חסל?


לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו. מדיניות החיסולים של ישראל היא מדיניות כושלת. לא מדובר רק בפעולה כושלת אחת או שתיים, מדובר במדיניות שכל כולה כשלון, ושלא יכולה שלא להכשל. ההגיון של מפעילי המדיניות הזאת מתפוצץ להם (ולנו) פעם אחרי פעם בפרצוף. למעשה קשה להגדיר אותה כמשהו אחר מאשר חוסר מחשבה קדימה. לא מדובר רק בגניבה ההשערוריתית (לכאורה) של זהויות אזרחי המדינה (דבר שבפני עצמו צריך להיות עילה לא רק לפיטורים אלא גם למשפט פלילי בכל מדינה שזוכרת מי הוא הציבור ומי הם משרתיו), לא רק בזיוף דרכונים של מדינות ידידותיות (לכאורה) בניגוד להבטחות מפורשות של מנהיגי המדינה ולא רק בהפרת האמון (לכאורה) בין פקיד הגבולות לנכנס לארץ. מדובר בכשלון גם ברמה המוסרית, גם בהפרת של עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר וגם בפעולות שלא מסייעות בדבר למטרתן המוצהרת, לא לניטרול רוצחים ולא להתרעה של רוצחים עתידיים.

מוסרית – מדינות לא אמורות לשלול את חייו של אף אדם. מדינות קיימות על מנת לשמור על זכויותיהם המולדות של בני האדם, והזכות הבסיסית מכולן היא הזכות לחיים. מדינה שהורגת בני אדם אחרים היא מדינה שמועלת בתפקידה. אמנם לפעולות של מדינות יכולות להיות השלכות על חייהם של אנשים (כמו, נגיד, במלחמה), אבל זה ממש לא אותו הדבר.

מבחינת הצדק – כשמדינה שוללת את זכויותיו של אדם היא אמורה לעשות את זה אחרי משפט פומבי בו הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר ובו היתה לאדם את היכולת לענות למאשימיו. את ההחלטה לא מקבלים פקידי ממשלה אלא שופטים בלתי תלויים. זה – משפט צודק – הוא הבסיס של הדמוקרטיה. וכל שלב בשלבים האלה חשוב ועקרוני. אני לא רוצה לחיות במדינה שפקידיה יכולים להחליט להרוג אותי או לשלול את חירותי על סמך מודיעין מפוקפק או על סמך נוחות פוליטית. לבחירה הזאת יש מחיר ברור, "אנשים רעים" יחיו ללא עונש. ובאמת בדמוקרטיות "אנשים רעים", פושעים ומנוולים, חיים את חייהם ללא עונש. לרוב אפילו חיים טובים. זה מחיר החיים בחברה חופשית, ולמי שלא רוצה לשלם אותו, הייתי מזכיר שבדקטטורה לא רק שה"רעים" לא משלמים על רשעותם, אלא שהם לרוב השליטים שמחליטים על העונשים לשאר.

לגבי ניטרול המחוסל – חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, למשל, באמת ניטרל אותו. אל-מבחוח רצח את סעדון וסספורטס (שניהם היו חיילים, אגב) כשהיה בן 29, ונרצח בגיל 50. אין ספק שרוצח בגיל 50 הוא הסכנה הגדולה ביותר לכוחות הביטחון הישראלים, ושעשרות הדולרים (וניטרולם של 11 סוכני מוסד פעילים, לכאורה) שנשפכו על חיסולו של מחבל זקן מסייע בביטחונו של כל ישראלי באשר הוא. בשנים האחרונות עסק אל-מבחוח בהברחת נשק ומחבלים , אין ספק שהחמאס יתקשה במציאת מבריחים אחרים.
לגבי ההתרעה – האמנם רוצחים עתידיים מפחדים מחיסולים ישראלים? האם אנחנו רואים מגמה של פחות ופחות נסיונות רצח של ישראלים במהלך השנים? גם כשהטרור הפלשתיני הונע מאידיאולוגיות רציונליות לכאורה (כמו לאומנות וקומניזם), לא היתה שום ירידה בטרור, ואי אפשר היה להגיד שהפלשתינאים מפחדים או פחדו לעסוק בטרור ובפשע. אם כבר, המגמה הברורה היא הפוכה, הטרור לא רק שלא ירד, אלא עלה. והיום, כשהאידיאולוגיה העיקרית שמניע את הטרור היא דתית, כשטרוריסטים רוצים למות על מנת לקבל את הענבים שלהם (מעניין אם יש כאן סיבתיות), אז ברור שהחיסולים לא באמת ירתיעו את הרוצחים העתידיים. והעובדות, כמובן, מתיישבות עם ההגיון הפשוט.

שואל איתי לנסברג בהתממות מטופשת, מה היו עושים הבריטים אם היה מדובר בסרג'נטים בריטים. כי, כידוע לכל, הבריטים דאגו לחסל את כל השותפים לרציחתם של מרווין פייס וקליפורד מרטין. ובכל זאת, ברצינות, ישראל היא לא המדינה הראשונה בעולם שנתקלת בטרור ובפשע. מדינות הגונות מביאות את הפושעים למשפט. רק הישראלים מרשים לעצמם להתעלם מההגיון והצדק, לקרוץ אחד לשני, ואחר כך להתפלא ששאר העולם לא קונה את הקריצות האלה.

מודעות פרסומת

אי וודאות היא לא שקר


לבני אדם יש, כנראה, צורך טבעי לדעת את האמת. בגלל זה נולדנו עם סקרנות טבעית, בגלל זה אנחנו חוקרים את מה שאנחנו לא מבינים. מצד שני, לבני האדם יש, כנראה, מגבלה טבעית. אנחנו לא יכולים לדעת באמת את ה"אמת", בוודאי לא את כל האמת. תמיד יהיו דברים שלא נדע, תמיד יהיו דברים שלא נבין. בגלל זה, כנראה, נוצרו המיתוסים, אנשים שפשוט לא יכלו לסבול את העובדה שאין להם תשובות, העדיפו לתת תשובות שקריות על פני החיים באי וודאות. בגלל זה נוצרה אחר כך הדת. באיזהשהו שלב אנשים חשבו שהמדע אמור לתת להם את כל התשובות, ברגע שגם זה התגלה כתקווה נכזבת, צמחו התופעות המודרניות של הפוסט מודרניזם ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את כל האמת – כנראה שאין אמת" ) הניו אייג' ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – אז בואו נמציא אמת" ), הניאומרקסיזם ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – סימן שיש מישהו שמחביא אותה" ) והניאוקונסרבטיביות ("אם אנחנו לא יכולים לגלות את האמת – כנראה שאבותנו ידעו" )… בסופו של דבר, למרות שטף המילים האדיר והסופר מתוחכם, מדובר בתופעות אנטי אינטלקטואליות באופן מובהק. כל מי שבוחר להפסיק לחקור את האמת, להתעלם מעובדות שלא נוחות לו, ולהתחפר בעמדה שהוא הביא מהבית, בוחר בבחירה האנטי אינטלקטואלית. גם אם הוא בעל תואר אקדמי גבוה וגם אם קרא עשרות אלפי ספרים. החיפוש אחר האמת הוא תנאי הכרחי להיותו של אדם אינטלקטואל, וההודאה בחוסר היכולת להגיע לכל האמת והצורך לחיות באי וודאות היא המסקנה הלוגית האפשרית היחידה שאפשר להסיק מהעובדות הידועות לנו.

דוגמא לצורך האנושי לדעת את האמת אפשר לראות במלחמה האחרונה בעזה. עוד במהלך המלחמה פרסמו תועמלני שני הצדדים עדויות סותרות לגבי המציאות של מה שקורה בה. שני הצדדים, דובר צה"ל (ושלל העיתונאים שמשרתים אותו) ומערכת התעמולה הפרו פלשתינית (ושלל העיתונאים שמשרתים אותה) ידועים בחוסר אמינותם המובהק. זה לא שהם מייפים את האמת, הם משקרים בגלוי ובלי בושה.

הבעיה היא שבסיומה של המלחמה, במקום שאנשים ינסו לחקור את העובדות באופן בלטי תלוי, אנשים פשוט "בחרו צד" והחליטו להאמין לכל מה שתועמלני הצד שלהם אומרים, בזמן שהם מבטלים כשקר את כל מה שתועמלני הצד השני אומרים, כל זה בלי לבדוק. הסיבה, כנראה, היא חוסר היכולת של אותם אנשים לחיות עם חוסר הוודאות. לכן מתסכל כל כך לראות שהתופעה הזאת תופסת כל כך הרבה אנשים שפשוט מתעלמים מראיות סבירות מאד כשהן לא מתאימות להם, ומייחסים אמינות מופרזת לחלוטין לעדויות לא סבירות לחלוטין כשהן מתאימות להם.

אין מה להתפלא כשפוליטיקאים ותועמלנים בוחרים בבחירה הזאת, אבל כשאנשים שתפקידם הוא כן לחקור את האמת, אנשים שתפקידם הוא לחשוף את המציאות ולהביא לנו את כל העדויות, אנשים שתפקידם להביא את הצדק לאור, כשאנשים כאלה בוחרים למעול בתפקידם, רק בגלל שהם לא יכולים להודות (אולי אפילו בפני עצמם) שהם לא יודעים, ולכן הם מעדיפים לבחוק בוודאות שקרית על פני האמת חסרת הוודאות, זה כבר לא בסדר. כשאת המשכורת של אותם אנשים משלם עמוס שוקן או קרן סקוט, זה מעצבן, אבל כשאת המשכורת שלהם אני משלם, זה כבר ממש מרגיז.