ברק בערפל

למה החליט מי שהחליט לבצע את הפיגוע בדרום דווקא בסוף אוגוסט? מן הסתם הם יכלו לעשות את זה גם ביולי, יוני, ספטמבר או אוקטובר. מה היתה המטרה שלהם? אני חושב שברור שהתשובה הכי סבירה היא נסיון לפגוע במהלך של אבו-מאזן. הרי החמאס ושות' יעשו ככל יכולתם למנוע עצמאות פלשתינאית בחיינו. זה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם, ומנוגד לאינטרס הפוליטי שלהם. בעצם, המתים מהפיגוע היו אמנם ישראלים, אבל המטרה יושבת בראמללה. זה לא שהם מצטערים על מותם של כמה ישראלים, אבל זה רק תוספת צדדית, ישראלים היו מתים גם אם הם היו עושים את זה ביולי או בספטמבר.

ולמה החליט מי שהחליט להגיב בצורה כל כך נוקשה לפיגוע? הרי אפשר היה להגיב בצורה הרבה יותר שקטה (כמו שישראל עשתה בפיגועים האחרונים), אפשר היה גם לא להגיב. אני חושב שהמטרה כאן היא זהה, גם נתניהו רוצה לפגום ככל יכולתו במהלך של אבו-מאזן. למעשה, נראה לי שאם אפשר לשמור על הסיכסוכון הזה על אש נמוכה לחודש הקרוב, זה רק יחזק את האינטרסים של ממשלת ישראל והחמאס, ויפגע מאד באבו-מאזן ובסיכויי הצלחת המהלך הפלשתינאי לעצמאות. זה לא שהם מתואמים (הם לא), זה לא שנתניהו באמת שמח על מותם של ישראלים, אבל בכל זאת, נראה לי שיש לשני הצדדים אינטרס לעוד כמה סיבובים כאלה עד ספטמבר, ויש רק לקוות שמישהו ירסן אותם. מבחוץ זה התפקיד של מצרים או ארה"ב, מבפנים אני מקווה שתומכי הפת"ח יצליחו להפסיק את הטירוף החמאסי.

ובישראל? מי אמור לרסן את נתניהו? ברק? מרידור? ובזמן שכל הקולות המתונים בקואליציה הם חסרי כח פוליטי האופוזיציה משחקת בנדמה לי. אני עדיין לא מצליח להבין מה אמור היה התרגיל עם האוהלים להשיג, אבל אי אפשר להתיימר לנהל מדינה עם ערפול עמדות מוחלט והתעלמות מאישיו הכי חשוב שהיא מתמודדת איתו. דובי השווה את המחאה הזאת למסיבת התה, אמנם שתי התנועות מערפלות מסרים, אבל ההבדלים ביניהן צועקים לשמיים. בזמן שהמיקום הפוליטי (בצד הימני קיצוני) של מסיבת התה ברור לכולם, והעירפול הוא רק בין הערכים השונים של הימין האמריקאי, ותמיד בצד הקיצוני שלו, כאן יש עירפול מוחלט, גם כלכלי (המחאה בעד הכל, ונגד הכל) וגם מדיני (שם אין למחאה שום עמדה). אם היה סקר שהיה מראה תמיכה של 70% במסיבת התה, ההנהגה שלהם היתה מחדדת עמדות, וכאן, כשיש סקר שמעיד על יותר מ-80% תמיכה, ההנהגה רק מתלהבת בלי להבין שאם אין להם באמת מתנגדים אין להם תומכים אמיתיים.

ומה יוצא מכל הערפל הזה? שלי יחימוביץ', שעלולה לזכות בראשות מפלגת העבודה, התראיינה לגידי וייץ בהארץ ומיקמה את עצמה בימין המדיני איפשהו בין ליברמן לישי (שום מילה על ערבים, או זכויות אדם, תמיכה מוחלטת בהתנחלויות, ניאוציונות מזוקקת והרבה שנאה ל"טייקונים"…). זה לא צריך להפתיע, יחימוביץ' אף פעם לא היתה באמת ליברלית (והרי הצבעה לחד"ש היא עדות לאי ליברליזם), וההצטרפות שלה לעבודה לא שונה בהרבה מההצטרפות של פייגלין לליכוד, אבל בינתיים יחימוביץ' היא הנהנית העיקרית מהעירפול ("רבים מאנשי המטה שלי הם דרי האוהלים. זהו קהל תומך באופן מובהק"). כנראה שבחירות לכנסת ה-19 מי שיעמדו בראש המפלגות הגדולות ביותר יהיו: נתניהו, מופז (או ליבני), ליברמן, ישי, יחמוביץ, ליצמן, ברק (?) וכ"ץ. או, במילים אחרות, בחסות הערפל עלול להיווצר מצב בו נתניהו יהיה המועמד השמאלי ביותר (מבחינה מדינית) לראשות הממשלה, ולשמאל המדני כולו יהיו פחות מ-20 מנדטים.

אני חייב להודות שאף פעם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי השיטה של לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים ולהתעלם מהמציאות. דווקא עכשיו, כשיש סוף סוף דרך לסים את הסכסוך בצורה נקיה יחסית, דווקא עכשיו כשרבים בימין ואצךל הפלשתינאים אימצו את ההגיון של השמאל, לא ברור לי למה השמאל בוחר להתעלם מהמציאות ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. הכיבוש לא יסתיים סתם ככה, הפיגוע וההתקפות בדרום אמורות להזכיר את זה לכולנו. הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לסיים את הכיבוש הוא להפסק להעמיד פנים שהוא לא קיים. הוא קיים. הוא אישיו. הוא הנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא משפיע, וישפיע, על כל דבר ודבר בפוליטיקה הישראלית, על יחסי החוץ, על המשפט, על הצבא, על המשטרה, על יחסי דת-מדינה. וכן, גם על הכלכלה.

אופס! (אנחנו עושים את זה שוב)

לפני כמה ימים התפרסמה בהארץ חשיפה של יוסי ורטר על איך הצליח הימין לייצר אי שביעות רצון מאולמרט ולהחליף אותו בנתניהו. קשה לשכוח מי היה המחנה שקיבל את תפקיד ההובלה במהלך הציני הזה. כן, אותו מחנה שהחליף את ברק בשרון, היה גם זה שהחליף את אולמרט בנתניהו והוא גם זה שמתחיל עכשיו את המהלך להחלפת נתניהו בליברמן (אם אני מבין נכון). יכול להיות שהשמאל טהרן מידי על מנת לחיות בעולם הפוליטי האמיתי, יכול להיות שהשמאל מאוהב בכיבוש ובתפקידו כאופוזיציה צודקת וצדקנית, ואולי השמאל רוצה להגשים איזה חזון הגליאני נאיבי שאני לא מלציח להבין… כנראה שכל התשובות נכונות.

אני לא כלכלן, ואולי אין לי את הפרספקטיבה להבין את הסיבות המדוייקות לעליית המחירים בישראל, אבל למיטב הבנתי מדובר בחלק מהמשבר הכלכלי העולמי. כלכלת ישראל קשורה לכלכלה העולמית הרבה יותר ממה שראשיה (כולל זה שקשר קשר עם האופוזיציה בארה"ב, ועכשיו הצליח להגיע למצב של הפסד בכל מקרה, אם הם ינצחו, לא יהיה לארה"ב כסף להמשיך לתמוך בנו, אם הם יפסידו לא יהיה לנשיא יותר מידי סיבות לתמוך בנו… גאון) מוכנית להודות. בכל העולם המערבי המשכורות יורדות או שהמחירים עולים. זה הרי אותו הדבר, והסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא שאנחנו מייצרים פחות ממה שחשבנו שאנחנו מייצרים. הסיבה שבישראל המשבר מתבטא בעליית מחירים היא, למיטב הבנתי, בגלל גודלו של המגזר הלא יצרני בישראל. המגזר הזה מקבל כסף ללא קשר לכמות הכסף אותה הוא מייצר, ולכן הערך של הכסף (הכמות המייוצרת) יירד. בניגוד לסיפורים של נתניהו, המגזר הלא ייצרני הוא לא עובדי הציבור, חלקם בהחלט מייצרים תוצרת בעלת ערך אמיתי, הבעיה היא אם אותם מגזרים שמבחירה (חרדים) או שלא מבחירה (חיילים) מנסיבות תרבותיות (ערביות) או טכניות (הילדים) לא עובד (בעבודה אמיתית). וכאלה יש בישראל הרבה. בהנתן המצב של אוכלוסיה קטנה (עם קמץ ו/או צרה מתחת לט') שממנת אוכלוסיה גדולה (וגדלה) כשהייצור קטן ממה שחשבנו שהוא, ברור שרמת החיים של האוכלוסיה תרד. את הבעיה הזאת אפשר לפתור בשלוש דרכים: להגדיל את הייצור, להוריד את רמת החיים או לשנות את חלוקת התוצרת.

הממשלה לא באמת יכולה להגדיל את עוגת הייצור, היא כן יכולה לנסות לייצר מצב בו הייצור כדאי יותר. למשל, לשחרר עוד עובדים: לבטל את שירות החובה, לבטל את ההטבות לגורמים פוליטיים (חרדים, מתנחלים) שמעודדות אותם לא לעבוד, להשקיע בחינוך טוב לכל האוכלוסיה (כולל חרדים וערבים)… כל זה לא יקרה, לא בממשלה הנוכחית, ולא בחמשת אלה שיחליפו אותה. אפשר, למשל, להגדיל את הגמישות התעסוקתית של הציבור: תחבורה ציבורית יעילה, מיסוי על רכישת דירות (ועל ידי כך עידוד מגורים בהשכרה, שמגמישים את היכולת של העובד להחליף מקום מגורים), יום לימודים ארוך (שיחרר הורים לעבוד בשעות הלימודים)… גם זה לא יקרה. אפשר גם לנסות להוריד את המיסוי על עבודה ולקוות שזה יעודד אנשים לייצר יותר, הבעיה היא שהכסף הזה צריך לבוא מאיפשהו, ולא, הוא לא יבוא לא מתקציב הביטחון, ולא מהתמיכה בהתנחלויות. בקיצור, קשה להאמין שהממשלה הנוכחית תיהיה מסוגלת להגדיל את הייצור, בטח שלא לשביעות רצונם של המוחים.

את רמת החיים כל אחד יכול להוריד לבד. אם מחירי בדיור היו יורדים ב-20% בשנה, אף אחד לא היה מתלונן, וכולנו היינו מעלים את רמת חיינו בשקט. הבעיה היא שזה לא כל כך עובד לצד השני, האדם הוא ייצור רציונלי לחלוטין שכמדובר בעלייה ברמת חיים, אבל רמת חיים שהושגה לא תשוחרר, וברגע שרמת החיים צריכה לרדת זה כבר לא עובר בשקט. הבעיה היא הרי, שגרמו לנו להאמין שאנחנו שאנחנו מייצרים יותר ממה שאנחנו מייצרים באמת, ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם המציאות, וזה לא נעים.

המסקנה המתבקשת היא שהדבר היחיד שהממשלה יכולה לעשות כתשובה להפגנות היא לשנות את חלוקת התוצרת. ז"א כמות הכסף תשאר פחות או יותר קבועה (מן הסתם תרד, כי ככה זה שממשלה לאמונית מנסה להתחבב על קהל סוציאליסט) והשאלה היחידה היא מי יקבל יותר ומי פחות. בהנתן אופיה של הממשלה, גם התשובה לשאלה הזאת נראית לי ברורה לגמרי:

• הראשונים להפסיד יהיו החלשים וחסרי הכח הפוליטי, כן, נכון, העובדים הזרים. כבר עכשיו שמענו כמה מתועמלני הממשלה מדברים על פגיעה בעובדים הזרים. כדאי להבהיר שמדובר במעשה חסר הגיון כלכלי באופן מובהק, שרק תפגע התוצרת בכלל (ובמחירי הדיור ותוצרי החקלאות בפרט). אבל הגיון כלכלי זה נחמד, בחירות יש עוד כל ארבע שנים.
• אחריהם יבואו תושבי הגדה (והרצועה?) שימצאו את עצמם "מוותרים" על עוד ועוד מאדמותיהם ורכושם לטובת עוד ועוד מתנחלים חדשים.
• גם ערביי ישראל, מן הסתם, יגלו פתאום שאדמותיהם מופקעות להקמת כביש מהיר בין אריאל לחיפה או שכונה חרדית חדשה באמצע המשולש.
• אדמה יש גם לחקלאים בישראל, רובם מצביעי שמאל מסורתיים, ולכן אין לממשלה יותר מידי סיבות להמנע מלקחת את אדמותיהם ללא פיצוי.
• את הבעיה של הסטודנטים הממשלה יכולה לפתור בקלות על ידי פיזור האוניברסיטאות במרכזי הערים הגדולות, ופתיחת עוד מכללות בפריפריה. זה לא שאם במקרה גם כל מיני פרופוסורים שמאלנים ימצאו את עצמם מובטלים או המדינה תמצא את עצמה ללא מחקר אקדמי (מלבד מחקר במכוני מחקר "פרטיים") מישהו בממשלה יבכה.
• הדיבורים על "הקלה בבירוקרטיה" ושיווק "קרקעות חומות" הם רק יופימיזם לאי התחשבות בצרכי הקהילה, הפקרת איכות חייהם של התושבים הנוכחיים, והתעלמות מהפגיעה בצרכים תכנוניים עתידיים. במילים אחרות, ערך הדירות של מי שיש לו דירה ירד –> איכות חייהם של התושבים תרד.
• מהצד השני, גם את המרוויחים לא קשה לנחש. קבלנים שמבקרה גם חברים במרכז הליכוד ו/או בישראל בתינו, ושבמקרה יזכו בכל ה"מכרזים" שאף ביורוקרט לא יוכל לבדוק אם הם הוגנים.
• אותם בובות-הון רגילות שמקבלות פעם אחרי פעם הלוואות מהבקים (ובעצם, מהמדינה) על מנת להשקיע בעוד מייזם כושל (לרוב) כשבמקרה של כשלון הציבור ישלם את החוב, ובמקרה של הצלחה הם והבנק יקצרו את הפירות.
• המתנחלים שישפרו את איכות חייהם ויטינו כל אפשרות לפשרה עתידים אם הפלשתינאים.
• החרדים (למעשה ההנהגה החרדית), שיהיו הנהנים העיקריים מכל ההטבות החדשות אותם תמציא הממשלה.

ובעוד שנה, כשתחל מערכת הבחירות הבאה, וליבני (?) מצד אחד וליברמן מצד שני ינסו להתקשר לתורמים על מנת לממן קמפיין שינצל את אי שביעות הרצון ממשלת נתניהו… מי מהם יקבל יותר כסף? מי מהם יוכל להבטיח למתעשרים החדשים (ולעשירים הישנים) שהם ירוויחו עוד ומי מהם יצטרך לשכנע את תומכיו הפוטנציאלים לוותר על המעט שיש להם?

מה זה היה?

אודי אדם היה אלוף פיקוד צפון בזמן מלחמת לבנון השניה (והודח למעשה עוד במהלכה), ובגלל שהוא היה כל כך מוצלח הוא מונה להיות מנכ"ל הקמ"ג (כמה הגיוני). אתמול הוא התראיין לבן כספית ובן השאר הוא אמר:

"ברמה ההיסטורית, ישנם אצלי כל החומרים, כל מה שקרה. אני זוכר הכל, ואם יום אחד מישהו ירצה, הוא יוכל לקבל. חומרים מדהימים."

ז"א, אם אני מנסה לתרגם את האיום המרומז הזה לעברית פשוטה, אומר האלוף במיל' שהוא פשוט גנב מצה"ל מסמכים סודיים, שהוא מחזיק אותם במקום כלשהוא, ושהוא ישמתמש בהם אם וכשהוא ירצה. איך זה שענת קם ואורי בלאו עומדים למשפט על הרבה פחות מזה, אבל במקרה של אדם, לא רק שאף אחד לא חושב להעמיד אותו לדין, אלא נותנים לא לנהל את אחד המוסדות הרגישים והסודיים במדינה? (וזאגב, זאת לא פעם ראשונה שאדם מצהיר הצהרה כזאת, בעבר הוא כבר אמר ש"יש לי הרבה מה לומר. הכל אצלי ממוסמך ומתויק. כשאדרש אציג את כול הדברים").

עולם הפוך.

ניהול תקציב בעזרת שוברים

כשכתבתי את זה חשבתי שאפשר דווקא לפתור את הבעיה של הפער לכאורה בין "נערי האוצר" ל"רצון הציבורי" בקלות יחסית. הרעיון הוא כזה: הממשלה והכנסת יחליטו על, נגיד, 97% מהתקציב כמו שהם מחליטים היום, ו3% נוספים ינתנו לאזרחים בצורה של "שוברים". האזרחים לא יוכלו להשתמש בשוברים האלה לצרכיהם בפרטיים, כל אזרח יצטרך להחליט איך הוא יחלק את סכום השובר שלו בין סעיפי התקציב (אני מניח שאפשר לאפשר גם להוריד המיסים, ואפשר לקבוע שברירת המחדל תהיה לחלק את הכסף באופן פרופורציונלי להחלטת הכנסת). בגלל שרובנו לא באמת יכולים לקבל החלטה כזאת, צריך להוסיף אפשרות להעביר את השובר (או חלק ממנו) לאדם או גוף (עמותה, איגוד מקצועי או, במקרה הסביר יותר, מפלגה פוליטית)  שטוען שהוא כן יכול לקבל החלטה כזאת. בנוסף צריך לאלץ את כל מי שקיבל את האפשרות לחלק שוברים של אחרים (ולא את מי שבחר לחלק לבד) לפרסם את כמות הכסף שהוא קיבל ואת הדרך בה הוא בחר לחלק אותו.

קצת מספרים: תקציב המדינה לשנת 2009 היה 316,553,346,000 ש"ח. באותה שנה היו בחירות ומספר בעלי זכות הבחירה עמד על 5,278,985 אזרחים.  מה שאומר שבממוצע כל אזרח שילם למדינה קצת פחות מ-60,000 ש"ח ו-3% יוצא 1,800 ש"ח. סכום די נחמד לקבל כל שנה.

היתרונות:

• הפוליטיקה תהפוך ליותר מעניינת.
• אפשר יהיה לבדוק את תפקוד האופוזיציה.
• כוחות חסרי כח פוליטי (ערבים במקרה הישראלי) יוכלו להשפיע על ניהולה של המדינה.
• המפלכה השניה (המפלגה שהיית בוחר בה אילו היו לך שני קולות) תוכל להשפיע על ניהול המדינה.
• אנשים יוכלו לחלק את קולם למפלגות ורעיונות שונים.
• אנשים יוכלו להביע את דעתם על הממשלה מידי שנה.
• אנשים יוכלו ל"תקן" את דרכי הממשלה.
• לאופוזיציה תהיה השפעה על השלטון בלי לשתק אותו.
• חלק מהאחריות למה שקורה במדינה תעבור מ"נערי האוצר" לעם.
• אנשם "ישימו את הכסף" על דעתם (ולא סתם יצאו להפגנה לא מחייבת או ישנו סטטוס בפייסבוק).
• אף פוליטיקאי לא יוכל לומר אחרי שריפה "אמרתי שצריך לתת יותר כסף למכבי האש", בגלל שאז הוא יצטרך להראות לנו איפה הוא באמת שם את הכסף שלו.

 

החסרונות:

• הפוליטיקה תהפוך ליותר מעניינת.
• סכנה שסעיפים יותר פופוליסטים יקבלו עדיפות.
• בעלי אינטרסים יוכלו להתערב באופן ישיר למען האינטרס שלהם (נגיד, ארגון המורים יחלק כסף לסעיף השכר למורים).
• תהליך מורכב מידי.
• הממשלה תצא מנקודת הנחה מוטעית על הדרך בה יחלקו האזרחים את הכסף, ולא תתקצב סעיפים מסויימים כמו שראוי היה (מתוך הנחה שהציבור יתקצב אותם בהתאם).

אני חושב שרוב החסרונות לא משמעותיים מספיק על מנת שאתנגד לרעיון כזה.

הקריצה ומחירה

בן כספית קיבל מכתב מקורא אלמוני:

"אני אזרח במדינת ישראל, אדם פרטי לחלוטין, שמבקש ממך סיוע בבעיה יסודית בדמוקרטיה שלנו. אני ימני. הצבעתי בבחירות לליכוד. לתומי חשבתי שאני מצביע למפלגה ימנית ופתאום גיליתי שקיבלתי את מרצ…."

בהמשך מציע בן כספית (בשם האלמוני, בשם שרון ובשמו) שלוש הסברים אפשריים לתופעה:

1. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" – הסבר שאף אדם סביר לא יכול לקבל. שרון ידע את כל העובדות הרלוונטיות כשהכריז שדין נצרים כדין תל אביב, ולרגע לא חשב לעצור ולהסביר למישהו איזה עובדה גרמה לו לשנות את דעתו.
2. "התקשורת אשמה" – עוד הסבר שאף אדם סביר לא יכול לקנות. הסיפורים על חוסר מהיימנותו של שרון פורסמו ברבים על ידי התקשורת (שאז היתה שמאלנית ושרון היה ימני)
3. "השיטה אשמה" – ההסבר החדש של כספית, תמוהה מכולם. קודם כל, הוא לא מסביר בכלל את התופעה שהוא אמור להסביר, ומעבר לזה, הוא נשען על עובדות שאין להן אחיזה במציאות ("אילו היה נבחר כאן מנהיג לארבע שנים מלאות, כמו באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה ואיפה לא, הוא היה יכול לבצע את המדיניות שלו בלי לפחד כל הזמן מהפינה הקרובה, מסוף השבוע הקרוב, מהסקר הקרוב או מהצבעת האי-אמון הקרובה. הוא לא היה צריך לשחד את המפלגות הדתיות כל הזמן." – כי כידוע, לאובאמה אין בעיה לבצע את המדיניות שלו)

אני חושב שבשביל להסביר את התופעה צריך לחזור להתחלה. העקרון של דמוקרטיה יצוגית הוא שאנחנו, האזרחים, בוחרים נציגים על מנת שייצגו אותנו ואת תפיסת עולמינו בפרלמנט למשך תקופה ידועה מראש. בגלל שאי אפשר לדעת מראש בדיוק לאיזה שאלות יצטרכו הנציגים לתת תשובה, אנחנו נרצה שמי שייצג אותנו יהיה בעל תפיסת עולם דומה כלל האפשר לשלנו. אדם כזה יענה באופן דומה לנו לרוב השאלות שתשאלנה בתקופת הייצוג (כמובן שלא בהכל, אבל זה התפקיד שלנו לבחור את סדרי העדיפויות ולפיהן לבחור את המועמד הקרוב ביותר לדעתינו). למודל הזה יש שתי בעיות אינהרנטיות:

1. הנציג יכול לשקר. הוא יכול להגיד לנו שהוא תומך ב… נגיד… זכויות הצוענים בזמן שהוא אנטי-צועני. אנחנו נבחר בו, והוא יתחיל לגרש את הצוענים.
2. הנציג יכול לקבל שוחד. יכול להיות שהוא באמת אוהב צוענים, אבל הוא אוהב יותר את חשבון הבנק שלו. ולכן כשמישהו מסיעת האנטי-צוענים יפנה אליו הוא יסכים להצביע בניגוד לדעתו תמורת חופן שקלים.

הפתרון לבעיות האלה הוא היכולת שלנו לפטר את הפוליטיקאי. לא על ידי בית המשפט, אלא פשוט על ידי זה שלא נבחר בו בעתיד. אם הוא עבר את כל הקריירה מחבר במועצה המקומית עד להנהגה של המדינה, ובשום שלב לא בחרנו לפטר אותו, כנראה שהוא בכל זאת מאמין במה שהוא אומר ולא נתון לשוחד (או, לחלופין, מאד מפחד שנפטר אותו, מבחינת התוצאה זה אותו הדבר). הפוליטיקאים שישארו במקרה כזה הם הישרים והאמינים שביותר. וחשוב להבחין, פוליטיקאי אמין וישר הוא לא בהכרח פנאט שמנותק מהעובדות בשטח, אידיאולוג הוא לא בהכרח פנאט, יש אידיאולוגיות גמישות, ויש אנשים (למעשה, רובנו) שמחזיקים בכמה ערכים סותרים ויודעים לבחור ביניהם בהתאם למציאות הנתונה.

הפתרון הזה עובד יפה למדי ברוב העולם הדמוקרטי. למעשה, גם בישראל הוא עבד די טוב בכל מה שנוגע לשמאל. קשה למצוא פוליטיקאים משמאל שהחליטו להתנחל בחברון (למשל), ואלה שכן נדחו על ידי השמאל באופן מוחלט. זה מפסיק לעבוד ברגע שהוא מגיע לימין הישראלי. אני חושב שהסיבה היא בדיוק באותו אלמוני מהמכתב של בן כספית. במקום לקחת אריות אישית ולהפסיק לתמוך המושחטים והשקרנים שמייצגים אותו, הוא בורח מהאחריות ובוחר לתלות אותה באותה "תקשורת" מיתולגית. האם ה"תקשורת" מנעה ממנו לראות שנתניהו הוא אדם לא ישר?! מה, הוא לא קרא את הארץ בעשור האחרון?

למעשה, הליכוד, באשמתם הברורה של בוחריו, הפך להיות למרכז שחיתות אדיר, כשנבחריו יודעים שהמצביעים שלהם לא יענישו אותם אף פעם (כנראה שפעם גם במערך חשבו ככה, ההיסטוריה מוכיחה שהם טעו ושנציגי הליכוד צודקים) וימשיכו להאשים את התקשורת, השמאל, או האמריקאים. הבריחה הזאת הביאה למצב שבו הליכוד התפצל לליכוד א' וליכוד ב' (=קדימה), שתי מפלגות שמורכבות בעיקר מפוליטיקאים חסרי יושר מינימלי שהצליחו להשתלט לחלוטין על מרכז המפה הפוליטית. למעשה, היום, אי אפשר להקים ממשלה מבלי שנציג של אחד הליכודים יעמוד בראשה.

צחי הנגבי, למשל, פוליטיקאי שמלבד היותו הבן של גאולה אף אחד לא יודע למה הוא נכנס לכנסת, והסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה בזכותה הוא נשאר בכנסת היא בגלל שהוא התגאה בהיותו אלוף המינויים. אדם כזה הרי אסור לבחור כנציג. לא משנה מה הן דעותיו, הוא פסול לנציגות עקב היותו מושחת. ויותר מזה, מדובר במי שפעם היה איש "ארץ ישראל השלמה" ואיך שהוא מצא את עצמו במפלגה שחרטה את תוכנית ההתכנסות כדגלה. איזה אמינות אפשר לייחס לאדם כזה. ועכשיו הוא גם הורשע במתן עדות שקר, ז"א כבר אי אפשר לייחס לו אמינות בכלום. שלא אובן לא נכון, זה לא שהוא לא כשיר לשום תפקיד, אבל הוא לא עומד בדרישות הסף לנציגות פוליטית של אף אזרח במדינה מתוקנת. ועכשיו, יוצאים להגנתו כל מיני פוליטיקאים… מה הם אומרים לנו בעצם? אני חייב להודות שאני לא קורא כאן כתב הגנה על הנגבי, אלא כתב פסילה עצמית של אותם פוליטיקאים, הם פשוט לא מבינים את חשיבות האמינות לביצוע תפקידם, ולכן לא ראויים לבצע אותו.

ולמה, בעצם, התכנסה כל השחיתות הזאת דווקא בליכוד. אני חושב שזה נובע ישירות מהעמדה הפוליטית שהליכוד אימץ החל מסוף שנות השבעים. כשבגין הבטיח שיהיו הרבה אלוני מורה, מה הוא בעצם רצה להגיד. הרי הוא לא היה טיפש, הוא בוודאי הבין את מה שכל אחד מאיתנו מבין, שהקמת הרבה אלוני מורה תמנע חילופי שטחים עתידיים, ותשאיר אותנו עם שאלת האוכלוסיה הערבית בשטחים. הוא בוודאי הבין (הוא הרי היה חבר הכנסת שהציע לבטל את הממשל הצבאי בישראל) שאי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא זכויות אזרח, ובוודאי הבין שהוא לא יכלו להעניק לערביי השטחים אזרחות, הוא גם הבין שכל סיפורי האוטונומיה הם סיפורי סבתא שאף אחד לא קונה, ושגירוש הוא לא אופציה אמיתית. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אני מניח שהוא ידע. ידע ולא אמר. במקום להגיד הוא, ומנהיגי הליכוד שבאו אחריו, העדיף לקרוץ. כל אחד הבין את הקריצה אחרת, אבל זה פתח פתח אותו ניצלה הנהגת הליכוד במשך שנים… עד היום אף מנהיג ליכוד לא נתן תשובה ישירה לציבור מה הן בדיוק התוכניות שלו.

גם היום, נתניהו מנהל משא ומתן עם הפלשתינאים אחרי שהכריז על תמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, ומצד שני, לא רק שהוא לא מתחיל לפרק את המוקשים האלה, הוא הפשיר את ההקפאה וחזר להקים התנחלויות. השמאל מוחה על הקמת ההתנחלויות, הימין על המשא והמתן, אבל מצביעי הליכוד? מה איתם? הם לא מוחים על כלום, בגלל שהם מקבלים את הקריצה, כל אחד מהם חושב שהמשמעות שלה היא אחרת, אבל הם מקבלים את השקר. וכשהם עושים את זה הם נותנים לנתניהו ולמי שיחליף אותו את האישור להמשיך ולשקר להם. העיקר שאחרי זה הם יאשימו את התקשורת.

למי מועיל המצור

במהדורה הלפני אחרונה של אקונומיסט היו כמה מאמרים על המשט בעזה. אחד מהם תיאר (גם) את המצב בעזה תחת המצור (ולהבדיל מהסרט הזה, הוא ניסה להציג תמונה כללית יותר). לפי המאמר, בעזה מתפתח משטר שהיה גורם לאנוור הוג'ה ולקים איל סונג להראות שפויים. החמאס שולט באופן מוחלט ביבוא לרצועה, גם במנהרות וגם במעברים מישראל וממצרים (כידוע, אין למעשה יבוא ימי או אווירי לעזה). כניסה ויציאה של אנשים (ורעיונות שאנשים מביאים איתם) כמעט לא קיימת למעשה. דור הפקידים הזוטרים הנוכחי, בני השלושים פלוס, גדלו בצל סגרים וטרור ולא מכירים את העולם הרחב (ומפחיד לחשוב מה יקרה שהדור הבא יחליף אותם). גם בתוך הרצועה, השליטה של החמאס מוחלטת, ויוזמות אישיות כפופות לרצונם הטוב של שליטי החמאס. הקשרים הכלכליים, התרבותיים, המדיניים בין הרצועה לגדה הולכים מתנתקים, ונוצרות לנו למעשה שתי מדינות ישויות שונות.

יכול להיות שזאת היתה מלכתחילה המטרה של מדיניות ההתנתקות? להפריד בין הגדה לרצועה, על מנת שהרצועה תהיה "המדיה הפלשתינאית השניה" (בהנחה שירדן היא הראשונה) ואז יוכל הימין הישראלי לדרוש לספח את הגדה (כבר עכשיו אפשר לדמיין את הטיעונים: "למה שלהם יהיה שלוש מדינות בזמן שלנו יש חצי"). פתאום הבעיה הדמוגרפית נפתרה למעשה (ואם נקשר בין אזרחות לשירות צבאי אז בכלל, העלמנו אותה), וכל פלשתינאי שיתלונן אפשר יהיה לשלוח למדינה שלו. כנראה שלא, אבל גם אם כן, אפשר להגיד היום שזה לא ממש עובד. אופי המדינה שהולכת וכמה ברצועה מנוגד לחלוטין לאינטרסים של אזרחי ישראל והפלשתינאים. מעניין שדווקא המצור הישראלי-מצרי משפיע על אופיה של המדינה בצורה כל כך קיצוני. לא הרבה פעמים יש למדינה הזדמנות להשפיע באופן כל כך חד על אופיה של שכנתה, ולא הרבה מתעקשת המדינה בוחרת לנהוג באופן שכל כך מנוגד לאינטרסים שלה.

גם אם ברור למה ישראל רוצה למנוע מהפלשתינאים לייבא כלי נשק, לא ברור למה היא מונעת תנועה של אנשים (בהנחה שהם לא נכנסים לישראל) ולמה היא מונעת תנועה פרטית של סחורות. גם אם חלק מהאנשים יהיו טרוריסטים, וחלק מהסחורות יוסבו לנשק, עדיין, החלשת שלטון החמאס וחירותם של תושבי עזה הן מטרות חשובות מספיק על מנת לשנות את מדיניותה של ישראל. תארו לעצמכם את המערב גרמנים מונעים מאנשים ממזרח גרמניה לעבור את החומה?! זה הרי אבסורד. ישראל צריכה היתה להיות זאת שחופרת מנהרות לעזה על מנת לשחרר את תושביה, ולא ההפך.

לא ישראל מנעה מעזה להיות הונג-קונג או טאייוואן, אבל ישראל עוזרת לחמאס להפוך את עזה לאפגניסטאן קטנה וצפופה. שיתוף הפעולה הזה חייב להפסק, זה אינטרס ישראלי כמו שזה אינטרס עזתי.

מה היה קורא אילו…

משה ארנס הציע בהארץ לספח את הגדה המערבית לישראל (קצת מוזר שהוא נזכר עשור אחרי שהוא סיים את תפקידו כשר ביטחון). מעניין לבדוק מה תהיה ההשפעה של החלטה כזאת על המערכת הפוליטית בישראל.

בבחירות האחרונות בישראל (2009) הצביעו 3,416,587 קולות חוקיים. בבחירות האחרונות לראשות הפלשתינית (2006) הצביעו 990,873 מצביעים חוקיים. למזלנו הפלשתינאים מצביעים לפי מחוזות, לכן קל להוציא את עזה, ולהשאיר רק את ה-591,002 מצביעים מהגדה. בהנחה שכללי מערכת הבחירות לא ישתנו (120 חברי כנסת, 2% אחוז חסימה, באדר עופר…) שכל המצביעים הפלשתינאים יצביעו לכנסת, שהסכמי העודפים הקיימים ישארו כמו שהם ושהפת"ח והחמאס (המפלגות היחידות שיעברו את אחוז החסימה) יחתמו על הסכם ביניהם הכנסת החדשה תראה ככה:

מפלגה	מצביעים	אחוז	מנדטים	שינוי
קדימה	758,032	19%	24	-4
ליכוד	729,054	18%	24	-3
ישראל ביתנו	394,577	10%	13	-2
העבודה	334,900	8%	11	-2
ש"ס	286,300	7%	10	-1
החמאס	247407	6%	8	+8
הפת"ח	236207	6%	7	+7
יהדות התורה	147,954	4%	4	-1
רע"ם-תע"ל	113,954	3%	4	—
האיחוד הלאומי	112,570	3%	3	-1
חד"ש	112,130	3%	3	-1
מר"צ	99,611	3%	4	+1
הבית היהודי	96,765	2%	3	—
בל"ד	83,739	2%	2	-1

(את המסקנות אני אשאיר לכל קורא להסיק לבד)

קריקט עם פרו וניידר

נגיד שיש לנו שלוש שיטות בחירות אפשריות:

• בחירות איזוריות בהן המנצח לוקח את הכל – ז"א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר במועמד אחד, והמועמד שקיבל הכי הרבה הקולות (גם אם מדובר ב-30% מהקולות, כל זמן שאף אחד מהמועמדים האחרים לא קיבל יותר) מקבל את הכסא, והשאר לא מקבלים כלום.
• בחירות איזוריות עם קול אלטרנטיבי – ז"א לכל איזור יש כסא אחד בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות, סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל יותר מחצי מהבוחרים, הוא מקבל את הכיסא (והשאר לא מקבלים כלום) אם אף אחד מהם לא קיבל יותר מחצי, מוחקים מהרשימה את מי שקיבל הכי מעט קולות, ומתייחסים למצביעים שלו כאילו הצביעו לעדיפות השניה שלהם כאל העדיפות הראשונה, וחוזרים לספירת הקולות…
• בחירות איזוריות עם קולות עוברים – ז"א לכל איזור יש כמה כסאות בפרלמנט, כל בוחר בוחר כמה מועמדים לפי סדר עדיפויות. מחשבים מהו הגודל של מנדט (מספר הקולות שמספיק לתת למועמד כסא בכנסת). סופרים רק את העדיפויות הראשונות של כל המצביעים. אם אחד המועמדים קיבל מנדט או יותר מהקולות הוא מקבל כיסא, ואת שאר הקולות שלו מעבירים באופן פרופורציונלי לעדיפות השניה. אם אף אחד מהמועמדים לא קיבל יותר ממנדט, הקולות של המועמד שקיבל הכי מעט קולות עוברים לעדיפות השניה, והמועמד יוצא מהמשחק. וכך הלאה עד שכל הכסאות התמלאו.

לכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות ברורים למדי, הן משפיעות על הפוליטיקה, הפוליטיקאים הנבחרים, המשילות, הייצוגיות, הקשר בין הבוחר לנבחר ועוד… אבל כרגע נתעלם מזה. נגיד שיש לנו גם שלוש מפלגות, לשלושתן יש אידיאולוגיה מובהקת, מנהיגות ברורה, מטרות ידועות ועוד, אבל גם מזה נתעלם, נגיד שכל מה שאנחנו יודעים עליהן זה התוצאות בסקרים. נגיד שהסקרים די אחידים ברוב האיזורים, למפלגה אחת יש 40%, לשניה יש 30% ולשלישית יש 20%. נגיד גם שתומכי המפלגה השלישית נוטים להעדיף את השניה על הראשונה. וזהו.

אם זה כל מה שידוע לנו, איזה שיטת בחירות נעדיף? ברור שמנהיגי המפלגה הראשונה יעדיפו את השיטה הראשונה (שתתן להם את הרוב) מנהיגי המפלגה השניה יעדיפו את השיטה השניה (בגלל שהם מניחים שחברי המפלגה השלישית יעדיפו אותם) ושמנהיגי המפלגה השלישית יעדיפו את השיטה השלישית (בגלל שככה הם יקבלו כסאות אמיתיים ולא רק סימפטיה).

מדהים לגלות שבאמת, בהנתן תוצאות כאלה בסקרים, זה מה שהמפלגות בוחרות, וכמובן שכולן בוחרות בהן מסיבות אידיאולוגיות טהורות לחלוטין. בלי קשר לעובדה שבמקרה זאת השיטה שתמקסם את הכח הפוליטי שלהן. (בכלל כנראה שרק במדינה שהמציאה את המושג פייר פליי אפשר להציע ברצינות לשנות שיטת בחירות שעבדה מאתיים שנה באמצע מערכת הבחירות).

איך להתקדם במערכת הביטחון הישראלית

חגי הדס, פעם מספר 3 במוסד, הגיש לנו בימים האחרונים שיעור חינם של כמה כללי עשה ועל תעשה למי שרוצה להתקדם במערכת הביטחון הישראלית:

1. לעולם אין ללמוד את הפרטים של תפקידך.  מי שלומד את הפרטים עלול להראות לאחראים על הקידם כמי שחשוב בתפקידו הנוכחי, לכן אם ברצונך להתקדם הקפד לא ללמוד את הפרטים, ולהשאיר את לימוד הפרטים לאותם אנשים שלא רוצים להתקדם.
2. הקפד לעסוק ככל יכולתך בתפקיד הבא שלך, התפקיד הנוכחי הוא רק שלב בדרך לתפקיד הבא, ולכן הרבה פחות חשוב.
3. לעולם על תפקפק ביכולת שלך לבצע כל משימה שהיא. זכור, לך אין מגבלות, אין מי שיכול ללמד אותך דבר, אין מי שמוכשר ממך לביצוע משימה כלשהי, אין הכשרה שאתה יכול לעבור שתלמד אותך משהו.
4. הקפד להצמיד את שמך לכל סימן הצלחה – בלי קשר לכמה אתה באמת קשור עליה.
5. הקפד להבדיל את עצמך במכל רמז לכשלון – בלי קשר לכמה אתה אחראי עליו.
6. מגבלות זמן הן מותרות של אנשים שבאמת עושים משהו בזמן שלהם, הזמן שלך מוקדש למילוי תארים בהם אתה לא עושה כלום,לכן לעולם על תוותר על עוד תואר נושא משכורת.
7. על דיווח שלך הוא סיפור, הקפד להוכיח את דמיונך ולהתרחק ככל האפשר ממגבלות האמת.
8. שאר בני האדם הם כלים, אם אתה לא תשתמש בהם למטרותיך, מתחריך ישמשו בהם למטרותיהם.
9. נוהלים מסודרים זה טוב בשביל גויים. אתה יהודי גאה, תמציא לעצמך פרוצדורות בהתאם לצרכיך.
10. זכרון, לימוד מטעיות, שקילה מחדש, התלבטות, חרטה, סתם פריבלגיות של אנשים שלא יתקדמו לעולם.

לגזור ולשמור 3

ליום בו אני אצטרך להסביר למה אני מתבייש בדרכון הישראלי שלי.