כמה מחשבות על הפשיטה


1. מי צריך עובדות. בן אדם מתעורר ביום שני בבוקר ושומע בחדשות שהמדינה שלו הרגה כמה אקטיביסטים. למה? איך? כמה? מתי? מעט ידוע. כולם ידעו שמדובר במשט שיצא לכיוון עזה עם פעילי שלום והספקה הומניטרית. כולם ידעו שיראל שישראל התכוונה לעצור את המשט לפני שיכנס לישראל. את זה ידענו עוד בלילה. מלבד הדם וההרוגים הרבה מידע לחדש לולא היה בבוקר. ובכל זאת, כולם יודעים מי אשם. לפטריוטים ברור מראש שמדובר בפעולה מרושעת של הפעילים שתקפו את חיילי צה"ל המסכנים. לנאורים ברור שמדובר בפעולה מרושעת של צה"ל, שרק רוצה להרוג את מתנגדיו. גם בשעה מוקדמת בבוקר, שהמידע חסר, ברור לגמרי ששתי הטענות מופרכות לחלוטין, ועדיין,עוד ועוד אנשים אינטליגנטים ממשיכים וחוזרים (בעיקר לעצמם) על אותם הסברים. למה בכלל צריך עובדות, למי איכפת מהפרטים, אנחנו כבר יודעים הכל מראש.

2. שוב פעם "לינץ'"? כבר היינו בעסק הזה, ושוב, נראה שהתקשורת העברית החליטה לשנות את משמעות המילה "לינץ'". אולי זה בעקבות הלינץ' בראמאללה, אבל נראה שהיום לינץ' מחליף את המושג "רצח על ידי יותר מאדם אחד". חבל, גם בגלל שאני לא חושב שאני צריך במיוחד מושג ל"רצח על ידי יותר מאדם אחד", ובעיקר בגלל שלינץ', ההוצאה להורג ללא משפט תוך לקיחת החוק לידיים, הוא כן מושג שלדעתי חשוב להשאיר בשפה. אולי זה חלק מתהליך של אורוויליזציה של השפה העברית, מן מחשבה שאם לא נקרא ללינץ' לינץ' אז לא יהיה שום דבר פסול בלינץ', ונוכל להוציא להורג אנשים בלי משפט תוך לקיחת החוק לידיים בלי בג"ץ ובלי בצלם.

3. להצדיע? לשתוק? אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד כתבו מאמר משותף שדורש מכולנו להצדיע ולשתוק. מתוך המאמר:

"קשה לדמיין יחידת עלית של צבא אחר נוהגת באיפוק דומה נוכח לינץ' מתוזמן ומתוכנן."

אולי קשה, אבל לא בלתי אפשרי. למעשה, אנשים בעלי זיכרון ארוך משבוע (אם יש כאלה בישראל – ע"ע בסעיף הראשון) בוודאי זוכרים סיטואציה דומה, אזרחים פרובוקטורים ופושעים שהתכנסו על מנת להפריע לצבא לעבוד. וכשהצבא ניסה להזיז אותם, הם תקפו את החיילים, השליכו עליהם חפצים, חומרים מוזרים, פצעו אותם וסיכנו את חייהם. שני דברים מדהימים באותו הקשר – אף אזרח לא עמד לדין, וחשוב מזה, אף אזרח לא מת. כן, אני מדבר, כמובן, על הגג בכפר דרום. מעניין האם גם אז סג"ל וליבסקינד שתקו והצדיעו?

5. "פתרונות טכנולוגים"?! אין לי כוונה להציע כאן הצעות טכניות לאיך אפשר היה לפתור את המצב הזה טוב יותר. זה בוודאי לא אומר שאי אפשר היה, זה רק אומר שאין לי את ההכשרה והנסיון המתאים. נראה לי שחוץ ממני, כולם נהפכו בזמן האחרון למומחים לענייני ספנות, קומנדו והחוק הבין לאומי. חלק מהמומחים באמת מבינים על מה הם מדברים, הבעיה היא שלרובם יש אינטרס כלכלי, פוליטי או אישי, ולכן העדות שלהם אמינה עוד פחות משלי. אנחנו באמת יודעים כמה מקבל כל מומחה כזה מהחברה לה הוא עשה כרגע יחסי ציבור על חשבון טרגדיה? יותר מהכל, נראה לי שדווקא הבריחה ל"פתרונות טכנולוגים" היא פשוט בריחה מהמציאות.טכנולוגיה זה דבר נחמד, אבל לא הכל אפשר לפתור בעזרת טכנולוגיה, ולרוב צריך לדעת להתמודד עם דילמות אמיתיות גם בלי "פתרון טכנולוגי". נחמד היה אם היה איזה גז סודי שמאפשר להרדים את כל הרעים בלי לפגוע בטובים, אין כזה, וגם לא נראה לי שיהיה.

6. מה חשבו הישראלים? לא ברור לי באמת מה היתה התוכנית של ברק והפיקוד הצבאי, אבל די ברור שהיא נכשלה. הרתעה, מילת הקסם השניה של מערכת הביטחון הישראלית (הראשונה היא HASBARA, כמובן) לא ממש הושגה, שקט תקשורתי לא ממש הושג, קשה להגדיר את זה כהצלחה דיפלומטית, כתרומה לשלום, ליחסינו עם ארה"ב או למצבם של העזתים. וכל זה בלי להזכיר את מליוני הדולרים שנשפכו על הפעולה הזאת. אף מילה על כמה גויים שהלכו לעולמם (גויים הולכים לעולמם?). למרות מה שכתבתי למעלה, נראה לי שהכנה טובה יותר של הלוחמים באשר להבדל בין היחס עם אזרחים אלימים ליחס עם חיילים היה יכול להוריד את מפלס הדם. כמו שבכפר דרום לא מת אף אחד, לא היתה סיבה ששם ימותו כל כך הרבה אזרחים.

7. והמפגינים? ברור שהמטרה של המפגינים לא היתה רק ההעברה של הציוד לעזה, אלה גם ההפגנה והפרובוקציה. מדובר, כמובן, במטרות לגיטימיות, ואני מניח שחלקם קיוו שבעזרת ההפגנה הפרובוקטיבית הם יעזרו לעזתים. היום די ברור שזה לא נכון. הטעות (המוסרית והטקטית) הגדולה של המפגינים היתה הנטישה של המאבק הבלתי אלים. אין שום הצדקה ללקיחת סכינים במסע כזה (הרי גם בתסרט הטוב ביותר, הם מגיעים לעזה, ומה אז, נותנים את הסכינים לחמאס? באמת חסר להם אמצעי הרג? או שאולי זה היו סכיני לחם?). במידה ומארגני המסעות באמת רוצים לעזור לילדי עזה, הם חייבים לעבור במסרק על הסירות הבאות ולבדוק שאין שם אמצעי לחימה.

8. אין פחד? כשאני רואה לוחם מיומם וחמוש יורד מהשמיים, אני בורח. ואם אין לי לאן לברוח, אני מתחבא. האפשרות שאני אתקוף אותו (אם נתעלם מהשאלה המוסרית) קיימת רק אם אני (1) מאמין שבאמת יש לי סיכוי לנצח אותו, (2) מאמין שהוא יתפוס אותי וילחם נגדי בכל מקרה או (3) רוצה שכולם יראו שהוא תוקף אותי ויעצרו אותו. אם המפגינים שתקפו את לוחמי השייטת שייכים לסוג הראשון, אז הם לא שפויים בעליל. אם הם שייכים לסוג השני, אז הערכת המציאות שלהם לקויה. אין לנו, לתומכי השלום, שום אינטרס בעוד אנשים כאלה בעזה, ומתכנני המשט היו צריכים לאתר אותם ולהרחיק אותם עוד לפני המשט. אנשים מהסוג השלישי חייבים לעבור תדרוך עמוק לפני שהם מתקבלים למשטים כאלה, על מנת שלא יסכנו את חייהם של שאר השטים (כמו הפעם) ועל מנת שיוכלו באמת לסייע לעזתים.

9. מי ניצח? ישראל, כאמור, לא ניצחה. מצבה היה טוב יותר לפני המשט מאשר אחריו. גם העזתים, כמובן, לא ניצחו, מצבם לא השתפר כלל. תנועת השלום לא ניצחה, לא רק שהיא איבדה כמה מפעיליה, היא הצליחה להחתים להכתים את המאבק שלה באלימות לא מוצדקת ולא חכמה. שוב מתברר שהמאבק ביננו לפלשתינאים איננו משחק סכום אפס, ההפסד שלנו הוא ההפסד שלהם וההפך. לגמרי לא ברור לי למה יש כל כך הרבה אנשים ששמחים לראות את הצד השני נכשל, בלי להבין שהכשלון הזה מדבק.

מודעות פרסומת

חסל?


לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו. מדיניות החיסולים של ישראל היא מדיניות כושלת. לא מדובר רק בפעולה כושלת אחת או שתיים, מדובר במדיניות שכל כולה כשלון, ושלא יכולה שלא להכשל. ההגיון של מפעילי המדיניות הזאת מתפוצץ להם (ולנו) פעם אחרי פעם בפרצוף. למעשה קשה להגדיר אותה כמשהו אחר מאשר חוסר מחשבה קדימה. לא מדובר רק בגניבה ההשערוריתית (לכאורה) של זהויות אזרחי המדינה (דבר שבפני עצמו צריך להיות עילה לא רק לפיטורים אלא גם למשפט פלילי בכל מדינה שזוכרת מי הוא הציבור ומי הם משרתיו), לא רק בזיוף דרכונים של מדינות ידידותיות (לכאורה) בניגוד להבטחות מפורשות של מנהיגי המדינה ולא רק בהפרת האמון (לכאורה) בין פקיד הגבולות לנכנס לארץ. מדובר בכשלון גם ברמה המוסרית, גם בהפרת של עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר וגם בפעולות שלא מסייעות בדבר למטרתן המוצהרת, לא לניטרול רוצחים ולא להתרעה של רוצחים עתידיים.

מוסרית – מדינות לא אמורות לשלול את חייו של אף אדם. מדינות קיימות על מנת לשמור על זכויותיהם המולדות של בני האדם, והזכות הבסיסית מכולן היא הזכות לחיים. מדינה שהורגת בני אדם אחרים היא מדינה שמועלת בתפקידה. אמנם לפעולות של מדינות יכולות להיות השלכות על חייהם של אנשים (כמו, נגיד, במלחמה), אבל זה ממש לא אותו הדבר.

מבחינת הצדק – כשמדינה שוללת את זכויותיו של אדם היא אמורה לעשות את זה אחרי משפט פומבי בו הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר ובו היתה לאדם את היכולת לענות למאשימיו. את ההחלטה לא מקבלים פקידי ממשלה אלא שופטים בלתי תלויים. זה – משפט צודק – הוא הבסיס של הדמוקרטיה. וכל שלב בשלבים האלה חשוב ועקרוני. אני לא רוצה לחיות במדינה שפקידיה יכולים להחליט להרוג אותי או לשלול את חירותי על סמך מודיעין מפוקפק או על סמך נוחות פוליטית. לבחירה הזאת יש מחיר ברור, "אנשים רעים" יחיו ללא עונש. ובאמת בדמוקרטיות "אנשים רעים", פושעים ומנוולים, חיים את חייהם ללא עונש. לרוב אפילו חיים טובים. זה מחיר החיים בחברה חופשית, ולמי שלא רוצה לשלם אותו, הייתי מזכיר שבדקטטורה לא רק שה"רעים" לא משלמים על רשעותם, אלא שהם לרוב השליטים שמחליטים על העונשים לשאר.

לגבי ניטרול המחוסל – חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, למשל, באמת ניטרל אותו. אל-מבחוח רצח את סעדון וסספורטס (שניהם היו חיילים, אגב) כשהיה בן 29, ונרצח בגיל 50. אין ספק שרוצח בגיל 50 הוא הסכנה הגדולה ביותר לכוחות הביטחון הישראלים, ושעשרות הדולרים (וניטרולם של 11 סוכני מוסד פעילים, לכאורה) שנשפכו על חיסולו של מחבל זקן מסייע בביטחונו של כל ישראלי באשר הוא. בשנים האחרונות עסק אל-מבחוח בהברחת נשק ומחבלים , אין ספק שהחמאס יתקשה במציאת מבריחים אחרים.
לגבי ההתרעה – האמנם רוצחים עתידיים מפחדים מחיסולים ישראלים? האם אנחנו רואים מגמה של פחות ופחות נסיונות רצח של ישראלים במהלך השנים? גם כשהטרור הפלשתיני הונע מאידיאולוגיות רציונליות לכאורה (כמו לאומנות וקומניזם), לא היתה שום ירידה בטרור, ואי אפשר היה להגיד שהפלשתינאים מפחדים או פחדו לעסוק בטרור ובפשע. אם כבר, המגמה הברורה היא הפוכה, הטרור לא רק שלא ירד, אלא עלה. והיום, כשהאידיאולוגיה העיקרית שמניע את הטרור היא דתית, כשטרוריסטים רוצים למות על מנת לקבל את הענבים שלהם (מעניין אם יש כאן סיבתיות), אז ברור שהחיסולים לא באמת ירתיעו את הרוצחים העתידיים. והעובדות, כמובן, מתיישבות עם ההגיון הפשוט.

שואל איתי לנסברג בהתממות מטופשת, מה היו עושים הבריטים אם היה מדובר בסרג'נטים בריטים. כי, כידוע לכל, הבריטים דאגו לחסל את כל השותפים לרציחתם של מרווין פייס וקליפורד מרטין. ובכל זאת, ברצינות, ישראל היא לא המדינה הראשונה בעולם שנתקלת בטרור ובפשע. מדינות הגונות מביאות את הפושעים למשפט. רק הישראלים מרשים לעצמם להתעלם מההגיון והצדק, לקרוץ אחד לשני, ואחר כך להתפלא ששאר העולם לא קונה את הקריצות האלה.

הפירות הללו רעילים


יעקב טייטל נעצר על ידי השב"כ בחשד שניהל מסע טירור במשך 12 (!) שנה. ככה ynet מתאר את החקירה:

"…טייטל הוחזק במתקן השב"כ במעצר חריג של 48 שעות מבלי לראות שופט או לפגוש את עורך דינו, בהתאם לסעיף מיוחד בחוק….

בפרק זמן זה פנה עו"ד עדי קידר מעמותת "חוננו", המסייעת לפעילי ימין קיצוני בענייניהם המשפטיים, בבקשה שיתירו לו להיפגש עם טייטל. בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה דחה את בקשתו והאריך את מעצרו של טייטל בשמונה ימים…

השופטת דחתה את הבקשה והאריכה את מעצרו של טייטל בשלושה ימים נוספים. היא גם האריכה את האיסור המיוחד שהוטל בנוגע לפגישה עם העורך דין. בעקבות זאת, ערער עו"ד קידר לבית המשפט העליון, אולם גם שם נדחה…

הבאתו של טייטל לדיונים בבתי המשפט נעשתה תחת איפול כבד. צו איסור פרסום גורף הוצא על חקירת הפרשה והדיונים התקיימו בדלתיים סגורות. במהלך אחד הדיונים בבית המשפט המחוזי ביקש עו"ד קידר להסביר בעצמו לטייטל את זכויותיו, ובהן זכות השתיקה, אולם השופטת סירבה. רק כשיצא עו"ד קידר מהאולם, הוכנס טייטל פנימה מדלת צדדית והשופטת הסבירה לו בעצמה את זכויותיו…" (מחבל יהודי: רצח ערבים, ניסה לחסל את שטרנהל)

מעניין אם השופטת גם הסבירה לו על זה שיש לו זכות לנוכחות של עורך דינו בכל חקירה. איך שופט בכלל יכול להאמין לתוצאה של חקירה כזאת? וזה לא שלשב"כ יש היסטוריה של אמינות, הוגנות או יושר מינימלי. הרעיון שזכות כל כך בסיסית כמו לראות את עורך הדין שלך יכולה להפסל בלי שום סיבה מוצדקת (וראוי להזכיר שאם יש לשב"כ סיבה לחשוד בעורך דין מסויים שהוא משתף פעולה עם החשוד, הוא יכול לפסול אותו ספציפית, אבל כאן מדובר בפסילה של עצם המפגש עם עורך דין כלשהו) יכולה להשלל רק בגלל שהפשע שאתה חשוד בו הוא לא פופולרי היא בלתי נסבלת. הכח שהאפשרות הזאת נותנת בידי השב"כ הוא מוגזם, והאפשרות שהוא לא ינצל אותו (או מנצל אותו היום) לרעה היא סבירה כמו האפשרות שמחר יצמחו לי כנפיים.

הגיע הזמן שנפסיק עם ההצגה הזאת, אי אפשר לנהל מדינה צודקת בלי משפטים צודקים, ואי אפשר לקיים משפט צודק כשהשופטים והתובעים משרתים את האנשי השושו במקום את הצדק. צדק צריך גם להראות ולא רק להעשות, וכשאדם חשוד נחקר בלי עורך דינו כל החקירה צריכה להיות חשודה בהטיה. יותר מזה, צריך להבהיר למשטרה ולשב"כ שחקירות כאלה הן לא חוקיות לא צודקות ולא רק שהן צריכות להפסל והחוקרים צריכים להשפט, אלא גם שכל תוצאה שלהן צריכה להפסל באופן מיידי. היום זה טייטל מחר זה יהיה אני.