מה מניע אותם?


תקציר מנהלים: הפוסט הזה לא יהיה על "אם תרצו" ולא יביע דעות בעדם או נגדם. הפוסט הזה לא יהיה על יתרונות הסגפנות ולא יביע דעות בעדה או נגדה. אם אתם מעוניינים לקרוא על הנושאים האלה הייתי ממליץ ללחוץ על הקישור הזה

 

מתברר שלאהוד ברק יש שעון שעולה 100 אלף שקל. מישהו, כנראה ברק עצמו, לקח 100 אלף שקל והחליט להוציא אותם על שעון. שעון. כאמור, אין לי כוונה לתת כאן נאום צדקני על יתרונות הסגפנות. בסופו של דבר אני  חושב שזה טוב שאנשים מפנקים את עצמם, ואם הם עושים את זה בכסף שהם הרוויחו ביושר ושילמו עליו מיסים והם מוציאים אותו על מוצרים חוקיים ומוסריים, אז זה בכלל טוב. יותר מזה, אין לי שום בעיה לקבל 100 אלף שקל (מישהו מוכן לתת?) ולהוציא אותם על שטויות. אבל שעון. שעון? בסך הכל מכשיר שמראה את השעה, שעון ב-100 שקל מראה את אותה שעה כמו שעון ב-100 שקל. קשה לי לחשוב על פיצ'ר שימושי שאפשר לדחוף לשעון ושלא קיים בשעונים שעולים 100 שקל. יותר מזה, היום שלכל אחד יש טלפון נייד (שמראה את השעה), בשביל צריך לסחוב עוד חתיכת טכנולוגיה מיותרת ומיושנת על היד? מה גרם לברק (או מי שקנה לו את השעון) לקחת את הכסף ולקנות שעון כזה, ולא, נגיד,יצירת אומנות יקרה או קוויאר מיוחד או משהו יקר אחר שגם יכול לגרום להנאה? אני לא חושב שמדובר בסמל סטטוס. קודם כל כי ברק לא צריך "סמל סטטוס" הפרצוף שלו מוכר בכל העולם, ואף אחד לא יחשוב שהוא איזה קבצן שהתגנב למחלקה הראשונה.בנוסף, הוא לובש חליפות יקרות, משקפים יקרות, גר בבית יקר, ונוסע במכונית יקרה. מישהו בכלל מסתכל על היד שלו בשביל לבדוק את הסטטוס שלו? ואם כן, כמה אנשים כבר ידעו להבדיל בין שעון של 100 אלף שקל לשעון של אלפיים שקל?בקיצור, הסיבה לרכישה הזאת לגמרי לא מובנית לי, והסיבה להליכה עם השעון הזה מובנית לי עוד פחות.

 

איזה בחור בשם רועי ילין החליט שהוא לא מסמפט את "אם תרצו", אז הוא הקים קבוצה בפייסבוק בשם: "אם תרצו – תנועה פאשיסטית" ו-2,000 אנשים (אני מניח ששונים) הצטרפו לקבוצה הזאת. 2,000 אנשים זה בערך פי 500 ממספר האנשים שיקרא את הטקסט הזה. כל אחד מהם הוא "חבר" בקבוצה, שזה אומר שכשאתה נכנס לדף שלו אתה רואה את קישור לדף של הקבוצה וכשאתה נכנס לדף של הקבוצה אתה רואה קישור לדף שלו ו… וזהו. בערך כמו ללכת עם חולצה T עליה כתוב "אנחנו לא מסמפטים את אם תרצו". ושוב, נשאלת השאלה: "מה הטעם?" בשביל מה אותם אנשים החליטו לכתוב את השם שלהם לצד הצהרה פוליטית ריקה מתוכן או ממעשה? זה אפילו לא הפגנה, זה סתם הצהרה שנכתבת ברוח. היחידים שאולי יושפעו מהמעשה הזה הם החברים בקבוצה (אם הם ילכו לראיון עבודה עם מעסיק שתומך באם תרצו ושחיפש את השם שלהם ברשת). אפשר לחשוב גם כאן שזה סמל סטטוס, אבל שוב, אני לא רואה איך הצטרפות לקבוצה כזאת משנה את הסטטוס של הבן אדם, הרי זה לא שהדעות שלו הם סוד או שמכיריו חושבים שהוא חבר ב"אם תרצו" (ואם כן, לא פשוט יותר להגיד למכירך מה הדעות שלך במקום לשלוח אותם לחפש את זה ברשת)? נראה לי שהמניע כאן הוא אותו מניע של מי שקונה שעון ב-100 אלף שקל…

 

ובהערת ביניים, איזה מן ביקורת לא מנומקת זאת "אם תרצו – תנועה פאשיסטית". ברור לכולנו שאם הם היו קוראים לקבוצה שלהם "אם תרצו – תנועה ששמה מתחיל באות א'" אף אחד לא היה שומע עליהם. ככה שאי אפשר להתחבא מאחורי הטיעון של האמת, ומצד שני, אם הם היו קוראים לקבוצה שלהם "אם תרצו – תנועה ששמה מתחיל באות ב'" אף אחד לא היה חושב לתבוע אותם, ככה שגם מאחורי הטענה שזה שקר אי אפשר להתחבא. הטענה שלהם היא משהו כמו "אנחנו נגד אם תרצו בגלל שיש להם מאפיינים דומים לפאשיזם" והטענה של "אם תרצו" היא משהו כמו "אנחנו בעד עצמנו ואין לנו מאפיינים דומים לפאשיזם". בגלל שכולם מסכימים על המאפיינים של אם תרצו, אפשר היה לחלק את הדיון לשני חלקים בלתי קשורים לחלוטין:

  1. מה הם המאפיינים של תנועה שהופכת אותה ל"פאשיסטית". זה סתם דיון היסטורי-סמנטי, אפשר להשתמש באיזה מאפיינים שרוצים, העיקר להבהיר אותם מראש.
  2. איזה מהמאפיינים של "תנועה פאשיסטית" הם שליליים ואיזה חיוביים (אני מניח שגם מתנגדי "אם תרצו" יקבלו את ההתנגדות הפאשיסטית לשחיתות כחיובית). כאן, כנראה, נמצאת המחלוקת. אבל אם הם היו אומרים "אם תרצו – תנועה שמחזיקה במאפיין X ואנחנו חושבים שמדובר במאפיין שלילי", ומאפיין X הוא באמת מאפיין של אם תרצו, אף אחד לא היה תובע אותם וזה היה מייצג את דעתם באופן מדוייק יותר.

סוף הערת ביניים.

מודעות פרסומת

איך זה שיש יותר כהנים מלויים?


זאב גלילי כתב באכזבה לא מוסתרת על ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם": "בישראל הספר כמעט ואינו מוכר… נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ." ולכאורה הוא צודק, הספר יצא לאור באנגלית ב-1984, ולמרות העובדה שהוא מתייחס ישירות לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הוא כמעט לא השפיע על הדיון הציבורי (רק לשם השוואה "התנגשות הציוויליזציות" יצא ב-1996, "קץ ההיסטוריה" יצא ב-1992, "בלי לוגו" יצא ב-2000… כולם כמעט ולא רלוונטים לדיון המרכזי בציבורי בישראל, ולמרות זאת הם השפיעו עליו בצורה חזקה הרבה יותר), למעשה, נראה שזאב גלילי וקומץ האנשים שמנסים למכור את הספר פשוט מתווכחים עם דחלילים.

 

למיטב הבנתי (לא קראתי את הספר) לפיטרס יש טענה היסטורית די פשוטה:

  • הפלשתינים הם לא "עם אותנטי", הם אוסף של מהגרים שהיגר לישראל בגלל סיבות כלכליות ופוליטיות בעקבות ההגירה היהודית בהתחלה, ועל ידי הבריטים בהמשך.

המסקנה הפוליטית שגלילי רוצה שנסיק היא:

  • ולכן, בגלל שהם לא עם, אין להם בכלל זכות למדינה, ועל אחת כמה וכמה, בגלל שהם לא ילידי ישראל במוצאם, אין להם ככלל שום זכות על ארץ ישראל.

 

 

(באופן לא מפתיע זאת בדיוק טענת ראי לטענה ההיסטורית של שלמה זנד ולמסכנה ולמסקנה הפוליטית שכל מיני אנשים רוצים שנסיק מכך, וכנראה שגם הם יופתעו כמו גלילי… בכל מקרה). בעצם, זה היה ז'בוטינסקי שניסח את הרעיון הפוליטי הזה לפני כמה שנים:

"כל עם, שהוא מיושבי-הארץ… רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור ; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב."

ולכן, החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים אם נסיק שהפלשתינאים הם לא "עם", ואינם "יושבי הארץ". אולי אפילו הם יקבלו אותנו בברכה, כל מה שנצטרך לעשות זה להסביר להם שהם לא עם. ואז גם נוכל, בניגוד למצוות ז'בוטינסקי, לגרש אותם (כי הרי ז'בוטינסקי טעה וחשב שהם עם ויושבי הארץ). הם הרי לא עם, הם לא יושבי הארץ, אין להם שום זכות לנסות למנוע מאיתנו להגר לכאן. אין להם זכות על הארץ.

הרעיון של עמים כבעלי זכות על שטח ארץ הוא רעיון ישן, עוד בתנ"ך מסופר איך כל אחד מצאצאיו של נח הוא למעשה אב של עם אחר. ואם כל עם הוא צאצא של אדם יחיד, אז כל החברים בעם הם היורשים שלו, והשטח שהיה בבעלות האב הקדמון הוא השטח ששייך (מתוקף הזכות לרכוש, הזכות להורשה, ואי הזכות למכירת קרקעות ולהגירה) לכל צאצאיו. למעשה היום אנחנו יודעים שאין לרעיון הזה אחיזה במציאות, כל העמים הם אוסף של בני אדם ללא אב משותף, תוצרים של אלפי שנות הגירה, מלחמות, נדודים ואהבות. לרובם יש תרבות משותפת, מיתוסים משותפים, שפה דומה… אבל כל אלה דברים נרכשים, אף אחד מהם לא מעיד על זכות טבעית לאדמה, או על זכות משותפת כלשהי. אי אפשר לדבר על רכוש של עם באותו מובן בו אנחנו מדברים על רכוש של אדם, ומאד קשה לדבר על אדמה כרכוש של קולקטיב מתמשך בלי להכניס איזה בורא עולם שיתן את אותו קושאן (ולבורא הזה נתייחס בהמשך).

הבעיה ביננו לבין הפלשתינאים היא לא שאלה לאיזה עם יש זכות היסטורית על הארץ. זאת שאלה משעממת, הרי לאף עם אין זכות על אף ארץ. הבעיה היא בעיה של אנשים. בעיה של מוחמד שיושב בשכם ללא זכויות אזרח, אחמד במחנה הפליטים בעזה שמגרד לחם כל יום, ו(אם נחזור למאה הקודמת) משה שנרדף באירופה על ידי הנאצים ומצא את עצמו ללא זכויות, אוכל, בית, ולרוב גם חיים. את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור על ידי הוקוס פוקוס היסטורי, גם אם נגיד מאה פעמים שאין לערבים זכות על הארץ, וגם אם הם יגידו מאה פעמים שאין לנו זכות כזאת. לכן גם בעולם הרחב רוב המבקרים את פיטרס היו אותם אנשים שלא מצליחים להבין את המישור האנושי, ורואים את העולם כולו כסכסוך בין קולקטיבים.

לכן, למרות שהיסטורית יכול להיות שהספר מעניין, פוליטית, מדובר בספר חסר משמעות לחלוטין. מצד שני, יש לפיטרס טענה מאד חזקה על הידע האנושי. אם הטענה שלה נכונה, הרי שיש היום מליוני אנשים שמשוכנעים מעל לכל ספק שהוריהם היו ילידי מקום מסויים, בזמן שהוריהם נולדו במקום אחר. אותו אחמד שסבא שלו ברח מחיפה ב-48, משוכנע שסבא שלו נולד בחיפה וסבא של סבא שלו נולד בחיפה, בזמן שסבא שלו נולד בכלל בעיראק. ז"א שמישהו כאן שיקר. ולא רק לאחמד, ליותר ממליון אנשים. ההורים… השכנים… המנהיגים… ולא מדובר בשקר שעבר בטלפון שבור במשך אלפי שנה לפני המצאת הדפוס, מדובר בשקר שעבר בפחות ממאתיים שנה בעולם שבו רוב האוכלוסיה יודעת לקרוא ולכתוב, שיש בו עיתונים, היסטוריונים והעלות של כלי כתיבה היא כמעט אפסית.

ואם במצב הזה הורה לא אמר את האמת לילדו מה אפשר להגיד על סיפור שעבר בעל פה במשך אלפי שנים מאב לבן? זה הרי ההבדל בין ידע מסורתי לידע מדעי, בידע מסורתי אנחנו מאמינים במשהו מסויים בגלל שהוא עבר מאב לבן, מאם לבת, עד שהגיע אלינו, ככה "עובדת" הרפואה המסורתית, ככה נוצרות אגדות אורבניות, ככה נוצרו המיתוסים, זה הרי טיעון העד – הטענה שסיפור מעמד הר סיני עבר מבן לאב כהוכחה לנכונות התנ"ך. ופיטרס מזכירה לנו את מופרכותן של כל אותן טענות, את חוסר יכולתנו לסמוך על סיפורים שכאלה, ואת הצורך שלנו להסתמך על עובדות היסטוריות מצד אחד ולתעד את המציאות ההיסטורית מצד שני.

אי וודאות היא לא שקר


לבני אדם יש, כנראה, צורך טבעי לדעת את האמת. בגלל זה נולדנו עם סקרנות טבעית, בגלל זה אנחנו חוקרים את מה שאנחנו לא מבינים. מצד שני, לבני האדם יש, כנראה, מגבלה טבעית. אנחנו לא יכולים לדעת באמת את ה"אמת", בוודאי לא את כל האמת. תמיד יהיו דברים שלא נדע, תמיד יהיו דברים שלא נבין. בגלל זה, כנראה, נוצרו המיתוסים, אנשים שפשוט לא יכלו לסבול את העובדה שאין להם תשובות, העדיפו לתת תשובות שקריות על פני החיים באי וודאות. בגלל זה נוצרה אחר כך הדת. באיזהשהו שלב אנשים חשבו שהמדע אמור לתת להם את כל התשובות, ברגע שגם זה התגלה כתקווה נכזבת, צמחו התופעות המודרניות של הפוסט מודרניזם ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את כל האמת – כנראה שאין אמת" ) הניו אייג' ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – אז בואו נמציא אמת" ), הניאומרקסיזם ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – סימן שיש מישהו שמחביא אותה" ) והניאוקונסרבטיביות ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – כנראה שאבותנו ידעו" )… בסופו של דבר, למרות שטף המילים האדיר והסופר מתוחכם, מדובר בתופעות אנטי אינטלקטואליות באופן מובהק. כל מי שבוחר להפסיק לחקור את האמת, להתעלם מעובדות שלא נוחות לו, ולהתחפר בעמדה שהוא הביא מהבית, בוחר בבחירה האנטי אינטלקטואלית. גם אם הוא בעל תואר אקדמי גבוה וגם אם קרא עשרות אלפי ספרים. החיפוש אחר האמת הוא תנאי הכרחי להיותו של אדם אינטלקטואל, וההודאה בחוסר היכולת להגיע לכל האמת והצורך לחיות באי וודאות היא המסקנה הלוגית האפשרית היחידה שאפשר להסיק מהעובדות הידועות לנו.

דוגמא לצורך האנושי לדעת את האמת אפשר לראות במלחמה האחרונה בעזה. עוד במהלך המלחמה פרסמו תועמלני שני הצדדים עדויות סותרות לגבי המציאות של מה שקורה בה. שני הצדדים, דובר צה"ל (ושלל העיתונאים שמשרתים אותו) ומערכת התעמולה הפרו פלשתינית (ושלל העיתונאים שמשרתים אותה) ידועים בחוסר אמינותם המובהק. זה לא שהם מייפים את האמת, הם משקרים בגלוי ובלי בושה.

הבעיה היא שבסיומה של המלחמה, במקום שאנשים ינסו לחקור את העובדות באופן בלטי תלוי, אנשים פשוט "בחרו צד" והחליטו להאמין לכל מה שתועמלני הצד שלהם אומרים, בזמן שהם מבטלים כשקר את כל מה שתועמלני הצד השני אומרים, כל זה בלי לבדוק. הסיבה, כנראה, היא חוסר היכולת של אותם אנשים לחיות עם חוסר הוודאות. לכן מתסכל כל כך לראות שהתופעה הזאת תופסת כל כך הרבה אנשים שפשוט מתעלמים מראיות סבירות מאד כשהן לא מתאימות להם, ומייחסים אמינות מופרזת לחלוטין לעדויות לא סבירות לחלוטין כשהן מתאימות להם.

אין מה להתפלא כשפוליטיקאים ותועמלנים בוחרים בבחירה הזאת, אבל כשאנשים שתפקידם הוא כן לחקור את האמת, אנשים שתפקידם הוא לחשוף את המציאות ולהביא לנו את כל העדויות, אנשים שתפקידם להביא את הצדק לאור, כשאנשים כאלה בוחרים למעול בתפקידם, רק בגלל שהם לא יכולים להודות (אולי אפילו בפני עצמם) שהם לא יודעים, ולכן הם מעדיפים לבחוק בוודאות שקרית על פני האמת חסרת הוודאות, זה כבר לא בסדר. כשאת המשכורת של אותם אנשים משלם עמוס שוקן או קרן סקוט, זה מעצבן, אבל כשאת המשכורת שלהם אני משלם, זה כבר ממש מרגיז.