איך זה שיש יותר כהנים מלויים?

זאב גלילי כתב באכזבה לא מוסתרת על ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם": "בישראל הספר כמעט ואינו מוכר… נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ." ולכאורה הוא צודק, הספר יצא לאור באנגלית ב-1984, ולמרות העובדה שהוא מתייחס ישירות לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הוא כמעט לא השפיע על הדיון הציבורי (רק לשם השוואה "התנגשות הציוויליזציות" יצא ב-1996, "קץ ההיסטוריה" יצא ב-1992, "בלי לוגו" יצא ב-2000… כולם כמעט ולא רלוונטים לדיון המרכזי בציבורי בישראל, ולמרות זאת הם השפיעו עליו בצורה חזקה הרבה יותר), למעשה, נראה שזאב גלילי וקומץ האנשים שמנסים למכור את הספר פשוט מתווכחים עם דחלילים.

 

למיטב הבנתי (לא קראתי את הספר) לפיטרס יש טענה היסטורית די פשוטה:

• הפלשתינים הם לא "עם אותנטי", הם אוסף של מהגרים שהיגר לישראל בגלל סיבות כלכליות ופוליטיות בעקבות ההגירה היהודית בהתחלה, ועל ידי הבריטים בהמשך.

המסקנה הפוליטית שגלילי רוצה שנסיק היא:

• ולכן, בגלל שהם לא עם, אין להם בכלל זכות למדינה, ועל אחת כמה וכמה, בגלל שהם לא ילידי ישראל במוצאם, אין להם ככלל שום זכות על ארץ ישראל.

 

 

(באופן לא מפתיע זאת בדיוק טענת ראי לטענה ההיסטורית של שלמה זנד ולמסכנה ולמסקנה הפוליטית שכל מיני אנשים רוצים שנסיק מכך, וכנראה שגם הם יופתעו כמו גלילי… בכל מקרה). בעצם, זה היה ז'בוטינסקי שניסח את הרעיון הפוליטי הזה לפני כמה שנים:

"כל עם, שהוא מיושבי-הארץ… רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור ; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב."

ולכן, החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים אם נסיק שהפלשתינאים הם לא "עם", ואינם "יושבי הארץ". אולי אפילו הם יקבלו אותנו בברכה, כל מה שנצטרך לעשות זה להסביר להם שהם לא עם. ואז גם נוכל, בניגוד למצוות ז'בוטינסקי, לגרש אותם (כי הרי ז'בוטינסקי טעה וחשב שהם עם ויושבי הארץ). הם הרי לא עם, הם לא יושבי הארץ, אין להם שום זכות לנסות למנוע מאיתנו להגר לכאן. אין להם זכות על הארץ.

הרעיון של עמים כבעלי זכות על שטח ארץ הוא רעיון ישן, עוד בתנ"ך מסופר איך כל אחד מצאצאיו של נח הוא למעשה אב של עם אחר. ואם כל עם הוא צאצא של אדם יחיד, אז כל החברים בעם הם היורשים שלו, והשטח שהיה בבעלות האב הקדמון הוא השטח ששייך (מתוקף הזכות לרכוש, הזכות להורשה, ואי הזכות למכירת קרקעות ולהגירה) לכל צאצאיו. למעשה היום אנחנו יודעים שאין לרעיון הזה אחיזה במציאות, כל העמים הם אוסף של בני אדם ללא אב משותף, תוצרים של אלפי שנות הגירה, מלחמות, נדודים ואהבות. לרובם יש תרבות משותפת, מיתוסים משותפים, שפה דומה… אבל כל אלה דברים נרכשים, אף אחד מהם לא מעיד על זכות טבעית לאדמה, או על זכות משותפת כלשהי. אי אפשר לדבר על רכוש של עם באותו מובן בו אנחנו מדברים על רכוש של אדם, ומאד קשה לדבר על אדמה כרכוש של קולקטיב מתמשך בלי להכניס איזה בורא עולם שיתן את אותו קושאן (ולבורא הזה נתייחס בהמשך).

הבעיה ביננו לבין הפלשתינאים היא לא שאלה לאיזה עם יש זכות היסטורית על הארץ. זאת שאלה משעממת, הרי לאף עם אין זכות על אף ארץ. הבעיה היא בעיה של אנשים. בעיה של מוחמד שיושב בשכם ללא זכויות אזרח, אחמד במחנה הפליטים בעזה שמגרד לחם כל יום, ו(אם נחזור למאה הקודמת) משה שנרדף באירופה על ידי הנאצים ומצא את עצמו ללא זכויות, אוכל, בית, ולרוב גם חיים. את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור על ידי הוקוס פוקוס היסטורי, גם אם נגיד מאה פעמים שאין לערבים זכות על הארץ, וגם אם הם יגידו מאה פעמים שאין לנו זכות כזאת. לכן גם בעולם הרחב רוב המבקרים את פיטרס היו אותם אנשים שלא מצליחים להבין את המישור האנושי, ורואים את העולם כולו כסכסוך בין קולקטיבים.

לכן, למרות שהיסטורית יכול להיות שהספר מעניין, פוליטית, מדובר בספר חסר משמעות לחלוטין. מצד שני, יש לפיטרס טענה מאד חזקה על הידע האנושי. אם הטענה שלה נכונה, הרי שיש היום מליוני אנשים שמשוכנעים מעל לכל ספק שהוריהם היו ילידי מקום מסויים, בזמן שהוריהם נולדו במקום אחר. אותו אחמד שסבא שלו ברח מחיפה ב-48, משוכנע שסבא שלו נולד בחיפה וסבא של סבא שלו נולד בחיפה, בזמן שסבא שלו נולד בכלל בעיראק. ז"א שמישהו כאן שיקר. ולא רק לאחמד, ליותר ממליון אנשים. ההורים… השכנים… המנהיגים… ולא מדובר בשקר שעבר בטלפון שבור במשך אלפי שנה לפני המצאת הדפוס, מדובר בשקר שעבר בפחות ממאתיים שנה בעולם שבו רוב האוכלוסיה יודעת לקרוא ולכתוב, שיש בו עיתונים, היסטוריונים והעלות של כלי כתיבה היא כמעט אפסית.

ואם במצב הזה הורה לא אמר את האמת לילדו מה אפשר להגיד על סיפור שעבר בעל פה במשך אלפי שנים מאב לבן? זה הרי ההבדל בין ידע מסורתי לידע מדעי, בידע מסורתי אנחנו מאמינים במשהו מסויים בגלל שהוא עבר מאב לבן, מאם לבת, עד שהגיע אלינו, ככה "עובדת" הרפואה המסורתית, ככה נוצרות אגדות אורבניות, ככה נוצרו המיתוסים, זה הרי טיעון העד – הטענה שסיפור מעמד הר סיני עבר מבן לאב כהוכחה לנכונות התנ"ך. ופיטרס מזכירה לנו את מופרכותן של כל אותן טענות, את חוסר יכולתנו לסמוך על סיפורים שכאלה, ואת הצורך שלנו להסתמך על עובדות היסטוריות מצד אחד ולתעד את המציאות ההיסטורית מצד שני.