחרונות ניצח החמאס (אולי התנועה הפוליטית היחידה שניצחה בבחירות מאז סיום מלחמת העולם השניה ומחזיקה בעמדות אנטישמיות גלויות), ויחד עם הפתח (התנועה שמסרבת באופן עיקבי לכל הצעת הסכם) מדובר ברוב בלתי ניתן לשינוי בזמן הקרוב מצביע על חוסר היתכנותו של כל הסכם. גם העובדה שהציבור הישראלי מצביע פעם אחרי פעם כנגד התנועות שקוראות להסכם (קדימה, שנבחרה, קראה למעשים חד צדדיים) ולא מצליח להראות נחישות מינימלית במאבק כנגד ההתנחלויות הלא חוקיות (ז"א ההתנחלויות שמנוגדות לחוקי מדינת ישראל) שלא לדבר אפילו על העמדת פנים של רצון לההוציא מחוץ לחוק את את ההגדלת ההתנחלויות ושטחן בגדה הרבה מעבר לגבולות המדינה.

אחרי שברור שאין פתרון אמיתי, וכל הדיבורים של אובאמה על פתרון תוך שנתיים הם "סתם" פוליטיקה, אפשר לשאול את השאלה הבאה: מה צריך לקרות בשביל שהמצב יתייצב ושייתייצב במקום צודק. בשביל זה צריך שהדברים שמונעים מהפתרונות הצודקים מלהיות יציבים יחדלו מלהיות בעלי השפעה, ואחרי זה צריך שמישהו בעל השפעה יתחיל להזיז את התהליך בכיוון של פתרון צודק. (כאן שאלת הכובע עולה שוב, הרי בתור סתם עוד אזרח, מידת ההשפעה שלי על סילוק אותם גורמים היא מזערית, לעומת זאת, אילו הייתי מדבר בכובעם של כל האזרחים שחיים בין הירדן לים,ההשפעה שלי היתה מקסימלית, והייתי מסלק את אותם גורמים תוך חצי שעה).

כאמור, ההתרחשות ההיסטורית שאמורה למימושו של פתרון צודק להיות היא התרחשות שאמורה לשנות את התמיכה העצומה בחמאס ובפתח בקרב הפלשתינאים, ואת התמיכה במתנחלים בקרב הישראלים. קל לראות שגיאוגרפית הבעיה היא בשטחים (שם גרים המתנחלים ורוב הפלשתינאים שלא מקבלים את זכותם של היהודים לאזרחות בישראל). ברור שהשלטון הנוכחי לא יקדם פתרון כזה, לא רק שמדובר בשלטון כושל ומושחת, מדובר בשלטון שמעודד בדיוק את הגורמים שאנחנו רוצים שיעלמו (ולהבדיל מהשלטון באירן, הוא עושה עבודה טובה). בנוסף, הנוכחות המאסיבית של צה"ל והשב"כ והאינטראקציה בין האוכלוסיה הפלשתינאית למתנחלים וכוחות הביטחון הישראלים בוודאי לא עוזרת לקדם את חוסר השנאה. הייתי רוצה להגיד ששלטון ישראלי יוכל לעשות עבודה טובה יותר, אבל לצערי ברור לגמרי שזה לא נכון. מסיבות שונות שלטון ישראלי עלול להרע את המצב, צה"ל הוא אמנם צבא שיש לו מדינה, אבל יש גורם אזרחי אחד בישראל שיש לו מרות על הצבא, המתנחלים. בנוסף, אין סיכוי ששלטון ישראלי ייצור יחסים טובים בין הישראלים לפלשתינאים. לכן, מתבקש שלטון של גוף שלישי, לא ישראלי ולא פלשתינאי, שיצליח לעצור את ההתנחלויות בלי קריצת עיין, שיאבק כנגד הטרור בלי דלתות מסתובבות, ובעיקר שיראה לכל הגורמים המעורבים שאפשר גם אחרת. גורם שידע להיות הגון, שיכיר את ערכי הדמוקרטיה (בכלל, שיאמין בערכים ולא יהיה סתם עוד ציניקן שמנסה לנצל את המצב), שיבדוק כל מקרה לגופו…

בקיצור, החזירו לנו את המנדט. זה הזמן לקרוא למדינות העולם המערבי, לארצות הברית, לבריטניה, לקנדה, לאוסטרליה, לצרפת, לנורווגיה, לדנמרק… לכל מי שמביע עניין בסיומו של הסכסכוך, ולא רוצה לראות את הרוסים ממשיכים לנצל אותו בשביל לקדם את עריצותם, בואו ותעשו סדר בשטחים. זה אינטרס ישראלי, זה אינטרס פלשתיני, זה אינטרס ערבי וזה אינטרס מערבי. זה האינטרס של כל מי שרוצה שפתרון צודק יתקיים.