X, עניין מוזר ומופלא


פרופ' עידן לנדו נשפט על סירוב לשרת במילואים וקיבל שבוע מאסר. המעסיק שלו, אוניברסיטת בן גוריון, החליט לא לשלם לו משכורת על אותו שבוע (למעשה, רק את החלק במשכורת שמיועד למחקר). לנדו טוען ש: "לא ברור כלל מדוע יש מקום לפיצוי כאשר אין שום ראיה לנזק" והאוניברסיטה טוענת ש:"ביטוח לאומי אינו מפצה את המוסד על תקופת הכליאה". בעקבות זה החליט לנדו לענות למבקריו בפוסט מיוחד (וסגור לתגובות) בו הוא מנמק למה מחקר אקדמי שונה מכל עבודה אחרת ולכן הוא צריך לקבל תשלום גם על זמן הישיבה בכלא בזמן שכל עובד אחר במשק לא.

אולי לפני הדיון בטענה עצמה כדאי להבהיר את העמדה שלי. אני מתנגד לשירות חובה, אני חושב שמדובר באחד הדברים המטופשים, המרושעים והמזיקים ביותר שקיימים במדינת ישראל. אני מתנגד לחובת המילואים שנגזרת משירות החובה. אני חושב שסירוב אזרחי לחוק לא צודק הוא לא רק זכות, אלא אפילו חובה של כל אזרח הגון. במילים אחרות, אני מכבד את לנדו על סירובו לשרת במילואים, וחושב שהוא עשה את המעשה הראוי. מצד שני, ויש כאן צד שני, מה הסיבה שלא כל מי שחושב שמילואים זה דבר מיותר מסרב? מה הסיבה שאנשים ממלאים חוקים שבהם הם לא מאמינים? אני חושב שזה בגלל שיש לסירוב אזרחי מחיר. המחיר על סירוב לשרת במילואים מתחלק לשלוש:

  1. תשלום חברתי. הסטיגמה של "מסרב לשרת במילואים" עלולה אולי לפגוע במיקום החברתי של האדם. אני לא חושב שזה רלונטי היום בחברה בה מסתובב פרופ' לנדו (או החברה בה אני מסתובב).
  2. העונש עצמו – הישיבה בכלא. כל מי שהיה בכלא צבאי יודע שלא מדובר במשהו באמת קשה יותר ממילואים רגילים. פרופ' לנדו, שהיה בכלא, בטח יודע את זה (ועובדה שהטיעון שלו הוא: "עבדתי גם בכלא").
  3. המחיר הכספי. בסדיר מדובר באיחור בתאריך השחרור (והתחלת העבודה האמיתית) ובמילואים  התשלום הכספי הוא שאתה לא מקבל משכורת על תקופת המאסר.
במילים אחרות, לנדו רוצה לסרב בלי לשלם את המחיר. אם ד"ר קינג אמר: "המפר חוק בלתי-צודק חייב לעשות זאת בגלוי, באהבה (…) ומתוך נכונות לתת על כך את הדין", לנדו רוצה להפר את החוק בגלוי, באהבה ומתוך הנחה שהוא לא יתן על כך את הדין, ועל זה אני מעריך אותו קצת פחות.
עכשיו, לעניין, האם באמת עבודה במחקר אקדמי היא כל כך שונה משאר העבודות? פרופ' לנדו מעלה 3 טיעונים (והרבה סיפורים מסביב):
 "בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק."
זה אמנם נכון לגבי עובדי פס ייצור (יש לי תחושה שכשלנדו, ולא רק הוא, חושב על "מקום עבודה אחר" הוא חושב על עובדי פס ייצור) אבל זה בוודאי לא נכון לגבי הרבה מקומות העבודה המודרנים. עורכי דין, כלכלנים, מהנדסים, עיתונאים, אדריכלים, פוליטיקאים… כולם יכולים לעבוד מכל מקום (יש לי מכר שמתגורר 3 שעות נסיעה ממקום העבודה שלו, מיותר להגיד שהוא מגיע לשם פחות מפעם בחודש, ולא, הוא לא חוקר אקדמי).
"יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב"
או, אם מותר לי לנסח את הטיעון מחדש, התפוקה של חוקר למעסיק שלו לא תלויה לינארית במספר השעות שהוא עובד. וגם זה נכון לגבי כל המקצועות שהזכרתי למעלה ומקצועות רבים נוספים (צלמים, מוכרים, מנהלים…). למעשה, התפוקה בכל תחום עבודה שדורש שימוש במח היא לא לינארית, בגלל שככה עובד המח האנושי. ולא, לא רק חוקרים אקדמים משתמשים במוחם למטרות רווח.
"מוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות"
זאת לא "מוזרות" שעון נוכחות חובה הוא המצאה של שלי יחימוביץ', מקומות עבודה רבים (שאינם מקומות מחקר אקדמי) הסתדרו בלעדיו טוב מאד (ומסתדרים בלעדיו ברחבי העולם).
לסיכום, אין שום דבר "מוזר ומופלא" במחקר אקדמי, עוד עבודה שדורשת אינטליגנציה ולא מחייבת מגע פיזי. והדרישה של פרופ' לנדו לקבל פטור ממילוי החוק על סמך זה שהוא עובד בעבודה מוזרה ומופלאה היא לא יותר מדרישה מוזרה ומופלאה של מי שיודע הרבה על בלשנות אבל מעט מעוד על העולם המוזר והמופלא מחוץ לאקדמיה.
מודעות פרסומת