במסגרת הדכאון הכלכלי שעובר עלי בתקופה האחרונה, כמה הרהורים לא מסודרים בעקבות הדיון שהיה לי עם אבשלום ביצ'קוב בבלוג "הרהורים של אבא", הכתבה הטראגית של אורלי וילנאי והמאמר הדבילי של מירב מיכאלי בהארץ. בסופו של דבר, שלושתם מעלים (בין השאר) את השאלה הפשוטה "איך אפשר לחיות מ-X שקלים בחודש". אין לי תשובה פשוטה (כמובן) אבל בכל זאת, כמה נקודות.
1. למה?
קודם כל, חשוב להבין למה צריך לחיות מ-X שקלים, או דולרים או יורואים או כל מטבע אחר בחודש. כסף לא גדל על העצים, כסף הוא הייצוג של התוצרת שלנו. אם ניתן לכל אדם כמה כסף שהוא רוצה, לכסף לא יהיה שום ערך, ובני האדם יצטרכו להמציא דרך חדשה לסחור בתוצרת שלהם (או שהם פשוט יפסיקו לייצר). לכן, אם יש לנו במדינה 100 אנשים שמתוכם 80 עובדים ומייצרים בממוצע 10 שקל ביום, אז כל מה שיש לנו להוציא זה 800 שקל ביום או 8 שקל בממוצע לאדם. החלוקה הפנימית לא כל כך מעניינת (היא מאד מעניינת, אבל לא לדיון הזה) אם נחלק את זה שווה בשווה, זה יהיה בדיוק 8 לאדם, ואם לא, המגבלה תהיה אחרת, אבל בסופו של דבר תהיה מגבלה והיא בוודאי לא יכולה להיות גבוה מ-8 שקל בממוצע לאדם. אם נרצה להגדיל את הממוצע מלמעלה ל-9 שקלים ביום, נוכל לעשות את זה ב-4 דרכים (שאני יודע עליהן).
- לקחת הלוואות מהילדים שלנו (ז"א, לשבור את החסכונות והכספים שאנחנו משקיעים היום בעתיד הרחוק).
- לקחת הלוואות מההורים שלנו (ז"א להפסיק את מערכת הבריאות והפנסיה).
- להעמיד פנים שיש לנו יותר ממה שאנחנו מייצרים (להדפיס כסף ולהגדיל משכורות).
- לקחת הלוואות ממדינות אחרות.
החסרונות של כל שיטה, לדעתי, מובנית מעליהן. אף אחד לא רוצה לחיות בחברה בלי מערכת חינוך מתפקדת, בלי מערכת בריאות ופנסיה, עם אינפלציה גבוהה או עם חוב גבוה מידי (ובמקרה הנוכחי, מאחר שמדובר בבעיה של כל החברות החופשיות, המשמעות היא לקחת הלוואות מנושים כמו סין). למעשה, למיטב הבנתי, המשבר הנוכחי נוצר בגלל העובדה שאנחנו (האנשים בחברות החופשיות) צרכנו יותר ממה שייצרנו, ואני חושש שהוא לא יפתר עד שלא נייצר יותר ממה שנצרוך.
ז"א, בשורה התחתונה, אנחנו צריכים להגדיל את הייצור ולהוריד את ההוצאות. להגדיל את הייצור זה "קל", כל מה שצריך זה לעבוד יותר (לא בהכרח יותר שעות ברוטו). אבל האמת היא שלמרות שהדור שלנו עובד פחות שעות מהדור של ההורים שלנו, אנחנו מייצרים הרבה יותר (לא רק פר שעה, אלא בכלל). בעזרת הטכנולוגיה ובעזרת ההבנה הטובה יותר של איך לנצל נכון את הכח האנושי ואת כוחות הטבע, אנחנו חיים בתקופה שיא של הייצור של שעת עבודה של אדם. במקביל, מאותן הסיבות, גם העלות של מוצרי הצריכה (והמחיר של רובם) יירד בהרבה. ובכל זאת, אבשלום טוען (והוא לא היחיד) שאי אפשר לחיות משכר המינימום.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית, על מה אנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף. למה זה נראה לנו כאילו אנחנו צריכים להוציא יותר ממה שיש לנו? לדעתי יש לזה כמה סיבות, שחלקן מפורטות למטה, אבל חשוב להגיש שהסיבה העיקרית היא האמונה שחוג לג'ודו, נסיעה לחו"ל, בגדים חדשים, גאדג'טים משוכללים ורהיטים מעוצבים הם צורך ולא מותרות.
2. גג
ההוצאה הכי גדולה ברוב משקי הבית במערב היא, למיטב ידיעתי, על דיור. אחת התופעות המוזרות בעולם המערבי ב-80 השנים האחרונות היא המעבר משכירת בתים לרכישת בתים. מאחר שרוב האנשים לא יכולים באמת לקנות בית, יצאה אחת ההמצאות המוזרות בעולם המערבי, המשכנתא (בויכוחים בין סוציאליסטים לקפיטליסטים האחרונים טוענים בדרך כלל שצריך לתת לבני האדם לבחור את בחירותיהם לבד, והראשונים תמיד מזכירים שבני האדם הם לא יצורים רציונלים, והבחירות שלהם פעמים רבות מנוגדות לאינטרסים שלהם, נראה לי שהתמיכה של המדינות במערב מוכיחה ששניהם צודקים, בני האדם אינם רציונלים, ומעורבות המדינה עלולה להעצים אי הרציונליות הזאת). המשכנתא היא, כידוע, הלוואה שניתנת על ידי הבנק ללווה על מנת שירכוש בית, והבית הוא הבטחון שמפקיד הלווה בבנק.את ההלוואות אפשר לחלק לשניים, הלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וממנסה לייצר בעזרתו יותר כסף, ממנו הוא אמור להחזיר את ההלוואה, והלוואות בהן הלווה לוקח את הכסף וקונה בו משהו ואת הכסף הוא אמור להחזיר מעבודה אחרת. הלוואות מהסוג הראשון הן חלק חיוני מהכלכלה המערבית, ואני לא מוצא בהן שום פסול. הלוואות מהסוג השני מתחלקות לשתיים: הלוואות בהן הלווה לווה את הכסף כחלק מהצריכה השותפת ומחזיר באופן שוטף (למשל, כשקונים בסופר בעזרת כרטיס אשראי), והלוואות בהן הלווה לווה את הכסף לצורך רכישה חד פעמית. הסוג הראשון בדרך כלל עובד די טוב, השני מתחלק בעצמו לשנים, הלוואות בהן הלווה מחזיק את הכסף ממקור ידוע מראש (כמו חסכון שעומד להשתחרר) והלוואות בהן ההחזר הוא חלק מההכנסה השותפת. הלוואות מהסוג האחרון הן הגרועות ביותר, גם ללווה וגם למלווה. בעולם של שחקנים רציונלים, אף אחד לא היה לוקח הלוואה כזאת, ואף אחד לא היה נותן הלוואה שכזאת. בעולם שלנו, כמעט כולם לוקחים אותה, והבנקים נותנים אותה בלי חשבון. פתגם ידוע אומר שכשאתה חייב לבנק 10,000 שקל, אתה בבעיה, וכשאתה חייב לבנק 10,000,000 שקל הבנק בבעיה. בעקבות השנה האחרונה אפשר להוסיף שכשמליון אנשים חייבים לבנק 10,000 שקל, המדינה כולה בבעיה (ולכן לבנקים אין מה לדאוג).
ובכל זאת, המדינה, לא רק ישראל כל מדינות המערב, מעודדות אנשים לקחת משכנתא, ומעודדת בנקים לתת משכנתאות (ואפילו נותנת משכנתאות בעצמה) . יותר מזה, הזכות למחסה הפכה פתאום לזכות להיות בעל הבית. דיור בשכירות נהפך לדבר כמעט לא קביל חברתית. כנסת ישראל העבירה לפני כמה שנים חוק שמאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את הבתים (אותם הם שכרו בהנחה משמעותית) בהנחה גבוהה, והחוק נשמע לכולם סביר, זה הרי "הבתים שלהם" וחקיקות דומות קיימות במדינות אחרות.
להחלטה לעודד אנשים לקחת משכנתא יש עוד תוצאה (מלבד הבעייתיות בעידוד אנשים להכבל לחוזה שמנוגד לאינטרס שלהם, הבעייתיות שבהגנה ממשלתית על מלווים שרק מגדילים את הצריכה והבעייתיות שבהגבלת הגמישות של האזרחים בבחירת מקום מגורים ובמעבר למקום אחר, דבר שמקשה על אנשים בבחירת עבודה – כמו שאפשר לראות בדיון אצל נדב – ומקשה על שוק העבודה בכלל), מחירי הבתים עלו. למעשה יש לזה שתי סיבות, הראשונה היא שברגע שהמדינה "נותנת" כסף למי שקונה בית, יש לו יותר כסף להוציא, ולכן ברור שהמוכרים יעלו את המחיר. אבל מעבר לזה יש עוד סיבה. ה"איכות" של הבתים עולה. בית שעלות ייצורו עלתה לפני 40 שנה 100 דולר יעלה היום 80 דולר, אבל אף אחד לא ייצר בית כזה, כולם מייצרים בתים שעלות ייצורם היא 200 דולר. לא רק בגלל שיש יותר כסף בשוק, אלא גם בגלל שרוכשי בתים פרטיים הם האמאמא של השחקן הלא רציונלי. פעם אחרי פעם אתה רואה את הזוג הצעיר שרק אתמול התחתן וכבר מחזיק בהלוואה ל-70 שנה עם ריבית צמודה לכל מיני מדדים שאף אחד לא מבין (ולאף אחד לא איכפת, כי כולם יודעים שהמדינה תתערב אם יהיה חסר), ורוכש דירה עם 7 חדרי שינה, אמבטיה ל-10 אנשים, מטבח שאפשר לבשל לגדוד (אבל להבדיל מהמטבחים החסכוניים בצבא, מטבח מעוצב עם מותגים וקרמיקה… חייבים קרמיקה… אין לי שמץ של מושג מה זה הקרמיקה הזאת שאנשים תמיד קונים למטבח, אבל כמות הדיונים ששמעתי על קרמיקה למטבח היא חסרת תקדים), מרצפות בעיצוב מיוחד וכו' וכו'.
לא נראה לי שמדובר ברושם חסר ביסוס. התמונה הזאת היא תמונת לווין מגוגל של פיניקס שבאריזונה 
והתמונה הזאת היא תמונת לווין של העיר ניו-יורק שבניו-יורק 
ההבדלים הבולטים, לדעתי, בין שתי התמונות היא שבראשונה רואים בתים פרטיים עם גג רעפים משופע, ובשניה רואים בתים משותפים עם גג שטוח. גג רעפים הוא דבר יקר. יש הגיון כלכלי ברעפים (או בגגות משופעים בכלל) כשאתה צריך להחזיק משקל גדול של שלג, אז אם אין שיפוע השלג מעמיס על הגג, ואתה צריך לבנות גג חזק מאד. אבל, החסרון הכלכלי בשיפוע הוא הניצול המאד גרוע של המקום. כלכלית, היית מצפה לראות יותר גגות רעפים במקומות עם יותר שלג, ופחות במקומות חמים. והנה, דווקא בפיניקס שבאריזונה, מקום בו ירד במאה השנים האחרונות פחות שלג ממה שירד בניו יורק החודש, יש יותר גגות רעפים. הסיבה לכך, לדעתי, היא פשוטה, גג הרעפים הוא הקרמיקה, כשאנשים בונים את הבית הפרטי שלהם, הם לא שמים לב למחיר המגוחך של הבית ולמחיר של כל תוספת בנפרד. הם רוצים לבנות את החלום האמריקאי. דווקא שאנשים בונים בית לצרכי רווח, בונים אותו באופן רציונלי.
עכשיו, לך תמצא בפיניקס בית בלי רעפים (ואם תבנה כזה, המחיר שלו בשוק יהיה נמוך בהרבה מהכסף שתחסוך מאי בניית הגג המשופע)… כל השוק השתנה, לרעה, בעקבות השינוי בהרגלי הצריכה ההוצעה העיקרית היא כבר לא על "מחסה" מקום שישמור עלינו מהגשם והשמש, מהקור והחום, אלא על סמל סטטוס חסר תועלת. לכן, הדבר הראשון שאנחנו, כחברה, צריכים לעשות על מנת לחיות בהתאם ליכולת הייצור שלנו הוא להוריד את רמת הדיור שלנו, ואת זה אפשר להשיג על ידי הפסקת התמיכה ברכישת דירות, והטלת מגבלות כבדות על בנקים שנותנים משכנתאות עד כדי הפיכת נתינת המשכנתא ללא כדאית לחלוטין.
3. רכב
ההוצאה השניה, לדעתי, היא על תחבורה. כמות כלי הרכב הפרטיים לאדם בחברה המערבית עולה כבר כמה עשורים ברציפות. ולא רק זה, אלא שכמו בבתים, גם כאן, המחיר של כלי הרכב הפרטיים עולה בעקבות עליה ב"איכות", עליה חסרת פרופורציה לעליה ביכולת הייצור. המכונית הממוצעת היום מהירה בהרבה מהמכונית הממוצעת שיוצרה לפני 30 שנה, ולמרות שהטכנולוגיה מאפשרת לייצר מכוניות קלות יותר, היא גם כבדה בהרבה (מה שמחייב עוד יותר כח ואנרגיה להגיע לאותן מהירויות). לכאורה אין לזה הצדקה, את הצורך להגיע ממקום למקום קיבלנו גם במכוניות שנסעו ב-90 קמ"ש ומכונית שנוסעת 150 קמ"ש לא מספקת לנו את הצורך הזה טוב יותר.אבל, גם כאן, המדינה מתערבת בניגוד לאינטרס של האזרחים ומעודדת את הנטיה הלא רציונלית שלהם. במקום לבנות מערך של תחבורה ציבורית רציני שמאפשר לכל אדם להגיע לכמעט כל מקום (בכל יום – אפילו בשבת) רוב המדינות מצמצמות את התחבור הציבורית שהן נותנות, מטילות מגבלות על שירותי המוניות הפרטיים, ובונות תשתיות תחבורה יותר ויותר "נוחות" לתחבורה הפרטית. וכמובן שמדובר בבעיה שמחמירה את עצמה, אם אין לי אפשרות להגיע לעבודה ברכבת, אני אקנה אוטו, ומאחר שיש לי אוטו, אני לא אתמוך בהשקעה בתחבורה ציבורית ואתמוך בהשקעה בתשתיות לתחבורה פרטית, מה שימנע ממישהו אחר להגיע לעבודה שלו ברכבת, וכך הלאה. (כמובן שהנטייה לקנות בתים במקום לשכור, מגדילה את הצורך של אנשים בתנועה אל ומהעבודה, ומגדילה את ה"צורך" בתחבורה פרטית)
בעיות נוספת היא שכל הרכבים הפרטיים מיצרים הן: הצורך שלהם ביותר ויותר אנרגיה (שחלק לא מבוטל ממנה בא ממקומות לא כל כך חופשיים, ויוצר תלות שלנו בהן), הירידה שהן גורמות לאיכות החיים (כמו החנויות ההולכות ומתרחקות), הזיהום והבעיות הבריאותיות שהוא יוצר ומגמת ההשמנה שנגרמת, בין השאר, בגלל שאנשים הולכים פחות ופחות.
4. סכנה
הנקודה האחרונה שלי היא הפחד שלנו מלקחת סיכונים. סיכון, חשוב להבין, הוא גם האפשרות לרווח מוגדל. מי שלא לוקח סיכון, מקטין את הרווח הצפוי שלו, או, במילים אחרות, ביטחון עולה כסף. חיים, עוד נקודה שחשוב להבין, הם כסף. אם יש לנו יותר כסף, אנחנו יכולים להבטיח חיים ארוכים וטובים יותר ליותר חברים בחברה שלנו. ככל שאנחנו מסכנים יותר חברים בחברה שלנו אנחנו מבטיחים חיים ארוכים וטובים לשאר החברים. לא פשוט למצוא את האיזון בין כמה סיכון לקחת מול איזה שיפור באיכות החיים נקבל, אבל על פניו כבר מזמן עברנו את המקום הסביר, ואנחנו מתקרבים למקום בו עוד מעט נצטרך לצאת לרחוב עם חגורות הצלה (למקרה שיהיה שטפון, כמובן).למשל, הביקורת בארה"ב על המקרה האחרון של כמעט פיגוע בדטרויט. אז מה היה לנו? מליוני דולרים שנשפכים מידי שנה בכל שדות התעופה בעולם המערבי: מכשירים סופר משוכללים, בודקי בטיחות, זמן מבוזבז של כל הנוסעים בעולם, ההשפלה ואובדן הפרטיות. וכל זה בשביל מה? שני הנסיונות האחרונים נמנעו בעזרת יוזמה של נוסעים, ולא בעזרת כל אמצעי הביטחון המגוחכים על סף הפאראנויה. אבל, גם אם כן, גם אם היו מצליחים לפוצץ שני מטוסים בשנה. אפילו אם הם היו מצליחים לפוצץ ארבע מטוסים בשנה. כמה זה יוצא, ארבע מטוסים, פחות מ-600 נוסעים בכל מטוס, סה"כ הצלנו פחות מ-2,400 בני אדם בשנה. בסה"כ רק בארה"ב מתים מידי שנה 75,000 אנשים ממחלות זיהומיות. אם היינו קונים אנטיביוטיקה פשוטה היינו יכולים להציל הרבה יותר אנשים. כמובן שאף נשיא לא יאלץ להתנצל בעקבות פאשלה של עוד אלף הרוגים בעקבות מחלה זיהומית, זה אפילו לא יופיע בחדשות.
אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמה שבה התפוצצו בעורף הישראלי 39 טילים וישראלי אחד נהרג כתוצאה מפגיעה של טיל, הוחלט בישראל להמנע מסיכון נוסף, וכל בית בישראל (בלי קשר למיקומו) חוייב להוסיף חדר נוסף – ממ"ד. הרעיון הכל כך מגוחך ובזבזני ממשיך לשלוט בבניה בישראל הרבה אחרי שמשטרו של חוסיין הופל, אחרי שישראל עברה שתי מלחמות בהם הופצצה האוכלוסיה האזרחית ובהן הממ"ד לא הוכיח את עצמו כיעיל יותר מהמקלט הישן והחסכוני. קשה להעריך את כמות הכספים שנשפכת בישראל כל שנה על החדר הבטוח הזה, אבל קשה גם למצוא מקרה בולט יותר של חוסר לקיחת סיכונים.
אחד המקומות בהם הפחד לקחת סיכונים בולט במיוחד הוא תעשיית התרופות. למרות שהרבה יותר אנשים מתים מידי שנה מתאונות דרכים מלקיחת תרופות שאושרו מוקדם מידי, אנחנו מוכנים לקחת הרבה יותר סיכונים ברכבים חדשים מאשר בתרופות (קראתי איפשהו שאם היינו מעמידים לרכבים את התנאים שאנחנו מעמידים לתרופות היינו נוסעים היום בסוס ועגלה). למעשה, מתי בפעם האחרונה אנשים נפגעו מתרופות שיצאו לשוק מוקדם מידי? המחיר של תרופות שיוצאות לשוק מאוחר הוא אדיר. לא מדובר רק בזמן מחקר נוסף לחברה שמפתחת את התרופה, ומחקרים נוספים שהיא צריכה לבצע, מדובר בזמן נוסף שבו חברות אחרות לא יכולות לייצר את התרופה, בזמן נוסף שבו החולים לא יכולים לקנות את התרופה, ובזמן נוסף שבו התרופה עולה יותר מהיכולת של חברות הביטוח לשלם. הפנצלין והחיסון לכלבת בוודאי לא היו עוברים היום את התנאים של ה-FDA בתוך פחות מעשור.
וזה לא נגמר שם. בריטניה מכוסה במלצמות אבטחה, הכניסה לכל מקום ציבורי בישראל מותנית בפתיחת התיק על ידי מאבטח, ביותר ויותר מקומות בעולם כל רוכב אופניים צריך ללבוש קסדה, הרכבים שלנו מגינים עלינו מתאונות במהירוית שאין שום סיבה הגיונית שנגיע אליהן ועוד. לא מדובר רק בהערכה לא נכונה של מידת הסיכון, או בפופולריות של מוות אחד על פני אחר, מדובר גם בחוסר הנכונות לקחת סיכונים מחושבים. העולם המערבי הפך להיות הזקן שנוסע במהירות של 20 קמ"ש בכביש המהיר ומתפלא לראות איך כל הצעירים האלה עוקפים אותו.
חיוך רציני 