הטעות של הרצל?


קודם כל, שתי נקודות שחשוב להבהיר:
1. כשאנחנו אומרים שאדם עשה טעות אנחנו יכולים להתכוון ללפחות שני מובנים שונים. טעות מהסוג הראשון היא כשהאדם לא ניתח נכון את הנתונים שהיו ידועים לו, ולכן הגיע למסקנה לא נכונה. טעות מהסוג השני היא כשאנחנו יודעים דברים שלא היו ידועים לאדם בזמן שהוא קיבל את המסקנה שלו, ולכן אנחנו יודעים שהמסקנה שלו היתה לא נכונה. אבחנת טעויות מהסוג הראשון מאפשרת לנו ללמוד על האדם עצמו ועל כשרונו להסיק מסקנות. אבחנת טעויות מהסוג השני מאפשרת לנו לשקול מחדש את המסקנות אותן הוא הסיק (בלי קשר לשיפוט בקשר לאדם עצמו). אני מדבר כאן על טעויות מהסוג השני בלבד.
2. כשאנחנו מזהים טעות של אדם זה לא אומר שכדאי למחוק את המסקנה שלו לחלוטין. גם אם המסקנה היתה שגויה בזמן קבלתה, יכול להיות שבתנאים שקיימים היום היא נכונה, או שמחיקתה תהיה טעות קשה ממנה.

כידוע, הרצל רצה לפתור את ה"בעיה היהודית", הפריחה של האנטישמיות באיופה בזמנו. הפתרון הראשון שלו היה התנצרות המונית. אחרי שהוא נתקל האנטישמיות בצרפת. הפתרון של הרצל לבעיה היהודית היה הקמת מדינה יהודית (הרצל, לפחות בהתחלה, לא היה ממש לאומן, הוא היה ליברל והמדינה היהודית שהוא רצה להקים היתה אמורה להיות פתוחה להגירה (גם של לא יהודים) עם זכויות מלאות ללא יהודים, לא בהכרח במולדת הלאומית, וכללה התנכרות לערכים הלאומיים והעדפת תרבות זרה). ההנחה היתה שכשתקום מדינה, היהודים יהיו עם ככל העמים, ולא תהיה סיבה לקיומה של אנטישמיות, לא לגבי היהודים שיחיו במדינה היהודית, ולא לגבי היהודים שיחיו מחוצה לה.

אם לא יהיו הפתעות מיוחדות בקרוב תמונה אלנה קייגן (או קגן) כשופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית. קגן (או קייגן) תצטרף לשני יהודים נוספים שמכהנים כבר עכשיו בגוף השיפוטי העליון של ארצות הברית. חישוב פשוט יראה לנו שמדובר על שליש (או 333 פרומיל למי שאוהב מספרים שלא אומרים כלום). כשמספר היהודים בארצות הברית עומד על פחות מ-20 פרומיל מדובר על הסתגלות פוליטית חד משמעית. בעוד כחודש יסתיים המרוץ לראשות הלייבור בבריטניה, שניים מהמועמדים הבולטים הם יהודים גם כן. גם יושב ראש הפרלמנט הבריטי, ראש הסגל של הבית הלבן…

נראה שבעשורים האחרונים היהודים הולכים ומשתלבים טוב יותר במדינות המערב, לפחות בדוברות האנגלית שבהן (למעשה, עוד בחייו של הרצל כיהן בהצלחה ראש ממשלה ממוצע ממוצא יהודי בבריטניה). והם הגיעו לזה בלי התנצרות המונית, אלא על ידי אימוץ הרפורמה בדת והשתלבות בחברה הסובבת להם (מצד אחד) ושינוי בערכי החברה הסובבת להם מצד שני. מצד שני, מרכז האנטישמיות בעולם עבר מאירופה למדינה היהודית, רוב יהודי ישראל נתקלים במהלך חייהם בתופעות של שנאה אנטישמית (גם אם היא מתחפשת לשנאה לאשכנזים, שמאלנים, חרדים, יפי נפש, כובשים, בעלי הון…). למעשה, הסיכוי של יהודי בישראל להתקל בתופעה אנטישמית גדול פי כמה מהסיכוי של אחיו במערב (והסיכוי של אחיו במערב להתקל באנטישמיות קטן מהסיכוי של שכנו ההודי להתקל בשנאת זרים). ויותר מזה, רוב "חוקרי האנטישמיות" היום מקטלגים ביקורת על ישראל כאנטישמיות ואם כך, וודאי שישראל לא פותרת את ה"בעיה היהודית" אלא רק מחמירה אותה.

לכן, היום אני חושב שאפשר להגיד שהרצל טעה. הפתרון הטוב יותר היה להגר ממרכז ומזרח אירופה למדינות סובלניות יותר, ולא להקים מדינה שתרכז את כל האנטישמיות במקום אחד.  אם ישראל קמה על מנת להגשים את חזונו של הרצל, אפשר לסכם את ששת העשורים הראשונים שלה ככשלון מוחץ.

מודעות פרסומת

מי הוא ישראלי? מי הוא ציוני?


1. קלמן ליבסקינד חושב שיאיר לפיד לא מייצג את עם ישראל. אחרי שלפיד כתב איזה שטות על ביקור של בהתנחלויות. לא על הטענה עצמה אני רוצה לדבר, כי מה שמעניין הרבה יותר הוא מה שמשתמע ממנה. וזה מה שליבסקינד כתב:

"לפיד ישב שם עם תמר אסרף, שבעלה הוא מג"ד בגולני, עם צופיה, שבעלה סמג"ד בנח"ל ועם אליאנה, שבעלה נכה צה"ל. אחר כך הצטרפו גם  מנכ"ל מועצת יש"ע, נפתלי בנט, רס"ן בסיירת מטכ"ל וסא"ל יאיר הירש, מג"ד במיל'. מאתיים מטרים משם מתגוררות אלמנותיהם של עוד שני  סמג"דים בגולני, רועי קליין ואלירז פרץ…"
"… כי תמר אסרף, עם כל הכבוד לך יאיר, לא צריכה אותך כדי לפגוש את החברה הישראלית. החברה הישראלית כולה, זאת שאתה מכיר בעיקר מהטקסטים של עצמך, ישנה עם בעלה באוהל, בשק שינה, ומסתערת כשהוא צועק לה "אחריי". העולה מאתיופיה, והקיבוצניק וההוא מתל אביב וזה מדימונה. כו-לם. הם צברו איתו מליון שעות של שיחות לתוך הלילה, הם שכבו לצידו במארבים, הם לחמו איתו כתף לכתף, הם מכירים יותר טוב מאשתו ריח הגרביים הצבאיות שלו…" (כל ההדגשות שלי, ס.)

ז"א, החברה הישראלית כולה היא מי ששירת עם בעלה של גב' אסרף (סא"ל אסרף?) בגולני.וכל השאר? הם לא "החברה הישראלית כולה". הם לא "כו-לם", הם, כנראה, לא ישראלים. אולי כן מי ששירתו בסיירת מטכ"ל או בנח"ל. ומי לא קיים באותה חברה ישראלית שמדמיין לו ליבסקינד? ילדים, נשים (להוציא, אולי, איזה מש"קית ת"ש), ערבים, חרדים, משכילים (כמה מהחיילים הסדירים הם בעלי תואר אקדמאי, רובם מקבלים אותו אחרי השחרור), מבוגרים (רוב מי שעבר את גיל 21 כבר לא משרת בגולני) , חולים, ג'ובניקים,משתמטים…

והרי, הוא לא היה חייב לבחור דווקא במדגם הזה. אני מניח שקל היה לו למצוא בהתנחלויות את הרופא בחדר המיון או המיילד, השוטר או הסוהר, המוסכניק או נהג הגרר, הטכנאי הכבלים או השרברב… כולם נפגשים עם חלקים גדולים בהרבה מהחברה הישראלית מאשר סמג"ד בגולני, וגם אם הוא בחר בשירות הצבאי כמודל, אז למה הוא לאחיפש את פקיד הקליטה בבקו"ם או השומר בכניסה לכלא שש, שניהם,יש להניח, מכירים את החברה הישראלית על שללי גווניה טוב יותר מרס"ן בסיירת מטכ"ל.
למעשה, ליבסקינד מתאר חלק קטן, ולא מייצג בחברה הישראלית כ"חברה הישראלית כולה" ובכך מראה שהחיים שלו נמצאים בתוך בועה קטנה וחסרת חשיבות לא פחות מלפיד.

2. עתניאל שנלר הוא מתנחל, וחבר כנסת (ומתברר שלא מהחכמים שבהם) מקדימה. הוא שמע על הפגנת שמאל תחת הכותרת התמוהה: "ציונים לא מתנחלים" (או ההפך?) ונעלב. לדעתו הוא ציוני. ובמכתב נרגש הוא מפרט את תכונותיו:

  1. דור שלישי  לילדי ירושלים.
  2. בן לעולים לציון מבבל, ממרוקו ומגרמניה.
  3. בוגר תנועת הנוער "בני עקיבא".
  4. קצין צנחנים בדרגת אלוף משנה במיל'.
  5. שרת בחו"ל כשליח ההסתדרות הציונית.
  6. עבד בהסתדרות הציונית כמנהל אגף.
  7. מזכ"ל מועצת יש"ע.
  8. שותף ל"מפעל ההתיישבות".
  9. היה מנכ"ל הרשות (המנהל) לבטיחות בדרכים
  10. חבר בכנסת ישראל.
  11. נשוי.
  12. אב לארבעה ילדים ו(סב?) לשמונה נכדים – כולם "ציוניים".
  13. נולד בישראל (להבדיל משאר ילידי ירושלים?).
  14. הקים את משפחתו בישראל.
  15. נשבע להקבר בישראל.
  16. גדל בקיבוץ.
  17. היה בצבא (ולא נכנס לרשימה של ליבסקינד?!).
  18. שמר שעות ארוכות בלילות קרים.
  19. עמד "בראש משלחת ישראל  להסכמי השלום בנושאי התחבורה מול הפלסטינים ומול ירדן בממשלתו של ראש הממשלה המנוח והציוני יצחק רבין".
  20. שימש "כיועץ וכחבר משלחת ישראל לשיחות השלום בקמפ דיוויד בראשותו של ראש ממשלה ציוני נוסף, אהוד ברק".
  21. כיהן כמנכ"ל מועצת יש"ע.
  22. חיבר  (במשותף) את הספר "גשר של נייר".
  23. מתגורר במעלה מכמש.

והנה, למרות כל התכונות הציוניות האלה, מתברר שמארגני ההפגנה חושבים שהוא לא ציוני. חבל ששנלר לא צירף לקורות חיים איזה הסבר קטן למה הוא חושב שהוא כן ציוני, או אפילו הסבר למה זה ציונות בעיניו…וכקוראים את התגובה של מארגני ההפגנה מגלים שגם הם לא תורכים להסביר לחבר הכנסת למה הם חושבים שהו אלא ציוני.

ציונות, כאמור, נהפך לסתם סיסמא שכל אחד רואה אותה כמו שהוא רוצה. כמו פרוגרסיבי באנגלית. והדיון על האם מישהו "ציוני" או "לא ציוני" נהפך לדיון ריק מתוכן.

ניאו-ציונות – מאפייניה של דת חדשה?


רגע קצר של סמנטיקה. התנועה הציונית ההיסטורית לא היתה תנועה אידיאולוגית, חבריה באו מהרבה אידיאולוגיות שונות וסותרות. היא גם לא היתה תנועה דתית, חלק מחבירה היו יהודים אורתוסוקסים, אחרים היו חילוניים ורפורמים. התנועה הציונית היתה קואליציה פוליטית. למרות הרקע האידיאולוגיה השונה של חבריה, כולם התאחדו על מנת לקדם את אותה מטרה, הקמת מדינה יהודית עצמאית. המטרה הזאת מומשה במאי 1948, וכמו כל קואליציה פוליטית שמגשימה את מטרותיה (או שנכשלת בלהשיג את מטרותיה) חברי התנועה התפזרו לקואליציות פוליטיות אחרות. מאז, בעצם, אין ממש משמעות בת זמננו לזיהויו של אדם כציוני (או כאנטיציוני). ובכל זאת, פעם אחרי פעם, אנחנו שומעים על הציונות כתנועה פוליטית שעדיין קיימת ופועלת. לדעתי, אפשר בעצם לדבר על תנועה חדשה, שקוראת לעצמה ציונות, ורואה את עצמה כממשיכה של הציונות ההיסטורית, אבל אין לה שום דבר עם הציונות ההיסטורית (ולמעשה, כמו שנראה, מדובר בתנועה שלפני 80 שנה היתה יכולה להקרא אנטי-ציונית). לצורך העניין, נקרא לתנועה הזאת "ניאוציונות".

מבט קצר על מאפייניה של התנועה יגלה שלא מדובר על קואליציה פוליטית. אין לניאוציונים שום מטרה פוליטית משותפת. יותר מזה, לא מדובר על אידיאולוגיה סדורה, כמו הציונות ההיסטורית, גם בתנועה הזאת חברים אנשים בעלי אידיאולוגיה שונה לחלוטין. מצד שני, אני אנסה להראות כאן שיותר ויותר המאפיינים של הניאוציונות, הם מאפיינים של דת. אמנם דת שנמצאת בשלב מאד מוקדם, ללא דוגמה (במובן של dogma אני לא הולך לנסות לנקד) מסודרת אבל בכל זאת, דת. והמאפיינים הם:

אביב גפן – ע"ע בר רפאלי.

אושוויץ – מקום קדוש. המקום אליו עולים לרגל הניאוציונים. יש הטוענים שיש דמיון בין מכה (ממנה גורש מוחמד, ואליה מצווים המוסלמים לעלות לרגל) לאושוויץ. מצד שני, יש המזכירים שקיים דמיון בין היסטורית, מחנה ההשמדה הגדול הוא המקום בו מתממשת הדואליות של השואה (ע"ע) המקום בו הרגו את היהודים והחיו את הניאוציונים.

אישה – כחצי מהאוכלוסיה האנושית. מאופיינת על ידי המחסור בגורגרת והנוכחות של רחם. כמו רוב הדתות, גם הניאוציונות רואה בנשים יצורים נחותים. לא ברור אם זה בגלל הרחם או הגורגרת. הנשים מוגבלות ביכולתן להתקדם בצה"ל (ע"ע), מגוייסות מראש לתפקידים חשובים פחות ולתקופה קצרה יותר. הנשים פסולות מלקיחת חלק פעיל בהנהגה החילונית של המדינה (וכשהן לוקחות, העם נענש – ע"ע יום כיפור). עיקר תפקידן של הנשים הוא, כנראה, לייצר קורבנות עתידיים (ע"ע קורבן) ולתרום ל-HASBARA (ע"ע).

אל – האל הניאוציוני הוא בעצם שני אלים, האל הטוב והאל הרע, שנמצאים במאבק אין סופי בו הניאוציונים הם חייליו של האל הטוב, וה"אנטישמים" (ע"ע) הם חייליו (שלא מבחירה) של האל הרע. שני האלים נוהגים, מסיבה לא ברורה לחלוטין, להתאכזר ללוחמיהם. עד היום לא ברור מה הופך את האל הטוב לטוב, ואת האל הרע לרע.

אמריקאים "אנטישמים" (ע"ע) ברובם, אם כי חלקם, אלא ששונאים יהודים, נחשבים כניאוציונים.

אנגלים – ע"ע "אנטישמים".

"אנטישמיות" – האנטישמיות (בלי מרכאות), שנאת היהודים (ע"ע), היא תופעה מוכרת ועתיקה. שילוב מוכר של נסיון דוגמתיות נוצרית, שנאת הזר והאחר, וכל מיני תיאוריות קונספירציה. ה"אנטישמיות", להבדיל, היא הסיבה וההסבר לכמעט כל ההתרחשויות בעולם (לפחות אלה שהם מעשי ידי אדם). הניאוציונות לא מבדילה בין האנטישמיות ל"אנטישמיות" ורואה את האנטישמיות כעוד ביטוי של "אנטישמיות" כמו ה"אנטישמיות החדשה" (ע"ע). "אנטישמיות" הוא מעין וירוס מרושע שמשתלט על בני אדם ומונע מהם לממש את רצונם את חופשי. רצונו החופשי של האדם הוא להיות ניאוציוני, וכל מי שאיננו ניאוציוני, איננו ניאוציוני בגלל ה"אנטישמיות". ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתוארת על ידי הניאוציונים, היא מאבק בין ה"אנטישמיות" ל"ציונות" (שהיא הניאוציונות, אבל, כאמור, נקראת על ידי הניאוציונים כציונות) בצירוף של אסונות אקראיים (ע"ע פאניקה) ששולח האל (ע"ע) מידי פעם. מאבק אפי בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. מאבק בה כל אדם שייך באופן חד משמעי למחנה הטובים או הרעים. הדרך היחידה להלחם ב"אנטישמיות" היא "HASBARA" (ע"ע). ה"אנטישמיות" שולטת, היום, בכמעט כל העולם. החלק ה"אנטישמי" בעולם נמצא במעמד דומה לדאר אל-חרב המוסלמי, החברים בו, אפילו הניאוציונים שבהם, הם בגדר פושעים "אנטישמים", וכל יחס הגון למדינות ה"אנטישמיות" הוא תוצר של הכרח בלבד. מסיבות לא ברורות, חלק מ"האנטישמים" מנסים להסתיר את ה"אנטישמיות" שלהם, אבל הוגי הניאוציונות מסוגלים להבדיל בין "אנטישמי" שמתחפש ל"ניאוציוני" ל"ניאוציוני".

אנטישמיות חדשה – כחלק מהדואליזם (ע"ע), כל מעשה אנושי יכול להיות ניאוציוני או "אנטישמי" (ע"ע). לאוסף הביקורות על ישראל שאינן ניאוציוניות, ולכן "אנטישמיות", קוראים הניאוציונים: "אנטישמיות חדשה".לכן, האנטישמיות החדשה היא "אנטישמיות".

ביטחון – המצב בו ציבור המאמינים מצוי בפאניקה (ע"ע) מוחלטת.

בר רפאלי – המפלצת המיתולוגית שמעודדת השתמטות (ע"ע). נוהגת ללבוש את גופה של אשה נאה, אם כי יש עדויות שהיא לובשת גופות של גברים. כפי הנראה מבט קצר בבר רפאלי גורם לקורבן הפוטנציאלי לההפך לגוש אבן, ולכן לא לממש את פוטנציאל הקורבנות (ע"ע קורבן) שבו, ולגרום לשבט כולו להענש. מומחים מעריכים שהבר רפאלי היא בעצם ההתגלמות הניאוציונית של אוסף מיתוסים יווניים. ידוע גם בשמות כמו: "אביב גפן" (ע"ע), "עיברי לידר" (ע"ע) ועוד.

גרמנים – עושי דברו של האל. ידידי ה"ניאוציונים". תפקידם בשואה (ע"ע) היה זהה לתפקיד הרומאים בצליבתו של ישו – לחשוף את ה"אנטישמיות" של כל ה"אנטישמים" (ע"ע) ולהזהיר את השאר מפני הסכנה שבשאננות (ע"ע).

דואליזם– כל מעשה, אדם , או מאורע בעולם הניאוציוני הוא ניאוציוני או "אנטישמי" (ע"ע) ולכן, כל מה שאיננו ניאוציוני הוא "אנטישמי".

דמוקרטיה – שיטת שלטון שהומצאה על ידי ה"אנטישמים" (ע"ע) ולכן היא פסולה לחלוטין (להבדיל מ"דמוקרטיה" ע"ע)

"דמוקרטיה" – מיוונית דמוס זה האוכלוסיה (או האנשים) וקרטיה זה שלטון. בגלל שיוונית היא שפה "אנטישמית" (ע"ע) הניאוציונים מתרגים דרך צד ג', במקרה זה אנגלית. באנגלית אנשים ועם זה אותה המילה (people) וכך הפכה הדמוקרטיה ל"דמוקרטיה", ושלטון האוכלוסיה הפך לשלטון העם. העם, בה' הידיעה, הוא כמובן העם היהודי (ע"ע), ושיטת הממשל ה"דמוקרטית" היא שלטונו של העם היהודי. העם היהודי לדורותיו. לכן, שיטת השלטון ה"דמוקרטית", השיטה המומלצת על פי הניאוציונות, מחייבת את מקבל ההחלטות לדעת מה דעתו של העם היהודי. למזלו, מיטב ההוגים הניאוציונים הצליחו לפתח שיטה מיוחדת וסודית לקריאת מחשבות של עם לדורותיו, ולכן כל מה שמקבל ההחלטות צריך לעשות זה לשאול אותם. מעניין לציין שבאופן מקרי לחלוטין דעתו של העם לדורותיו היא תמיד הדעה של ההוגה-קורא-המחשבות, ושיש, מסיבה לא ברורה לחלוטין (ע"ע הגיון) הוגים שונים שקוראים מחשבות שונות בוודאות זהה.

הגיון – קל לראות שיש הרבה סתירות במחשבה הניאוציונית. יש לזה שלוש סיבות. חלקן נובע מהעובדה שמדובר במספר הוגים שונים, ועדיין לא הוקם המוסד שאמור להכריע בין ההוגים. סיבה נוספת היא העובדה שחלק מההוגים הניאוציונים הגיעו לרמת שכנוע עצמי כל כך גבוהה שהם לא מסוגלים לזהות את הסטירה העצמית. אבל, למעשה, אפשר לראות שחלק לא קטן מהניאוציונים מודע לסתירה העצמית בדעותיו. כפי הנראה, הניאוציונות מחזיקה בדעה (שנזנחה על ידי הכנסייה הנוצרית לפני איזה אלף שנה) שהאל (ע"ע) יכול לשנות את חוקי ההגיון.

HASBARA – התהליך הפלאי שהופך "אנטישמי" (ע"ע) לניאוציוני נקרא HASBARA. מקורותיו האתימולוגים של המושג לא ברורים כלל, יש טענות שהוא בא מהמלה היוונית הסברוס (שהוא פרח אדמדם שמשנה את צבעו לצהוב) ויש הטוענים שהוא קרוי על שם הספר הסיני הא-סאב-רא (שמספר על ילד שהפך לדרקון).גם משמעותו הנוכחית של המושג בעיני הניאוציונים לא ברורה עד סופה. כפי הנראה מדובר בתהליך מופלא שבעזרתו אמור האדם לנצח את החיידק ה"אנטישמי" שהשתלט עליו. מעניין לציין שעל מנת לקדם את תהליך ה-HASBARA, מאמינים הניאוציונים שיש לתרגם לאנגלית מאמרים דביליים במיוחד שנכתבים בעברית ולנאום נאומים משמימים במבטא בוסטוני. כפי הנראה הניאו ציונים חוששים מהתהליך ההפוך לHASBARA – קריא הפיכתו של אדם ל"אנטישמי". על מנת להלחם בתהליך ההפוך, מאמינים הניאוציונים, יש להעמיק את מאמצי הHASBARA, ולתרגם עוד ועוד מאמרים מטומטמים לאנגלית.

העם היהודי – ע"ע יהודים.

השואה – ללא ספק האירוע החשוב ביותר בהיסטוריציזם הניאוציוני. השואה היא הנצחון הארעי של ה"אנטישמיות" (ע"ע) על הניאוציונות. מצד שני, ובאופן שלא סותר את הצד הראשון, משום שסתירה לא קיימת בהגיון (ע"ע) הניאוציוני, השואה מהווה גם את נצחון הגדול של הניאוציונות על ה"אנטישמיות". בכלל, אין לראות את השואה כעוד חלק מההיסטוריה האנושית, אפילו לא בגרסתה הדטרמיניסטית של הניאוציונים, אלא כמאבק מיתי בין האל לשטן. ע"ע פאניקה.

הרצל, בנימין זאב (תיאודור) – קדוש ניאוציוני (שדעותיו היו מוקעות היום כמינות"אנטישמיות" (ע"ע)).

השתמטות – בגלל האופי הקולקטיבי של הדת הניאוציונית, קורבן (ע"ע) פוטנציאלי שלא מקריב פוגע בשבט כולו. לתופעה של קורבנות פוטנציאלים בוחרים שלא לממש את הפוטנציאל קוראים השתמטות. למרות שעל פי חוק קורבנות פוטנציאלים לא בוחרים אם לממש או לא לממש את הפוטנציאל, ולכן השתמטות היא תופעה הגיונית פחות מנפילת השמיים, המאמינים בניאוציונות חוששים מההשתמטות (ומאמינים בקיומה) אף יותר משהגאלים חששו מנפילת השמיים. המלחמה בהשתמטות כוללת מלחמה בחוסר המוטיבציה (ע"ע), מלחמה בבר רפאלי (ע"ע) ומלחמה ב"אנטישמיות" (ע"ע) ובכניסה לפאניקה (ע"ע).

חוסר-מוטיבציה – התחושה של חלק מהקורבנות (ע"ע) הפוטנציאלים שהקורבן שלהם מיותר נקראת "חוסר מוטיבציה". האמונה הניאוציונית גורסת שחוסר-מוטיבציה מוביל להשתמטות (ע"ע).

חירות – 1. מפלגה היסטורית. 2. ערך "אנטישמי" (ע"ע).

טורקים – ע"ע "אנטישמים" .

יהודים – לפי הניאוציונות, העם היהודי (בקיצור, העם) נמצא מעל ההיסטוריה. ככזה, קיומו לא מציית לחוקי ההגיון (ע"ע) או הסבירות. מאחר שכל תהליך היסטורי הוא תוצאה של "אנטישמיות" (ע"ע), תהליכים שמתרחשים על עמים אחרים לא יתרחשו על היהודים. אמנם יש יהודים "אנטישמים" אבל מרבית היהודים הם ניאוציונים, כנראה בגלל חסינות ביולוגית של הגזע היהודי בפני הוירוס ה"אנטישמי" (מעיין לציין שלמרות הקרבה הגנטית, תופעה שונה לחלוטין מתרחשת אצל הערבים (ע"ע)). ראוי לציין שבעוד שאנטישמיות (בלי מרכאות) היא שנאת היהודים, ל"אנטישמיות" אין קשר הכרחי ליהודים, ולא מעט מהטקסטים הניאוציונים מכילים אנטישמיות מובהקת (שאיננה "אנטישמיות" מאחר והיא לא מתנגדת לניאוציונות).

יום הזכרון להשואה ולגבורה – חג ומועד – החג החשוב ביותר, חל מידי שנה בתאריך אקראי בניסן. בחד זה נוהגים הניאוציונים לשיר שירים ניאוציונים להשבע למלחמה נצחית ב"אנטישמיות" (ע"ע), וללבוש בגדים לבנים. כפי הנראה,חל לזכר השואה (ע"ע) בתאריך קרוב לתאריך של מרד גטו ורשה.

יום הכיפורים – חג ומועד – החג השני בחשיבותו. חל מידי שנה בעשירי לתשרי. קרוי על שמה של מלחמת יום הכיפורים (ע"ע). קיימת סברה שהחג חל בתאריך של חג יהודי קדום יותר בעל שם דומה. בחג זה נוהגים הניאוציונים לסוע באופניים, לראות סרטי DVD, להמנע מנסיעות ברכב ממונע, מעשיית רעש או מארוחות שחיתות. כפי הנראה לזכר ההפסד בHASBARA (ע"ע).

יום כיפור – מלחמה – כנראה האירוע השני בחשיבותו בהיסטוריציזם הניאוציונית. הניאוציונות רואה את המלחמה כחטא ועונשו. החטא הוא בחירתה של גולדה מאיר לראשות הממשלה. שלוש חטאים היו למאיר, היותה אישה (ע"ע), אמירתה על בוגרי צה"ל (ע"ע) שהם לא נחמדים, והשאננות (ע"ע). לא ברור מי מכל החטאים הללו הוא החמור יותר. העונש הוא כשלון הHASBARA (ע"ע), והשתלטות ה"אנטישמיות"(ע"ע) על העולם. אפשר לראות כאן את תפיסת החטא והעונש האופיינית לניאוציונים. העונש לא בא בעולם הבא, אלא בעולם הנוכחי, והענישה (והחטא) איננו אינדיבידואלי, אלא קולקטיבי. עם הציבור שקיבל על עצמו את הניאוציונות לא יהיה נאמן לערכי הדת וכוהניו, הוא, הציבור, יסבול. תיאור דומה קיים גם עבור השואה (ע"ע), שם החטא היה קיומו של הבונד, והעונש היה אושוויץ (ע"ע). ע"ע פאניקה.

מדינת ישראל – המטרה של הציונות היא בסך הכל כלי בידי הניאוציונות. הניאוציונים משתמשים במדינת ישראל לקדם את מטרותיהם – הקורבן (ע"ע) הHASBARA (ע"ע), הביטחון (ע"ע), המלחמה ב"אנטישמיות" (ע"ע) וקיומו של מסדר הכהונה הראשי – צה"ל (ע"ע).

סכנה קיומית – הסכנה היחידה שראוי להתייחס אליה. פוליטיקאים שמנסים לקבל את תמיכת הניאוציונים על מנת להאבק בסכנות (עם או בלי מרכאות) שאינן קיומיות (סמים, פשע, חינוך, בריאות, ביוב…) נוהגים להציג אותן כקיומיות על מנת לקבל התייחסות. ע"ע פאניקה.

פאניקה – אומרים שיהדות מזרח אירופה עמדה על סף פילוג סביב השאלה התיאולודית על המרק והעוף. השאלה, בקיצור, היא האם בארוחה עם מרק ועוף יש לפתוח בעוף או במרק. הפלג שתמך בהקדמת העוף טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה, לפחות נוכל להגיד שאכלנו את העיקר. הפלג השני טען שבמידה והמשיח יבוא לקראת סיום המנה הראשונה נוכל לקחת את השניה בכיס. לא ברור האם מדובר בסיפור אמיתי או לא, אבל את התודעה המשיחית הזאת העתיקו הניאוציונים לדתם החדשה בהפוך על הפוך. בעוד שהיהודים מחכים למשיח, ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע, הניאוציונים "מחכים" לאסון ומאמינים שהוא יכול לבוא בכל רגע. בגלל שבכל רגע יכול לבוא אסון, ובגלל שאין שום דרך לדעת איזה אסון יבוא, הניאוציוני מחוייב להיות בפאניקה תמידית. אסור בשום פנים ואופן לניאוציוני להתכונן לעתיד בשום צורה שהיא. על הניאוציוני להתעלם באופן מוחלט מכל סכנה אפשרית שאיננה קיומית ומכל סכנה שאפשר להתכונן לה. כל תכנון עתידי שלא בנוי על הנחת הפאניקה הוא חטא (ע"ע שאננות) שמנוגד לעיקרי הדת הניאוציונית. (חובה להגיד שכצפוי, אסונות לא צפויים אכן קראו לא אחת בהיסטוריה האנושית,כשיש לך אלף מאורעות יש סבירות די טובה שגם מאורע שהסיכוי שלו היה אלפית יתרחש, מה שרק יגרום לניאוציוני להשתכנע שהוא צודק).

פולנים – ע"ע "אנטיששמים".

עיברי לידר – ע"ע בר רפאלי.

ערבים – ע"ע "אנטישמים" .

צה"ל – מסדר הכוהנים הראשי והגלוי של הניאוציונות (קיימים מסדרי כהנים זוטרים יותר, ע"ע שושו). מדובר באחד ממסדרי הכהנים המסודרים ביותר בנמצא. כוהניו לובשים מדים כמו צבאיים, מחולקים לדרגות בעלי סדר כמעט מוחלט. דרגי הכהונה הנמוכים הם בדרך כלל מפשוטי העם (ע"ע קורבן), ולא מחזיקים "בכח קסם" מיוחד או בקרבה אינטימית לאל (ע"ע), ובדרך כלל משמשים כמשרתיו של מעמד הכהנים הגבוה, וכוהנים גבוהים פוטנציאלים בפני עצמם. תפקידו הרשמי של מסדר הכוהנים הוא לשמור על ה"ביטחון" (ע"ע). בראש המסדר עמד הרמטכ"ל (ע"ע).

קורבן – כמו דתות המזרח התיכון הקדומות, גם אל הניאוציונות דורש קורבן ממאמניו. כל נער בקהילה שקיבלה על עצמה את הניאוציונות מחוייב (על פי חוק ודת) להקריב שלוש שנים לאל (ע"ע). את ההקרבה הוא עושה בדרך כלל במסדר הכהנים הראשי (ע"ע צה"ל). את שלוש השנים האלה הוא מבלה לרוב בעבודות חסרות ערך, ובשירות חברי המסדר הגבוהים (ע"ע שירות קבע). מסדר הכהנים בוחר את מבין הקרבנות את המתאימים לכהן כחברי מסדר גבוהים. לא כל הקורבנות הפוטנציאלים מאושרים מדרישת הקורבן – ע"ע חוסר מוטיבציה. נקבות (ע"ע אישה) מחויבות להקריב שנתיים בלבד.

רומנים – ע"ע "אנטישמים".

רמטכ"ל – האפיפיור. מנהל מסדר המטה של הכהנים הראשי (ע"ע צה"ל), כפוף רק לאל (ע"ע). עושה דברו של האל ומייצג את האל על פני האדמה. נבחר למשרה לתקופה קצובה, ובסיומה מנודה מהמסדר.

שאננות – מהחטאים הקשים של הניאוציונות. ע"ע פאניקה.

שוודים – ע"ע "אנטישמים".

שושו – בנוסף לצה"ל (ע"ע), יש לניאוציונות מסדרי כהונה נוספים, חשאיים יותר, שלא עוסקים בהעלאת קורבנות ע"ע, אלא ב-HASBARA (ע"ע) ובשירותים נוספים (פעמים רבות, הם משמשים כתחליף לאינקויזיציה). מרבית הכהנים במסדרים החשאיים הם פליטי צה"ל.

שירות חובה – ע"ע קורבן.

שירות קבע צה"ל (ע"ע) בוחר חלק מהקורבנות (ע"ע) לשמש ככהנים בכירים. אלה שמסכימים נקראים "חיילי קבע".

יחסי כבוד הדדי?


חצי שעה של טמטום, רוע והרבה כבוד באדיבות מדינת ישראל. אין לי מה להוסיף.

משה יעלון והשאלה הציונית


במסגרת מתקפת השטויות הבלתי פוסקת שמפיל עלינו השר לעניינים אסטרטגיים, משה יעלון, נופל עלינו גם "מאמר פובליציסטי" (האמת, שנראה לי שרמת הפובליציסטיקה בעיתונים היומיים בזמן האחרון כל כך נמוכה, שגם אם יתחילו לקבל גם מאמרים של ילדים בני 10 אף אחד לא ישים לב להבדל. טוב, אבל זה לא שייך לעניין) במעריב.

בפני עצמו, מדובר במאמר די משעמם ורדוד (נראה לי שככל שהקצינים האלה מדברים יותר, אוייבי ישראל מפחדים פחות – משהו כמו: "אם אדיוט כזה הצליח להיות רמטכ"ל, אז כמה חכמים יכולים להיות המפקדים בשטח?"), החלק היחיד שמעניין בו, לדעתי, הוא ההתייחסות של יעלון למושג "ציונות":

"…האמת היא שגם 112 שנה לאחר אותו קונגרס גורלי מתברר כי הציונות לא סיימה את תפקידה. הקמת הבית הלאומי כמקלט בטוח לעם הייתה רק שלב אחד בדרך לשינוי התודעתי המיוחל, וכעת יש להתרכז בשלב הבא: יציקת התוכן לחיים בבית הזה…. כיום צריכה הציונות לשמש זרז רעיוני ורגשי בפיתוח יעדים למימוש כאן במדינה ובתפוצות ישראל השונות בעולם. במילים אחרות, אם רעיון הבסיס של הציונות היה ועודנו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הרי משהוקם הבית יש לחשוב כיצד נוכל לשכלל ולשפר אותו באופן שיהיה ראוי לשם הזה ויהווה אבן שואבת לכל יהודי באשר הוא…"

ז"א, הציונות לפי יעלון היתה תנועה שהוקמה על מנת להקים בית לאומי לעם היהודי. מרגע שהוקם בית כזה, הציונות צריכה, לפי יעלון, לשנות את המטרה שלה ולשכלל את הבית. נשאלת השאלה, מה הופך את התנועה שמטרתהשכלול הבית לפי יעלון ל"ציונות" ולהמשך של הרצל יותר מאשר התנועה לשכלול הבית לפי – נגיד – דב חנין? שניהם הרי מתנגדים לחזונות של הרצל באותה מידה, שניהם רוצים לשפר את הבית שלהם, שניהם מאמינים שהדרך שלהם היא נכונה, מה הופך אחת מהדרכים ל"ציונית" יותר מהשניה.

"…להתגייס למען הכלל ולמען המטרות שחזון ציוני מחודש כזה עשוי להציב בפנינו. חזון כזה, שיצית מחדש אש בלבבות ויעורר השראה בקרב רבים, יציב בפנינו אתגר למימוש חיים ריבוניים במדינת ישראל באופן שבו ניצור ביחד חברת מופת."

מה בעצם עושה המילה "ציוני" כאן למעלה? ניקח את הפסקה למעלה, ונחליף את המילה "ציוני" במילה אחרת: נגיד, "ערכי", נגיד, "סוציאליסטי", נגיד "לאומי", נגיד "ליברלי", נגיד "ערבי", נגיד "צפרדעי"… המובן של המשפט לא ישתנה כלל. למעשה, קל לראות שהמילה "ציוני" אצל יעלון היא סתם קישוט חסר משמעות. אין לה שום חשיבות או משמעות.

מה שיעלון בעצם אומר זה שהוא רוצה להקים תנועה חדשה, ולקרוא לה בשם של תנועה ישנה שעבר זמנה.
העיקר שיש מי שחושב על אסטרטגיה…