כמה מחשבות לפני שהאבק שוקע


לישראלים בעלי תפישת עולם ליברלית מובראק (ולא רק הוא, כמובן) תמיד היה בעיה. מצד אחד, מדובר בדיקטטור, אמנם לא הגרוע שבהם, אבל בכל זאת זכויותיהם הטבעיות של בני העם המצרי נגזלו באופן עקבי תחת שלטונו רב השנים. מצד שני, מובראק הקפיד לשמור על השלום עם מדינת ישראל והווה גורם מייצב באיזור כל כך לא יציב. לכן, לכאורה, פרישתו של מובראק תהיה מצד אחד מאורע משמח, ומצד שני מאורע מפחיד.

למעשה, אני חושב שאין כאן באמת דילמה. האינטרס של העם המצרי הוא חד משמעי, להמשיך לקים את ההמשך, ואפילו לחמם את היחסים. הסכם השלום מביא למצרים כסף, מלחמה (או הרעה חדה ביחסים, וכנ"ל לשאר המופעים של המילה מלחמה כאן) תגרום למותם של מאות מצרים, לאובדן עסקאות עם השכנה מצפון, ועם המערב בכלל ולאובדן התמיכה האמריקאית. לכן, כשיעלה השלטון החדש, תגיע לפניו השאלה הישראלית. גם בלי לדעת מי הוא השליט, או באיזה תירוצים הוא משתמש, אפשר לשפוט את ההחלטה לגופה של החלטה. כאמור, החלטה להרע את היחסים עם ישראל תפגע באינטרס המובהק של אזרחי מצרים. ואנחנו יכולים לשאול את עצמינו מה גרם לשלטון החדש לקבל החלטה כזאת. אני יכול לחשוב על שתי סיבות אפשריות (שלרוב נוטות לבוא ביחד):

  1. הסיבה הראשונה היא השיטה שמשמשת רודנים מאז ומעולם, מלחמה יוצרת אוייב משותף לכל האזרחים, מונעת מהאזרחים לשפוט את השלטון, גוררת גל של פטריוטיזם, ומאפשרת לשליט החדש לחזק את אחיזתו בשלטון. ברור ששלטון שפועל מתוך אינטרסים כאלה הוא שלטון שאדיש לזכויותיהם וחריתם של בני עמו, ולכן אין שום סיבה לשמוח כששלטון כזה עולה.
  2. הסיבה השניה היא הסיבה האידיאולוגית. אולי השליט החדש מאמין שמלחמה בישראל היא הדבר הנכון לעשותו, אם בגלל שנאת הציונות, בגלל שנאת המערב או בגלל סיבה אחרת. גם כאן אני לא רואה שום סיבה לשמוח ששלטון שזאת האידיאולוגיה שלו עולה לשלטון.

יוצא מכאן, שהמבחן הישראלי הוא בעצם הדרך הפשוטה ביותר שלנו לדעת מה אופיו של השלטון החדש, אם הוא יהיה אנטי ישראלי הוא מן הסתם יהיה גם דיקטטורי (לא נובע מכאן, כמובן, שאם הוא יהיה פרו ישראלי הוא יהיה דמוקרטי, ע"ע מובראק). לכן, אני חושב שבמקרה זה אין באמת סיבה לדילמה, האינטרס הישראלי מתתמזג עם האינטרס הליברלי.

מה שמעניין זה שנראה לי שכל כך הרבה אנשים מאמינים שיש כאן דילמה, שזכויותיהם של המצרים והשלום לא יכולים להתקיים זה לצד זה, שאם המצרים ישתחררו הם יפתחו במלחמה נגד ישראל. לדעתי זה נובע משני כשלים בסיסיים:

  1. הכשל הראשון הוא האמונה שמדובר במשחק סכום אפס. ז"א מה שטוב למצרים רע לישראלים, ומה שטוב לישראלים רע למצרים. כמובן שמדובר בשטות מוחלטת (אם כי מאד נפוצה), האינטרס המובהק של שני העמים (כל שאר בני האדם מלבד המיעוט שנהנה מהעיסוק במלחמה, בדיכוי ו/או בעסקים הנלווים) הוא בשלום ובחירות, אין שום התנגשות בין השלום הישראלי לחירות המצרית. להפך, ככל שיהיה יותר שלום עם ישראל תהיה יותר חירות למצרים (וההפך, מכל הכיוונים).
  2. הכשל השני הוא של תפיסת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב". ז"א שאם רוב המצרים רוצה במלחמה ראוי ששלטון דמוקרטי יספק לו מלחמה. זה כמובן לא נכון (ז"א, כן, אני יודע שיש אנשים שתופסים את הדמוקרטיה בצורה התמוהה הזאת, הבעיה היא שברגע שמאמצים את ההגדרה הזאת מגיעים למסקנה שמדובר בהגדרה ריקה מתוכן, כל מדינה היא דמוקרטיה, ואף פעם לא הבנתי למה להשתמש במילים ריקות מתוכן), התפקיד של השלטון הדמוקרטי הוא לדאוג לחירותם של בני עמו (ולאינטרסים שלהם, ולצדק, ולשאר זכויותיהם), ומלחמה לא תשרת את המטרה הזאת.

 

מודעות פרסומת

עשר נקודות על משאל העם


כמה נקודות על חוק משאל העם שעבר באחרונה:

  1. הטענות שמדובר בחוק לא חוקתי הן, למיטב הבנתי, עלבון לאינטליגנציה. משאל עם הוא הליך מקובל בכל העולם, אין בו שום דבר לא צודק, שום פגיעה בחוקי היסוד וחירותו של אף אדם לא נפגעת. הבעיה היחידה, אולי, היא זה שהחוק לא נותן יום חופש לכל המצביעים, ומאפשר למעסיק להשפיע על הבחירות, ונותן יותר כח לגוש ש"איכפת לו" יותר.
  2. החוק אושר על ידי כל מפלגות הימין, מאשר (שוב) שדין אריאל הוא לא כדין תל-אביב. מהעובדה ששטח בריבונות ישראלית צריך לעבור במשאל עם אפשר ללמוד ששטח באחזקה ישראלית לא צריך לעבור במשאל עם שכזה.
  3. אותם חברי כנסת מהימין קבעו את העקרון, ושמו אותו בספר החוקים. מעכשיו "שטחים תמורת שלום" היא לא סיסמא של מחנה השמאל, אלא עקרון שאושר נתמך וחוקק על ידי מחנה הימין.
  4. לא רק העיקרון, אלא גם המחיר נקבע. אין יותר "צריך לשאול רק את היהודים" או "צריך לקבל אישור מהעם היהודי לדורותיו", אפילו רוב מיוחס לא קיים יותר. כל הדיבורים על ההבטחה האלוהית או על ארץ ישראל השלמה הוכיחו את עצמם כחסרי משמעות. הימין (כולל האגפים הקיצוניים שלו) זנח אותם בפומבי, ואם וכשהשמאל יפתח במשא ומתן לא יוכל הימין להציג את הטיעונים האלה מבלי להסמיק מבושה.
  5. והמחיר עצמו, בניגוד למה שנדמה, איננו יקר במיוחד. משאל עם בעד השלום כשיש תתמיכה בממשלה ובכנסת לא יעבור רק במידה והצד איתו נחתום על ההסכם יפעל על מנת להכשיל אותו. נכון, אם אסאד יחתום על ההסכם בלי לבוא לירושלים ולדבר לכנסת תוך כדי המשך תמיכה בחיזבאללה ויחסים חמים עם איראן ההסכם לא יעבור, ואם עבאס יחתום על הסכם בלי להלחם בטרור ותוך כדי דיבורים על הסכם כורייש ההסכם לא יעבור. וטוב שכך. אבל במצב נורמלי, כשהצד השני בא להסכם השלום במטרה לקיים שלום (או לפחות מעמדי פנים שזו מטרתו במשך 90 ימים) ההסכם בוודאי יעבור.
  6. יותר מזה, משאל העם הוא מצב של win-win עבור כל מנהיג ערבי. הוא בא לחתום על הסכם שלום, אם הוא יעבור אז הוא קיבל שלום, אם לא אז הוא הוכיח לכל העולם את סרבנותם של הישראלים.  אם יש דרך להעביר את התמיכה האמריקאית מישראל לערבים זאת הדרך.
  7. לכן, הטענות שהחוק "מרחיק את השלום" הם פשוט בדיחה. אבל יותר מזה, לסוריה היו 43 שנים של הזדמנות אחרי הזדמנות לקחת את הגולן בהסכם שלום. החל ממשלתו של אשכול, דרך קמפ דייויד, שיחות מדריד, המשא ומתן עם רבין, המשא ומתן עם נתניהו, הממשלה של אולמרט והממשלה הנוכחית. העובדה שלא ראינו עדיין את אסאד נואם בירושלים מראה שלא הסרבנות הישראלית (שהיתה זהה עבור סוריה, הפלשתינאים, ירדן ומצרים) או משאל העם (שלא היה קיים במשך 43 שנה) מנעו ממנו לקבל את הגולן לידיו.
  8. בלי ששמנו לב החוק חל גם על העברת הריבונות הישראלית שלו במשא ומתן. החוק בעצם קובר את הרעיון של העברת המשולש מריבונות ישראלית (בהנחה שהאזרחים הערבים יצביעו, כמובן).
  9. בגלל שהחוק מאפשר משאל עם רק על נושא אחד, הוא מאפשר הצבעה טקטית, ובגלל שהוא "לא סימטרי" רק צד אחד יכול להרוויח מזה. אזרח (תיאורתי) שלא מעוניין בהסכם שלום עם סוריה אבל חושב שמנהיגי השמאל ינהלו את המדינה טוב יותר יוכל להצביע להם בלי חשש. הוא הרי יודע שאם הם ירצו להעביר הסכם כזה הם יצטרכו לשאול אותו שוב. מהצד השני אזרח שמעוניין בהסכם שלום עם סוריה אבל חושב שמנהיגי הימין ינהלו את המדינה טוב יותר לא יוכל להצביע להם, בגלל שההסכם יהיה חייב לעבור בכנסת ובממשלה קודם.
  10. בהתחשב בכל מה שכתוב למעלה, לא הצלחתי להבין למה מחנה השלום כל כך מתנגד לחוק.