ברק בערפל
21/08/2011 כתיבת תגובה
למה החליט מי שהחליט לבצע את הפיגוע בדרום דווקא בסוף אוגוסט? מן הסתם הם יכלו לעשות את זה גם ביולי, יוני, ספטמבר או אוקטובר. מה היתה המטרה שלהם? אני חושב שברור שהתשובה הכי סבירה היא נסיון לפגוע במהלך של אבו-מאזן. הרי החמאס ושות' יעשו ככל יכולתם למנוע עצמאות פלשתינאית בחיינו. זה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם, ומנוגד לאינטרס הפוליטי שלהם. בעצם, המתים מהפיגוע היו אמנם ישראלים, אבל המטרה יושבת בראמללה. זה לא שהם מצטערים על מותם של כמה ישראלים, אבל זה רק תוספת צדדית, ישראלים היו מתים גם אם הם היו עושים את זה ביולי או בספטמבר.
ולמה החליט מי שהחליט להגיב בצורה כל כך נוקשה לפיגוע? הרי אפשר היה להגיב בצורה הרבה יותר שקטה (כמו שישראל עשתה בפיגועים האחרונים), אפשר היה גם לא להגיב. אני חושב שהמטרה כאן היא זהה, גם נתניהו רוצה לפגום ככל יכולתו במהלך של אבו-מאזן. למעשה, נראה לי שאם אפשר לשמור על הסיכסוכון הזה על אש נמוכה לחודש הקרוב, זה רק יחזק את האינטרסים של ממשלת ישראל והחמאס, ויפגע מאד באבו-מאזן ובסיכויי הצלחת המהלך הפלשתינאי לעצמאות. זה לא שהם מתואמים (הם לא), זה לא שנתניהו באמת שמח על מותם של ישראלים, אבל בכל זאת, נראה לי שיש לשני הצדדים אינטרס לעוד כמה סיבובים כאלה עד ספטמבר, ויש רק לקוות שמישהו ירסן אותם. מבחוץ זה התפקיד של מצרים או ארה"ב, מבפנים אני מקווה שתומכי הפת"ח יצליחו להפסיק את הטירוף החמאסי.
ובישראל? מי אמור לרסן את נתניהו? ברק? מרידור? ובזמן שכל הקולות המתונים בקואליציה הם חסרי כח פוליטי האופוזיציה משחקת בנדמה לי. אני עדיין לא מצליח להבין מה אמור היה התרגיל עם האוהלים להשיג, אבל אי אפשר להתיימר לנהל מדינה עם ערפול עמדות מוחלט והתעלמות מאישיו הכי חשוב שהיא מתמודדת איתו. דובי השווה את המחאה הזאת למסיבת התה, אמנם שתי התנועות מערפלות מסרים, אבל ההבדלים ביניהן צועקים לשמיים. בזמן שהמיקום הפוליטי (בצד הימני קיצוני) של מסיבת התה ברור לכולם, והעירפול הוא רק בין הערכים השונים של הימין האמריקאי, ותמיד בצד הקיצוני שלו, כאן יש עירפול מוחלט, גם כלכלי (המחאה בעד הכל, ונגד הכל) וגם מדיני (שם אין למחאה שום עמדה). אם היה סקר שהיה מראה תמיכה של 70% במסיבת התה, ההנהגה שלהם היתה מחדדת עמדות, וכאן, כשיש סקר שמעיד על יותר מ-80% תמיכה, ההנהגה רק מתלהבת בלי להבין שאם אין להם באמת מתנגדים אין להם תומכים אמיתיים.
ומה יוצא מכל הערפל הזה? שלי יחימוביץ', שעלולה לזכות בראשות מפלגת העבודה, התראיינה לגידי וייץ בהארץ ומיקמה את עצמה בימין המדיני איפשהו בין ליברמן לישי (שום מילה על ערבים, או זכויות אדם, תמיכה מוחלטת בהתנחלויות, ניאוציונות מזוקקת והרבה שנאה ל"טייקונים"…). זה לא צריך להפתיע, יחימוביץ' אף פעם לא היתה באמת ליברלית (והרי הצבעה לחד"ש היא עדות לאי ליברליזם), וההצטרפות שלה לעבודה לא שונה בהרבה מההצטרפות של פייגלין לליכוד, אבל בינתיים יחימוביץ' היא הנהנית העיקרית מהעירפול ("רבים מאנשי המטה שלי הם דרי האוהלים. זהו קהל תומך באופן מובהק"). כנראה שבחירות לכנסת ה-19 מי שיעמדו בראש המפלגות הגדולות ביותר יהיו: נתניהו, מופז (או ליבני), ליברמן, ישי, יחמוביץ, ליצמן, ברק (?) וכ"ץ. או, במילים אחרות, בחסות הערפל עלול להיווצר מצב בו נתניהו יהיה המועמד השמאלי ביותר (מבחינה מדינית) לראשות הממשלה, ולשמאל המדני כולו יהיו פחות מ-20 מנדטים.
אני חייב להודות שאף פעם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי השיטה של לעצום את העיניים, לסתום את האוזניים ולהתעלם מהמציאות. דווקא עכשיו, כשיש סוף סוף דרך לסים את הסכסוך בצורה נקיה יחסית, דווקא עכשיו כשרבים בימין ואצךל הפלשתינאים אימצו את ההגיון של השמאל, לא ברור לי למה השמאל בוחר להתעלם מהמציאות ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. הכיבוש לא יסתיים סתם ככה, הפיגוע וההתקפות בדרום אמורות להזכיר את זה לכולנו. הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לסיים את הכיבוש הוא להפסק להעמיד פנים שהוא לא קיים. הוא קיים. הוא אישיו. הוא הנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא משפיע, וישפיע, על כל דבר ודבר בפוליטיקה הישראלית, על יחסי החוץ, על המשפט, על הצבא, על המשטרה, על יחסי דת-מדינה. וכן, גם על הכלכלה.