לא רוצה להציץ

בעקבות הרשעתו של סבאר קאשור באונס גיליתי שקיים סעיף בחוק העונשין של מדינת ישראל שאוסר על קיום יחסי מין כאשר הסכמת האשה: "הושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה" (סעיף 345 (2)). האמת, לא ברור לי בכלל מה פירוש המילה "מיהות", אני מניח שמדובר באיזה נגזרת של המילה מהות. בכל מקרה, השאלה שלי היא למה?

ז"א אנחנו מדברים כאן על אישה שהסכימה מרצונה החופשי, ללא איום, או הפעלת לחץ לקיים את יחסי המין (את אלה מכסה הסעיף הראשון). בנוסף, מדובר על אישה בוגרת, בהכרה מלאה ובריאה בנפשה (את אלה מכסים הסעיפים הבאים). אז, איזה מקרה בדיוק אמור לכסות הסעיף הזה?

אין ספק שאמת היא המעשה המוסרי. מערכת יחסים בריאה (מכל סוג שהוא) בין בני אדם אמורה להבנות על אמת. אבל, בכל זאת, לפעמים דווקא שקרים עוזרים לתחזק את מערכת יחסים כזאת. האם כל מי שאומר לזוגתו שהוא אוהב אותה (למרות שהוא אולי לא כל כך) שהשמלה מחמיאה לה (למרות שהיא אולי לא כל כך) או שהוא חולם רק עליה (למרות שזה לא מדוייק) הוא בעצם אנס? האם גבר שלא מספק לאשה שהוא כרגע פגש שהוא גוסס מסרטן הוא אנס? ולמה, בעצם, אשה שמשקרת שקר דומה לגבר או גבר שמשקר לגבר אינם אנסים.

החוק הזה, אם אני מבין נכון, הוא בעצם חוק שוביניסטי. הוא מניח שנשים דעתם קלה, והן לא יכולות באמת להסכים לקיום יחסי מין באופן עצמאי (גם אם הן שפויות, בוגרות, בריאות בנפשן, ערניות ולא מסוממות). יותר מזה, אם אני מבין נכון, החוק רואה הסכמה של אישה לקיים יחסי מין עם גבר כויתור של האשה, כמו שהחוק מעניש את מי שלקח את רכושו של האחר במרמה, ככה החוק מעניש את מי שקיים יחסי מין אם אישה במרמה. במילים אחרות, כל הנשים שמקיימות יחסי מין הן זונות חסרות בינה?!

החוק הזה קיים כבר עשור, אני לא יודע כמה הורשעו בעזרתו, לפניו הרשיעו במקרים דומים בקבלת דבר במרמה (דבר, לפי החוק "מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה") לא פלא שהמחוקק הבין שאי אפשר להשתמש בסעיף הזה למקרים כאלה, פלא שהוא לא הבין שזה בגלל שזה פשוט לא תפקידו.

הרי מערכת המשפט לא אמורה להחליף את אלוהים, ולבדוק מי חוטא ומי צדיק. היא אמורה להגן על אנשים כשהם לא יכולים להגן על עצמם. כל פעם שאנחנו (על ידי נציגינו בכנסת) מחוקקים חוק, אנחנו מתערבים ביחסים בין שני בני אדם. אין ספק שלפעמים יש לזה צידוק. כשאדם אחד מחליט לקחת את חייו של אחר, את רכושו של אחר, מחליט לנצל קטין, מפגר, חולה נפש, או אדם חסר ישע, ברור שצריך להתערב, ושזה התפקיד שלנו כמדינה. אבל, כשאדם אחד מחליט לשקר לחברו על מנת לקיים פעילות ללא נפגעים?! גם כאן אנחנו צריכים להתערב? האם זה לא עניינם הפרטי של מי שבחרו לקיים את יחסי המין? האם לא הפכנו ברגע שזה נכנס לבית המשפט למציצנים במופע פורנו גרוע שלא בהסכמת כל המשתתפים?

הטעות של הרצל?

קודם כל, שתי נקודות שחשוב להבהיר:
1. כשאנחנו אומרים שאדם עשה טעות אנחנו יכולים להתכוון ללפחות שני מובנים שונים. טעות מהסוג הראשון היא כשהאדם לא ניתח נכון את הנתונים שהיו ידועים לו, ולכן הגיע למסקנה לא נכונה. טעות מהסוג השני היא כשאנחנו יודעים דברים שלא היו ידועים לאדם בזמן שהוא קיבל את המסקנה שלו, ולכן אנחנו יודעים שהמסקנה שלו היתה לא נכונה. אבחנת טעויות מהסוג הראשון מאפשרת לנו ללמוד על האדם עצמו ועל כשרונו להסיק מסקנות. אבחנת טעויות מהסוג השני מאפשרת לנו לשקול מחדש את המסקנות אותן הוא הסיק (בלי קשר לשיפוט בקשר לאדם עצמו). אני מדבר כאן על טעויות מהסוג השני בלבד.
2. כשאנחנו מזהים טעות של אדם זה לא אומר שכדאי למחוק את המסקנה שלו לחלוטין. גם אם המסקנה היתה שגויה בזמן קבלתה, יכול להיות שבתנאים שקיימים היום היא נכונה, או שמחיקתה תהיה טעות קשה ממנה.

כידוע, הרצל רצה לפתור את ה"בעיה היהודית", הפריחה של האנטישמיות באיופה בזמנו. הפתרון הראשון שלו היה התנצרות המונית. אחרי שהוא נתקל האנטישמיות בצרפת. הפתרון של הרצל לבעיה היהודית היה הקמת מדינה יהודית (הרצל, לפחות בהתחלה, לא היה ממש לאומן, הוא היה ליברל והמדינה היהודית שהוא רצה להקים היתה אמורה להיות פתוחה להגירה (גם של לא יהודים) עם זכויות מלאות ללא יהודים, לא בהכרח במולדת הלאומית, וכללה התנכרות לערכים הלאומיים והעדפת תרבות זרה). ההנחה היתה שכשתקום מדינה, היהודים יהיו עם ככל העמים, ולא תהיה סיבה לקיומה של אנטישמיות, לא לגבי היהודים שיחיו במדינה היהודית, ולא לגבי היהודים שיחיו מחוצה לה.

אם לא יהיו הפתעות מיוחדות בקרוב תמונה אלנה קייגן (או קגן) כשופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית. קגן (או קייגן) תצטרף לשני יהודים נוספים שמכהנים כבר עכשיו בגוף השיפוטי העליון של ארצות הברית. חישוב פשוט יראה לנו שמדובר על שליש (או 333 פרומיל למי שאוהב מספרים שלא אומרים כלום). כשמספר היהודים בארצות הברית עומד על פחות מ-20 פרומיל מדובר על הסתגלות פוליטית חד משמעית. בעוד כחודש יסתיים המרוץ לראשות הלייבור בבריטניה, שניים מהמועמדים הבולטים הם יהודים גם כן. גם יושב ראש הפרלמנט הבריטי, ראש הסגל של הבית הלבן…

נראה שבעשורים האחרונים היהודים הולכים ומשתלבים טוב יותר במדינות המערב, לפחות בדוברות האנגלית שבהן (למעשה, עוד בחייו של הרצל כיהן בהצלחה ראש ממשלה ממוצע ממוצא יהודי בבריטניה). והם הגיעו לזה בלי התנצרות המונית, אלא על ידי אימוץ הרפורמה בדת והשתלבות בחברה הסובבת להם (מצד אחד) ושינוי בערכי החברה הסובבת להם מצד שני. מצד שני, מרכז האנטישמיות בעולם עבר מאירופה למדינה היהודית, רוב יהודי ישראל נתקלים במהלך חייהם בתופעות של שנאה אנטישמית (גם אם היא מתחפשת לשנאה לאשכנזים, שמאלנים, חרדים, יפי נפש, כובשים, בעלי הון…). למעשה, הסיכוי של יהודי בישראל להתקל בתופעה אנטישמית גדול פי כמה מהסיכוי של אחיו במערב (והסיכוי של אחיו במערב להתקל באנטישמיות קטן מהסיכוי של שכנו ההודי להתקל בשנאת זרים). ויותר מזה, רוב "חוקרי האנטישמיות" היום מקטלגים ביקורת על ישראל כאנטישמיות ואם כך, וודאי שישראל לא פותרת את ה"בעיה היהודית" אלא רק מחמירה אותה.

לכן, היום אני חושב שאפשר להגיד שהרצל טעה. הפתרון הטוב יותר היה להגר ממרכז ומזרח אירופה למדינות סובלניות יותר, ולא להקים מדינה שתרכז את כל האנטישמיות במקום אחד.  אם ישראל קמה על מנת להגשים את חזונו של הרצל, אפשר לסכם את ששת העשורים הראשונים שלה ככשלון מוחץ.

עם חופשי בארצו

בשנים האחרונות נוצר בישראל נוהל מלחמה קבוע. זה מתחיל ברמזים של כל מיני גנרלים ופוליטיקאים ש"אפשר לעשות את זה", ש"הפעם זה יהיה שונה", ש"אין לנו מה להפסיד"… זה ממשיך בגל של גאווה לאומית אדירה, דגלים בכל מקום, שירי גאווה ברדיו… השלב הבא היא פריצת המלחמה עצמה, אמנם ההתחלה אף פעם לא חלקה (כמו שהובטח לנו בהתחלה) אבל הגנרלים והפוליטיקאים האחראיים מבטיחים לנו שהכל בשליטה… אחר כך מגיע שיא המלחמה, ניצחון באיזה קרב חסר חשיבות שמגביר את כמות הדגלים ברחוב לשיא חסר תקדים, הפוליטיקאים מבטיחים שאנחנו מעצמה עולמית, ביקורת נחשבת לבגידה, פקפוק נחשב לבלתי סביר… אחר כך מגיע הכשלון הבלתי נמנע, שוב מתברר שאנחנו לא מעצמה עולמית, הדגלים נעלמים ברגע… אחר כך מגיע הדכאון הלאומי ושעת "חשבון הנפש". "חשבון הנפש" הוא אף פעם לא חשבון נפש אמיתי, הישראלי הרי לא באמת יבדוק את עצמו, חשבון הנפש הוא למעשה סגירת חשבון אישי עם הגנרלים ו/או הפוליטיקאים שהיו אמורים להפוך אותנו למעצמה העולמית. גם אם כל מטרות המלחמה הושגו, גם אם הפוליטיקאי או הגנרל עצמו לא היה בין הרומזים להיותינו מעצמה עולמית… וככה נכנס לתפקיד הפוליטיקאי הבא, שצריך להחליט אם להיות גיבור לרגע ואז להזרק, או להזרק בלי להיות גיבור לרגע (היחיד שהצליח להמלט מהגורל הזה היה, כמובן, שרון, שהצליח גם לרמוז על היותינו מעצמה, גם להכשל, וגם להדביק את הכשלון על כל מי שהוא לא שרון).

ישראלי ששהה באנגליה בימים שבין פתיחת אליפות העולם להפסד מול גרמניה יכל לראות את כל התהליך הזה קורה בהאצה קדימה. הרמזים, הדגלים, הגאווה, ההצלחה הרגעית (מול סלובניה, מדינה עם פחות תושבים ממנצ'סטר) הכשלון והחשבון האישי. הדגלים נעלמו עוד באותו הלילה, אבל השאלה שנשארה באוויר היא, האם זה מה שנשאר מהרעיון הלאומי באירופה (אירופה כאן זה האיזור שהיה תחת השפעתו של הבישוף מרומא, לא היבשת הגיאוגראפית, ז"א לא כולל טורקיה, רוסיה וכו')? נצחון במשחק כדורגל?

הרי הלאומיות היא אידיאולוגיה פוליטית. וככל אידיאולוגיה פוליטית יש לה שאיפות בתחום הפוליטי. לא סתם אוסף של סמלים (דגלים, המנון, סמל לאומי…) חסרי חשיבות. הרעיות דיבר פעם על הלאום (העם) כעל יישות אורגנית. בהקבלה לתנועות ליברליות שדיברו על חירות האדם, דיברו תומכי הלאומיות על שיחרור הלאום. והלאום יכול להיות חופשי רק כשיש לו ריבונות על אדמתו. בדיוק על זה נכתב ההמנון הישראלי.

הריבונות היא היכולת של הלאום לקבל החלטות עצמאיות בלי תלות בהחלטות של לאומים אחרים. הגרמנים, למשל, לא יכולים לדבר על היותם ריבונים, הרי רק אתמול הם מימנו את ההחלטות של ממשלת יוון. גם שאר תושבי גוש היורו נמצאים באותה סירה. האנגלים וויתרו על הריבונות שלהם עוד במאה ה-18, ורק לאחרונה הם נפטרו משלטונו של ראש ממשלה סקוטי (ממשפחת המלוכה הגרמנית שלהם הם כנראה לא יפטרו כל כך מהר). קשה עד בלתי אפשר לראות בתנועות הלאומיות המודרניות בסקוטלנד, ספרד או בלגיה איזשהו רמז ללקיחת ריבונות מלאה של הלאום (משמע היפרדות מהאיחוד האירופי, נסיון לכיבוש שטחים שנלקחו, מניעת שותפות בשלטון מכל מי שאיננו בן הלאום…) למעשה מדובר בנסיון להגדיל את האוטונומיה התרבותית, לשנות איזה סמל חסר חשיבות או להפרד מעול כלכלי.

ונראה לי שבזמן שבאירופה, מקור הרעיון הוא הולך ונעלם, ומתחלף למעשה ברעיון אחר לגמרי, בזמן שבאירופה המלחמות הלאומיות הופכות להיות על מגרש הכדורגל, בפריפריה של אירופה הרעיון הזה רק הולך ומעמיק.

מאה זה הרבה?

ברנאר אנרי לוי כותב בהארץ:

"המצור, עלינו לזכור ולהזכיר ללא הרף, נוגע רק לנשק ולמוצרים הנחוצים לייצורו. הוא אינו מונע את הגעתן היומית מישראל של 100 עד 125 משאיות עמוסות מזון, תרופות, ציוד הומניטרי."

לי זה נשמע נתון מוזר:

1. ממתי סופרים אספקה בעזרת משאיות ליום? כמה משאיות ליום אני צורך? כמה משאיות ליום צורך הבלגי הממוצע? כמה האפגני הממוצע? בכללף על איזה משאיות מדובר? 100 משאיות למליון וחצי בני אדם זה הרבה או מעט? זה נשמע לי מסוג הנתונים שאנשים זורקים סתם ככה, בשביל שישמעו מרשימים. הרי אם הוא היה אומר, למשל, ישראל אינה מונעת את העברתו של קילו בשר לכל אדם בעזה ביום, כולנו היינו יכולים לדעת שזה הרבה, כי כולנו יודעים מה זה סטייק של קילו. אבל מאה משאיות?!
2. מה זה הנתון הזה 100 עד 125? בסופו של דבר, ברנאר אנרי לוי לא ישב בעצמו וספר, זה נתון שבא ממקור כלשהו. יש ארבע דרכים לדעת לכמה משאיות ישראל מאפשרת לעבור ביום: או שהנתון מגיע מגורם מוסמך מישראל, או שהנתון מגיע מגורם מוסמך מעזה, או שהנתון מגיע ממשקיף צד ג' שדגם כמה ימים ועשה אקטרפולציה, או שזה סתם נתון שמישהו המציא. קשה לי להאמין שגורם רישמי בישראל או בעזה שיודע כמה משאיות נכנסות לעזה מידי יום מרשה לעצמו לטעות ברבע, זה סדר גודל לא סביר לחלוטין בהתחשב באופי האבסולוטי של שלטון החמאס, ובאופי הפניקניסטי של הממשל הישראלי. עוד יותר קשה לי להאמין שברנאר אנרי לוי סתם המציא מספר. לכן, האפשרות האחרונה שנשארה היא שמדובר במישהו שישב וספר כמה משאיות נכנסות בכמה ימים אקראיים, ומזה הוא הסיק לגבי כל השנה. אני מקווה שלא צריך להסביר למה חייבים להבין איך בדיוק הוא ספר, באיזה ימים כן ובאיזה ימים לא, מתי הוא ספר, ואיך הוא הגיע למספר הזה.

אז, כמו כל אדם סביר, הלכתי לחפש בגוגל. את הנתון הזה לא מצאתי בשום מקום, לא בעברית ולא באנגלית. לא בגוגל ולא בבינג (שום מקום מלבד המאמר של ברנאר אנרי לוי וכמה טוקבקים שלא פירטו יותר מידי). מה שכן מצאתי זה את הדו"ח של אמנסטי על עופרת יצוקה. מתוך הדו"ח:

"בחודש נומבר 2008 נכנסו לרצועת עזה בממוצע 23 משאיות אספקה ביום, פחות מ-5% מן הממוצע היומי בחודש מאי 2007."

(אגב, סדר גודל של המספרים 122 ו-127 מופיע שם, אבל הוא מתייחס לחודשים ספציפיים, האם זה המקור?).

זה מעניין, כי אם בנובמבר 2008 נכנסו 23 משאיות, שהם פחות מ5% ממה שנכנס במאי 2008, אז במאי 2008 נכנסו יותר מ-460 משאיות. ז"א שבין 2008 ל-2010 מספר המשאיות ירד ביותר מ-72%. אבל, זה לא מפסיק שם, גם בצלם ספרו משאיות ביום.

"לפי נתוני UNSCO (משרד השליח המיוחד של האו"ם למזרח התיכון), היה מספרן הכולל של המשאיות שהוציאו סחורות מרצועת עזה ב2004- קטן בכ70%- בהשוואה לנתון המקביל לשנת 1998"

ז"א (בהנחה שמספר המשאיות לא עלה משמעותית בין 2004 ל-2008 ובהנחה שכל הנתונים למעלה נכונים), שמאז 1998 מספר המשאיות ביום ירד ביותר מ-90%. באותה תקופה, כדאי לזכור, אוכלוסיית עזה גדלה ביותר מ-50% (מ-1,054,173 ב-1998 ל-1,604,238 היום). או, במילים אחרות, על כל שני עזתים שחיו ב-1998, חיים היום שלושה, ועל כל 10 משאיות שקיבלו העזתים, היום הם מקבלים משאית אחת. ואם נקבל את ההנחה של ברנאר אנרי לוי שישראל מונעת רק "נשק ומוצרים הנחוצים לייצורו" נגיע למסקנה המתבקשת ש93% מהמשאיות שנכנסו לעזה ב-1998 הובילו נשק ומוצרים הנחוצים לייצורו.

מי מנותק מהאתוס היהודי?

"בסיום הנאום בוועידת איפ"ק, התייחסה קלינטון בהערכה רבה לחג הפסח ולמסעו הנחוש של העם היהודי ל"ארץ המובטחת". אלו הם אירועים מכוננים בגיבוש האתוס האמריקני מהמאה ה-17 ועד היום. אלו הם אירועים הממחישים את מרכזיות ירושלים, יהודה ושומרון, ערש ההיסטוריה היהודית, בגיבוש האתוס היהודי. לכן, הם מדגישים את הניתוק בין מדיניות אובמה לבין המהות והאינטרסים הבסיסיים של המדינה היהודית." (יורם אטינגר, "מומחה לארצות הברית והמזרח התיכון", שוכח את האתוס היהודי).

כשההוצאות גדולות מההכנסות

במסגרת הדכאון הכלכלי שעובר עלי בתקופה האחרונה, כמה הרהורים לא מסודרים בעקבות הדיון שהיה לי עם אבשלום ביצ'קוב בבלוג "הרהורים של אבא", הכתבה הטראגית של אורלי וילנאי והמאמר הדבילי של מירב מיכאלי בהארץ. בסופו של דבר, שלושתם מעלים (בין השאר) את השאלה הפשוטה "איך אפשר לחיות מ-X שקלים בחודש". אין לי תשובה פשוטה (כמובן) אבל בכל זאת, כמה נקודות.

1. למה?

קודם כל, חשוב להבין למה צריך לחיות מ-X שקלים, או דולרים או יורואים או כל מטבע אחר בחודש. כסף לא גדל על העצים, כסף הוא הייצוג של התוצרת שלנו. אם ניתן לכל אדם כמה כסף שהוא רוצה, לכסף לא יהיה שום ערך, ובני האדם יצטרכו להמציא דרך חדשה לסחור בתוצרת שלהם (או שהם פשוט יפסיקו לייצר). לכן, אם יש לנו במדינה 100 אנשים שמתוכם 80 עובדים ומייצרים בממוצע 10 שקל ביום, אז כל מה שיש לנו להוציא זה 800 שקל ביום או 8 שקל בממוצע לאדם. החלוקה הפנימית לא כל כך מעניינת (היא מאד מעניינת, אבל לא לדיון הזה) אם נחלק את זה שווה בשווה, זה יהיה בדיוק 8 לאדם, ואם לא, המגבלה תהיה אחרת, אבל בסופו של דבר תהיה מגבלה והיא בוודאי לא יכולה להיות גבוה מ-8 שקל בממוצע לאדם. אם נרצה להגדיל את הממוצע מלמעלה ל-9 שקלים ביום, נוכל לעשות את זה ב-4 דרכים (שאני יודע עליהן).

1. לקחת הלוואות מהילדים שלנו (ז"א, לשבור את החסכונות והכספים שאנחנו משקיעים היום בעתיד הרחוק).
2. לקחת הלוואות מההורים שלנו (ז"א להפסיק את מערכת הבריאות והפנסיה).
3. להעמיד פנים שיש לנו יותר ממה שאנחנו מייצרים (להדפיס כסף ולהגדיל משכורות).
4. לקחת הלוואות ממדינות אחרות.

החסרונות של כל שיטה, לדעתי, מובנית מעליהן. אף אחד לא רוצה לחיות בחברה בלי מערכת חינוך מתפקדת, בלי מערכת בריאות ופנסיה, עם אינפלציה גבוהה או עם חוב גבוה מידי (ובמקרה הנוכחי, מאחר שמדובר בבעיה של כל החברות החופשיות, המשמעות היא לקחת הלוואות מנושים כמו סין). למעשה, למיטב הבנתי, המשבר הנוכחי נוצר בגלל העובדה שאנחנו (האנשים בחברות החופשיות) צרכנו יותר ממה שייצרנו, ואני חושש שהוא לא יפתר עד שלא נייצר יותר ממה שנצרוך.

ז"א, בשורה התחתונה, אנחנו צריכים להגדיל את הייצור ולהוריד את ההוצאות. להגדיל את הייצור זה "קל", כל מה שצריך זה לעבוד יותר (לא בהכרח יותר שעות ברוטו). אבל האמת היא שלמרות שהדור שלנו עובד פחות שעות מהדור של ההורים שלנו, אנחנו מייצרים הרבה יותר (לא רק פר שעה, אלא בכלל). בעזרת הטכנולוגיה ובעזרת ההבנה הטובה יותר של איך לנצל נכון את הכח האנושי ואת כוחות הטבע, אנחנו חיים בתקופה שיא של הייצור של שעת עבודה של אדם. במקביל, מאותן הסיבות, גם העלות של מוצרי הצריכה (והמחיר של רובם) יירד בהרבה. ובכל זאת, אבשלום טוען (והוא לא היחיד) שאי אפשר לחיות משכר המינימום.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית, על מה אנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף. למה זה נראה לנו כאילו אנחנו צריכים להוציא יותר ממה שיש לנו? לדעתי יש לזה כמה סיבות, שחלקן מפורטות למטה, אבל חשוב להגיש שהסיבה העיקרית היא האמונה שחוג לג'ודו, נסיעה לחו"ל, בגדים חדשים, גאדג'טים משוכללים ורהיטים מעוצבים הם צורך ולא מותרות.

2. גג

ההוצאה הכי גדולה ברוב משקי הבית במערב היא, למיטב ידיעתי, על דיור. אחת התופעות המוזרות בעולם המערבי ב-80 השנים האחרונות היא המעבר משכירת בתים לרכישת בתים. מאחר שרוב האנשים לא יכולים באמת לקנות בית, יצאה אחת ההמצאות המוזרות בעולם המערבי, המשכנתא (בויכוחים בין סוציאליסטים לקפיטליסטים האחרונים טוענים בדרך כלל שצריך לתת לבני האדם לבחור את בחירותיהם לבד, והראשונים תמיד מזכירים שבני האדם הם לא יצורים רציונלים, והבחירות שלהם פעמים רבות מנוגדות לאינטרסים שלהם, נראה לי שהתמיכה של המדינות במערב מוכיחה ששניהם צודקים, בני האדם אינם רציונלים, ומעורבות המדינה עלולה להעצים אי הרציונליות הזאת). המשכנתא היא, כידוע, הלוואה שניתנת על ידי הבנק ללווה על מנת שירכוש בית, והבית הוא הבטחון שמפקיד הלווה בבנק.את ההלוואות אפשר לחלק לשניים, הלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וממנסה לייצר בעזרתו יותר כסף, ממנו הוא אמור להחזיר את ההלוואה, והלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וקונה בו משהו ואת הכסף הוא אמור להחזיר מעבודה אחרת. הלוואות מהסוג הראשון הן חלק חיוני מהכלכלה המערבית, ואני לא מוצא בהן שום פסול. הלוואות מהסוג השני מתחלקות לשתיים: הלוואות בהן הלווה לווה את הכסף כחלק מהצריכה השותפת ומחזיר באופן שוטף (למשל, כשקונים בסופר בעזרת כרטיס אשראי), והלוואות בהן הלווה לווה את הכסף לצורך רכישה חד פעמית. הסוג הראשון בדרך כלל עובד די טוב, השני מתחלק בעצמו לשנים, הלוואות בהן הלווה מחזיק את הכסף ממקור ידוע מראש (כמו חסכון שעומד להשתחרר) והלוואות בהן ההחזר הוא חלק מההכנסה השותפת. הלוואות מהסוג האחרון הן הגרועות ביותר, גם ללווה וגם למלווה. בעולם של שחקנים רציונלים, אף אחד לא היה לוקח הלוואה כזאת, ואף אחד לא היה נותן הלוואה שכזאת. בעולם שלנו, כמעט כולם לוקחים אותה, והבנקים נותנים אותה בלי חשבון. פתגם ידוע אומר שכשאתה חייב לבנק 10,000 שקל, אתה בבעיה, וכשאתה חייב לבנק 10,000,000 שקל הבנק בבעיה. בעקבות השנה האחרונה אפשר להוסיף שכשמליון אנשים חייבים לבנק 10,000 שקל, המדינה כולה בבעיה (ולכן לבנקים אין מה לדאוג).

ובכל זאת, המדינה, לא רק ישראל כל מדינות המערב, מעודדות אנשים לקחת משכנתא, ומעודדת בנקים לתת משכנתאות (ואפילו נותנת משכנתאות בעצמה) . יותר מזה, הזכות למחסה הפכה פתאום לזכות להיות בעל הבית. דיור בשכירות נהפך לדבר כמעט לא קביל חברתית. כנסת ישראל העבירה לפני כמה שנים חוק שמאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את הבתים (אותם הם שכרו בהנחה משמעותית) בהנחה גבוהה, והחוק נשמע לכולם סביר, זה הרי "הבתים שלהם" וחקיקות דומות קיימות במדינות אחרות.

להחלטה לעודד אנשים לקחת משכנתא יש עוד תוצאה (מלבד הבעייתיות בעידוד אנשים להכבל לחוזה שמנוגד לאינטרס שלהם, הבעייתיות שבהגנה ממשלתית על מלווים שרק מגדילים את הצריכה והבעייתיות שבהגבלת הגמישות של האזרחים בבחירת מקום מגורים ובמעבר למקום אחר, דבר שמקשה על אנשים בבחירת עבודה – כמו שאפשר לראות בדיון אצל נדב – ומקשה על שוק העבודה בכלל), מחירי הבתים עלו. למעשה יש לזה שתי סיבות, הראשונה היא שברגע שהמדינה "נותנת" כסף למי שקונה בית, יש לו יותר כסף להוציא, ולכן ברור שהמוכרים יעלו את המחיר. אבל מעבר לזה יש עוד סיבה. ה"איכות" של הבתים עולה. בית שעלות ייצורו עלתה לפני 40 שנה 100 דולר יעלה היום 80 דולר, אבל אף אחד לא ייצר בית כזה, כולם מייצרים בתים שעלות ייצורם היא 200 דולר. לא רק בגלל שיש יותר כסף בשוק, אלא גם בגלל שרוכשי בתים פרטיים הם האמאמא של השחקן הלא רציונלי. פעם אחרי פעם אתה רואה את הזוג הצעיר שרק אתמול התחתן וכבר מחזיק בהלוואה ל-70 שנה עם ריבית צמודה לכל מיני מדדים שאף אחד לא מבין (ולאף אחד לא איכפת, כי כולם יודעים שהמדינה תתערב אם יהיה חסר), ורוכש דירה עם 7 חדרי שינה, אמבטיה ל-10 אנשים, מטבח שאפשר לבשל לגדוד (אבל להבדיל מהמטבחים החסכוניים בצבא, מטבח מעוצב עם מותגים וקרמיקה… חייבים קרמיקה… אין לי שמץ של מושג מה זה הקרמיקה הזאת שאנשים תמיד קונים למטבח, אבל כמות הדיונים ששמעתי על קרמיקה למטבח היא חסרת תקדים), מרצפות בעיצוב מיוחד וכו' וכו'.

לא נראה לי שמדובר ברושם חסר ביסוס. התמונה הזאת היא תמונת לווין מגוגל של פיניקס שבאריזונה

והתמונה הזאת היא תמונת לווין של העיר ניו-יורק שבניו-יורק

ההבדלים הבולטים, לדעתי, בין שתי התמונות היא שבראשונה רואים בתים פרטיים עם גג רעפים משופע, ובשניה רואים בתים משותפים עם גג שטוח. גג רעפים הוא דבר יקר. יש הגיון כלכלי ברעפים (או בגגות משופעים בכלל) כשאתה צריך להחזיק משקל גדול של שלג, אז אם אין שיפוע השלג מעמיס על הגג, ואתה צריך לבנות גג חזק מאד. אבל, החסרון הכלכלי בשיפוע הוא הניצול המאד גרוע של המקום. כלכלית, היית מצפה לראות יותר גגות רעפים במקומות עם יותר שלג, ופחות במקומות חמים. והנה, דווקא בפיניקס שבאריזונה, מקום בו ירד במאה השנים האחרונות פחות שלג ממה שירד בניו יורק החודש, יש יותר גגות רעפים. הסיבה לכך, לדעתי, היא פשוטה, גג הרעפים הוא הקרמיקה, כשאנשים בונים את הבית הפרטי שלהם, הם לא שמים לב למחיר המגוחך של הבית ולמחיר של כל תוספת בנפרד. הם רוצים לבנות את החלום האמריקאי. דווקא שאנשים בונים בית לצרכי רווח, בונים אותו באופן רציונלי.

עכשיו, לך תמצא בפיניקס בית בלי רעפים (ואם תבנה כזה, המחיר שלו בשוק יהיה נמוך בהרבה מהכסף שתחסוך מאי בניית הגג המשופע)… כל השוק השתנה, לרעה, בעקבות השינוי בהרגלי הצריכה ההוצעה העיקרית היא כבר לא על "מחסה" מקום שישמור עלינו מהגשם והשמש, מהקור והחום, אלא על סמל סטטוס חסר תועלת. לכן, הדבר הראשון שאנחנו, כחברה, צריכים לעשות על מנת לחיות בהתאם ליכולת הייצור שלנו הוא להוריד את רמת הדיור שלנו, ואת זה אפשר להשיג על ידי הפסקת התמיכה ברכישת דירות, והטלת מגבלות כבדות על בנקים שנותנים משכנתאות עד כדי הפיכת נתינת המשכנתא ללא כדאית לחלוטין.

3. רכב

ההוצאה השניה, לדעתי, היא על תחבורה. כמות כלי הרכב הפרטיים לאדם בחברה המערבית עולה כבר כמה עשורים ברציפות. ולא רק זה, אלא שכמו בבתים, גם כאן, המחיר של כלי הרכב הפרטיים עולה בעקבות עליה ב"איכות", עליה חסרת פרופורציה לעליה ביכולת הייצור. המכונית הממוצעת היום מהירה בהרבה מהמכונית הממוצעת שיוצרה לפני 30 שנה, ולמרות שהטכנולוגיה מאפשרת לייצר מכוניות קלות יותר, היא גם כבדה בהרבה (מה שמחייב עוד יותר כח ואנרגיה להגיע לאותן מהירויות). לכאורה אין לזה הצדקה, את הצורך להגיע ממקום למקום קיבלנו גם במכוניות שנסעו ב-90 קמ"ש ומכונית שנוסעת 150 קמ"ש לא מספקת לנו את הצורך הזה טוב יותר.אבל, גם כאן, המדינה מתערבת בניגוד לאינטרס של האזרחים ומעודדת את הנטיה הלא רציונלית שלהם. במקום לבנות מערך של תחבורה ציבורית רציני שמאפשר לכל אדם להגיע לכמעט כל מקום (בכל יום – אפילו בשבת) רוב המדינות מצמצמות את התחבור הציבורית שהן נותנות, מטילות מגבלות על שירותי המוניות הפרטיים, ובונות תשתיות תחבורה יותר ויותר "נוחות" לתחבורה הפרטית. וכמובן שמדובר בבעיה שמחמירה את עצמה, אם אין לי אפשרות להגיע לעבודה ברכבת, אני אקנה אוטו, ומאחר שיש לי אוטו, אני לא אתמוך בהשקעה בתחבורה ציבורית ואתמוך בהשקעה בתשתיות לתחבורה פרטית, מה שימנע ממישהו אחר להגיע לעבודה שלו ברכבת, וכך הלאה. (כמובן שהנטייה לקנות בתים במקום לשכור, מגדילה את הצורך של אנשים בתנועה אל ומהעבודה, ומגדילה את ה"צורך" בתחבורה פרטית)

בעיות נוספת היא שכל הרכבים הפרטיים מיצרים הן: הצורך שלהם ביותר ויותר אנרגיה (שחלק לא מבוטל ממנה בא ממקומות לא כל כך חופשיים, ויוצר תלות שלנו בהן), הירידה שהן גורמות לאיכות החיים (כמו החנויות ההולכות ומתרחקות), הזיהום והבעיות הבריאותיות שהוא יוצר ומגמת ההשמנה שנגרמת, בין השאר, בגלל שאנשים הולכים פחות ופחות.

4. סכנה

הנקודה האחרונה שלי היא הפחד שלנו מלקחת סיכונים. סיכון, חשוב להבין, הוא גם האפשרות לרווח מוגדל. מי שלא לוקח סיכון, מקטין את הרווח הצפוי שלו, או, במילים אחרות, ביטחון עולה כסף. חיים, עוד נקודה שחשוב להבין, הם כסף. אם יש לנו יותר כסף, אנחנו יכולים להבטיח חיים ארוכים וטובים יותר ליותר חברים בחברה שלנו. ככל שאנחנו מסכנים יותר חברים בחברה שלנו אנחנו מבטיחים חיים ארוכים וטובים לשאר החברים. לא פשוט למצוא את האיזון בין כמה סיכון לקחת מול איזה שיפור באיכות החיים נקבל, אבל על פניו כבר מזמן עברנו את המקום הסביר, ואנחנו מתקרבים למקום בו עוד מעט נצטרך לצאת לרחוב עם חגורות הצלה (למקרה שיהיה שטפון, כמובן).למשל, הביקורת בארה"ב על המקרה האחרון של כמעט פיגוע בדטרויט. אז מה היה לנו? מליוני דולרים שנשפכים מידי שנה בכל שדות התעופה בעולם המערבי: מכשירים סופר משוכללים, בודקי בטיחות, זמן מבוזבז של כל הנוסעים בעולם, ההשפלה ואובדן הפרטיות. וכל זה בשביל מה? שני הנסיונות האחרונים נמנעו בעזרת יוזמה של נוסעים, ולא בעזרת כל אמצעי הביטחון המגוחכים על סף הפאראנויה. אבל, גם אם כן, גם אם היו מצליחים לפוצץ שני מטוסים בשנה. אפילו אם הם היו מצליחים לפוצץ ארבע מטוסים בשנה. כמה זה יוצא, ארבע מטוסים, פחות מ-600 נוסעים בכל מטוס, סה"כ הצלנו פחות מ-2,400 בני אדם בשנה. בסה"כ רק בארה"ב מתים מידי שנה 75,000 אנשים ממחלות זיהומיות. אם היינו קונים אנטיביוטיקה פשוטה היינו יכולים להציל הרבה יותר אנשים. כמובן שאף נשיא לא יאלץ להתנצל בעקבות פאשלה של עוד אלף הרוגים בעקבות מחלה זיהומית, זה אפילו לא יופיע בחדשות.

אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמה שבה התפוצצו בעורף הישראלי 39 טילים וישראלי אחד נהרג כתוצאה מפגיעה של טיל, הוחלט בישראל להמנע מסיכון נוסף, וכל בית בישראל (בלי קשר למיקומו) חוייב להוסיף חדר נוסף – ממ"ד. הרעיון הכל כך מגוחך ובזבזני ממשיך לשלוט בבניה בישראל הרבה אחרי שמשטרו של חוסיין הופל, אחרי שישראל עברה שתי מלחמות בהם הופצצה האוכלוסיה האזרחית ובהן הממ"ד לא הוכיח את עצמו כיעיל יותר מהמקלט הישן והחסכוני. קשה להעריך את כמות הכספים שנשפכת בישראל כל שנה על החדר הבטוח הזה, אבל קשה גם למצוא מקרה בולט יותר של חוסר לקיחת סיכונים.

אחד המקומות בהם הפחד לקחת סיכונים בולט במיוחד הוא תעשיית התרופות. למרות שהרבה יותר אנשים מתים מידי שנה מתאונות דרכים מלקיחת תרופות שאושרו מוקדם מידי, אנחנו מוכנים לקחת הרבה יותר סיכונים ברכבים חדשים מאשר בתרופות (קראתי איפשהו שאם היינו מעמידים לרכבים את התנאים שאנחנו מעמידים לתרופות היינו נוסעים היום בסוס ועגלה). למעשה, מתי בפעם האחרונה אנשים נפגעו מתרופות שיצאו לשוק מוקדם מידי? המחיר של תרופות שיוצאות לשוק מאוחר הוא אדיר. לא מדובר רק בזמן מחקר נוסף לחברה שמפתחת את התרופה, ומחקרים נוספים שהיא צריכה לבצע, מדובר בזמן נוסף שבו חברות אחרות לא יכולות לייצר את התרופה, בזמן נוסף שבו החולים לא יכולים לקנות את התרופה, ובזמן נוסף שבו התרופה עולה יותר מהיכולת של חברות הביטוח לשלם. הפנצלין והחיסון לכלבת בוודאי לא היו עוברים היום את התנאים של ה-FDA בתוך פחות מעשור.

וזה לא נגמר שם. בריטניה מכוסה במלצמות אבטחה, הכניסה לכל מקום ציבורי בישראל מותנית בפתיחת התיק על ידי מאבטח, ביותר ויותר מקומות בעולם כל רוכב אופניים צריך ללבוש קסדה, הרכבים שלנו מגינים עלינו מתאונות במהירוית שאין שום סיבה הגיונית שנגיע אליהן ועוד. לא מדובר רק בהערכה לא נכונה של מידת הסיכון, או בפופולריות של מוות אחד על פני אחר, מדובר גם בחוסר הנכונות לקחת סיכונים מחושבים. העולם המערבי הפך להיות הזקן שנוסע במהירות של 20 קמ"ש בכביש המהיר ומתפלא לראות איך כל הצעירים האלה עוקפים אותו.

על תוכן חובבני בחינם

זה נראה כאילו פעם זה היה פשוט. רוב העלות עבוד ייצרן התוכן היה הייצור וההפצה, ולא הפיתוח. ולכן הצרכן ציפה לשלם, ולשלם הרבה, על מנת לקבל תוכן (בלי קשר לאיכותו) והייצרן ידע שהוא יכול לדרוש, ולדרוש הרבה, עבור תוכן. ככל שהטכנולוגיה משתפרת, המחיר של הייצור וההפצה יורדים, ועיקר העלויות הם העלויות של ייצור התוכן. זה נראה נכון לרוב סוגי התכנים (אני חושב שכולם מלבד תרופות וספורט): ספרים, מוזיקה, הצגות וסרטים, קוד, פורנוגרפיה, מחקרים, חדשות, אמנות, ידע…

היום אנחנו, הצרכנים, רוצים לשלם פחות ופחות עבור אותם דברים שרוב עלות הייצור שלהם היא עלות פיתוח. כידוע, המחיר של מוצר נקבע לפי המוכנות של הצרכנים לשלם, ולא לפי עלות הייצור (וכמובן שמוצר שיצורו עולה יותר מהמוכנות של הצרכנים לקנות לא ייוצר). העובדה שהיום אפשר למצוא את כל המוצרים האלה בחינם ברשת, מעידה כמה הצרכנים מעריכים את עלות פיתוח התכנים. התהליך הזה מעמיד את ייצרני התוכן בפני כמה אפשרויות, פרסומות, חלוקת התוכן לחלק חינמי וחלק "פרימיום", דגש על איכות (עם או בלי מרכאות כפולות) מול התוכן החינמי, נסיון למכור דברים אחרים בצד התוכן (תמיכה, חומרה, גישה לארכיון, יכולת להגיב) ועוד.

דרך נוספת, שהפכה להיות פופולרית מאד, היא ייצור על ידי חובבים. חובבים, לעניינינו, הם אנשים שלא מקבלים משכורת על ייצור התוכן. אני חושב שכולם בוחרים בה בצורה כזאת או אחרת. יש לנו אתרים ש"מוכרים" לנו (חינם, כמובן) ספרי חובבים. ז'אנר הזמרים החובבים הפך להיות התופעה הטלויזיונית המוצלחת ביותר בעולם. לקטים מאתרים של סרטי חובבים כבר משודרים בטלויזיה (בצד עשרות סדרות ריאליטי ושעשעונים). הקוד פתוח חי על עשרות חובבים. עשרות עובדי קרן וויקימדיה אחראים לפחות מפרומיל מהחומר באתרי וויקימדיה. הפובליציסטיקה בחלק מהעיתונים נכתבת על ידי חובבים מובהקים, ועוד.

התופעה הזאת מרתקת, משום מה, דווקא שנראה שאין שום עתיד כלכלי למי שייבחר לעבוד באחד מהתחומים האלה, יותר ויותר אנשים בוחרים לעסוק בהם, להשקיע משאבים, לעבוד, לפעמים אפילו להשפיל את עצמם, וכל זה בשביל הסיכוי "להיות ….". למרות שאיכותית החובבים מייצרים פעמים רבות חומר טוב לא פחות, ואפילו יותר, מהמקצוענים, עדיין, נראה שעצם הנוכחות הגוברת שלהם רק מגבירה את חוסר היכולת של מקצוענים לחיות מייצור התוכן, וגורמת לעוד חובבנות של התחום, לירידת מחירים נוספת, ולבעיה קשה יותר של המשווקים (שמוצאים את הצרכנים שלהם מוכנים לשלם פחות ופחות, עבור מוצר איכותי יותר ויותר).

בזמן האחרון התופעה הזאת צצה שוב ושוב בהרבה מקומות. וויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, פנתה לציבור הרחב בבקשת נדבות. אנציקלופדיה שנקראת על ידי 20% מתושבי המדינות המפותחות צריכה להיות זאת שנותנת נדבות, לא זאת שמבקשת. האם לא היינו מרגישים קצת מוזר אם האנציקלופדיה העברית היתה מבקשת מאיתנו נדבות? אם בריטניקה? כמובן שכן, משום שאנחנו יודעים ששילמנו להם. לוויקיפדיה לא שילמנו אף פעם, משום מה אין להם פרסומות, וכל האנשים שנכנסים לויקיפדיה לא מכניסים אגורה אחת לבעלים. למעשה, כל מי שנכנס לויקיפדיה, ועל אחת כמה וכמה כל מי שכותב או עורך בויקיפדיה, עולה לבעלים שלה כסף. זה פשוט מגוחך, אבל זה המצב שייצרנו, ונראה שאת הסוסים האלה כבר אי אפשר יהיה להכניס לאורווה.

רשת הספרים בורדרס סגרה לא מזמן את סניפיה הבריטיים עקב הפסדים אדירים. נראה שהיום כבר אי אפשר להחזיק חנויות כאלה, מרווחות, נקיות, עם בית קפה ופינות קריאה. זה פשוט לא רווחי, עלות החזקת החנות נשארה גבוהה כשהייתה, אבל הצרכנים מוכנים לשלם הרבה פחות עבור ספר (אותו, אם מדובר בהפצת ידע, הם יכולים להשיג בחינם, או, אם מדובר בסיפורת, במחיר זול בהרבה ברשת. יותר מזה, הצרכנים נכנסו לחנות, בדקו את הספרים, וקנו ברשת). מוכרי ספרים יכולים לעשות שלוש דברים במצב כזה: להעלות את המחיר (בתקוה שיהיו מספיק פריארים שימשיכו לקנות ולממן את השאר), להוריד את המחיר (וכמובן את ה"אווירה" של החנות) או ללכת הביתה. כמובן שרוב בעלי החנויות בוחרים להוריד את המחיר. כרגיל יש גם אנשים שלא מבינים את הבעיה וחושבים שאפשר לפתור אותה בעזרת התערבות של הממשלה.

בתחילת האינטרנט לא לכל העיתונים היה אתר. אחר כך הגיע השלב שבו הם ניסו לגבות כסף תמורת גישה לחדשות. היום כמעט כל עיתון שמכבד את עצמו בעולם החופשי מחזיק אחר, ובכמעט כל אתר כזה אפשר לקרוא את החדשות. בחינם. העיתונים אמורים להרוויח מפרסומות, בזמן שמהעיתן הכתוב הם הרוויחו מפרסומות, מודעות ותשלום. הבעיה היא שפרסומות באינטרנט זה כנראה לא דבר כל כך מוצלח. לפחות לא בעברית (באנגלית לא מזמן הסתיימה מלחמה בין האתרים של מקסוול מרדוק לגוגל בגלל שגוגל בעצם פרסמו את החדשות של האתרים של מקסוול מרדוק עם פרסומות של גוגל). העובדה שאפשר לקרוא את החדשות והכתבות (לפחות את רובן, בוודאי את החשובות שבהן) בחינם גורמת לנו, הצרכנים, לא להבין למה אנחנו צריכים לשלם עבור העיתון. בהתחשב בירידה במחירי הדפוס, היינו מצפים לירידה במחירי העיתונים (הרי אנחנו משלמים על הנייר, את החדשות יכולנו לקרוא ברשת, לא?), אבל לייצרני העיתון יש את אותה בעיה כמו כולם, הם צריכים לשלם משכורות לעובדים המקצועיים שלהם. ולכן פחות ופחות ישראלים משלמים על העיתון. במקביל (מאותן סיבות ממש) בעולם תופעת החינמונים תפשה תאוצה בשנים האחרונות. הייתרון של החינמונים הוא שבזמן שהם מוותרים לחלוטין על הרווח מהצרכן, הם מנסים להגדיל את התפוצה שלהם, ולהיות יותר כדאיים למפרסם. לא ברור לי כמה זה מצליח, אבל עצם הנוכחות שלהם פוגעת באופן מובהק בשאר העיתונים, שצריכים להבדיל את עצמם ולגרום לצרכן להיות מוכן לשלם עבור משהו שהוא מקבל בחינם. רק לפני כמה חודשים הפך ה-Evening Standard לחינמון (אחרי 180 שנה של קיום כעיתון בתשלום). ההתקפה חסרת התקדים (או ההגיון הפנימי) של NRG אתמול על ישראל היום היא ללא ספק תוצאה של התופעה הזאת.

בשורה התחתונה, מדובר בהרבה תופעות שנראות כקשורות זו לזו, וכולן נובעות מחוסר הרצון שלנו, הצרכנים, לשלם כראוי עבור התוכן אותו אנחנו צורכים, ושל מליוני חובבים שמייצרים תוכן בלי לדרוש תשלום ראוי (אם בכלל) עבורו. האם מדובר בתופעה חיובית? אני בכלל לא בטוח. לפעמים זה נראה כמו סופה של תרבות המערב. במקום חברה ייצרנית (וצרכנית) אנחנו נהפכים לחברה בטלנית וחובבת שרגילה לקבל את הכל בחינם, ולא מוכנה לשלם עבור תוכן אלא רק עבור חומר. ומי שלא משלם עבור תוכן, גם לא מעריך את התוכן, ולא צריך להיות מופתע לקבל תוכן באיכות… איך נגדיר את זה בעדינות… כמו מה שמעריב מספק לנו?

ממתי לאלמונים יש שם טוב?!

המסקנה של פסק הדין  של השופט סולברג (שוב, סולברג, בעוד פסק דין מפרע) בתביעת הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין, היא ששמו הטוב של התובע, כאמור, סרן ר', נפגע. שה"אדם הסביר" שיחשף לפרסום יסיק מסקנות כלשהן (פירוט בסעיף 59 בפסק הדין) לגבי התובע (כאמור, ההוא ששמו הוא "סרן ר'"). ז"א, למשל, שאם מחר מגיע לראיון עבודה מישהו ששמו מתחיל בר' והיה סרן בעברו המראיין הסביר לא יקבל אותו?!

אין מה להגיד, ההגיון של ציור המטרה מסביב לחץ עובד שעות נוספות.

איך לנצח במלחמת האזרחים

לא שאני מנסה לעודד מלחמה… אבל במידה ונקלע למלחמת אזרחים אפשר להגיד שנמצא הנשק האולטימטיבי. פשוט אפשר לכתוב את השם המפורש על מדי החיילים, ואף דתי לא יוכל לפגוע בהם. אפשר לכתוב את השם המפורש על הטנקים, על הבתים, על הכבישים ועל הגדרות, ומצאנו את ההגנה האולטימטיבית. אגב, גם הפלשתינאים יכולים לאמץ את השיטה הזאת כבר עכשיו. רוצים להרוס את הבית שלך, תכתוב עליו את השם המפורש ונראה אותם. אתה רוצה לעבור במחסום בלי שיתעללו בך, תקעקע את השם המפורש על גופך. הפלשתינאים יכולים ככה גם לגרש את היהודים מההתנחלויות. פשוט לפזר על ההתנחלות אלפי פתקים עליהם כתוב השם המפורש…

ואגב, זה גם נשק חכם, בגלל שהוא יכול לפגוע רק בחלק מהישראלים, ורוב הסיכוי שהנפגע יהיה דווקא ימני. אפשר גם לשכלל את זה, במקום פיגועי תופת, שהורגים אנשים ומצטלמים לא טוב בתקשורת, הפלשתינאים יכולים לשלוח "פיגועי תועבה". נגיד, פלשתינאית שתכנס לקניון ישראלי ותוריד את החולצה שלה, או פלשתינאית שתתחיל לשיר באוטובוס ישראלי, או פלשתינאי שנכנס למסעדה עם חולצה עליה כתוב השם המפורש. כנראה שהרבה ישראלים "יפגעו" ברגשותיהם הדתיים, ובמקביל לפגיעה ביהודים, הם לא ישפכו דם, ואפילו יעודדו את התיירות לישראל (מה שיעזור לכלכלה הפלשתינאית).

אז, מה הטעם?

אם לא היה שם חייל מת, זה היה מצחיק. ג'יימי ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלו נכון) היה אחד מאותם חיילים בריטיים חסרי מזל שלא רק זכו להשלח למלחמה באפגניסטאן אלא גם מצאו בה את מותם. גורדון בראון, ראש הממשלה הבריטי, נוהג לכתוב מכתבי תנחומים למשפחות חללי הצבא הבריטי. למרות היותו חצי עיוור, נוהג בראון לכתוב בכתב ידו. כשג'אקי – אימו של ג'יימי (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלהם נכון) – קיבלה את המכתב היא הופתעה לגלות בו עשרות שגיעות כתיב, כולל איות לא נכון של שמו של בנה. בדרך פלאית כלשהיא הגיע המכתב לסאן הבריטי (צהובון שלאחרונה עבר לתמיכה גלויה בשמרנים). בעקבות הרעש, התקשר בראון לגברת ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלה נכון) להתנצל. איכשהו יצא שהשיחה הוקלטה (יש ארצות בהן זה לא חוקי) והתמלול שלה, שכלל התקפה פוליטית של גברת ג'יינס (אני מקווה שאני מתעתק את השם שלה נכון) על בראון, הגיעה גם הוא לסאן. כידוע, חוק וישנה אף פעם לא ישן, ולכן מובן שהסאן טעה באיות שמה של הגברת (מעניין, אגב, האם שיחת ההתנצלות של המרדוקים תפורסם בסאן).

יש בזה משהו מעודד, מתברר שלא רק אני עושה טעויות כתיב, אפילו ראש ממשלת בריטניה. למעשה, בזמן האחרון יוצא לי לקרוא עשרות מיילים ומסמכים שנכתבים על ידי דוברי אנגלית בלי ספלר, ובכמעט כולם יש טעויות כתיב וטעויות דקדוק. בעברית אמנם "קשה" יותר לטעות, אבל גם דוברי עברית רבים (מלבדי), כולל כאלה שהשפה היא המקצוע שלהם, טועים כל הזמן. ובכל זאת, אנחנו מציליחים להבין אותם. למרות הכתב הבלתי קריא של בראון, ולמרות השגיאות, כולם הצליחו להבין מה הוא כתב ומה הוא רצה להגיד.

והרי, שפה היא כלי. המטרה של השפה היא להעביר מידע ומחשבות בין בני אדם. כשכלי משמש משמש אותנו בצורה מוצלחת יותר כשאנחנו משתמשים בו בניגוד ל"הוראות השימוש", כנראה שצריך לשכתב את הוראות השימוש, ולא לרדוף את מי שמוצא שימושים יעילים יותר. אז, מה הטעם ב"כתיב נכון" ובחוקי הדקדוק שאפילו האנשים שמכירים את השפה מלידה לא מצליחים להפנים. אולי במקום להשקיע בספלרים אנחנו צריכים להקל בחוקי הכתב ולהפסיק לרדוף את כל מי ש"טעה" כל זמן שגם הכותב וגם המכותב מגינים את הכתוב.