כמה מחשבות על הפשיטה


1. מי צריך עובדות. בן אדם מתעורר ביום שני בבוקר ושומע בחדשות שהמדינה שלו הרגה כמה אקטיביסטים. למה? איך? כמה? מתי? מעט ידוע. כולם ידעו שמדובר במשט שיצא לכיוון עזה עם פעילי שלום והספקה הומניטרית. כולם ידעו שיראל שישראל התכוונה לעצור את המשט לפני שיכנס לישראל. את זה ידענו עוד בלילה. מלבד הדם וההרוגים הרבה מידע לחדש לולא היה בבוקר. ובכל זאת, כולם יודעים מי אשם. לפטריוטים ברור מראש שמדובר בפעולה מרושעת של הפעילים שתקפו את חיילי צה"ל המסכנים. לנאורים ברור שמדובר בפעולה מרושעת של צה"ל, שרק רוצה להרוג את מתנגדיו. גם בשעה מוקדמת בבוקר, שהמידע חסר, ברור לגמרי ששתי הטענות מופרכות לחלוטין, ועדיין,עוד ועוד אנשים אינטליגנטים ממשיכים וחוזרים (בעיקר לעצמם) על אותם הסברים. למה בכלל צריך עובדות, למי איכפת מהפרטים, אנחנו כבר יודעים הכל מראש.

2. שוב פעם "לינץ'"? כבר היינו בעסק הזה, ושוב, נראה שהתקשורת העברית החליטה לשנות את משמעות המילה "לינץ'". אולי זה בעקבות הלינץ' בראמאללה, אבל נראה שהיום לינץ' מחליף את המושג "רצח על ידי יותר מאדם אחד". חבל, גם בגלל שאני לא חושב שאני צריך במיוחד מושג ל"רצח על ידי יותר מאדם אחד", ובעיקר בגלל שלינץ', ההוצאה להורג ללא משפט תוך לקיחת החוק לידיים, הוא כן מושג שלדעתי חשוב להשאיר בשפה. אולי זה חלק מתהליך של אורוויליזציה של השפה העברית, מן מחשבה שאם לא נקרא ללינץ' לינץ' אז לא יהיה שום דבר פסול בלינץ', ונוכל להוציא להורג אנשים בלי משפט תוך לקיחת החוק לידיים בלי בג"ץ ובלי בצלם.

3. להצדיע? לשתוק? אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד כתבו מאמר משותף שדורש מכולנו להצדיע ולשתוק. מתוך המאמר:

"קשה לדמיין יחידת עלית של צבא אחר נוהגת באיפוק דומה נוכח לינץ' מתוזמן ומתוכנן."

אולי קשה, אבל לא בלתי אפשרי. למעשה, אנשים בעלי זיכרון ארוך משבוע (אם יש כאלה בישראל – ע"ע בסעיף הראשון) בוודאי זוכרים סיטואציה דומה, אזרחים פרובוקטורים ופושעים שהתכנסו על מנת להפריע לצבא לעבוד. וכשהצבא ניסה להזיז אותם, הם תקפו את החיילים, השליכו עליהם חפצים, חומרים מוזרים, פצעו אותם וסיכנו את חייהם. שני דברים מדהימים באותו הקשר – אף אזרח לא עמד לדין, וחשוב מזה, אף אזרח לא מת. כן, אני מדבר, כמובן, על הגג בכפר דרום. מעניין האם גם אז סג"ל וליבסקינד שתקו והצדיעו?

5. "פתרונות טכנולוגים"?! אין לי כוונה להציע כאן הצעות טכניות לאיך אפשר היה לפתור את המצב הזה טוב יותר. זה בוודאי לא אומר שאי אפשר היה, זה רק אומר שאין לי את ההכשרה והנסיון המתאים. נראה לי שחוץ ממני, כולם נהפכו בזמן האחרון למומחים לענייני ספנות, קומנדו והחוק הבין לאומי. חלק מהמומחים באמת מבינים על מה הם מדברים, הבעיה היא שלרובם יש אינטרס כלכלי, פוליטי או אישי, ולכן העדות שלהם אמינה עוד פחות משלי. אנחנו באמת יודעים כמה מקבל כל מומחה כזה מהחברה לה הוא עשה כרגע יחסי ציבור על חשבון טרגדיה? יותר מהכל, נראה לי שדווקא הבריחה ל"פתרונות טכנולוגים" היא פשוט בריחה מהמציאות.טכנולוגיה זה דבר נחמד, אבל לא הכל אפשר לפתור בעזרת טכנולוגיה, ולרוב צריך לדעת להתמודד עם דילמות אמיתיות גם בלי "פתרון טכנולוגי". נחמד היה אם היה איזה גז סודי שמאפשר להרדים את כל הרעים בלי לפגוע בטובים, אין כזה, וגם לא נראה לי שיהיה.

6. מה חשבו הישראלים? לא ברור לי באמת מה היתה התוכנית של ברק והפיקוד הצבאי, אבל די ברור שהיא נכשלה. הרתעה, מילת הקסם השניה של מערכת הביטחון הישראלית (הראשונה היא HASBARA, כמובן) לא ממש הושגה, שקט תקשורתי לא ממש הושג, קשה להגדיר את זה כהצלחה דיפלומטית, כתרומה לשלום, ליחסינו עם ארה"ב או למצבם של העזתים. וכל זה בלי להזכיר את מליוני הדולרים שנשפכו על הפעולה הזאת. אף מילה על כמה גויים שהלכו לעולמם (גויים הולכים לעולמם?). למרות מה שכתבתי למעלה, נראה לי שהכנה טובה יותר של הלוחמים באשר להבדל בין היחס עם אזרחים אלימים ליחס עם חיילים היה יכול להוריד את מפלס הדם. כמו שבכפר דרום לא מת אף אחד, לא היתה סיבה ששם ימותו כל כך הרבה אזרחים.

7. והמפגינים? ברור שהמטרה של המפגינים לא היתה רק ההעברה של הציוד לעזה, אלה גם ההפגנה והפרובוקציה. מדובר, כמובן, במטרות לגיטימיות, ואני מניח שחלקם קיוו שבעזרת ההפגנה הפרובוקטיבית הם יעזרו לעזתים. היום די ברור שזה לא נכון. הטעות (המוסרית והטקטית) הגדולה של המפגינים היתה הנטישה של המאבק הבלתי אלים. אין שום הצדקה ללקיחת סכינים במסע כזה (הרי גם בתסרט הטוב ביותר, הם מגיעים לעזה, ומה אז, נותנים את הסכינים לחמאס? באמת חסר להם אמצעי הרג? או שאולי זה היו סכיני לחם?). במידה ומארגני המסעות באמת רוצים לעזור לילדי עזה, הם חייבים לעבור במסרק על הסירות הבאות ולבדוק שאין שם אמצעי לחימה.

8. אין פחד? כשאני רואה לוחם מיומם וחמוש יורד מהשמיים, אני בורח. ואם אין לי לאן לברוח, אני מתחבא. האפשרות שאני אתקוף אותו (אם נתעלם מהשאלה המוסרית) קיימת רק אם אני (1) מאמין שבאמת יש לי סיכוי לנצח אותו, (2) מאמין שהוא יתפוס אותי וילחם נגדי בכל מקרה או (3) רוצה שכולם יראו שהוא תוקף אותי ויעצרו אותו. אם המפגינים שתקפו את לוחמי השייטת שייכים לסוג הראשון, אז הם לא שפויים בעליל. אם הם שייכים לסוג השני, אז הערכת המציאות שלהם לקויה. אין לנו, לתומכי השלום, שום אינטרס בעוד אנשים כאלה בעזה, ומתכנני המשט היו צריכים לאתר אותם ולהרחיק אותם עוד לפני המשט. אנשים מהסוג השלישי חייבים לעבור תדרוך עמוק לפני שהם מתקבלים למשטים כאלה, על מנת שלא יסכנו את חייהם של שאר השטים (כמו הפעם) ועל מנת שיוכלו באמת לסייע לעזתים.

9. מי ניצח? ישראל, כאמור, לא ניצחה. מצבה היה טוב יותר לפני המשט מאשר אחריו. גם העזתים, כמובן, לא ניצחו, מצבם לא השתפר כלל. תנועת השלום לא ניצחה, לא רק שהיא איבדה כמה מפעיליה, היא הצליחה להחתים להכתים את המאבק שלה באלימות לא מוצדקת ולא חכמה. שוב מתברר שהמאבק ביננו לפלשתינאים איננו משחק סכום אפס, ההפסד שלנו הוא ההפסד שלהם וההפך. לגמרי לא ברור לי למה יש כל כך הרבה אנשים ששמחים לראות את הצד השני נכשל, בלי להבין שהכשלון הזה מדבק.

מודעות פרסומת

לא הוגן?


"…האמת בספורט היא הדבר היפה ולא צריך להתערב באמת הזו… שיטת הקיזוז היא אולי לא ספורטיבית או לא פיירית… אני חושב שהשיטה הזו יכולה להיות קצת לא פיירית לקבוצה שמובילה את הטבלה… שיטת הקיזוז היא לא ספורטיבית… אני חושב שזו שיטה לא פיירית… לדעתי שיטת הקיזוז היא שיטה שאין בה הרבה חלקים הוגנים… אני חושב שהשיטה לא טובה ולא פיירית" [1] זה מה שהיה למאמני ליגת העל להגיד על שיטת הקיזוז. האם שיטת הקיזוז היא באמת "לא הוגנת"? מה הופך אותה לכזאת? אני חושב שכשאנחנו מדברים על חוקים של משחק כחוקים הוגנים אנחנו מדברים על כמה דברים שונים לגמרי.

ההגדרה הפשוטה ביותר היא שמשחק הוגן הוא משחק בו אי אפשר לדעת מי ינצח בסופו. למשל, אי אפשר לדעת מי ינצח בהטלת קוביה, ולכן מדובר במשחק הוגן לפי ההגדרה הזאת. קשה לי לחשוב על סיבה לרצות לשחק משחקים כאלה ובטח שלא על סיבה לצפות בהם. ברור למדי שכדורגל לא עונה על ההגדרה הזאת, לא כמשחק בודד (בו, בכל זאת, יש לקבוצה הטובה יותר סיכוי טוב יותר לנצח) ולא כליגה.

עוד הגדרה נאיבית שאפשר לשקול היא שמשחק הוגן הוא משחק בו החוקים זהים לכל השחקנים. משחק שחמט, למשל, הוא לא משחק כזה. בגלל שהלבן משחק ראשון. במשחק כדורגל בודד יש עדיפות ברורה לקבוצה הביתית, בליגה העדיפות הזאת אמורה להתקזז, אבל היא לא מתקזזת כשיש מספר אי זוגי של סיבובים (כמו שהיה נהוג בישראל לפני ואחרי הקיזוז), או שאחד מהמשחקים הוא אחרי שהעניין של אחת הקבוצות בליגה הסתיים (גם זה כבר קרה, וקשה להמנע מזה).

הגדרה קצת יותר מתוחכמת תגדיר משחק הוגן כמשחק בו המוכשר יותר ינצח. בתחרות ריצה, למשל, ינצח האצן המהיר ביותר. בהתאם החוקים שאנחנו קובעים לתחרות ריצה הם חוקים שאמורים להכריע מי מהיר יותר, לכן כולם רצים את אותו מרחק, אסור לאף אחד להשתמש בסמים "לא טבעיים", אסור לאף אחד להשתמש בגלגלים… ילדים דווקא די נהנים לשחק משחקים כאלה (מי רץ מהר יותר, מי גבוהה יותר, למי יש אבא חזק יותר) אבל אף פעם לא הבנתי למה מבוגרים מוצאים בהם עניין, ואני לא מכיר אף מבוגר שמתמודד בתחרויות ריצה של 100 מטר כתחביב.

אחד הדברים שיאפיין משחקים כאלה הוא שהתכונה המנצחת תהיה תכונה בסיסית. אחרי הכל, אי אפשר למקם תכונות מורכבות על ציר חד ממדי בלי פונקציה שיכלול שתהפוך את המדידה שלנו לאקראית ותלויה בפונקציה עצמה. ככה, למשל, זה לא הגיוני למדוד מי מקפיץ וקולע טוב יותר, וכן הגיוני לבדוק מי מקפיץ טוב יותר או מי קולע טוב יותר.

דבר אחר שדי ברור הוא שחוקים של משחק כזה חייבים להיות דטירמיניסטים, אם אנחנו רוצים לדעת מי רץ מהר יותר, אנחנו חייבים לדעת בסוף המירוץ שהמנצח באמת רץ מהר יותר, ושהוא לא ניצח במקרה בגלל פירוש כזה או אחר של החוקים. למשל,תחרויות כמו איגרוף או החלקה על הקרח אמורים לבדוק תכונות בסיסיות למדי, מי חזק יותר או מי מחליק אסטטי יותר, אבל בגלל שהחוקים של המשחקים האלה לא דטרמיניסטים (ולא יכולים להיות דטרמיניסטים), התוצאה שלהם לא עונה להגדרה הזאת של "משחק הוגן".

די ברור שכדורגל, כמו כל משחקי הכדור, הוא לא משחק מהסוג הזה, לא כמשחק בודד ולא כליגה .

הגדרה אחרת יכולה להיות שמשחק הוגן הוא משחק שבסופו כולם יסכימו שהמנצח הוא מי ש"הגיע לו" לנצח. הדוגמא המובהקת ביותר היא חלוקת עוגה לשני חלקים (ואז אחד מחלק והשני בוחר איזה חלק, וכולם מרוצים). כדורגל הוא בפירוש לא כזה משחק, העובדה שלא פעם ולא פעמיים מתלונן אחד הצדדים (אני חושב שזה לרוב הצד המפסיד).

עוד הגדרה  היא שמשחק הוגן הוא משחק בו החוקים נקבעו כשהקובעים לא ידעו (או התעלמו מהידיעה בזמן הקביעה) מי ירוויח מהם. (וכאן המי הוא להבדיל ממה, ז"א כן צפוי שהמחוקק ידע שמי שעובד קשה יהנה יותר ממי שיתעצל כל היום, אבל הם לא יודעים אם זה יהיה הצרצר או הנמלה). זאת ההגדרה הנפוצה לחוקים הוגנים במשחקים פוליטיים. אבל אני לא חושב שהיא מתאימה למשחקי ספורט. ז"א, משחק שהחוקים שלא לא מקיימים את זה הוא מראש לא הוגן, אבל לא נראה לי שכל משחק שמקיים את התנאי הזה יחשב להוגן. בכל מקרה, ברור שגם לפני וגם אחרי הקיזוז הליגה עמדה בהגדרה הזאת.

הגדרה דומה אבל קצת שונה, עליה חוזרים כמה מהמאמנים שלנו, היא שמשחק הוגן הוא משחק שבו החוקים ידועים לכל השחקנים מראש.  זה בוודאי נכון לכדורגל, כמו לרוב המשחקים הספורטיבים, אבל זה בוודאי לא מספק. אם, למשל, החוקים הידועים מראש היו נותנים נקודות לפי המרחק של הקבוצה מקו המשווה, אז למרות שהם ידועים מראש הם היו מוטים לטובת קרית שמונה ונגד אילת וככאלה, כמעט אף אחד לא היה מתייחס אליהם כהוגנים. בכל מקרה, גם בהגדרה הזאת הליגה עומדת לפני ואחרי הקיזוז.

אפשר גם להסתכל על החוקים הקיימים ולשאול מה הם מקדמים, ואיזה סוג של שחקן ינצח בהם, ומזה להסיק איזה סוג של "הגינות" הם מקדמים. הרי אף אחד לא התלונן על שיטת הליגה שהיתה קיימת עד לפני שנה כלא הוגנת, והיא כללה כמה מאפיינים שלא עונים להגדרות ההגינות שציינו כאן. למשל הביתיות בסיבוב השלישי, היחס האקראי של שליש בין תיק"ו לניצחון, או העובדה שהפרש השערים מקבל עדיפות נמוכה באופן מוחלט על פני הניקוד על ניצחונות ותיק"ואים. אני חושב שקל לראות שהמטרה של החוקים האלה היתה לעודד מתח בכל משחק ולאורך העונה כולה. ז"א, החוקים בכלל לא נקבעו על מנת לעצב את המנצח, אלא על מנת למנוע מהמנצח לצוץ מהר מידי, ועל מנת למנוע מהמפסידים להוריד הילוך רק בגלל שהם עלולים להפסיד. ה"הגינות" שחוקי הליגה (והחוקים ברוב העולם דומים) קידמו היא לא הגינות בין הקבוצות לבין עצמן, אלא בין הקבוצות לצופים, והמטרה היא לייצר בידור. וכאן אנחנו מגיעים להגדרה אחרת שלמשחק הוגן, "משחק הוגן הוא משחק בו כולם מרוצים בסופו", למשל כשאני קונה סוכריה במכולת אני מרוצה (כי יש לי סוכריה) והמוכר מרוצה (כי הוא קיבל ממני כסף). באותה מידה, גם בכדורגל כולם מרוצים, השחקנים מקבלים משכורת והצופים נהנים מהמתח והאסטתיקה.

בקיצור, אני חושב שלפי כל ההגדרות של "משחק הוגן" הקיזוז הוא לא פחות הוגן מהשיטה שהיתה נהוגה עד השנה. נראה לי שהבעיה שמציקה לכל כך הרבה עיתונאים היא ששינו את החוקים, עם פעם משחק בסיבוב הראשון היה שווה למשחק בסיבוב השלישי, היום משחק בסיבוב השלישי שווה יותר ממשחק בסיבוב הראשון. שינוי כזה דורש מהקבוצות להערך אחרת ולהתכונן לליגה ארוכה בלי הורדת הילוך בסיומה.  אבל שינוי בכללים של המשחק בתחילתו הוא דבר הוגן לגמרי.

[1] הקורא ע"ב – אם אתה מחפש כותרת שבאמת לא מייצגת את מה שכתוב בגוף המאמר – פתח את הקישור.

אז, מה הטעם?


אם לא היה שם חייל מת, זה היה מצחיק. ג'יימי ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלו נכון) היה אחד מאותם חיילים בריטיים חסרי מזל שלא רק זכו להשלח למלחמה באפגניסטאן אלא גם מצאו בה את מותם. גורדון בראון, ראש הממשלה הבריטי, נוהג לכתוב מכתבי תנחומים למשפחות חללי הצבא הבריטי. למרות היותו חצי עיוור, נוהג בראון לכתוב בכתב ידו. כשג'אקי – אימו של ג'יימי (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלהם נכון) – קיבלה את המכתב היא הופתעה לגלות בו עשרות שגיעות כתיב, כולל איות לא נכון של שמו של בנה. בדרך פלאית כלשהיא הגיע המכתב לסאן הבריטי (צהובון שלאחרונה עבר לתמיכה גלויה בשמרנים). בעקבות הרעש, התקשר בראון לגברת ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלה נכון) להתנצל. איכשהו יצא שהשיחה הוקלטה (יש ארצות בהן זה לא חוקי) והתמלול שלה, שכלל התקפה פוליטית של גברת ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלה נכון) על בראון, הגיעה גם הוא לסאן. כידוע, חוק וישנה אף פעם לא ישן, ולכן מובן שהסאן טעה באיות שמה של הגברת (מעניין, אגב, האם שיחת ההתנצלות של המרדוקים תפורסם בסאן).

יש בזה משהו מעודד, מתברר שלא רק אני עושה טעויות כתיב, אפילו ראש ממשלת בריטניה. למעשה, בזמן האחרון יוצא לי לקרוא עשרות מיילים ומסמכים שנכתבים על ידי דוברי אנגלית בלי ספלר, ובכמעט כולם יש טעויות כתיב וטעויות דקדוק. בעברית אמנם "קשה" יותר לטעות, אבל גם דוברי עברית רבים (מלבדי), כולל כאלה שהשפה היא המקצוע שלהם, טועים כל הזמן. ובכל זאת, אנחנו מציליחים להבין אותם. למרות הכתב הבלתי קריא של בראון, ולמרות השגיאות, כולם הצליחו להבין מה הוא כתב ומה הוא רצה להגיד.

והרי, שפה היא כלי. המטרה של השפה היא להעביר מידע ומחשבות בין בני אדם. כשכלי משמש משמש אותנו בצורה מוצלחת יותר כשאנחנו משתמשים בו בניגוד ל"הוראות השימוש", כנראה שצריך לשכתב את הוראות השימוש, ולא לרדוף את מי שמוצא שימושים יעילים יותר. אז, מה הטעם ב"כתיב נכון" ובחוקי הדקדוק שאפילו האנשים שמכירים את השפה מלידה לא מצליחים להפנים. אולי במקום להשקיע בספלרים אנחנו צריכים להקל בחוקי הכתב ולהפסיק לרדוף את כל מי ש"טעה" כל זמן שגם הכותב וגם המכותב מגינים את הכתוב.

לא רוצה לחיות ב"חברת מופת"


שמואל הספרי ואלדד יניב החליטו לתמלל את שיחות הסלון ביניהם. מסיבה לא ברורה לחלוטין, הם החליטו שהתוצר הגולמי של אותן שיחות סלון טוב מספיק על מנת להקרא "מניפסט פוליטי" בלי שום עריכה. עקב היותם הספרי ויניב, הם השיגו תגובות מכמה חברים, וראיון אצל המראיין הטוב ביותר בארץ.

בגלל האופי הלא מסודר ומנומק של המניפסט, קשה לדעת למה להתייחס אליו. בורות (לא, שייקספיר הוא לא ספר היסטוריה), חוסר עקביות (להיות פראייר זה טוב או רע), התקפות אישיות (לא נראה לי חכם לתקוף מנהיגים על נשותיהם האנטיפטיות כשאישתו של המנהיג שאתה מנסה למכור היא לאה רבין) דמגוגיה, טיעונים סמנטיים ורכילות (מה פסול בזה שאשה נשואה מצטלמת לפלייבוי?).

בכל מקרה, יש למניפסט הזה אמירה אידיאולוגית די ברורה. יניב והספרי רוצים חברת מופת. נשמע די דומה ליעלון מהפוסט הקודם. מה זה חברת מופת? המניפסט משרטט תמונה די מובהקת של חברת המופת שלהם. יש בחברה הזאת גיוס חובה. לכולם. אם צריך ואם לא צריך.כל ילד ונער חייב לשרת את הכלל. בגל שכך עשו הוריו. (ואם יבוא היום וחס ושלום יהיה שלום, ימציאו לנו מנהיגינו הנבונים סיבות אחרות להתגייס. או שסתם לא יספרו לנו שיש שלום). אחרי שסיים לשרת את הכלל, ימשיך הנער בביצוע משימות לאומיות לאורך כל חייב הבוגרים. החכמים ינהיגו אותנו. זאת חברה מגוייסת, והמטרה אליה היא מגוייסת היא הגיוס עצמו. אה, כן, בזכות הגיוס הזה גם נגיע למונדיאל וננצח באולימפיאדת המתמטיקה.

מה אין בחברת המופת שלהם? קודם כל, אין אושר. בכלל. המילה הזאת לא מופיע. אנשים לא יהיו מאושרים. אנשים מאושרים זה רע. חוץ מזה, אין חופש. ז"א, יש חופש ללאומים, לא לפרטים. אין זכויות. הזכויות היחידות שיש הן זכויות שנתנות על ידי השלטון למי שמוצא חן בעיניו, והן תלויות לחלוטין במעשיו של הפרט וברצונו של השלטון. אין דמוקרטיה (או, יותר נכון, יש "דמוקרטיה מיוחדת" – בערך כמו שהיתה במזרח גמרניה). אין חופש תנועה. אין חופש דיבור. אין רווחה. אין עושר (גרוע מזה, עושר זה דבר רע). אין אינטרסים (ומי שדואג לאינטרסים שלו הוא חזיר). אין שיוויון זכויות. אין חירות אישית.
משום מה, כשאני קורא את החזון הזה, אני נזכר בחברות מופת אחרות שהוקמו בהיסטוריה. בספרטה. בצרפת המהפכנית. במזרח גרמניה. בברית המועצות. בסין הקומניסטית. בצפון קוריאה. למה שמישהו ירצה לחיות במדינה כזאת? האמת, גם הספרי ויניב יודעים שאף אחד חוץ משכבת ההנהגה ומקורביה לא ירצה. בגלל זה ההתקפה החריפה על כל מי שמעז לא ללכת בתלם, להוציא דרכון זר, לא לבזבז את זמנו בצבא. בגלל זה הנסיון הזול למכור פטריטיות מזוייפת.
האמת,אולי לא שווה להתייחס למניפסט הזה. אבל נראה לי שהתופעה של נטישת הליברלית וההליכה הגאה לעבר הדיקטטורה הלאומנית-ניאומרקסיסטית הופכת לתנועה יותר ויותר חזקה בשמאל הישראלי. מצד צד יש מי שמפרסם מאמרי הערצה להו צ'י מין ומהמרכז יש מי שכותב:"אהבת המולדת, ציונות, פטריוטיות, הם המכשירים הכי חזקים שיש לנו כדי לסיים סופסוף את הכיבוש" אז מי בדיוק אמור להלחם למען הדמוקרטיה שלנו?

משה יעלון והשאלה הציונית


במסגרת מתקפת השטויות הבלתי פוסקת שמפיל עלינו השר לעניינים אסטרטגיים, משה יעלון, נופל עלינו גם "מאמר פובליציסטי" (האמת, שנראה לי שרמת הפובליציסטיקה בעיתונים היומיים בזמן האחרון כל כך נמוכה, שגם אם יתחילו לקבל גם מאמרים של ילדים בני 10 אף אחד לא ישים לב להבדל. טוב, אבל זה לא שייך לעניין) במעריב.

בפני עצמו, מדובר במאמר די משעמם ורדוד (נראה לי שככל שהקצינים האלה מדברים יותר, אוייבי ישראל מפחדים פחות – משהו כמו: "אם אדיוט כזה הצליח להיות רמטכ"ל, אז כמה חכמים יכולים להיות המפקדים בשטח?"), החלק היחיד שמעניין בו, לדעתי, הוא ההתייחסות של יעלון למושג "ציונות":

"…האמת היא שגם 112 שנה לאחר אותו קונגרס גורלי מתברר כי הציונות לא סיימה את תפקידה. הקמת הבית הלאומי כמקלט בטוח לעם הייתה רק שלב אחד בדרך לשינוי התודעתי המיוחל, וכעת יש להתרכז בשלב הבא: יציקת התוכן לחיים בבית הזה…. כיום צריכה הציונות לשמש זרז רעיוני ורגשי בפיתוח יעדים למימוש כאן במדינה ובתפוצות ישראל השונות בעולם. במילים אחרות, אם רעיון הבסיס של הציונות היה ועודנו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הרי משהוקם הבית יש לחשוב כיצד נוכל לשכלל ולשפר אותו באופן שיהיה ראוי לשם הזה ויהווה אבן שואבת לכל יהודי באשר הוא…"

ז"א, הציונות לפי יעלון היתה תנועה שהוקמה על מנת להקים בית לאומי לעם היהודי. מרגע שהוקם בית כזה, הציונות צריכה, לפי יעלון, לשנות את המטרה שלה ולשכלל את הבית. נשאלת השאלה, מה הופך את התנועה שמטרתהשכלול הבית לפי יעלון ל"ציונות" ולהמשך של הרצל יותר מאשר התנועה לשכלול הבית לפי – נגיד – דב חנין? שניהם הרי מתנגדים לחזונות של הרצל באותה מידה, שניהם רוצים לשפר את הבית שלהם, שניהם מאמינים שהדרך שלהם היא נכונה, מה הופך אחת מהדרכים ל"ציונית" יותר מהשניה.

"…להתגייס למען הכלל ולמען המטרות שחזון ציוני מחודש כזה עשוי להציב בפנינו. חזון כזה, שיצית מחדש אש בלבבות ויעורר השראה בקרב רבים, יציב בפנינו אתגר למימוש חיים ריבוניים במדינת ישראל באופן שבו ניצור ביחד חברת מופת."

מה בעצם עושה המילה "ציוני" כאן למעלה? ניקח את הפסקה למעלה, ונחליף את המילה "ציוני" במילה אחרת: נגיד, "ערכי", נגיד, "סוציאליסטי", נגיד "לאומי", נגיד "ליברלי", נגיד "ערבי", נגיד "צפרדעי"… המובן של המשפט לא ישתנה כלל. למעשה, קל לראות שהמילה "ציוני" אצל יעלון היא סתם קישוט חסר משמעות. אין לה שום חשיבות או משמעות.

מה שיעלון בעצם אומר זה שהוא רוצה להקים תנועה חדשה, ולקרוא לה בשם של תנועה ישנה שעבר זמנה.
העיקר שיש מי שחושב על אסטרטגיה…

למה לינץ'.


ynet מתאר את הרצח של קרפ כ"לינץ'". יכול להיות שזה בגלל שבאתי באיחור, אבל אני פשוט לא מצליח למה. באיזה פשע היה חשוד קרפ?