בין שני צבאות


אחד הדיונים האחרונים בהם השתתפתי באייל הקורא (אם יהיה צורך בקישורים אני אחפש כאלה) היה הדיון בקשר לקיומו של צבא החובה.  במהלך הדיון נוצר מצב מוזר בו אני ויריבי דיברנו על שתי צבאות שונים לגמרי.

אני דיברתי על הצבא אותו אני מכיר מחיי האישיים, הצבא בו בזבזתי שלוש שנים יקרות מחיי, הצבא שהתעקש לקרוא לי למילואים שנים אחרי שאפילו העמדת הפנים שאני מועיל לו נגמרה. הצבא הזה הוא גוף מושחת, איטי, מנוון, מטופש, חסר יכולת ביצוע, גדול ורקוב. גוף שכל הקיום שלו הוא קיום אינרציוני. גוף שכל מי שנמצא בו עוסק בשרידה (עד השחרור, הפנסיה, ההעלאה בדרגה – שבאופן מוזר תלויה לרובם המוחלט של האנשים בזמן מקבלת הדרגה הקודמת, מה שכמובן לא מקדם את בעלי הכישורים אלא את בעלי הסבלנות) בבריחה מעונשים חסרי טעם ובנסיון עיקש להשיג עוד ועוד הטבות (שאמנם לא קשורות בדרגה, ולכן לא בפז"ם, אבל גם לא קשורות בכישורים, אלא רק ביחסים עם מחלק ההטבות).  גוף שבו לכל מפקד יש חצר פיאודלית משלו, עם מי שיכין לו קפה, מי שיענה לטלפונים בשבילו, מי שיכתוב את המכתבים שלו, מי שינהג בשבילו, מי שיעשה לו כביסה ויקח את הילדים לחוגים, מי שישקר לאישה שלו….) ובעזרתה הוא יכול לחלק טובות הנאה למקורביו ולהעניש את שנואיו ולנסות להגדיל את החצר שלו בלי להתבך עם האדון הפיאודלי שלו.

יריבי דיברו על צבא אחר, צבא בו יעיל ורזה, צבא בו אנשים מתקדמים לפי כישורים, צבא שתמיד מנצל את זמנם של העוסקים בו כראוי, צבא בו כולם עוסקים אך ורק בהגנה על המולדת (או בדילמות מוסריות), תוך כדי רעות ושיתוף פעולה חריג וללא כל חשבונות אישיים או אינטרסים אישיים. בקיצור, אין כל קשר בין צה"ל שלהם לצה"ל בו אני שירתתי. זה הגיע למצב בו אחת המתדיינות שאלה אותי אם אני באמת שירתתי בצבא.

נזכרתי בדיון ההוא שקראתי את הכותרות על השחרור של קלמן ליבסקינד ממילואים. בצבא שאני שירתתי בו זה דבר מובן מאליו, הואסל לא יכול לפגוע באדון הפיאודלי שלו ולצפות לצאת מזה בלי נזק. יותר מזה, ליבסקינד צריך להודות שאף אחד לא שלח אותו לנקות את הביוב של עזה עם כפית. ההתנהגות הזאת מפתיעה בערך כמו זה שמגלים שהקצונה הבכירה בצה"ל בונה בתי ענק על אדמות מדינה (כאילו – מה ציפיתם – אתם שולחים אותם להגן על גנבי אדמות, אתם מחנכים אותם מגיל אפס שגניבה היא דבר לגיטימי אם רק קוראים לזה השלמת ציוד, ואז פתאום אתה מגלים שגם הם גונבים אדמות) או שהיא משקיע את רוב מירצה במזימות ערמומיות (ושוב, אם הקידום לא תלוי בהצלחה בהגנת המדינה אלא ביכולת להזיק לקולגות שלך, אז איך אפשר לצפות שהם יעסקו בהגנה על המדינה במקום בנזק לקולגות). ובכל זאת, פתאום זה מגיע לכותרת הראשית.

נראה כאילו יש איזשהו פער מוזר בין איך שצה"ל נתפס על ידי עבדיו לבין איך שהוא במציאות. היכולת של תומכי צה"ל להתעלם מהבעיות של צה"ל, למעשה פשוט להתעלם מהמציאות ולבחור לראות רק את החלקים שנוחים להם היא מוזרה. כמו קתולי שלא יכול להודות שהאפיפיור טעה, גם כשברור שהוא טעה, ככה נראה לי שתומכי צה"ל לא מסוגלים להבין שהצבא שקיים במציאות שונה לגמרי מהצבא שקיים בדמיונם. זה מוזר עוד יותר בהתחשב בעובדה שרובם שירתו בצבא, שרובם חוו את הרקבון שלו על בשרם. לא ברור לי אם זה נוסטלגיה, אשליה עצמית, שטיפת מח או חוסר יכולת להודות בפני עצמך שעסקת בבזבוז זמן טהור. הבעיה של גלנט היא לא במעשיו, קודמיו הרי עשו דברים גרועים בהרבה. אולי זה קשור למצבם הפוליטי של שני פטרוניו (ברק ושרון), אולי זה קשור לנקמה פוליטית במי שפיקד על ההתנתקות… אבל בכל זאת, ההפתעה שבא נתקלה התגובה הזאת מעידה על הכחשה מוחלטת, הכחשה שכנראה תמשך הרבה אחרי שחרורו של גלנט, מדי פעם בטח ימצאו לנו עוד קצין מושחת, אבל לא נראה שמישהו הולך לטפל בבעיה עצמה ולא נראה שלמישהו אכפת שהחלפנו קצין מושחת אחד באחר. לא יעבור הרבה זמן עד שנשמע שצה"ל עבר נקיון אחרי שהוציאו ממנו את הגלנט המושחט הזה, ועכשיו כל קציני המטכ:ל עובדים כמו מכונה משומת היטב אך ורק על מנת להגן על המדינה.

מודעות פרסומת

הדרך השלישית


נגיד שקצין בכיר כלשהו בצבא כלשהו עבר על חוק התכנון והבניה של מדינה . נגיד והוא בנה על שטח שלא יועד לבניה. נגיד שאותו קצין הוא גם גיבור מהולל, לוחם ללא חת ומלח הארץ. נגיד ורשויות אכיפת החוק החליטו להתעלם מאותה עבירה ואפילו להלבין אותה בניגוד למנהגם. נגיד.

עד היום חשבתי שעבור מקרה כזה אפשר לבחור באחת משתי דרכים, או להתנגד לעבירה (משהו כמו "אזרח מן השורה שהיה נועץ בקרקע עמוד במקום אסור, היה עורך היכרות עם גורמי האכיפה.") או לתמוך בקצין (משהו כמו: "החברה הישראלית כולה… ישנה עם בעלה באוהל, בשק שינה, ומסתערת כשהוא צועק לה "אחריי". העולה מאתיופיה, והקיבוצניק וההוא מתל אביב וזה מדימונה. כו-לם. הם צברו איתו מליון שעות של שיחות לתוך הלילה, הם שכבו לצידו במארבים, הם לחמו איתו כתף לכתף, הם מכירים יותר טוב מאשתו ריח הגרביים הצבאיות שלו"). היום גיליתי שאפשר לבחור בשתי הדרכים, כשהקצין תומך בדעתך, תמוך בו, כשהקצין מתנגד לדעתך, תמוך בחוק.

מי הוא ישראלי? מי הוא ציוני?


1. קלמן ליבסקינד חושב שיאיר לפיד לא מייצג את עם ישראל. אחרי שלפיד כתב איזה שטות על ביקור של בהתנחלויות. לא על הטענה עצמה אני רוצה לדבר, כי מה שמעניין הרבה יותר הוא מה שמשתמע ממנה. וזה מה שליבסקינד כתב:

"לפיד ישב שם עם תמר אסרף, שבעלה הוא מג"ד בגולני, עם צופיה, שבעלה סמג"ד בנח"ל ועם אליאנה, שבעלה נכה צה"ל. אחר כך הצטרפו גם  מנכ"ל מועצת יש"ע, נפתלי בנט, רס"ן בסיירת מטכ"ל וסא"ל יאיר הירש, מג"ד במיל'. מאתיים מטרים משם מתגוררות אלמנותיהם של עוד שני  סמג"דים בגולני, רועי קליין ואלירז פרץ…"
"… כי תמר אסרף, עם כל הכבוד לך יאיר, לא צריכה אותך כדי לפגוש את החברה הישראלית. החברה הישראלית כולה, זאת שאתה מכיר בעיקר מהטקסטים של עצמך, ישנה עם בעלה באוהל, בשק שינה, ומסתערת כשהוא צועק לה "אחריי". העולה מאתיופיה, והקיבוצניק וההוא מתל אביב וזה מדימונה. כו-לם. הם צברו איתו מליון שעות של שיחות לתוך הלילה, הם שכבו לצידו במארבים, הם לחמו איתו כתף לכתף, הם מכירים יותר טוב מאשתו ריח הגרביים הצבאיות שלו…" (כל ההדגשות שלי, ס.)

ז"א, החברה הישראלית כולה היא מי ששירת עם בעלה של גב' אסרף (סא"ל אסרף?) בגולני.וכל השאר? הם לא "החברה הישראלית כולה". הם לא "כו-לם", הם, כנראה, לא ישראלים. אולי כן מי ששירתו בסיירת מטכ"ל או בנח"ל. ומי לא קיים באותה חברה ישראלית שמדמיין לו ליבסקינד? ילדים, נשים (להוציא, אולי, איזה מש"קית ת"ש), ערבים, חרדים, משכילים (כמה מהחיילים הסדירים הם בעלי תואר אקדמאי, רובם מקבלים אותו אחרי השחרור), מבוגרים (רוב מי שעבר את גיל 21 כבר לא משרת בגולני) , חולים, ג'ובניקים,משתמטים…

והרי, הוא לא היה חייב לבחור דווקא במדגם הזה. אני מניח שקל היה לו למצוא בהתנחלויות את הרופא בחדר המיון או המיילד, השוטר או הסוהר, המוסכניק או נהג הגרר, הטכנאי הכבלים או השרברב… כולם נפגשים עם חלקים גדולים בהרבה מהחברה הישראלית מאשר סמג"ד בגולני, וגם אם הוא בחר בשירות הצבאי כמודל, אז למה הוא לאחיפש את פקיד הקליטה בבקו"ם או השומר בכניסה לכלא שש, שניהם,יש להניח, מכירים את החברה הישראלית על שללי גווניה טוב יותר מרס"ן בסיירת מטכ"ל.
למעשה, ליבסקינד מתאר חלק קטן, ולא מייצג בחברה הישראלית כ"חברה הישראלית כולה" ובכך מראה שהחיים שלו נמצאים בתוך בועה קטנה וחסרת חשיבות לא פחות מלפיד.

2. עתניאל שנלר הוא מתנחל, וחבר כנסת (ומתברר שלא מהחכמים שבהם) מקדימה. הוא שמע על הפגנת שמאל תחת הכותרת התמוהה: "ציונים לא מתנחלים" (או ההפך?) ונעלב. לדעתו הוא ציוני. ובמכתב נרגש הוא מפרט את תכונותיו:

  1. דור שלישי  לילדי ירושלים.
  2. בן לעולים לציון מבבל, ממרוקו ומגרמניה.
  3. בוגר תנועת הנוער "בני עקיבא".
  4. קצין צנחנים בדרגת אלוף משנה במיל'.
  5. שרת בחו"ל כשליח ההסתדרות הציונית.
  6. עבד בהסתדרות הציונית כמנהל אגף.
  7. מזכ"ל מועצת יש"ע.
  8. שותף ל"מפעל ההתיישבות".
  9. היה מנכ"ל הרשות (המנהל) לבטיחות בדרכים
  10. חבר בכנסת ישראל.
  11. נשוי.
  12. אב לארבעה ילדים ו(סב?) לשמונה נכדים – כולם "ציוניים".
  13. נולד בישראל (להבדיל משאר ילידי ירושלים?).
  14. הקים את משפחתו בישראל.
  15. נשבע להקבר בישראל.
  16. גדל בקיבוץ.
  17. היה בצבא (ולא נכנס לרשימה של ליבסקינד?!).
  18. שמר שעות ארוכות בלילות קרים.
  19. עמד "בראש משלחת ישראל  להסכמי השלום בנושאי התחבורה מול הפלסטינים ומול ירדן בממשלתו של ראש הממשלה המנוח והציוני יצחק רבין".
  20. שימש "כיועץ וכחבר משלחת ישראל לשיחות השלום בקמפ דיוויד בראשותו של ראש ממשלה ציוני נוסף, אהוד ברק".
  21. כיהן כמנכ"ל מועצת יש"ע.
  22. חיבר  (במשותף) את הספר "גשר של נייר".
  23. מתגורר במעלה מכמש.

והנה, למרות כל התכונות הציוניות האלה, מתברר שמארגני ההפגנה חושבים שהוא לא ציוני. חבל ששנלר לא צירף לקורות חיים איזה הסבר קטן למה הוא חושב שהוא כן ציוני, או אפילו הסבר למה זה ציונות בעיניו…וכקוראים את התגובה של מארגני ההפגנה מגלים שגם הם לא תורכים להסביר לחבר הכנסת למה הם חושבים שהו אלא ציוני.

ציונות, כאמור, נהפך לסתם סיסמא שכל אחד רואה אותה כמו שהוא רוצה. כמו פרוגרסיבי באנגלית. והדיון על האם מישהו "ציוני" או "לא ציוני" נהפך לדיון ריק מתוכן.