שעתם הגדולה של הדמגוגים

עסקת השחרור של גלעד שליט היא לא החלטה פשוטה, לא לגמרי ברור איך קבעו הנושאים והנותנים את המחיר. לא ברור האם זה המחיר ה"נכון" או לא (בדרך כלל המחיר הנכון הוא בין המחיר המקסימלי אותו מוכן הקונה לשלם למוכר למחיר המינימלי בו מוכן המוכר לקנות לקונה, אבל כאן אנחנו לא באמת יודעים מה הם שני המחירים האלה, והתקדימים מהעבר לא באמת משרתים אותנו). האם החמאס הרוויח או אולי ממשלת ישראל (מה שברור זה שהפת"ח הפסיד, ועקב כך כנראה גם תהליך השלום). לא ברור גם האם התזמון הוא טוב או רע לישראל, האם אפשר היה באמת לחתום על עסקה כזאת או דומה לה מוקדם יותר? האם כדאי היה לחתום עליה מוקדם יותר? יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם חוסר ודאות, ולכן חייבים להמציא ודאות, ואם אין טיעונים טובים, יש להשתמש בדמגוגיה:

הטיעון הדמגוגי הראשון הוא טיעון ה"בכל מחיר", אני לא חושב שיש מישהו שבאמת העלה את הטיעון הזה, אבל ברור למה הוא דמגוגי. הרי אף אחד לא באמת חושב שישראל צריכה, למשל, להרוג 10 מאזרחיה על מנת לשחרר את גלעד שליט.

הטיעון השני הוא טיעון "הממשלה יודעת מה היא עושה", או כמו שכתב רובי ריבלין: "כשסוגיה כזאת באה לידי פתרון צריך לאזור אומץ ולומר חד-משמעית כי אנו צריכים לגבות את הממשלה, היודעת את כל הפרטים לפני ולפנים" הממשלה אולי יודעת יותר פרטים מאיתנו, אבל אסור לנו לסמוך על חבריה בעצימת עיניים, לא פעם ולא פעמיים ממשלות שידעו את הפרטים לפני ולפנים קיבלו החלטות לא נכונות.

הטיעון הבא הוא "בשם העתיד", או כמו שמחשב י. גורביץ: "בין המחבלים שמשחרר נתניהו, כותב הבוקר אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יש 279 אסירי עולם. הם רצחו 599 ישראלים. משוחררי עסקת ג'יבריל רצחו, לשם השוואה, 178 ישראלים "בלבד". השב"כ מעריך, שוב אליבא דפישמן, שכ-60% מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים. בהנחה שהם יהיו יעילים כמו בעבר, מחיר העסקה צפוי להיות 359 ישראלים הרוגים. אם השב"כ יהיה יעיל באופן קיצוני וימנע את פעילותם של 99% מהם – שיעור בלתי סביר, במיוחד אם היחסים עם הרשות הפלסטינית יקרסו – אז מספר ההרוגים צפוי להיות ארבעה. שהם, בספירה המקובלת, שלושה יותר מאשר אחד. הסתברותית, אנחנו מעלים ארבעה ישראלים לפחות למולך שליט." אותו חישוב אפשר לעשות לתינוק מפגר, אם הוא ישאר בחיים ההחזקה שלו תעלה לחברה (הוא הרי לא יעבוד) מאות אלפי דולרים, את אותם כספים אפשר היה להשקיע ברמזור באחת הצמתות המסוכנות והלא מרומזרות ותוך 60 שנה (תוחלת החיים של תינוק מפגר בלידה) להציל עשרות אזרחים. האם כל פעם שאנחנו נמנעים מלהרוג תינוקות מפגרים אנחנו מעלים עשרות ישראלים לפחות למולך התינוק המפגר? כמובן שלא, תועלתנות היא פשוט גישה שלא מחזיקה מים.

אחריו בא הטיעון של "בשם ההווה", אם לא נקיים עסקאות עם החוטפים לא יהיה להם אינטרס לחטוף והם ישחקו דוקים במקום זה, או כמו שמנסח בד"י: "יראל איננה המדינה הראשונה שמתמודדת עם סוגיית החטיפות. גם מדינות נאט"ו בכלל, וארה"ב בפרט, נאלצו להתמודד עם אותה בעיה. המדיניות הייתה אפס כניעה ואפס שחרור מחבלים. התופעה נעלמה. אין בשביל מה לחטוף." רק שחבל ששתי פסקאות אחר כך מספר לנו ימיני על בחור בשם בו ברגדל שבניגוד מוחלט להגיון נחטף על ידי הטאליבן, ולמרות הרצון שלהם לשחק בדוקים אף אחד, במפתיע, לא שיחרר אותו. עדיין. האמת היא שהמדיניות האמריקאית לא משנה את המוטיבציה לחטוף, אם הממשלה לא משלמת כופר, המשפחות והחברים ישלמו. ואם אף אחד לא ישלם אז הם יוציאו אותו להורג וישחררו את הקליפ ליוטיוב.

אחרי ההווה בא העבר, או כמו שמנסח את זה עמיחי אתאלי: "בעוד שלושה ימים יעלו שני הרוצחים של אלחנן על האוטובוס ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה, יעזבו את כותלי הכלא. הם בטח יסמנו "וי" מבעד לחלון ואני שקצת למדתי לבכות מאז, אזיל בשם אמא בשם אבא ובשמי, דמעת כאב אחת קטנה." במלים אחרות, אסור לשחרר את הרוצחים בגלל שזה לא צודק. אני חושב שזה טיעון די מטופש, הרי לא כל הרוצחים נתפסים, והרבה רוצחים שנתפסים משוחררים (בגלל שלא הורשעו, בגלל שהם לא היו שפויים, בגלל שהם חולים…) החיים הרי אינם באמת צודקים, העובדה שרוצחי אחיו של אתאלי היו בכלא לא באמת החזירה לו את אחיו, ושחרורו לא באמת ישנה את מצב הצבירה שלו. ולא פחות חשוב, רוב המשוחררים נתפסו והורשעו בהליך שאינו צודק באופן מובהק, מי שלא התלונן על אי הצדק אז לא יכול להזכר להתלונן עליו עכשיו.

והטיעון האחרון הוא טיעון קוהלת, או כמו שמנסח י. שריד: "מה זה משנה אם משחררים רוצחים גדולים או קטנים. כל שופך דמים הוא רוצח גדול. ומה זה משנה אם הוא נשאר כאן או מגורש לשם, כאילו אי אפשר להוציא פיגועים מרחוק; אפילו מתוך הכלא אפשר, ובלאו הכי מסתובבים בשטח מספיק רוצחים כדי לשחוט משפחה באיתמר" בוודאי שזה משנה, לא רק שאם אז אולי הסתובבו מספיק רוצחים לרצוח משפחה באיתמר אז מחר אולי  יסתובבו שם מספיק רוצחים לרצוח שתי משפחות באיתמר, אלא, וזה בעצם מה שחשוב לעניין (לא שרצח משפחות הוא לא חשוב), אם החמאס רוצה מאד שישראל תשחרר את איברהם ורוצה הרבה פחות שישראל תשחרר את מוסא, אז מחירו של איברהים גבוה יותר משל מוסא, וזה לא משנה בכלל מה הם עשו, זה כלל ראשון במשא ומתן המחיר של המוצר הוא פונקציה של הרצון לרכוש אותו.

בסופו של דבר אני חושב שכל הטיעוןנים הטוטאלים בעד ונגד העסקה לא עומדים במבחן השכל הישר, מה שאומר שאנחנו יכולים לקבל את העקרון של העסקה, ולהתווכח על הפרטים שלה. באמת היה נחמד לשמוע מישהו שמכיר את הפרטים ומסביר למה יש לתמוך או להתנגד לעסקה. לא טיעונים כמו שהמסקנה שלהם היא "צריך לתמוך בכל עסקה" או "צריך להתנגד לכל עסקה" אלא טיעונים כמו "צריך לתמוך בעסקה הספציפית בגלל שלמדתי את הפרטים שלה והיא העסקה הטובה ביותר שאפשר להשיג" או לחלופין "צריך להתנגד לעסקה הספציפית בגלל שלמדתי את הפרטים שלה והיא רחוקה מלהיות העסקה הטובה ביותר שאפשר להשיג".

למה לקפוץ?

(נכתב כאן משום שמערכת התגובות בההם פשטה את הרגל)
לפני קצת יותר משבוע התפטרה שירלי שרוד מתפקידה כמנהלת הפיתוח החקלאי בג'ורגיה בעקבות חשיפה של סרטון וידיאו בו היא מתוודה באפליית לבנים לרעה. לא לקח הרבה זמן עד שהתגלה שהסרטון היה ערוך, ולמרות שהיא באמת אמרה מה שהיא אמרה, הדברים הוצאו מהקשרם על ידי מי שפרסם את הסרטון. לא מדובר במבצע קשה או יקר במיוחד, כל אדם שמחזיק בבעלותו מחשב יכול לעשות את זה. אפשר ללמוד מהסיפור הזה כל מיני דברים, כל החיפזון של ממשל אובאמה, על האתיקה של מתנגדיו של ממשל אובאמה, על הקלות בה אפשר לייצר היום שקר ולמכור אותו להמונים…

אבל, לא על זה אני רוצה לדבר. כדאי לשים לב שבגלל ששרוד באמת אמרה את מה שהיא אמרה, היא הקפידה לא לומר "לא היה ולא נברא", ואפילו התפטרה מתפקידה. אני מניח שיש מי שהיה קורה לזה a non-denial. במילים אחרות, אחד הדברים שכדאי להסיק הוא שאי אפשר להסיק מאי הכחשה על נכונות מלאה של הטענות הלא מוכחשות. לפעמים, וזאת מומחיות של גורמים מסויימים, יש גרעין של אמת בטענות, והגרעין הזה מונע ממך, המכחיש, לצאת בהכחשה מלאה וחד משמעית. הבעיה היא שהגרעין הזה מנופח, מוצא מהקשרו, מתווסף לעוד כל מיני סיפורים, וממנו קל להסיק ששרוד גזענית.

יוסי גורביץ כתב היום פוסט תמוה וחסר הגיון לחלוטין. לטענתו של גרוביץ, העובדה שרמון לא יצא בהכחשה חד משמעית של האשמות נגדו (אלה רק טען שחלק מהדברים לא היו מעולם וחלקם לא הובנו על ידי המאזין, טענה שנשמעת לי סבירה לגמרי, מפחיד אותי חשוב מה אפשר היה להסיק מהאזנה חלקית לדיונים פרטיים שאני מקיים) שכל הטענות נכונות. המסקנה הזאת, כמו שראינו במקרה של שרוד, לא עומדת על שום בסיס הגיוני מעבר לדמיונו של המסיק.

בשלב הבא מסיק גורביץ מהעובדה שהמאזין לא הכחיש שיש לו קלטת שיש לו קלטת של האירועים. גם זאת מסקנה שלא עומדת על שום בסיס הגיוני. הרי הקלטה של שיחה בין שני אנשים פרטיים ללא הסכמתם היא עבירה על החוק, ולכן אם הוא היה אומר שיש לו קלטת הוא היה אומר שהוא עבר על החוק. מצד שני, גם יציאה בהצהרות חסרות ביסוס על אדם אחר היא עבירה על החוק (לשון הרע), ולכן אם הוא היה מכחיש שיש לו קלטות הוא היה מסתבך עם החוק. לכן, ברור שהתחמקות היא התשובה שכל אחד מאיתנו היה נותן במצבו (אם כי, אני מקווה, אף אחד מאיתנו לא היה מגיע למצבו. אני מניח שאף אחד מקוראי חיוך רציני לא מאזין לשיחות של אחרים במסעדות).

והסקת המדקנות המוזרה לא מפסיקה כאן. בהמשך טוען גורביץ ש"ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא"?! אדם פרטי נפגש עם אדם זר לשיחה פוליטית זה עבירה פלילית? האם יש במדינת ישראל חוק כלשהוא שאוסר על דבר כזה? האם יש כאן פוליטיקאי בישראל שלא עבר על "עבירה" דומה? זה, אומר גורביץ, "קרוב לבגידה". יש מדינה שפויה בעולם שמגדירה בגידה כהחזקת דעות שונות מהממשלה? וגם המדינות שלא שפויות משתדלות לא להמציא חוקים פליליים אד הוק.

(כל זה כמובן לא משנה את העובדה שלדעתי סירוב פלשתינאי להכנס למשא ומתן עם ישראל מנוגד לאינטרסים של שני העמים, אבל זכותו של רמון לא לחשוב כמוני)