עם חופשי בארצו

בשנים האחרונות נוצר בישראל נוהל מלחמה קבוע. זה מתחיל ברמזים של כל מיני גנרלים ופוליטיקאים ש"אפשר לעשות את זה", ש"הפעם זה יהיה שונה", ש"אין לנו מה להפסיד"… זה ממשיך בגל של גאווה לאומית אדירה, דגלים בכל מקום, שירי גאווה ברדיו… השלב הבא היא פריצת המלחמה עצמה, אמנם ההתחלה אף פעם לא חלקה (כמו שהובטח לנו בהתחלה) אבל הגנרלים והפוליטיקאים האחראיים מבטיחים לנו שהכל בשליטה… אחר כך מגיע שיא המלחמה, ניצחון באיזה קרב חסר חשיבות שמגביר את כמות הדגלים ברחוב לשיא חסר תקדים, הפוליטיקאים מבטיחים שאנחנו מעצמה עולמית, ביקורת נחשבת לבגידה, פקפוק נחשב לבלתי סביר… אחר כך מגיע הכשלון הבלתי נמנע, שוב מתברר שאנחנו לא מעצמה עולמית, הדגלים נעלמים ברגע… אחר כך מגיע הדכאון הלאומי ושעת "חשבון הנפש". "חשבון הנפש" הוא אף פעם לא חשבון נפש אמיתי, הישראלי הרי לא באמת יבדוק את עצמו, חשבון הנפש הוא למעשה סגירת חשבון אישי עם הגנרלים ו/או הפוליטיקאים שהיו אמורים להפוך אותנו למעצמה העולמית. גם אם כל מטרות המלחמה הושגו, גם אם הפוליטיקאי או הגנרל עצמו לא היה בין הרומזים להיותינו מעצמה עולמית… וככה נכנס לתפקיד הפוליטיקאי הבא, שצריך להחליט אם להיות גיבור לרגע ואז להזרק, או להזרק בלי להיות גיבור לרגע (היחיד שהצליח להמלט מהגורל הזה היה, כמובן, שרון, שהצליח גם לרמוז על היותינו מעצמה, גם להכשל, וגם להדביק את הכשלון על כל מי שהוא לא שרון).

ישראלי ששהה באנגליה בימים שבין פתיחת אליפות העולם להפסד מול גרמניה יכל לראות את כל התהליך הזה קורה בהאצה קדימה. הרמזים, הדגלים, הגאווה, ההצלחה הרגעית (מול סלובניה, מדינה עם פחות תושבים ממנצ'סטר) הכשלון והחשבון האישי. הדגלים נעלמו עוד באותו הלילה, אבל השאלה שנשארה באוויר היא, האם זה מה שנשאר מהרעיון הלאומי באירופה (אירופה כאן זה האיזור שהיה תחת השפעתו של הבישוף מרומא, לא היבשת הגיאוגראפית, ז"א לא כולל טורקיה, רוסיה וכו')? נצחון במשחק כדורגל?

הרי הלאומיות היא אידיאולוגיה פוליטית. וככל אידיאולוגיה פוליטית יש לה שאיפות בתחום הפוליטי. לא סתם אוסף של סמלים (דגלים, המנון, סמל לאומי…) חסרי חשיבות. הרעיות דיבר פעם על הלאום (העם) כעל יישות אורגנית. בהקבלה לתנועות ליברליות שדיברו על חירות האדם, דיברו תומכי הלאומיות על שיחרור הלאום. והלאום יכול להיות חופשי רק כשיש לו ריבונות על אדמתו. בדיוק על זה נכתב ההמנון הישראלי.

הריבונות היא היכולת של הלאום לקבל החלטות עצמאיות בלי תלות בהחלטות של לאומים אחרים. הגרמנים, למשל, לא יכולים לדבר על היותם ריבונים, הרי רק אתמול הם מימנו את ההחלטות של ממשלת יוון. גם שאר תושבי גוש היורו נמצאים באותה סירה. האנגלים וויתרו על הריבונות שלהם עוד במאה ה-18, ורק לאחרונה הם נפטרו משלטונו של ראש ממשלה סקוטי (ממשפחת המלוכה הגרמנית שלהם הם כנראה לא יפטרו כל כך מהר). קשה עד בלתי אפשר לראות בתנועות הלאומיות המודרניות בסקוטלנד, ספרד או בלגיה איזשהו רמז ללקיחת ריבונות מלאה של הלאום (משמע היפרדות מהאיחוד האירופי, נסיון לכיבוש שטחים שנלקחו, מניעת שותפות בשלטון מכל מי שאיננו בן הלאום…) למעשה מדובר בנסיון להגדיל את האוטונומיה התרבותית, לשנות איזה סמל חסר חשיבות או להפרד מעול כלכלי.

ונראה לי שבזמן שבאירופה, מקור הרעיון הוא הולך ונעלם, ומתחלף למעשה ברעיון אחר לגמרי, בזמן שבאירופה המלחמות הלאומיות הופכות להיות על מגרש הכדורגל, בפריפריה של אירופה הרעיון הזה רק הולך ומעמיק.

בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום

כמה מחשבות בעקבות ילדי עזה.

בעזה יש משבר הומניטרי. לא מדובר בסתם הצגה, מדובר במשבר אמיתי. גם בלי להכנס לשאלת האשמה נראה לי די ברור שהמשבר הזה יתפוצץ מתישהו. התקווה הישראלית שהוא יתפוצץ בפנים של החמאס או ממשלת מצרים היא פשוט לא סבירה. קשה להבין מה בדיוק התוכנית הישראלית לגבי עזה, איך ישראל חושבת לשפר את המצב, מה ישראל עושה על מנת לשפר את איכות חייהם של תושבי עזה, או אפילו על מנת להוריד את מפלס השנאה והאלימות בעזה. לא ברור כמה זמן ישראל חושבת שהעולם ימשיך להתעלם מהעובדות, וכמה זמן שלטון החמאס ימשיך לחמש אנשים רעבים וחסרי תקווה בלי שהוא יפגע באף ישראלי.

אי אפשר בשום צורה שהיא להצדיק את המשך שלטון החמאס על עזה. מדובר בשלטון שמזיק לישראלים, למצרים ובעיקר לעזתים. שלטון שיכול למצוא משאבים לשלוח סוחר נשק לדובאי אבל לא להדפיס דרכון לתינוק גוסס הוא שלטון שאין שום הצדקה לקיומו. נטילת הריבונות מהכנופיה הזאת היא אינטרס של כל אוהב אדם, וחובה מוסרית של כל אדם בעל מודעות הומניטרית. נראה שהמלחמה האחרונה של ישראל בעזה רק חיזקה את המשך שלטון החמאס. לא ברור אם זה חלק מתוכנית מתוחכמת של הגאונים הצבאיים שלנו, או שזה סתם חוסר מחשבה קדימה, אבל די ברור היום שהמבצע הזה הסתיים בצורה שמנוגדת לאינטרסים הישראלים.

המעשים שישראל עשתה, לפי איך שהם תוארו בסרט, הם פשע נגד האנושות. המחשבה שפקידים במדים נשלחו על ידי והרגו באזרחים כשהם מרימים ידיים היא בלתי נסבלת. המאבק של צה"ל בכל נסיון לחקירה אובייקטיבית, העובדה שעד היום לא ניתן בפומבי שום עדות שמפריכה את האשמות האלה והעובדה שאף מפקד בכיר (או אפילו זוטר) לא הורשע (או אפילו הועמד לדין פלילי) אומרת דרשני. מדובר במצב לא סביר, מצב שהופך כל אחד ואחת מאיתנו לשותפים לדבר עבירה. כל התירוצים בעולם, ואלוהים יודע שיש לנו הרבה, לא יכולים לתרץ מעשים כאלה. הגיע הזמן שהציבור בישראל ידרוש דין וחשבון מפקידיו כשהם דורסים בשמו את כללי המוסר הסביר (ולא רק כשזה מתאים למחנה פוליטי כזה או אחר).

אחד הדברים שאפיינו את התנועה הציונית (אני מדבר על המקורית, זאת שהקימה מדינה, לא זאת שממציאה אנטישמים) היתה התקווה. לא רק השיר, אלא בעיקר המחשבה שהעתיד יכול להיות טוב – שאפשר לפעול ולשפר את העתיד – שיש על מה לחלום ואפשר לממש את החלום. היהודים, כדאי לזכור, היו במשבר הפיזי הגדול ביותר שאומה ידעה במאה העשרים. להבדיל, הפוליטיקה בישראל בעשור האחרון מאופיינת על ידי בכיינות. מהשמאל הקיצוני, דרך השמאל המתון, המרכז, הימין המתון ועד לימין הקיצוני (טוב, בעצם, חוץ מהימין הממש קיצוני). כולם בכיינים. אף אחד לא מקווה לשום דבר, כולם רק מאשימים את האחרים. אף אחד לא פועל לשנות את המצב, מקסימום מפגינים קצת, וממשיכים להאשים את האחרים (האשכנזים, הציונים, הימניים, החילונים, הדתיים, התל-אביבים, הירושלמים, האנטישמים, הלאומנים, הגויים, האמריקאים, הערבים…). אף אחד לא מציע תוכנית פעולה אופרטיבית, כולם רק מבטלים את ההצעות (הלא קיימות, כאמור. מה שעושה את מלאכת הביטול לכל כך קלה. מה יותר קל מלהאבק בדחליל?) של האחרים. אף אחד לא בודק את עצמו, כולם רק מספקים תירוצים. המבט בילדי עזה, וגרוע מזה, במבוגרים שאמורים לחנך אותם, מציב מולנו מראה אכזרית. כמה שקשה להאמין, יש בכיינים גדולים מאיתנו. אף אחד לא שואל שם: "איך אני יכול לשפר את המצב". אף אחד לא מעיר: "ובכל זאת, אולי יש תקווה, אם רק ננסה…". העתיד היחידי שהמבוגרים מציבים מול הילדים הוא עתיד של מוות. אלימות, שנאה, אכזריות ומוות. והילדים האלה יהיו המבוגרים עוד עשור. איך הם יחנכו את הילדים שלהם? כמה מהם ינסו להרוג אנשים וכמה מהם ינסו לבנות משהו?