למען מולך המדתיות?

"התקיפה היא מידתית אם התועלת הצומחת מהשגת המטרה הצבאית הראויה שקולה כנגד הנזק הנגרם לאזרחים תמימים הנפגעים ממנה" (הסבר למה רוצחיו של שחאדה לא צריכים לעמוד לדין, מתוך הדו"ח של הועדה לבדיקת החיסול).

אתמול כנראה נולד בסורוקה תינוק. אני לא באמת יודע את זה אבל אם ב-2009 נולדו שם מעל 12,000 תינוקות, שזה בממוצע יותר מ-30 תינוקות ביום, אז די סביר שאתמול נולד שם תינוק. אני לא יודע מיהוא או איך קוראים לו, אבל בהתחשב בעובדה שעל כל 100 בנות נולדים 104 בנים, סביר שהוא בן. שם המשפחה הנפוץ בישראל הוא כהן, והשם הפרטי הנפוץ לבנים הוא נעם, אז נקרא לתינוק שלנו נעם כהן. זה בסדר, אין צורך להתרגל לשם, משום שאת נועם כהן צריך להרוג עוד היום.

אם לא נהרוג את נועם כהן אנחנו מעמידיםבני אדם רבים בפני סכנת חיים ברורה:

ראשית כל, נועם כהן יכול לגדול ולהפוך לרוצח. אמנם מדובר בסיכוי נמוך, ב-2008 נפתחו בישראל 175 תיקי רצח, כך שאם נניח שמדובר בשנה ממוצעת, אז מספר החיים הממוצע שנעם כהן ירצוח הוא במהלך חייו (נגיד, 70 שנה) הוא 163 (מליוניות בני אדם).

אבל זה ל נגמר כאן, נעם כהן יכול לגרום לתאונת דרכים קטלנית. ב-2009 נהרגו 348 בני אדם בתאונות דרכים בישראל. עכשיו הסיכוי עלה ל-480 מליוניות בן אדם.

ולא, זה לא הסוף. נעם כהן עלול לעבוד בדובק או במקום אחר בתעשיית הטבק. אם בישראל מתים מידי שנה 10,000 איש מנזקי עישון אז עברנו ל9 אלפיות של בן אדם.

טוב, המדתיות מחייבת אותנו לבדות את מידת הנזק בחייו של נועם כהן מול מידת הנזק ממותו, ובנינתיים לא נראה שאני מתקרב לאותו סדרי גודל… אבל, נועם כהן עלול להתרבות! מספר הילדים הממוצע למשפחה בישראל הוא 2.4 בגלל שלא בטוח שהוא יספיק להקים משפחה (כזכור, הוא עלול לממש את יעודו הרצחני עוד לפני זה) אז ניקח 2. תוך דור 11 דורות יהיו לנו 100 נועמים קטנים ורצחניים. תוך 20 דורות הם יהיו חצי מליון (כן, אני מוריד קצת תוך כדי התחשבות בעובדה שהם יכולים להתרבות בין עצמם). תוך 25 דורות הם יהיו יותר מעשרה מליון, עכשיו גם חוק המספרים הגדולים נכנס לפעולה, ופתאום ה-9 אלפיות בם אדם הפכו להיות מעל למאה אלף בני אדם, והסיכוי הפך להיות ודאי למדי!

רגע אחד, תגידו לי, אבל נועם יכול לגדול ולהציל חיים, הוא יכול להיות רופא, כבאי, אופה או פרמדיק. אבל למעשה זאת הבעיה החמורה, אם תוחלת הנזק של אדם אחד היא חיובית, אז אדם אחד שהציל עשר בני אדם אחרים בעצם הגדיל את תוחלת ההרג. ז"א, נעם כהן יכול להפוך להיות רופא, להציל את חייה של נעה (בחיי נעם הוא השם הפופולרי לבנים ונעה לבנות) לוי, כבאית, שבתורה תציל את חייו של איתי מזרחי שיוליד ילדה, שתוליד ילד, שיוליד ילדה, שתהפך להיות פול פוט הישראלי. עכשיו 10 המליונים הופכים להיות ל-15 מליונים.

ולכן יש להרוג את נועם כהן.

כמה מילים על אחד שמבין

נגיד שיש לאדם הסביר תקלה במכונית. נגיד שהמיזוג הפסיק לעבוד. אין לאדם הסביר שמץ של מושג איך לתקן את התקלה, אז הוא פונה למוסך. אחרי הטיפול במוסך הראשון אחרי יום הוא לוקח את האוטו ומגלה שהמיזוג לא עובד בדיוק כמו קודם. האדם הסביר שלנו עדיין רוצה מיזוג באוטו, אז הוא הולך למוסך השני, ואחרי הטיפול הוא מגלה שלא רק שהמיזוג עדיין לא עובד אלא שגם הרדיו הפסיק לעבוד. במוסך השלישי דווקא הטיול מצליח והמיזוג באוטו עובד כמו שצריך. האדם הסביר עדיין לא יודע איך לתקן מיזוג, אבל אם הוא סביר (והוא סביר) הוא בוודאי יניח שהמוסך השלישי הצליח להבין את הבעיה בזמן ששני המוסכים הקודמים טעו בדיאגנוזה. במילים אחרות, בפני שלושת המוסכים היו את אותן עובדות (תיאור התקלה) כל מוסך הסיק מהעובדות מסקנה שונה, אבל בהינתן העובדה שרק המסקנה של אחד מהמוסכים הוכיחה את עצמה אנחנו מצפים מהאדם הסביר להסיק שהמסקנה האחרונה היא הנכונה.

אבל יכול להיות שהאדם הסביר שלנו טעה, יכול להיות שדווקא המוסך השני נתן את הטיפול הנכון, ואלמלא טיפול במוסך השני האוטו היה עולה באש. יכול להיות שהמוסך השני באמת תיקן את המיזוג, אבל אחר כך קרתה תקלה אחרת במיזוג וברדיו… יכול להיות שיאזה שד מתחבא לן באוטו ורק המוסך השני יכול לדבר איתו. באמת אי אפשר לדעת, ובכל זאת, אדם סביר יסיק את המסקנה הסבירה (גם אם היא לא נכונה בהכרח).

זה נכון רק אם האדם הסביר שלנו הוא לא אחד שמבין. מקור הבעיה היא שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים את הסיבות לכל מה שקורה במציאות. מה שיש לנו הוא אוסף של עובדות בהן חשנו ואותן אנחנו זוכרים, וגם החושים וגם הזכרון שלנו הם מקור מפוקפק למדי. אבל איכשהו אנחנו רוצים להפוך את הפרטים האלה (העובדות) להסבר שגם יתן לנו איזו תמונה גדולה יותר של המציאות. הפתרון הסביר (לדעתי) לבעיה הזאת הוא הפתרון המדעי: לשרטט את הפתרון הפשוט ביותר שמתאים לכל העובדות ולהתאים את השרטוט עם כל עובדה חדשה שמתגלה. הבעיה בפתרון הזה היא שהוא מאלץ אותנו לשנות את השרטוט כל הזמן, ומאלץ אותנו להודות שאנחנו לא באמת יודעים את הכל, שאנחנו לא מבינים. כנראה שיש אנשים שלא מסוגלים לחיות במצב בו הם מודים שהם לא מבינים ושהם עלולים לטעות, וכאן נכנס זה שמבין. זה שמבין בוחר בפתרון אחר, במקום לשרטט את הפתרון הפשוט ביותר, הוא ישרטט פתרון מורכב אבל פתרון כזה שיתאים לא רק לכל העובדות הידועות אלא גם לכל עובדה שתתרחש בעתיד.

במילים אחרות, זה שמבין אף פעם לא יופתע משום דבר בגלל שהוא מבין אם השמיים יפלו מחר, הוא מבין למה. אם השמיים ישארו למעלה מחר, הוא מבין למה. הוא מבין את זה היום, ושום דבר שיקרה לשמיים מחר לא יגרום לו לשקול מחדש את התובנה שלו. ספר איוב, למשל, הוא דוגמא לזה שמבין. כשהוא התחיל לאבד את בני משפחתו במקום לבחור את הבחירה הסבירה, הוא בחר להמשיך ללכת לאותו מוסך כושל. ויותר מזה, עורכי התנ"ך, שבסופו של דבר ערכו את התנ"ך על מנת לשכנע אנשים באמונתם, בחרו להכניס את ספר איוב לתנ"ך. הסיבה, לדעתי, היא שהם לא ראו את הסיפור כסיפור שאם יתקבל כנכון יגרום לאדם הסביר להפסיק לעבוד את אלוהים, אלא להפך, כסיפור שאם יתקבל כנכון אמור לשכנע את האדם הסביר להמשיך לעבוד את אלוהים. "אלוהים", לפחות בגרסה הנאיבית שלו, הוא ללא ספק דוגמא להסבר של זה שמבין. כמובן שהיום לא כל הדתיים הם אנשים שמבינים, רבים מהם מחזיקים בתפיסות קצת יותר מורכבות של האלוהים, ומצד שני, הרבה מאד אתאיסטים הם אנשים שמבינים. ההסבר שלהם הוא אולי לא אלוהים, אבל הוא מוחלט ודוגמטי לא פחות מהאמונה באלוהים.

היחס של זה שמבין לעובדות שונה מסתם אחד שלא נותן לעובדות לבלבל אותו. בזמן שהאחרון מתעלם (או לא מייחס מספיק חשיבות או לא מייחס אמינות) לעובדות שלא מתאימות להסבר שלו (ולכן יש סיכוי שאם נפנה את תשומת ליבו לעובדות הוא ישנה את דעתו) זה שמבין מחבק את העובדות כולן, הן תמיד יתאימו להסבר שלו, וגם אם נדמה לך לרגע שלא, הוא ישמח להסביר לך למה אתה לא מבין את ההסבר, או לחלופין, למה אתה לא רואה את התמונה כולה. התמונה כולה, לפי זה שמבין, היא לא רק העובדות וכמה קווים שמחברים אותן, אלא עולם ומלואו שאין לו שום עדות אמפירית (מלבד ההבנה של זה שמבין), והעובדות הן בסך הכל קצה הקרחון, צללים מהמדורה של העולם האמיתי, זה שרק זה שמבין (ואלה שמסכימים איתו) מבין באמת.

המסקנה היא שזה שמבין לא מגבש את דעתו בעקבות העובדות, הרי קצה הקרחון לא יכול לרמוז על איך הקרחון נראה באמת, בעיקר שמי שבוחר איזה קצה של הקרחון לחשוף עושה את זה על מנת לבלבל את זה שמבין. למרות שאין ספק שזה שמבין מכיר הרבה עובדות, ויודע גם לחבר אותן בצורה מרשימה, הרי היכולת שלו לבחור איזה עובדות "חושפות את המציאות" ואיזה עובדות "חושפות איך הם מנסים להסתיר את המציאות" מונעת מהעובדות להשפיע על דעתו. ובכל זאת, זה שמבין מחזיק בדעה מאד נחרצת. איך אפשר לדעת איך נראה הקרחון כשאנחנו רואים רק את הקצה שלו? דרך אחת היא סתם להמציא צורה, ואז זה שמבין הופך להיות מיסתיקן, אבל הדרך המקובלת יותר היא להסתמך על הסברים של דורות קודמים. חוכמת הקדמונים היא התחליף לעובדות. ככה זה שמבין מסתמך על זה שהבין לפניו, וההוא הסתמך על אחד שהבין לפניו… כל אחד מהם לקח את הסבר של קודמו, שינה אותו קצת על מנת שיתאים לדעה אותה הביא זה שמבין מהבית, והנה יש לנו הסבר חדש. זאת הסיבה שזה שמבין מרבה לצטט את קודמיו, זאת הסיבה שהרבה פעמים זה שמבין יתייחס לעצמו בגוף ראשון רבים ("אנחנו אמרנו ש…"), זה לא שהוא חושב שהוא מלך או שהוא כותב מאמר אקדמי, אלא שהוא באמת חושב שהוא מדבר בשמו ובשם הקדמונים ושלקדמונים (ז"א לקדמונים מסויימים, לא לכולם) באמת היה ידע טוב יותר על איך העולם עובד.

העולם לפי זה שמבין מתחלק לארבע. רוב בני האדם הם יצורים חסרי רצון חופשי שכבולים בכבלי ההיסטוריה בלי יכולת לשנות אותה ולהשפיע על גורלם או אפילו להבין את מה שמתרחש סביבם. גם רוב בעלי הרצון החופשי לא מבינים מה קורה באמת, ולכן, על אך היכולת שלהם לבחור לעשות את הטוב ולהוביל את העולם כמו שזה שמבין מבין שראוי להוביל את העולם, הם בוחרים לא פעם לשרת את הרשע ולמנוע מהעולם להתקדם כראוי. אבל גם אלה שכן מבינים לא תמיד בוחרים לשרת את הטוב, חלקם מכפיפים את עצמם לרשע וחלקם (כמו זה שמבין) מבינים ועושים כמיטב יכולתם להלחם ברשע ולהוביל את ההיסטוריה בכיוון הראוי. כמו הבנים מהאגדה, יש לנו חכם, רשע תם ושאינו מסוגל לשאול.

הרשע מנוהל הרבה פעמים בצורה היררכית ויעילה להפליא, ולכן הוא מצליח להלחם בטובים (למרות שההיסטוריה עומדת לצידם, כן, להיסטוריה של זה שמבין יש דעה, כיוון ומטרה), לא פעם אפשר גם לנקוב בשמו של מי שעומד בראש ההיררכיה. מול המכונה היעילה הזאת הטובים הם אוסף של אינדיבידואלים חסרי משאבים שכל מה שעומד לזכותם הוא היכולת שלהם להשתמש בעט העובדה שהם מבינים, כח הרצון שלהם וההיסטוריה שעומדת לצידם. בגלל זה זה שמבין תמיד ינסה לשכנע אותך (אם הוא חושב שיש לך כח רצון) שהוא צודק, על מנת שתעבור לצד של הטובים. המטרה של זה שמבין היא לחזק את המאמינים, את אלה שמבינים ובחרו בטוב, ולהסביר לבעלי חופש הבחירה את העולם על מנת שגם הם יבינו ויצטרפו לטוב.

זה שמבין, אגב, כן משנה את דעתו לפעמים. זה לא קורה בגלל עובדות, ההסבר שלו חסין מהן, זה קורה בגלל שהוא מבין. אולי הוא נתקל בהסבר יפה יותר (כמובן לא פשוט יותר או מתאים יותר לעובדות) אולי הוא שינה את מצבו האישי, אולי הוא החליף גורו… כמובן שלזה שמבין אין בהכרח צד פוליטי, הוא יכול להיות ימני או שמאלנית, אבל הוא תמיד מבין, וממש אין טעם להתווכח איתו.

האירועים האחרונים במצרים הוציאו עשרות אנשים שמבינים. הם מתווכחים האם אובאמה מבין או לא (אם היה לי שקל על כל פעם בה קראתי את המשפט "אובאמה לא מבין" בהקשר הזה…), האם בכלל יש ללו חופש בחירה האם הוא מהטובים או מהרעים… מעט בכלל יחסו למצרים עצמם חופש בחירה, והשאלה אם את האירועים הוביל אובאמה או בוש חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים, וכולם התעקשו להסביר לנו למה הם לא מופתעים. אני לא מבין, למה להודות בזה שאתה מופתע נחשב לחסרון אינטלקטואלי? הרי עצם העובדה שניסית להסביר וטעית אמורה להיות נקודת חוזק ולא נקודת חולשה, דווקא מי שלא מוםתע אף פעם, דווקא מי שתמיד מבין ותמיד יודע להסביר את כל מה שקרה צריך לגרום לנו לפקפק בו.

בית ספר לדמוקרטים

 כולם רוצים לחיות בדמוקרטיה. אפילו המדינה הכי פחות דמוקרטית בעולם קוראת לעצמה "רפובליקה דמוקרטית עממית". הבעיה היא שבשביל דמוקרטיה צריך לתת לאנשים חירות, וחירות, להבדיל מדמוקרטיה, היא מצרך הרבה פחות מבוקש. בכל מה שנוגע לחירות אפשר לחלק את המין האנושי לארבע:

• האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
• האנשים שמוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
• האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ולא מעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.
• האנשים שלא מוכנים להאבק לחירותם ומעוניינם לשלול את חירותם של אחרים.

בשביל שחברה תקיים דמוקרטיה היא צריכה שהאנשים מהסוג הראשון יהיו רבים וחזקים משאר האנשים (זה תנאי הכרחי, לא מספיק). מתברר שמספר בני האדם מהסוג הראשון נמוך למדי. מעניין לציין שיש חברות שבהם התנאי הזה כן מתקיים, ורובן באמת דמוקרטיות, ויש מדינות בהן התנאי הזה לא מתקיים, והן כצפוי לא דמוקרטיות. אפשר היה לצפות שרק התצפית הזאת תשכנע את האנשים שרוצים בדמוקרטיה לאהוב את החירות, אבל לצערינו זה לא קורה. מה גורם לחברות מסויימות לאמץ את החירות, ולחברות אחרות לשלול אותה על הסף? מה גורם לאנשים מסויימים להיות כל כך אדישים לחירותם שלהם עצמם ולחירותם של אחרים?

בשביל לענות על השאלות האלה אפשר לבדוק את החברות שהצליחו לייצר דמוקרטיה. אם נבדוק מה מבדיל אותן ממדינות אחרות נוכל אולי לכתוב כמה כללים פשוטים של "עשה" ו"על תעשה" שדיקטטור שרוצה (כמו כולם) להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יוכל לאמץ וכך להפוך את מדינתו לדמוקרטיה.בשביל לעשות את זה צריך קודם כל להחליט איזה מדינות הן דמוקרטיות מוצלחות ואיזה לא. למזלנו, האקונומיסט עשה את זה בשבילינו. רשימת הדמוקרטיות קצרה להפליא, 30 מדינות:  שוודיה, נורווגיה, איסלנד, הולנד, דנמרק, פינלנד, ניו זילנד, שוויץ, לוקסנבורג, אוסטרליה, קנדה, אירלנד, גרמניה, אוסטריה, ספרד, מאלטה , יפן, ארה"ב, צ'כיה, בלגיה, הממלכה המאוחדת, יוון (מעניין אם היא תשאר ברשימה), אורוגוואי, צרפת, פורטוגל, מאוריציוס, קוסטה ריקה, דרום קוריאה, איטליה וסלובניה. סה"כ יש לנו קצת פחות ממליארד אנשים (מתוך כמעט 7 בעולם). ומכאן אפשר לגזור כמה כללים פשוטים:

• לפי עשרת השפות הפופולריות מספר דוברי האנגלית קטן באופן די משמעותי ממספר התושבים במדינות דמוקרטיות דוברות אנגלית (ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, הממלכה המאוחדת, אירלנד ומאוריציוס). לכן, הכלל הראשון הוא: אלץ את תושביך לדבר באנגלית. במידה ואי אפשר למלא את הכלל הזה, עבור ליפנית (עם מספר כמעט זהה של דוברים וחיים במדינות דמוקרטיות). עדיפות שלישית היא הגרמנית שהיא שפה פופולרית שכמעט כל דובריה חיים במדינות דמוקרטיות.
• ממיקומן הגיאוגרפי של הדמוקרטיות השונות אפשר להסיק את הכלל השני: התרחק מקו המשווה. למעשה, המדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-35 מעלות (צפונה) היא קוסטה ריקה (על 4 מליון תושביה), והמדינה הדמוקרטית היחידה שמרכזה נמצא בין קו המשווה לקו ה-25 מעלות (דרומה) היא מאוריציוס. אגב, אם אתה כבר מעביר את המיקום של המדינה שלך, כדאי לך להתמקד בצפון מערב אירופה או צפון אמריקה. בכל מקרה, על תתקרב לאפריקה, מרכז אסיה או המזרח התיכון.
• כשבודקים את מבנה הגילאים של המדינות השונות מקבלים את הכלל השלישי: הפטר מהילדים. הפלות, אמצעי מניעה, ייצוא לשחקנים הוליוודים, קניבליזם, הפרדה מוחלטת בין המינים, מיסוי על מבחנות… כל האמצעים כשרים.
• בדיקה קצרה תגלה לנו שבראש הדמוקרטיות עומד מספר חריג של נשים: המלכה ביאטריס, מרגרט השניה, טריה הלונן, אליזבט השניה, דוריס לות'ארד, מארי מקאליס, אנגלה מארקל ולאורה צ'ינצ'ייה.לכן, הכלל הרביעי הוא: המלך מלכה או נשיאה. במידה ואתה זכר, מנה את האישה לתפקיד סימלי בלבד (כמו מרבית הנשים ברשימה) כך שהיא לא תפריע לך בדמוקרטיזציה של מדינתך.
• עיון בהיסטוריה של 30 המדינות שלנו תגלה לנו שיותר ממחציתן היו תחת שלטון נאצי (ישיר או עקיף) במהלך מלחמת העולם השניה. ומכאן נגזור את הכלל החמישי: הכבש על ידי היטלר. אם אתה רואה איזה היטלר בסביבה, דאג שהוא ישתלט לך על המדינה או יכבוש אותה. על תתן להזדמנות הזאת לעבור לידך.
• בדיקה ברשימת המדינות לפי צריכת אנרגיה לאדם תביא לכלל האחרון: בזבז אנרגיה. אם לא הצלחת לעבור לצפון אירופה הפעל מזגנים, אם הצלחת, הפעל חימום. כנראה שבלי זה לעולם לא תוכל להפוך את מדינתך האהובה לדמוקרטיה…

זהו, שישה כללים פשוטים שבוודאי יעזרו לכל דיקטטור להפוך את מדינתו לדמוקרטיה יציבה.

שמש בגבעון דום?

כשאורבאן השמיני התמנה לאפיפיור הוא הזמין את גליליאו  שיסביר לא על התפיסה ההליוסנטרית. זה היה הנסיון הראשון של הכנסיה הקתולית להתמודד עם הגישה ההלוסנטרית שהלכה וצברה פופולריות מאז קופרניקוס. בהמשך, כידוע, פרסם גליליאו את הספר שלו, האינקוויזיציה לא ממש התלהבה, גליליאו נכנס למאסר והספר של קופרניקוס לרשימת הספרים האסורים. מצד שני, כשלותר שמע על על הרעיון של קופרניקוס הוא אמר (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית):

"…הטיפש רוצה להפוך את כל אמנות האסטרונומיה; אך ספרי הקודש מלמדים אותנו שיהושוע ציווה על השמש לעמוד, ולא על כדור הארץ".

ז"א, להבדיל מהגישה הקתולית, גישה של דיאלוג (שכלל, חוץ מהדברים שהיינו מצפים להם, גם: עינויים, הריג, צנזורה והחרמה ועוד כל מיני דברים שמאפיינים ארגונים חשוכים) הגישה הפרוטסטנטית היתה שונה לחלוטין. מבחינת לותר (וקלווין) אין בכלל טעם לבדוק את העובדות או להתווכח עם המדענים, אם כתוב בספרי הקודם שהארץ לא נעה, אז היא לא נעה. נקודה.

היום קשה למצוא פרוטסטנטי (או אדם חושב) שלא מאמין שכדור הארץ נע. בכל זאת, יש תמונות, יש לווינים, יש מטוסים.. לא חסרות ראיות. הנקודה היא שהקתוליות היא דת עם ממסד תיאולוגי, הממסד התיאולוגי הקתולי קיבל את הגישה ההלוסנטרית בסופו של דבר. לפרוטסטנטי אין ממסד תיאולוגי, כל אדם צריך להבין את כתבי הקודש ולפרשם לבדו. בגלל זה היה דגש כל כך רחב בעולם הפרוטסטנטי על תרגום התנ"ך. בזמן שממסד תיאולוגי יכול לתת פרשנויות מורכבות, פרשנות אישית נצמדת באופן טבעי לפשט של הטקסט. לכן בזמן שקתולים כמו קלווין וגליליאו ניסו להסביר איך הגישה ההלוסנטרית מתיישבת עם כתבי הקודש, מדענים בעולם הפרוטסטנטי כמעט התעלמו מבעיות תיאולוגיות, ובזמן שהממסד הקתולי ניסה להתמודד עם סתירות בין הקונצנזוס המדעי לתיאולוגיה, הממסד הפרוטסטנטי פשוט התעלם מהן ונצמד לפשט.

ברוב אירופה הצליחו השליטים למסד את הדת הפרוטסטנטית ולהפוך אותה לכלי לשלטון. ברגע שהמנהיג הדתי כפוף למלך, הוא ייקבל את התפיסה המדעית שטובה למלך, ואיזה מלך לא ירצה שהעם שלו יעמוד בחזית המחקר? לכמה מלכים באמת איכפת מדברי הימים, יהושוע או תהילים? אבל, ההגירה לצפון אמריקה מאנגליה הביאה איתה פרוטסטנטים שלא קיבלו את הרעיון של מלך בראש הכנסיה. זה חלק גדול מהבסיס  האנושי עליו בנויה ארצות הברית של היום, ולכן לא פלא שמרכזה של הכנסיה האוונגאליסטית הוא ברצות הברית, ולא פלא שרוב ההתנגדות התיאולוגית למחקר מדעי בא משם.
הרעיון הפרוטסטנטי הוא רעיון  די חדש. היהדות, מאז הנצחון של הרבנים על הצדוקים והקראים, היא באופן מסורתי דת עם ממסד פרשני די חזק. יהודים שבחרו להתייחס לפשט ולהתעלם מהקונצנזוס הפרשני ומהמורכבות של החיים בסתירה בין המציאות לבין הכתוב בכתבי הקודש מצאו את עצמם בבעיה. בזמן שהיהודים לא היו ממש מעורבים במהפכה ההלוסנטרית, הרי שאחריה הבחירה באפשרות הפרוטסטנטית היא פשוט מגוחכת. לכן דווקא ההתבטאות של גבי אביטל:

"מכיוון שכאשר התורה שלך מתבססת על תורת ההתפתחות של דרווין והנגזרות שלה, אתה מתבסס על יסודות לא-אמוניים, כלומר, אין אלוהים, יש משהו מקדם, והיו התפתחויות כאלה ואחרות אקראיות, שהביאו אל היצור שהוא נזר הבריאה – שזה האדם… כדור הארץ לא הולך להיות מושמד. הקב"ה הבטיח לנו".

מדגימה, לדעתי, אמריקניזציה ואימוץ של דעות אוונגליסטיות על ידי גורמים מסויימים בישראל. גם כאן, הבחירה להעדיף את הפשט של הטקסט ואת הפרשנות האישית שלו על פני המחקר המדעי. הבחירה שלא לקיים דיאלוג (וראוי להבהיר, אין שום דבר רע בלהטיל ספק, רק ש"אלוהים הבטיח" זה לא הטלת ספק) ופשוט לבטל את מה שלא מתאים לדעה המוקדמת מזכירה לי את לותר מלמעלה יותר מכל דבר אחר.

כשההוצאות גדולות מההכנסות

במסגרת הדכאון הכלכלי שעובר עלי בתקופה האחרונה, כמה הרהורים לא מסודרים בעקבות הדיון שהיה לי עם אבשלום ביצ'קוב בבלוג "הרהורים של אבא", הכתבה הטראגית של אורלי וילנאי והמאמר הדבילי של מירב מיכאלי בהארץ. בסופו של דבר, שלושתם מעלים (בין השאר) את השאלה הפשוטה "איך אפשר לחיות מ-X שקלים בחודש". אין לי תשובה פשוטה (כמובן) אבל בכל זאת, כמה נקודות.

1. למה?

קודם כל, חשוב להבין למה צריך לחיות מ-X שקלים, או דולרים או יורואים או כל מטבע אחר בחודש. כסף לא גדל על העצים, כסף הוא הייצוג של התוצרת שלנו. אם ניתן לכל אדם כמה כסף שהוא רוצה, לכסף לא יהיה שום ערך, ובני האדם יצטרכו להמציא דרך חדשה לסחור בתוצרת שלהם (או שהם פשוט יפסיקו לייצר). לכן, אם יש לנו במדינה 100 אנשים שמתוכם 80 עובדים ומייצרים בממוצע 10 שקל ביום, אז כל מה שיש לנו להוציא זה 800 שקל ביום או 8 שקל בממוצע לאדם. החלוקה הפנימית לא כל כך מעניינת (היא מאד מעניינת, אבל לא לדיון הזה) אם נחלק את זה שווה בשווה, זה יהיה בדיוק 8 לאדם, ואם לא, המגבלה תהיה אחרת, אבל בסופו של דבר תהיה מגבלה והיא בוודאי לא יכולה להיות גבוה מ-8 שקל בממוצע לאדם. אם נרצה להגדיל את הממוצע מלמעלה ל-9 שקלים ביום, נוכל לעשות את זה ב-4 דרכים (שאני יודע עליהן).

1. לקחת הלוואות מהילדים שלנו (ז"א, לשבור את החסכונות והכספים שאנחנו משקיעים היום בעתיד הרחוק).
2. לקחת הלוואות מההורים שלנו (ז"א להפסיק את מערכת הבריאות והפנסיה).
3. להעמיד פנים שיש לנו יותר ממה שאנחנו מייצרים (להדפיס כסף ולהגדיל משכורות).
4. לקחת הלוואות ממדינות אחרות.

החסרונות של כל שיטה, לדעתי, מובנית מעליהן. אף אחד לא רוצה לחיות בחברה בלי מערכת חינוך מתפקדת, בלי מערכת בריאות ופנסיה, עם אינפלציה גבוהה או עם חוב גבוה מידי (ובמקרה הנוכחי, מאחר שמדובר בבעיה של כל החברות החופשיות, המשמעות היא לקחת הלוואות מנושים כמו סין). למעשה, למיטב הבנתי, המשבר הנוכחי נוצר בגלל העובדה שאנחנו (האנשים בחברות החופשיות) צרכנו יותר ממה שייצרנו, ואני חושש שהוא לא יפתר עד שלא נייצר יותר ממה שנצרוך.

ז"א, בשורה התחתונה, אנחנו צריכים להגדיל את הייצור ולהוריד את ההוצאות. להגדיל את הייצור זה "קל", כל מה שצריך זה לעבוד יותר (לא בהכרח יותר שעות ברוטו). אבל האמת היא שלמרות שהדור שלנו עובד פחות שעות מהדור של ההורים שלנו, אנחנו מייצרים הרבה יותר (לא רק פר שעה, אלא בכלל). בעזרת הטכנולוגיה ובעזרת ההבנה הטובה יותר של איך לנצל נכון את הכח האנושי ואת כוחות הטבע, אנחנו חיים בתקופה שיא של הייצור של שעת עבודה של אדם. במקביל, מאותן הסיבות, גם העלות של מוצרי הצריכה (והמחיר של רובם) יירד בהרבה. ובכל זאת, אבשלום טוען (והוא לא היחיד) שאי אפשר לחיות משכר המינימום.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית, על מה אנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף. למה זה נראה לנו כאילו אנחנו צריכים להוציא יותר ממה שיש לנו? לדעתי יש לזה כמה סיבות, שחלקן מפורטות למטה, אבל חשוב להגיש שהסיבה העיקרית היא האמונה שחוג לג'ודו, נסיעה לחו"ל, בגדים חדשים, גאדג'טים משוכללים ורהיטים מעוצבים הם צורך ולא מותרות.

2. גג

ההוצאה הכי גדולה ברוב משקי הבית במערב היא, למיטב ידיעתי, על דיור. אחת התופעות המוזרות בעולם המערבי ב-80 השנים האחרונות היא המעבר משכירת בתים לרכישת בתים. מאחר שרוב האנשים לא יכולים באמת לקנות בית, יצאה אחת ההמצאות המוזרות בעולם המערבי, המשכנתא (בויכוחים בין סוציאליסטים לקפיטליסטים האחרונים טוענים בדרך כלל שצריך לתת לבני האדם לבחור את בחירותיהם לבד, והראשונים תמיד מזכירים שבני האדם הם לא יצורים רציונלים, והבחירות שלהם פעמים רבות מנוגדות לאינטרסים שלהם, נראה לי שהתמיכה של המדינות במערב מוכיחה ששניהם צודקים, בני האדם אינם רציונלים, ומעורבות המדינה עלולה להעצים אי הרציונליות הזאת). המשכנתא היא, כידוע, הלוואה שניתנת על ידי הבנק ללווה על מנת שירכוש בית, והבית הוא הבטחון שמפקיד הלווה בבנק.את ההלוואות אפשר לחלק לשניים, הלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וממנסה לייצר בעזרתו יותר כסף, ממנו הוא אמור להחזיר את ההלוואה, והלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וקונה בו משהו ואת הכסף הוא אמור להחזיר מעבודה אחרת. הלוואות מהסוג הראשון הן חלק חיוני מהכלכלה המערבית, ואני לא מוצא בהן שום פסול. הלוואות מהסוג השני מתחלקות לשתיים: הלוואות בהן הלווה לווה את הכסף כחלק מהצריכה השותפת ומחזיר באופן שוטף (למשל, כשקונים בסופר בעזרת כרטיס אשראי), והלוואות בהן הלווה לווה את הכסף לצורך רכישה חד פעמית. הסוג הראשון בדרך כלל עובד די טוב, השני מתחלק בעצמו לשנים, הלוואות בהן הלווה מחזיק את הכסף ממקור ידוע מראש (כמו חסכון שעומד להשתחרר) והלוואות בהן ההחזר הוא חלק מההכנסה השותפת. הלוואות מהסוג האחרון הן הגרועות ביותר, גם ללווה וגם למלווה. בעולם של שחקנים רציונלים, אף אחד לא היה לוקח הלוואה כזאת, ואף אחד לא היה נותן הלוואה שכזאת. בעולם שלנו, כמעט כולם לוקחים אותה, והבנקים נותנים אותה בלי חשבון. פתגם ידוע אומר שכשאתה חייב לבנק 10,000 שקל, אתה בבעיה, וכשאתה חייב לבנק 10,000,000 שקל הבנק בבעיה. בעקבות השנה האחרונה אפשר להוסיף שכשמליון אנשים חייבים לבנק 10,000 שקל, המדינה כולה בבעיה (ולכן לבנקים אין מה לדאוג).

ובכל זאת, המדינה, לא רק ישראל כל מדינות המערב, מעודדות אנשים לקחת משכנתא, ומעודדת בנקים לתת משכנתאות (ואפילו נותנת משכנתאות בעצמה) . יותר מזה, הזכות למחסה הפכה פתאום לזכות להיות בעל הבית. דיור בשכירות נהפך לדבר כמעט לא קביל חברתית. כנסת ישראל העבירה לפני כמה שנים חוק שמאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את הבתים (אותם הם שכרו בהנחה משמעותית) בהנחה גבוהה, והחוק נשמע לכולם סביר, זה הרי "הבתים שלהם" וחקיקות דומות קיימות במדינות אחרות.

להחלטה לעודד אנשים לקחת משכנתא יש עוד תוצאה (מלבד הבעייתיות בעידוד אנשים להכבל לחוזה שמנוגד לאינטרס שלהם, הבעייתיות שבהגנה ממשלתית על מלווים שרק מגדילים את הצריכה והבעייתיות שבהגבלת הגמישות של האזרחים בבחירת מקום מגורים ובמעבר למקום אחר, דבר שמקשה על אנשים בבחירת עבודה – כמו שאפשר לראות בדיון אצל נדב – ומקשה על שוק העבודה בכלל), מחירי הבתים עלו. למעשה יש לזה שתי סיבות, הראשונה היא שברגע שהמדינה "נותנת" כסף למי שקונה בית, יש לו יותר כסף להוציא, ולכן ברור שהמוכרים יעלו את המחיר. אבל מעבר לזה יש עוד סיבה. ה"איכות" של הבתים עולה. בית שעלות ייצורו עלתה לפני 40 שנה 100 דולר יעלה היום 80 דולר, אבל אף אחד לא ייצר בית כזה, כולם מייצרים בתים שעלות ייצורם היא 200 דולר. לא רק בגלל שיש יותר כסף בשוק, אלא גם בגלל שרוכשי בתים פרטיים הם האמאמא של השחקן הלא רציונלי. פעם אחרי פעם אתה רואה את הזוג הצעיר שרק אתמול התחתן וכבר מחזיק בהלוואה ל-70 שנה עם ריבית צמודה לכל מיני מדדים שאף אחד לא מבין (ולאף אחד לא איכפת, כי כולם יודעים שהמדינה תתערב אם יהיה חסר), ורוכש דירה עם 7 חדרי שינה, אמבטיה ל-10 אנשים, מטבח שאפשר לבשל לגדוד (אבל להבדיל מהמטבחים החסכוניים בצבא, מטבח מעוצב עם מותגים וקרמיקה… חייבים קרמיקה… אין לי שמץ של מושג מה זה הקרמיקה הזאת שאנשים תמיד קונים למטבח, אבל כמות הדיונים ששמעתי על קרמיקה למטבח היא חסרת תקדים), מרצפות בעיצוב מיוחד וכו' וכו'.

לא נראה לי שמדובר ברושם חסר ביסוס. התמונה הזאת היא תמונת לווין מגוגל של פיניקס שבאריזונה

והתמונה הזאת היא תמונת לווין של העיר ניו-יורק שבניו-יורק

ההבדלים הבולטים, לדעתי, בין שתי התמונות היא שבראשונה רואים בתים פרטיים עם גג רעפים משופע, ובשניה רואים בתים משותפים עם גג שטוח. גג רעפים הוא דבר יקר. יש הגיון כלכלי ברעפים (או בגגות משופעים בכלל) כשאתה צריך להחזיק משקל גדול של שלג, אז אם אין שיפוע השלג מעמיס על הגג, ואתה צריך לבנות גג חזק מאד. אבל, החסרון הכלכלי בשיפוע הוא הניצול המאד גרוע של המקום. כלכלית, היית מצפה לראות יותר גגות רעפים במקומות עם יותר שלג, ופחות במקומות חמים. והנה, דווקא בפיניקס שבאריזונה, מקום בו ירד במאה השנים האחרונות פחות שלג ממה שירד בניו יורק החודש, יש יותר גגות רעפים. הסיבה לכך, לדעתי, היא פשוטה, גג הרעפים הוא הקרמיקה, כשאנשים בונים את הבית הפרטי שלהם, הם לא שמים לב למחיר המגוחך של הבית ולמחיר של כל תוספת בנפרד. הם רוצים לבנות את החלום האמריקאי. דווקא שאנשים בונים בית לצרכי רווח, בונים אותו באופן רציונלי.

עכשיו, לך תמצא בפיניקס בית בלי רעפים (ואם תבנה כזה, המחיר שלו בשוק יהיה נמוך בהרבה מהכסף שתחסוך מאי בניית הגג המשופע)… כל השוק השתנה, לרעה, בעקבות השינוי בהרגלי הצריכה ההוצעה העיקרית היא כבר לא על "מחסה" מקום שישמור עלינו מהגשם והשמש, מהקור והחום, אלא על סמל סטטוס חסר תועלת. לכן, הדבר הראשון שאנחנו, כחברה, צריכים לעשות על מנת לחיות בהתאם ליכולת הייצור שלנו הוא להוריד את רמת הדיור שלנו, ואת זה אפשר להשיג על ידי הפסקת התמיכה ברכישת דירות, והטלת מגבלות כבדות על בנקים שנותנים משכנתאות עד כדי הפיכת נתינת המשכנתא ללא כדאית לחלוטין.

3. רכב

ההוצאה השניה, לדעתי, היא על תחבורה. כמות כלי הרכב הפרטיים לאדם בחברה המערבית עולה כבר כמה עשורים ברציפות. ולא רק זה, אלא שכמו בבתים, גם כאן, המחיר של כלי הרכב הפרטיים עולה בעקבות עליה ב"איכות", עליה חסרת פרופורציה לעליה ביכולת הייצור. המכונית הממוצעת היום מהירה בהרבה מהמכונית הממוצעת שיוצרה לפני 30 שנה, ולמרות שהטכנולוגיה מאפשרת לייצר מכוניות קלות יותר, היא גם כבדה בהרבה (מה שמחייב עוד יותר כח ואנרגיה להגיע לאותן מהירויות). לכאורה אין לזה הצדקה, את הצורך להגיע ממקום למקום קיבלנו גם במכוניות שנסעו ב-90 קמ"ש ומכונית שנוסעת 150 קמ"ש לא מספקת לנו את הצורך הזה טוב יותר.אבל, גם כאן, המדינה מתערבת בניגוד לאינטרס של האזרחים ומעודדת את הנטיה הלא רציונלית שלהם. במקום לבנות מערך של תחבורה ציבורית רציני שמאפשר לכל אדם להגיע לכמעט כל מקום (בכל יום – אפילו בשבת) רוב המדינות מצמצמות את התחבור הציבורית שהן נותנות, מטילות מגבלות על שירותי המוניות הפרטיים, ובונות תשתיות תחבורה יותר ויותר "נוחות" לתחבורה הפרטית. וכמובן שמדובר בבעיה שמחמירה את עצמה, אם אין לי אפשרות להגיע לעבודה ברכבת, אני אקנה אוטו, ומאחר שיש לי אוטו, אני לא אתמוך בהשקעה בתחבורה ציבורית ואתמוך בהשקעה בתשתיות לתחבורה פרטית, מה שימנע ממישהו אחר להגיע לעבודה שלו ברכבת, וכך הלאה. (כמובן שהנטייה לקנות בתים במקום לשכור, מגדילה את הצורך של אנשים בתנועה אל ומהעבודה, ומגדילה את ה"צורך" בתחבורה פרטית)

בעיות נוספת היא שכל הרכבים הפרטיים מיצרים הן: הצורך שלהם ביותר ויותר אנרגיה (שחלק לא מבוטל ממנה בא ממקומות לא כל כך חופשיים, ויוצר תלות שלנו בהן), הירידה שהן גורמות לאיכות החיים (כמו החנויות ההולכות ומתרחקות), הזיהום והבעיות הבריאותיות שהוא יוצר ומגמת ההשמנה שנגרמת, בין השאר, בגלל שאנשים הולכים פחות ופחות.

4. סכנה

הנקודה האחרונה שלי היא הפחד שלנו מלקחת סיכונים. סיכון, חשוב להבין, הוא גם האפשרות לרווח מוגדל. מי שלא לוקח סיכון, מקטין את הרווח הצפוי שלו, או, במילים אחרות, ביטחון עולה כסף. חיים, עוד נקודה שחשוב להבין, הם כסף. אם יש לנו יותר כסף, אנחנו יכולים להבטיח חיים ארוכים וטובים יותר ליותר חברים בחברה שלנו. ככל שאנחנו מסכנים יותר חברים בחברה שלנו אנחנו מבטיחים חיים ארוכים וטובים לשאר החברים. לא פשוט למצוא את האיזון בין כמה סיכון לקחת מול איזה שיפור באיכות החיים נקבל, אבל על פניו כבר מזמן עברנו את המקום הסביר, ואנחנו מתקרבים למקום בו עוד מעט נצטרך לצאת לרחוב עם חגורות הצלה (למקרה שיהיה שטפון, כמובן).למשל, הביקורת בארה"ב על המקרה האחרון של כמעט פיגוע בדטרויט. אז מה היה לנו? מליוני דולרים שנשפכים מידי שנה בכל שדות התעופה בעולם המערבי: מכשירים סופר משוכללים, בודקי בטיחות, זמן מבוזבז של כל הנוסעים בעולם, ההשפלה ואובדן הפרטיות. וכל זה בשביל מה? שני הנסיונות האחרונים נמנעו בעזרת יוזמה של נוסעים, ולא בעזרת כל אמצעי הביטחון המגוחכים על סף הפאראנויה. אבל, גם אם כן, גם אם היו מצליחים לפוצץ שני מטוסים בשנה. אפילו אם הם היו מצליחים לפוצץ ארבע מטוסים בשנה. כמה זה יוצא, ארבע מטוסים, פחות מ-600 נוסעים בכל מטוס, סה"כ הצלנו פחות מ-2,400 בני אדם בשנה. בסה"כ רק בארה"ב מתים מידי שנה 75,000 אנשים ממחלות זיהומיות. אם היינו קונים אנטיביוטיקה פשוטה היינו יכולים להציל הרבה יותר אנשים. כמובן שאף נשיא לא יאלץ להתנצל בעקבות פאשלה של עוד אלף הרוגים בעקבות מחלה זיהומית, זה אפילו לא יופיע בחדשות.

אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמה שבה התפוצצו בעורף הישראלי 39 טילים וישראלי אחד נהרג כתוצאה מפגיעה של טיל, הוחלט בישראל להמנע מסיכון נוסף, וכל בית בישראל (בלי קשר למיקומו) חוייב להוסיף חדר נוסף – ממ"ד. הרעיון הכל כך מגוחך ובזבזני ממשיך לשלוט בבניה בישראל הרבה אחרי שמשטרו של חוסיין הופל, אחרי שישראל עברה שתי מלחמות בהם הופצצה האוכלוסיה האזרחית ובהן הממ"ד לא הוכיח את עצמו כיעיל יותר מהמקלט הישן והחסכוני. קשה להעריך את כמות הכספים שנשפכת בישראל כל שנה על החדר הבטוח הזה, אבל קשה גם למצוא מקרה בולט יותר של חוסר לקיחת סיכונים.

אחד המקומות בהם הפחד לקחת סיכונים בולט במיוחד הוא תעשיית התרופות. למרות שהרבה יותר אנשים מתים מידי שנה מתאונות דרכים מלקיחת תרופות שאושרו מוקדם מידי, אנחנו מוכנים לקחת הרבה יותר סיכונים ברכבים חדשים מאשר בתרופות (קראתי איפשהו שאם היינו מעמידים לרכבים את התנאים שאנחנו מעמידים לתרופות היינו נוסעים היום בסוס ועגלה). למעשה, מתי בפעם האחרונה אנשים נפגעו מתרופות שיצאו לשוק מוקדם מידי? המחיר של תרופות שיוצאות לשוק מאוחר הוא אדיר. לא מדובר רק בזמן מחקר נוסף לחברה שמפתחת את התרופה, ומחקרים נוספים שהיא צריכה לבצע, מדובר בזמן נוסף שבו חברות אחרות לא יכולות לייצר את התרופה, בזמן נוסף שבו החולים לא יכולים לקנות את התרופה, ובזמן נוסף שבו התרופה עולה יותר מהיכולת של חברות הביטוח לשלם. הפנצלין והחיסון לכלבת בוודאי לא היו עוברים היום את התנאים של ה-FDA בתוך פחות מעשור.

וזה לא נגמר שם. בריטניה מכוסה במלצמות אבטחה, הכניסה לכל מקום ציבורי בישראל מותנית בפתיחת התיק על ידי מאבטח, ביותר ויותר מקומות בעולם כל רוכב אופניים צריך ללבוש קסדה, הרכבים שלנו מגינים עלינו מתאונות במהירוית שאין שום סיבה הגיונית שנגיע אליהן ועוד. לא מדובר רק בהערכה לא נכונה של מידת הסיכון, או בפופולריות של מוות אחד על פני אחר, מדובר גם בחוסר הנכונות לקחת סיכונים מחושבים. העולם המערבי הפך להיות הזקן שנוסע במהירות של 20 קמ"ש בכביש המהיר ומתפלא לראות איך כל הצעירים האלה עוקפים אותו.

איך זה שיש יותר כהנים מלויים?

זאב גלילי כתב באכזבה לא מוסתרת על ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם": "בישראל הספר כמעט ואינו מוכר… נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ." ולכאורה הוא צודק, הספר יצא לאור באנגלית ב-1984, ולמרות העובדה שהוא מתייחס ישירות לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הוא כמעט לא השפיע על הדיון הציבורי (רק לשם השוואה "התנגשות הציוויליזציות" יצא ב-1996, "קץ ההיסטוריה" יצא ב-1992, "בלי לוגו" יצא ב-2000… כולם כמעט ולא רלוונטים לדיון המרכזי בציבורי בישראל, ולמרות זאת הם השפיעו עליו בצורה חזקה הרבה יותר), למעשה, נראה שזאב גלילי וקומץ האנשים שמנסים למכור את הספר פשוט מתווכחים עם דחלילים.

 

למיטב הבנתי (לא קראתי את הספר) לפיטרס יש טענה היסטורית די פשוטה:

• הפלשתינים הם לא "עם אותנטי", הם אוסף של מהגרים שהיגר לישראל בגלל סיבות כלכליות ופוליטיות בעקבות ההגירה היהודית בהתחלה, ועל ידי הבריטים בהמשך.

המסקנה הפוליטית שגלילי רוצה שנסיק היא:

• ולכן, בגלל שהם לא עם, אין להם בכלל זכות למדינה, ועל אחת כמה וכמה, בגלל שהם לא ילידי ישראל במוצאם, אין להם ככלל שום זכות על ארץ ישראל.

 

 

(באופן לא מפתיע זאת בדיוק טענת ראי לטענה ההיסטורית של שלמה זנד ולמסכנה ולמסקנה הפוליטית שכל מיני אנשים רוצים שנסיק מכך, וכנראה שגם הם יופתעו כמו גלילי… בכל מקרה). בעצם, זה היה ז'בוטינסקי שניסח את הרעיון הפוליטי הזה לפני כמה שנים:

"כל עם, שהוא מיושבי-הארץ… רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור ; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב."

ולכן, החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים אם נסיק שהפלשתינאים הם לא "עם", ואינם "יושבי הארץ". אולי אפילו הם יקבלו אותנו בברכה, כל מה שנצטרך לעשות זה להסביר להם שהם לא עם. ואז גם נוכל, בניגוד למצוות ז'בוטינסקי, לגרש אותם (כי הרי ז'בוטינסקי טעה וחשב שהם עם ויושבי הארץ). הם הרי לא עם, הם לא יושבי הארץ, אין להם שום זכות לנסות למנוע מאיתנו להגר לכאן. אין להם זכות על הארץ.

הרעיון של עמים כבעלי זכות על שטח ארץ הוא רעיון ישן, עוד בתנ"ך מסופר איך כל אחד מצאצאיו של נח הוא למעשה אב של עם אחר. ואם כל עם הוא צאצא של אדם יחיד, אז כל החברים בעם הם היורשים שלו, והשטח שהיה בבעלות האב הקדמון הוא השטח ששייך (מתוקף הזכות לרכוש, הזכות להורשה, ואי הזכות למכירת קרקעות ולהגירה) לכל צאצאיו. למעשה היום אנחנו יודעים שאין לרעיון הזה אחיזה במציאות, כל העמים הם אוסף של בני אדם ללא אב משותף, תוצרים של אלפי שנות הגירה, מלחמות, נדודים ואהבות. לרובם יש תרבות משותפת, מיתוסים משותפים, שפה דומה… אבל כל אלה דברים נרכשים, אף אחד מהם לא מעיד על זכות טבעית לאדמה, או על זכות משותפת כלשהי. אי אפשר לדבר על רכוש של עם באותו מובן בו אנחנו מדברים על רכוש של אדם, ומאד קשה לדבר על אדמה כרכוש של קולקטיב מתמשך בלי להכניס איזה בורא עולם שיתן את אותו קושאן (ולבורא הזה נתייחס בהמשך).

הבעיה ביננו לבין הפלשתינאים היא לא שאלה לאיזה עם יש זכות היסטורית על הארץ. זאת שאלה משעממת, הרי לאף עם אין זכות על אף ארץ. הבעיה היא בעיה של אנשים. בעיה של מוחמד שיושב בשכם ללא זכויות אזרח, אחמד במחנה הפליטים בעזה שמגרד לחם כל יום, ו(אם נחזור למאה הקודמת) משה שנרדף באירופה על ידי הנאצים ומצא את עצמו ללא זכויות, אוכל, בית, ולרוב גם חיים. את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור על ידי הוקוס פוקוס היסטורי, גם אם נגיד מאה פעמים שאין לערבים זכות על הארץ, וגם אם הם יגידו מאה פעמים שאין לנו זכות כזאת. לכן גם בעולם הרחב רוב המבקרים את פיטרס היו אותם אנשים שלא מצליחים להבין את המישור האנושי, ורואים את העולם כולו כסכסוך בין קולקטיבים.

לכן, למרות שהיסטורית יכול להיות שהספר מעניין, פוליטית, מדובר בספר חסר משמעות לחלוטין. מצד שני, יש לפיטרס טענה מאד חזקה על הידע האנושי. אם הטענה שלה נכונה, הרי שיש היום מליוני אנשים שמשוכנעים מעל לכל ספק שהוריהם היו ילידי מקום מסויים, בזמן שהוריהם נולדו במקום אחר. אותו אחמד שסבא שלו ברח מחיפה ב-48, משוכנע שסבא שלו נולד בחיפה וסבא של סבא שלו נולד בחיפה, בזמן שסבא שלו נולד בכלל בעיראק. ז"א שמישהו כאן שיקר. ולא רק לאחמד, ליותר ממליון אנשים. ההורים… השכנים… המנהיגים… ולא מדובר בשקר שעבר בטלפון שבור במשך אלפי שנה לפני המצאת הדפוס, מדובר בשקר שעבר בפחות ממאתיים שנה בעולם שבו רוב האוכלוסיה יודעת לקרוא ולכתוב, שיש בו עיתונים, היסטוריונים והעלות של כלי כתיבה היא כמעט אפסית.

ואם במצב הזה הורה לא אמר את האמת לילדו מה אפשר להגיד על סיפור שעבר בעל פה במשך אלפי שנים מאב לבן? זה הרי ההבדל בין ידע מסורתי לידע מדעי, בידע מסורתי אנחנו מאמינים במשהו מסויים בגלל שהוא עבר מאב לבן, מאם לבת, עד שהגיע אלינו, ככה "עובדת" הרפואה המסורתית, ככה נוצרות אגדות אורבניות, ככה נוצרו המיתוסים, זה הרי טיעון העד – הטענה שסיפור מעמד הר סיני עבר מבן לאב כהוכחה לנכונות התנ"ך. ופיטרס מזכירה לנו את מופרכותן של כל אותן טענות, את חוסר יכולתנו לסמוך על סיפורים שכאלה, ואת הצורך שלנו להסתמך על עובדות היסטוריות מצד אחד ולתעד את המציאות ההיסטורית מצד שני.

שאלת השאלות

לא לכל שאלה יש תשובה ולא תמיד אפשר למצוא את התשובה לכל שאלה, אבל לכל שאלה יש "מסלול" יחיד שבו אפשר למצוא את התשובה (אם היא קיימת או לא, אם היא פתירה או לא). המסלול הזה הוא למעשה חלק מהשאלה, למרות שלרוב הוא לא מובהר מראש. המסלולים האפשריים הם:

• המסלול הפיזיקלי – ללכת ולבדוק את הפרטים בטבע ולהסיק את המסקנה.
• המסלול המתמטי – להגדיר הגדרות בסיסיות, ולהסיק את המסקנה מההגדרות ומכללי הלוגיקה.
• המסלול הסמנטי – לשאול את עצמנו (או מישהו אחר) שאלות בנוגע לשאלה, עד שנוכל להסיק מסקנה.
• מסלול בא הכח – לשאול מישהו אחר מה התשובה לשאלה (הכוונה היא לא למקרים בהם בא הכח בוחר בעצמו באחד מהמסלולים למעלה, אלה למקרה בו בא הכח מכריע או יכול להכריע בקשר לתשובה).

למשל:

• אם אנחנו רוצים לדעת כמה שיניים יש לסוס, אנחנו נלך לאורווה (=המסלול הפיזיקלי) או נפתח ספר שכתב מישהו שהלך לאורווה. אפשר כמובן להגדיר סוס כחיה בעלת 17.5 שיניים, ואז נקבל תשובה, אבל תשובה שלא עוזרת לנו בכלום, ולא לזה התכוונו בתשובה. אפשר להתחיל לשאול את עצמנו שאלות, אבלבאמת אין בזה טעם. אפשר גם ללכת לרש"י, אבל ברור שהתשובה הזאת לא ממש מקדמת אותנו.
• אם אנחנו רוצים לדעת מהו היחס בין שטח מעגל לרדיוס שלו, אנחנו נחשב את פאי בעזרת מתמטיקה, נגדיר אקסיומות, נבנה את החשבון האינטיפיזימלי, ונראה שהיחס בין שטח המעגל לרדיוסו הוא סדרה מתכנסת מסויימת, ואז נחשב את האיברים הראשונים שלה (כמובן, שאת הכל עשו בשבילנו). ברור שזה מסלול מתמטי. אפשר היה לנסות לחשב גם ברך פיזיקלית, למשל, לשרטט מעגל על רדיד בעל משקל אחד ליחידת שטח, לגזור אותו, ולשקול (ולחלק בריבוע של אותו רדיד בעל צלע של הרדיוס). ואמנם, לפני המתמטיקה המודרנית ניסו לחשב את פאי בעזרת דרכים פיזיקליות, והתוצאות רחוקות מהמציאות. למעשה, נסיון כזה מועד לכשלון, אי אפשר לשרטט מעגל מדוייק, אי אפשר למדוד את המשקל במדוייק, אי אפשר למצוא רדיד בעל משקל אחיד מספיק, ומאד קשה לצמצם את השגיאה. בעצם, אין שום כלי מדידה שייתן לנו פאי. אפשר גם לשאול את עצמנו מה הוא פאי לא יתן מידע מעניין בכלל, וללכת לבאי כח יתן לנו את המספר 3 (שהוא בבירור לא עוזר).
• אנחנו יכולים לשאול את עצמנו כמה גרגירי חול צריך להכיל אוסף גרגירי חול על מנת שנקרא לו "ערימת חול". אין שום טעם בלבדוק את גודלם של אוספים, הרי מדובר בשאלה של הגדרה. אפשר להגדיר "ערימה" כ-193 גרגירים ומעלה, אבל זאת רמאות, אף אחד מאיתנו לא יכול להבדיל בין אוסף של 192 גרגירים לאוסף של 194 גרגירים. ולמרות זאת, כולנו נסכים ש-1000 גרגירים הם ערימה ו5 גרגירים הם לא ערימה. ז"א אנחנו יכולים לקחת מישהו, ואוסף של ערימות (שלא בהכרח קיימות במציאות) ולשאול אותו, זה ערימה או לא. בסוף נגיע בהכרח (בהנחה שנהיה מספיק שיטתיים, ושמשה יהיה מספיק סבלני, אבל זה ניסוי מחשבתי, אז אין בעיה להניח שיטתיות או סבלנות) למספר מסויים שמתחתיו כל אוסף איננו ערימה ולמספר מסויים שמעליו כל אוסף הוא ערימה. כנראה שיהיה גם תחום אפור, שבו משה לא יתן תשובות חד משמעיות, או שהוא פשוט יגיד לנו "לא יודע". אבל, בכל זאת, הצלחנו למצוא מה זה ערימה, מה זה לא ערימה, ומה זה אולי ערימה (לפי משה).
• קשה לי לחשוב על שימוש נכון במסלול בא הכח, למרות שברור שיש אנשים שמשתמשים בו כל הזמן, וכנראה שהם חושבים שזה המסלול הנכון למצוא את התשובות לחלק מהשאלות.

למרות שמסלול התשובה הוא חלק מהשאלה, הרבה פעמים אנשים בוחרים ללכת בכמה מסלולים על מנת לתת תשובה לאותה שאלה. למעשה, כשחושבים על זה, זה הופך את התשובה שלהם לחסרת טעם. אחד המקומות בהם רואים את הבחירה הזאת הכי הרבה זה בדיונים אתיים. למשל, לכולנו ברור מה זה חירות, וכל אחד מאיתנו יזהה טוב מתי החירות שלו או של עמיתו נשללת. ובכל זאת, יש אנשים שמתעקשים להגדיר את החירות, מה שמוביל אותם לאבסורדים בהם הם נלחמים למען "חירות" שאיננה באמת חירות, או שהם מתעלמים משלילת חירותו של האחר בגלל שהיא לא עונה להגדרה המתמטית שלהם לחירות. באופן דומה, למרות שברור לכולנו שמעשה מסויים הוא רע, יש אנשים שמחליטים למדוד את תוצאות המעשה, ולשכנע את עצמם שהוא טוב בגלל המדידות האלה (שתמיד יתאימו לצפי שלהם). מושגים סמנטים אי אפשר להגדיר (נסו להגדיר ערימה, או רגע) או למדוד, אפשר רק לתאר, המושגים האתיים הם סמנטים. וכמובן שיש אנשים שמחליטים להכפיף את ההכרעות הסמנטיות שלהם לכל מיני באי כח…

ואולי זנון צדק 1

אכילס והצב עושים תחרות ריצה. אכילס רץ במהירות של 100 מטר לשניה, והצב רץ במהירות של 50 מטר לשניה. בגלל ששניהם יודעים שאכילס רץ מהר יותר, אכילס מתחיל 600 מטר לפני קו הסיום, והצב מתחיל 400 מטר לפני קו הסיום. אחרי 6 שניות מגיע אכילס לקו הסיום, ו-2 שניות אחר כך מגיע לשם גם הצב (ומפסיד). אם נניח לרגע שהריצה של שניהם היא בקצב קבוע לגמרי, אנחנו גם נוכל להגיד שהם יפגשו אחרי 4 שניות במרחק של 200 מטר מקו הסיום. זנון הציע להסתכל עלהמרוץ הזה קצת אחרת. אחרי שתי שניות אכילס התקדם ב-200 מטר והגיע למרחק של 400 מטר מקו סיום, ז"א לקו הפתיחה של הצב. באותו הזמן הצב התקדם במאה מטר, והגיע למרחק של 300 מטר מקו המטרה. הזמן שיקח עכשיו לאכילס להגיע לצב הוא שניה, אבל רגע, בינתיים הצב המשיך להתקדם, והוא נמצא 50 מטר מאכילס. וכך הלאה, כל פעם שאכילס יתקרב למקומו הנוכחי של הצב, הצב כבר ימשיך הלאה, ואכילס לעולם לא יגיע אל הצב (שלא לדבר על להשיג אותו).הפרדוקס הזה  בא להסביר את הבעיתיו בתפיסת הזמן והרצף שכל כך אינטיאוטיבית אצל בני האדם. לכאורה הן נפתרו על ידי התכנסות טורים החשבון האינפיניטסימלי, אבל זה לא כל כך מדוייק… ז"א החשבון האינפיניטסימלי נתן דרך להתמודד עם כאלה בעיות באופן שיתאים לאינטואיציה שלנו, אבל אף אחד לא אומר שהיא נכונה. בכל מקרה, אני אנסה לנצל את התיאור הזה למטרה קצת אחרת.

הפיזיקה מנסה לתאר את החוקים של העולם שאנחנו רואים. לצורך זה אנחנו עושים ניסויים, ומסיקים מסקנות מתוצאות שלהם. אבל, בשביל להסיק מסקנות שהן יותר מאוסף של אנקדוטות, אנחנו צריכים להכליל מהמקרים הפרטיים למקרה הכללי. לצורך זה אנחנו חייבים להניח שיש סימטריה בעולם. ז"א שלא רק שקיימים חוקים פיזיקלים (שזאת הנחת האפס, בלעדיה אין מה לנסות ולנסח חוקים שכאלה), אלה שהחוקים האלה קבועים, ז"א שאם נקבע חוק שתפוחים נופלים למטה, זה יהיה נכון גם באוסטרליה וגם באטלנטה גם אתמול, וגם מחר, גם בקור וגם בחום… כמובן שבזמן ניסוח החוקים כל מה שיש לנו הוא אוסף של אנקדוטות, אנחנו לא יודעים עם החוק שננסח יהיה באמת נכון למחר, או שהוא באמת היה נכון לגבי ניסויי עבר שלא ידועים לנו, אבל זה רק אומר שהחוקים שננסח יהיו תיאוריות (ולא עובדות) אבל זה עדיין מחייב את החוקים שלנו לשמור על אותה סימטריה.אחרי שהנחנו את הסימטריה, אנחנו צריכים לעבור לשלב הבא, ולנסות להגדיר דרך להכליל מהפרט (או מאוסף הפרטים) לכלל. לצורך זה אנחנו משתמשים בשפה המתמטי, שמאפשרת לנו להגדיר חוקים בצורה פשוטה, ולהסיק מהם מסקנות גלובליות.  המתמטיקה, או לפחות החלקים בהם אנחנו משתמשים, משתמשים במספרים, ז"א שאנחנו צריכים לתרגם את תוצאות הניסויים שלנו למספרים. לזה אנחנו נקרא "מדידה".

יש כמה גדלים בסיסיים בפיזיקה אותם נרצה למדוד, ובעזרתם נוכל לבטא את כל הגדלים המוכרים לנו: מרחק, זמן, משקל, טפמרטורה… (בפיזיקה המודרנית מספר הגדלים צומצם מאד, אבל כרגע אני מדבר על העולם הניוטוני). למדוד מרחק זה קל, ניקח חפץ (נגיד רגל) מסוים, והוא יהיה יחידת המרחק הבסיסית שלנו.אם אנחנו רוצים למדוד מה המרחק בין ירושלים לחיפה, נספור כמה פעמים נכנסת אותה רגל בין ירושלים לחיפה. תמיד נוכל לחזור על הבדיקה, ובגלל שאנחנו משתמשים באותו חפץ (טוב, זנון בטח לא היה מקבל גם את זה) המדידה שלנו עונה על תנאי הסימטריה ואפשר להשתמש בה. בשביל למדוד משקל ניקח את החפץ (או חפץ אחר) ונעמיד אותו על מאזניים מול כל מה שאנחנו רוצים למדוד את המשקל שלו (ז"א אפשר ככה למצוא עוד הרבה חפצים בעלי אותו משק, או חפצים בעלי חצי יחידת המשקל, וכך הלאה לכל המספרים הראציונלים). גם במדידה הזאת עמדנו בתנאי הסימטריה, אנחנו משתמשים באותו חפץ, או בחפצי עזר שתמיד נוכל להשוות לאותו חפץ.

מדידת זמן היא שונה. בשביל למדוד זמן אנחנו לוקחים מערכת בעלת מחזור זמן "קבוע" (כמו מטולטלת) וקובעים מחזור אחד כיחידת הזמן שלנו. זה מאד קרוב לאינטואיציה שלנו לזמן, ומתאים למערכות מוכרות בכדור הארץ (סיבוב כדור הארץ סביב עצמו, סביב השמש, סיבוב הירח סביב כדור הארץ…) ולמערכת הביולוגית שלנו ושל הסובבים לנו, לכן אין לנו בעיה בשימוש הזה. אבל כדאי לשים לב שזה לא עונה לתנאי הסימטריה. לא נוכל לקחת את המחזור הקודם של המטולטלת ולהשתמש בו שוב, הוא עבר, חלף, לא קיים יותר (וזנון היה מפקפק בכך שהוא היה קיים אי פעם). המחזור הנוכחי הוא מחזור אחר, ואף פעם לא נוכל לדעת שהזמן שלו זהה לזמן של המחזור הקודם. ז"א יכול להיות שהזמן האמיתי בכלל לא לינארי בזמן שאנחנו מודדים או מרגישים באינטואיציה שלנו.

סביר להניח שהוא רציף (כפונקציה של הזמן שאנחנו מודדים), מתנהג יפה, חד חד ערכי במובן חלש (ז"א, כל זמן שמדדנו ונמדוד הוא זמן קיים, וכל זמן שונה שנמדוד יהיה שונה מאחר) וכו'. בעצם, אפשר לשאול: אם ניסחנו כבר הרבה חוקים שתלויים בזמן, בין השאר, החוקים שמהם נובע שהמחזור של המטולטלת הוא קבוע, מה זה משנה עם הזמן שאנחנו מודדים הוא לא הזמן האמיתי? בשביל מה בכלל צריך את הזמן האמיתי? בעיקר בהתחשב בעובדה שהחוקים הנוכחיים הם קלים למדי, וחוקים אחרים (עם זמן לא לינארי בזמן בו אנחנו משתמשים) יהיו רק קשים יותר לניסוח ולא יתנו לנו שום תוצאה שונה?

בגדול, זה די נכון. אבל, בכל זאת, מה עם הזמן שאנחנו מודדים הוא בעצם "זמן זנון" (למשל), ז"א כל שניה שאנחנו מודדים היא עוד איטרציה במרוץ של הצב ואכילס, בכל שניה שמדדנו עבר חצי מהזמן שעבר בשניה שמדנו לפניה? אחרי שנמדוד שניה אחת תעבור "שניה" אמיתית אח, אחרי שנמדוד את השניה תעבור עוד חצי "שניה" אמיתית, אחרי שנמדוד את השלישית תעבור עוד רבע "שניה" אמיתית, ובזמן האמיתי עולם לא תגיע השניה השניה. אכילס לעולם לא ינצח את הצב, למרות שהוא תמיד ירגיש (גום אנחנו) שהנה, עוד צעד קטן… בעצם, אנחנו אף פעם לא נראה את הצעד הזה מגיע.

אם היחס הוא כפול, אז לא נראה את השניה הבאה מגיעה, ואנחנו כן רואים את מחזורי זמן כפולים, לכן, במידה ואפשר לסמוך על הזיכרון שלנו, אפשר לבטל את האפשרות הזאת. אבל אם היחס הוא  קטן יותר, גדול מ-1 (ככה שזה כן יהיה מעניין) אבל קטן מספיק על מנת שלא נוכל להגיד שהצלחנו למדוד (במכשירי המדידה שמייצרים מחזור זמן קבוע) את אותו מספר מחזורים? ואם מדובר על פונקציות אחרות, כאלה שנראות יותר לינאריות בהתחלה ובכל זאת לא מכסות את כל הזמן?