X, עניין מוזר ומופלא


פרופ' עידן לנדו נשפט על סירוב לשרת במילואים וקיבל שבוע מאסר. המעסיק שלו, אוניברסיטת בן גוריון, החליט לא לשלם לו משכורת על אותו שבוע (למעשה, רק את החלק במשכורת שמיועד למחקר). לנדו טוען ש: "לא ברור כלל מדוע יש מקום לפיצוי כאשר אין שום ראיה לנזק" והאוניברסיטה טוענת ש:"ביטוח לאומי אינו מפצה את המוסד על תקופת הכליאה". בעקבות זה החליט לנדו לענות למבקריו בפוסט מיוחד (וסגור לתגובות) בו הוא מנמק למה מחקר אקדמי שונה מכל עבודה אחרת ולכן הוא צריך לקבל תשלום גם על זמן הישיבה בכלא בזמן שכל עובד אחר במשק לא.

אולי לפני הדיון בטענה עצמה כדאי להבהיר את העמדה שלי. אני מתנגד לשירות חובה, אני חושב שמדובר באחד הדברים המטופשים, המרושעים והמזיקים ביותר שקיימים במדינת ישראל. אני מתנגד לחובת המילואים שנגזרת משירות החובה. אני חושב שסירוב אזרחי לחוק לא צודק הוא לא רק זכות, אלא אפילו חובה של כל אזרח הגון. במילים אחרות, אני מכבד את לנדו על סירובו לשרת במילואים, וחושב שהוא עשה את המעשה הראוי. מצד שני, ויש כאן צד שני, מה הסיבה שלא כל מי שחושב שמילואים זה דבר מיותר מסרב? מה הסיבה שאנשים ממלאים חוקים שבהם הם לא מאמינים? אני חושב שזה בגלל שיש לסירוב אזרחי מחיר. המחיר על סירוב לשרת במילואים מתחלק לשלוש:

  1. תשלום חברתי. הסטיגמה של "מסרב לשרת במילואים" עלולה אולי לפגוע במיקום החברתי של האדם. אני לא חושב שזה רלונטי היום בחברה בה מסתובב פרופ' לנדו (או החברה בה אני מסתובב).
  2. העונש עצמו – הישיבה בכלא. כל מי שהיה בכלא צבאי יודע שלא מדובר במשהו באמת קשה יותר ממילואים רגילים. פרופ' לנדו, שהיה בכלא, בטח יודע את זה (ועובדה שהטיעון שלו הוא: "עבדתי גם בכלא").
  3. המחיר הכספי. בסדיר מדובר באיחור בתאריך השחרור (והתחלת העבודה האמיתית) ובמילואים  התשלום הכספי הוא שאתה לא מקבל משכורת על תקופת המאסר.
במילים אחרות, לנדו רוצה לסרב בלי לשלם את המחיר. אם ד"ר קינג אמר: "המפר חוק בלתי-צודק חייב לעשות זאת בגלוי, באהבה (…) ומתוך נכונות לתת על כך את הדין", לנדו רוצה להפר את החוק בגלוי, באהבה ומתוך הנחה שהוא לא יתן על כך את הדין, ועל זה אני מעריך אותו קצת פחות.
עכשיו, לעניין, האם באמת עבודה במחקר אקדמי היא כל כך שונה משאר העבודות? פרופ' לנדו מעלה 3 טיעונים (והרבה סיפורים מסביב):
 "בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק."
זה אמנם נכון לגבי עובדי פס ייצור (יש לי תחושה שכשלנדו, ולא רק הוא, חושב על "מקום עבודה אחר" הוא חושב על עובדי פס ייצור) אבל זה בוודאי לא נכון לגבי הרבה מקומות העבודה המודרנים. עורכי דין, כלכלנים, מהנדסים, עיתונאים, אדריכלים, פוליטיקאים… כולם יכולים לעבוד מכל מקום (יש לי מכר שמתגורר 3 שעות נסיעה ממקום העבודה שלו, מיותר להגיד שהוא מגיע לשם פחות מפעם בחודש, ולא, הוא לא חוקר אקדמי).
"יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב"
או, אם מותר לי לנסח את הטיעון מחדש, התפוקה של חוקר למעסיק שלו לא תלויה לינארית במספר השעות שהוא עובד. וגם זה נכון לגבי כל המקצועות שהזכרתי למעלה ומקצועות רבים נוספים (צלמים, מוכרים, מנהלים…). למעשה, התפוקה בכל תחום עבודה שדורש שימוש במח היא לא לינארית, בגלל שככה עובד המח האנושי. ולא, לא רק חוקרים אקדמים משתמשים במוחם למטרות רווח.
"מוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות"
זאת לא "מוזרות" שעון נוכחות חובה הוא המצאה של שלי יחימוביץ', מקומות עבודה רבים (שאינם מקומות מחקר אקדמי) הסתדרו בלעדיו טוב מאד (ומסתדרים בלעדיו ברחבי העולם).
לסיכום, אין שום דבר "מוזר ומופלא" במחקר אקדמי, עוד עבודה שדורשת אינטליגנציה ולא מחייבת מגע פיזי. והדרישה של פרופ' לנדו לקבל פטור ממילוי החוק על סמך זה שהוא עובד בעבודה מוזרה ומופלאה היא לא יותר מדרישה מוזרה ומופלאה של מי שיודע הרבה על בלשנות אבל מעט מעוד על העולם המוזר והמופלא מחוץ לאקדמיה.
מודעות פרסומת

מה זה היה?


אודי אדם היה אלוף פיקוד צפון בזמן מלחמת לבנון השניה (והודח למעשה עוד במהלכה), ובגלל שהוא היה כל כך מוצלח הוא מונה להיות מנכ"ל הקמ"ג (כמה הגיוני). אתמול הוא התראיין לבן כספית ובן השאר הוא אמר:

"ברמה ההיסטורית, ישנם אצלי כל החומרים, כל מה שקרה. אני זוכר הכל, ואם יום אחד מישהו ירצה, הוא יוכל לקבל. חומרים מדהימים."

ז"א, אם אני מנסה לתרגם את האיום המרומז הזה לעברית פשוטה, אומר האלוף במיל' שהוא פשוט גנב מצה"ל מסמכים סודיים, שהוא מחזיק אותם במקום כלשהוא, ושהוא ישמתמש בהם אם וכשהוא ירצה. איך זה שענת קם ואורי בלאו עומדים למשפט על הרבה פחות מזה, אבל במקרה של אדם, לא רק שאף אחד לא חושב להעמיד אותו לדין, אלא נותנים לא לנהל את אחד המוסדות הרגישים והסודיים במדינה? (וזאגב, זאת לא פעם ראשונה שאדם מצהיר הצהרה כזאת, בעבר הוא כבר אמר ש"יש לי הרבה מה לומר. הכל אצלי ממוסמך ומתויק. כשאדרש אציג את כול הדברים").

עולם הפוך.

הכל אישי אצל דון קישוט.


למיכאל איתן יש תדמית לא ברורה של לוחם הגון כנגד עוולות. ציטוט, למשל, מכתבתו של יוסי ורטר:

"השר לשיפור השירות לציבור, מיכאל איתן (ליכוד) , הוא דון קישוט ותיק. בכל תפקיד ובכל מצב צבירה איתן נשאר לוחם. כשהוא מזהה עוולות או אי-צדק או שחיתות, הוא לא מסוגל לשתוק. משתלטת עליו אובססיה לחקר האמת, לחשיפת המושחת. גם כורסת המיניסטר לא משככת את האש הבוערת בלבו. כשיפרוש מהחיים הפוליטיים, הוא יוכל לשמש ראש מחלקת תחקירים מעולה בכל כלי תקשורת. הוא בולדוג אמיתי."

למיטב הבנתי כל קשר בין התדמית הזאת למציאות הוא קשר דמיוני בלבד. למעשה, נראה לי שאפילו בשביל פוליטיקאי איתן רחוק מלהיות ישר. מי שלא מצא שום בעיה אתית בלכהן כשר בממשלת הלאקונה של נתניהו ואחר כך לטעון שברק (שניצל את אותה לאקונה בדיוק) קנה את השלטון בכסף לא יכול להיות אדם הגון. למעשה, כל פעם שאנחנו שומעים על ה"אש הבוערת בלבו" אנחנו צריכים לבדוק מי בדיוק ירוויח מאותה אש, ולגלות שהמרוויח יהיה איתן. הפעם איתן החליט להלחם במינויו של גלנט (הבהרה: אין לי שמץ של מושג אם מדובר במינוי ראוי, אני מתקשה להאמין שימצא קצין פחות ראוי לכהן כרמטכ"ל ממופז, יעלון, חלוץ או אשכנזי, אבל זה גם מה שחשבתי שהם מונו, והתברר שטעיתי) וכרגיל הוא שכח להסתכל בראי. מי שטען בזמנו שפינוי מאחזים לא חוקיים הוא לא חוקי, פתאום חושב ש"הציבור חייב לקבל הסברים ללא שום דחיות". לא, לא על כל המאחזים בלתי חוקיים והמדיניות שפעלה על מנת לקדם אותם בניגוד לחוק בעזרת "קומבינות שתיכננו גורמים במינהל מקרקעי ישראל", אלא רק נגד האחזות אחת.

ויותר מזה, השר איתן הוא השר לשיפור השירות לציבור, כנראה שהשירות לציבור בישראל כל כך טוב, שהשר החליט להקדיש את משאבי משרדו, כולל משאבי הזמן של כבוד השר ("השקעתי בזה אולי מאה שעות"), משאבים עליהם אנחנו, האזרחים, משלמים ביד רחבה על מנת לצאת למשהו שאין שום דרך אחרת להגדירו מאשר מסע דייג כנגד פוליטיקאי יריב. גם אם יתברר שגלנט באמת גזל את אדמת המדינה, אין בזה שום דבר על מנת להצדיק את העובדה שאיתן גזל את משאבי המדינה. יש מדינות בהם יש מוסד כמו שופט חוקר או תובע מיוחד, אדם שממונה על מנת לחקור ומקבל לצורך כך משאבים מהציבור, גם הנוהל הזה בעייתי ובדרך כלל לא מקדם צדק, אבל אצל איתן, שקיבל את משאביו לצורך אחר, מדובר כבר פשוט על התרחקות מהצדק.

לא הוגן?


"…האמת בספורט היא הדבר היפה ולא צריך להתערב באמת הזו… שיטת הקיזוז היא אולי לא ספורטיבית או לא פיירית… אני חושב שהשיטה הזו יכולה להיות קצת לא פיירית לקבוצה שמובילה את הטבלה… שיטת הקיזוז היא לא ספורטיבית… אני חושב שזו שיטה לא פיירית… לדעתי שיטת הקיזוז היא שיטה שאין בה הרבה חלקים הוגנים… אני חושב שהשיטה לא טובה ולא פיירית" [1] זה מה שהיה למאמני ליגת העל להגיד על שיטת הקיזוז. האם שיטת הקיזוז היא באמת "לא הוגנת"? מה הופך אותה לכזאת? אני חושב שכשאנחנו מדברים על חוקים של משחק כחוקים הוגנים אנחנו מדברים על כמה דברים שונים לגמרי.

ההגדרה הפשוטה ביותר היא שמשחק הוגן הוא משחק בו אי אפשר לדעת מי ינצח בסופו. למשל, אי אפשר לדעת מי ינצח בהטלת קוביה, ולכן מדובר במשחק הוגן לפי ההגדרה הזאת. קשה לי לחשוב על סיבה לרצות לשחק משחקים כאלה ובטח שלא על סיבה לצפות בהם. ברור למדי שכדורגל לא עונה על ההגדרה הזאת, לא כמשחק בודד (בו, בכל זאת, יש לקבוצה הטובה יותר סיכוי טוב יותר לנצח) ולא כליגה.

עוד הגדרה נאיבית שאפשר לשקול היא שמשחק הוגן הוא משחק בו החוקים זהים לכל השחקנים. משחק שחמט, למשל, הוא לא משחק כזה. בגלל שהלבן משחק ראשון. במשחק כדורגל בודד יש עדיפות ברורה לקבוצה הביתית, בליגה העדיפות הזאת אמורה להתקזז, אבל היא לא מתקזזת כשיש מספר אי זוגי של סיבובים (כמו שהיה נהוג בישראל לפני ואחרי הקיזוז), או שאחד מהמשחקים הוא אחרי שהעניין של אחת הקבוצות בליגה הסתיים (גם זה כבר קרה, וקשה להמנע מזה).

הגדרה קצת יותר מתוחכמת תגדיר משחק הוגן כמשחק בו המוכשר יותר ינצח. בתחרות ריצה, למשל, ינצח האצן המהיר ביותר. בהתאם החוקים שאנחנו קובעים לתחרות ריצה הם חוקים שאמורים להכריע מי מהיר יותר, לכן כולם רצים את אותו מרחק, אסור לאף אחד להשתמש בסמים "לא טבעיים", אסור לאף אחד להשתמש בגלגלים… ילדים דווקא די נהנים לשחק משחקים כאלה (מי רץ מהר יותר, מי גבוהה יותר, למי יש אבא חזק יותר) אבל אף פעם לא הבנתי למה מבוגרים מוצאים בהם עניין, ואני לא מכיר אף מבוגר שמתמודד בתחרויות ריצה של 100 מטר כתחביב.

אחד הדברים שיאפיין משחקים כאלה הוא שהתכונה המנצחת תהיה תכונה בסיסית. אחרי הכל, אי אפשר למקם תכונות מורכבות על ציר חד ממדי בלי פונקציה שיכלול שתהפוך את המדידה שלנו לאקראית ותלויה בפונקציה עצמה. ככה, למשל, זה לא הגיוני למדוד מי מקפיץ וקולע טוב יותר, וכן הגיוני לבדוק מי מקפיץ טוב יותר או מי קולע טוב יותר.

דבר אחר שדי ברור הוא שחוקים של משחק כזה חייבים להיות דטירמיניסטים, אם אנחנו רוצים לדעת מי רץ מהר יותר, אנחנו חייבים לדעת בסוף המירוץ שהמנצח באמת רץ מהר יותר, ושהוא לא ניצח במקרה בגלל פירוש כזה או אחר של החוקים. למשל,תחרויות כמו איגרוף או החלקה על הקרח אמורים לבדוק תכונות בסיסיות למדי, מי חזק יותר או מי מחליק אסטטי יותר, אבל בגלל שהחוקים של המשחקים האלה לא דטרמיניסטים (ולא יכולים להיות דטרמיניסטים), התוצאה שלהם לא עונה להגדרה הזאת של "משחק הוגן".

די ברור שכדורגל, כמו כל משחקי הכדור, הוא לא משחק מהסוג הזה, לא כמשחק בודד ולא כליגה .

הגדרה אחרת יכולה להיות שמשחק הוגן הוא משחק שבסופו כולם יסכימו שהמנצח הוא מי ש"הגיע לו" לנצח. הדוגמא המובהקת ביותר היא חלוקת עוגה לשני חלקים (ואז אחד מחלק והשני בוחר איזה חלק, וכולם מרוצים). כדורגל הוא בפירוש לא כזה משחק, העובדה שלא פעם ולא פעמיים מתלונן אחד הצדדים (אני חושב שזה לרוב הצד המפסיד).

עוד הגדרה  היא שמשחק הוגן הוא משחק בו החוקים נקבעו כשהקובעים לא ידעו (או התעלמו מהידיעה בזמן הקביעה) מי ירוויח מהם. (וכאן המי הוא להבדיל ממה, ז"א כן צפוי שהמחוקק ידע שמי שעובד קשה יהנה יותר ממי שיתעצל כל היום, אבל הם לא יודעים אם זה יהיה הצרצר או הנמלה). זאת ההגדרה הנפוצה לחוקים הוגנים במשחקים פוליטיים. אבל אני לא חושב שהיא מתאימה למשחקי ספורט. ז"א, משחק שהחוקים שלא לא מקיימים את זה הוא מראש לא הוגן, אבל לא נראה לי שכל משחק שמקיים את התנאי הזה יחשב להוגן. בכל מקרה, ברור שגם לפני וגם אחרי הקיזוז הליגה עמדה בהגדרה הזאת.

הגדרה דומה אבל קצת שונה, עליה חוזרים כמה מהמאמנים שלנו, היא שמשחק הוגן הוא משחק שבו החוקים ידועים לכל השחקנים מראש.  זה בוודאי נכון לכדורגל, כמו לרוב המשחקים הספורטיבים, אבל זה בוודאי לא מספק. אם, למשל, החוקים הידועים מראש היו נותנים נקודות לפי המרחק של הקבוצה מקו המשווה, אז למרות שהם ידועים מראש הם היו מוטים לטובת קרית שמונה ונגד אילת וככאלה, כמעט אף אחד לא היה מתייחס אליהם כהוגנים. בכל מקרה, גם בהגדרה הזאת הליגה עומדת לפני ואחרי הקיזוז.

אפשר גם להסתכל על החוקים הקיימים ולשאול מה הם מקדמים, ואיזה סוג של שחקן ינצח בהם, ומזה להסיק איזה סוג של "הגינות" הם מקדמים. הרי אף אחד לא התלונן על שיטת הליגה שהיתה קיימת עד לפני שנה כלא הוגנת, והיא כללה כמה מאפיינים שלא עונים להגדרות ההגינות שציינו כאן. למשל הביתיות בסיבוב השלישי, היחס האקראי של שליש בין תיק"ו לניצחון, או העובדה שהפרש השערים מקבל עדיפות נמוכה באופן מוחלט על פני הניקוד על ניצחונות ותיק"ואים. אני חושב שקל לראות שהמטרה של החוקים האלה היתה לעודד מתח בכל משחק ולאורך העונה כולה. ז"א, החוקים בכלל לא נקבעו על מנת לעצב את המנצח, אלא על מנת למנוע מהמנצח לצוץ מהר מידי, ועל מנת למנוע מהמפסידים להוריד הילוך רק בגלל שהם עלולים להפסיד. ה"הגינות" שחוקי הליגה (והחוקים ברוב העולם דומים) קידמו היא לא הגינות בין הקבוצות לבין עצמן, אלא בין הקבוצות לצופים, והמטרה היא לייצר בידור. וכאן אנחנו מגיעים להגדרה אחרת שלמשחק הוגן, "משחק הוגן הוא משחק בו כולם מרוצים בסופו", למשל כשאני קונה סוכריה במכולת אני מרוצה (כי יש לי סוכריה) והמוכר מרוצה (כי הוא קיבל ממני כסף). באותה מידה, גם בכדורגל כולם מרוצים, השחקנים מקבלים משכורת והצופים נהנים מהמתח והאסטתיקה.

בקיצור, אני חושב שלפי כל ההגדרות של "משחק הוגן" הקיזוז הוא לא פחות הוגן מהשיטה שהיתה נהוגה עד השנה. נראה לי שהבעיה שמציקה לכל כך הרבה עיתונאים היא ששינו את החוקים, עם פעם משחק בסיבוב הראשון היה שווה למשחק בסיבוב השלישי, היום משחק בסיבוב השלישי שווה יותר ממשחק בסיבוב הראשון. שינוי כזה דורש מהקבוצות להערך אחרת ולהתכונן לליגה ארוכה בלי הורדת הילוך בסיומה.  אבל שינוי בכללים של המשחק בתחילתו הוא דבר הוגן לגמרי.

[1] הקורא ע"ב – אם אתה מחפש כותרת שבאמת לא מייצגת את מה שכתוב בגוף המאמר – פתח את הקישור.

הפירות הללו רעילים


יעקב טייטל נעצר על ידי השב"כ בחשד שניהל מסע טירור במשך 12 (!) שנה. ככה ynet מתאר את החקירה:

"…טייטל הוחזק במתקן השב"כ במעצר חריג של 48 שעות מבלי לראות שופט או לפגוש את עורך דינו, בהתאם לסעיף מיוחד בחוק….

בפרק זמן זה פנה עו"ד עדי קידר מעמותת "חוננו", המסייעת לפעילי ימין קיצוני בענייניהם המשפטיים, בבקשה שיתירו לו להיפגש עם טייטל. בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה דחה את בקשתו והאריך את מעצרו של טייטל בשמונה ימים…

השופטת דחתה את הבקשה והאריכה את מעצרו של טייטל בשלושה ימים נוספים. היא גם האריכה את האיסור המיוחד שהוטל בנוגע לפגישה עם העורך דין. בעקבות זאת, ערער עו"ד קידר לבית המשפט העליון, אולם גם שם נדחה…

הבאתו של טייטל לדיונים בבתי המשפט נעשתה תחת איפול כבד. צו איסור פרסום גורף הוצא על חקירת הפרשה והדיונים התקיימו בדלתיים סגורות. במהלך אחד הדיונים בבית המשפט המחוזי ביקש עו"ד קידר להסביר בעצמו לטייטל את זכויותיו, ובהן זכות השתיקה, אולם השופטת סירבה. רק כשיצא עו"ד קידר מהאולם, הוכנס טייטל פנימה מדלת צדדית והשופטת הסבירה לו בעצמה את זכויותיו…" (מחבל יהודי: רצח ערבים, ניסה לחסל את שטרנהל)

מעניין אם השופטת גם הסבירה לו על זה שיש לו זכות לנוכחות של עורך דינו בכל חקירה. איך שופט בכלל יכול להאמין לתוצאה של חקירה כזאת? וזה לא שלשב"כ יש היסטוריה של אמינות, הוגנות או יושר מינימלי. הרעיון שזכות כל כך בסיסית כמו לראות את עורך הדין שלך יכולה להפסל בלי שום סיבה מוצדקת (וראוי להזכיר שאם יש לשב"כ סיבה לחשוד בעורך דין מסויים שהוא משתף פעולה עם החשוד, הוא יכול לפסול אותו ספציפית, אבל כאן מדובר בפסילה של עצם המפגש עם עורך דין כלשהו) יכולה להשלל רק בגלל שהפשע שאתה חשוד בו הוא לא פופולרי היא בלתי נסבלת. הכח שהאפשרות הזאת נותנת בידי השב"כ הוא מוגזם, והאפשרות שהוא לא ינצל אותו (או מנצל אותו היום) לרעה היא סבירה כמו האפשרות שמחר יצמחו לי כנפיים.

הגיע הזמן שנפסיק עם ההצגה הזאת, אי אפשר לנהל מדינה צודקת בלי משפטים צודקים, ואי אפשר לקיים משפט צודק כשהשופטים והתובעים משרתים את האנשי השושו במקום את הצדק. צדק צריך גם להראות ולא רק להעשות, וכשאדם חשוד נחקר בלי עורך דינו כל החקירה צריכה להיות חשודה בהטיה. יותר מזה, צריך להבהיר למשטרה ולשב"כ שחקירות כאלה הן לא חוקיות לא צודקות ולא רק שהן צריכות להפסל והחוקרים צריכים להשפט, אלא גם שכל תוצאה שלהן צריכה להפסל באופן מיידי. היום זה טייטל מחר זה יהיה אני.