סטנדרטים כפולים? לא יכלו להיות

מעניין לקרוא את המאמר של ישראל הראל בקשר לזיכוי של אומרט:

"שופטי בית המשפט העליון קבעו לפני שנה (בערעור של אברהם הירשזון), ש"קבלה שיטתית של כספים באמצעות מעטפות מזומנים, בלי שהכספים מתועדים ונרשמים בגלוי… משמשת אינדיקציה ברורה לאי כשרות ומעל למעטפות אלה מתנוסס דגל שחור". והנה, תוך כדי התעלמות מפסק דין מפורש של העליון, באקרובטיקה משפטית ובפליק-פלאק נורמטיבי, החזיר אותנו בית המשפט המחוזי לנורמות הפסולות של ימי ה"לא תחסום שור בדישו"….

אם העדות של מוריס טלנסקי "הזויה", על סמך מה קבעו השופטים שאולמרט קיבל ממנו מאות אלפי דולרים במעטפות? ואם קבעו שקיבל שלמונים אלה, כיצד, לדעתם, יש לכנות את הזיכוי שזיכוהו? ואם בהזיות עסקינן, מנין, אם לא כדי למצוא צידוק לפסק דין בעייתי מבחינה ערכית, נטל בית המשפט לעצמו את החופש לפסוק על פי פרשנות פסיכולוגית ("יסוד נפשי") ולהתעלם מההוכחות, שגם על פי דבריו אין בהן פגם ראייתי?…

הסלחנות למעשי שחיתות של בעלי הצווארון הלבן מקדמת הבמה הציבורית היא עתה רשמית. וכל ישראלי שאינו רוצה שמדינתו תגלוש לנורמות של העולם השלישי מוכרח להשתחרר משטיפת המוח הנעשית לו בימים אלה – ולמחות. גלישה זו עלולה להתרחש, אם בית המשפט העליון לא יבטל את פסק הדין התמוה."

גם לאראל סג"ל יצא טור דומה:

"…במישור העובדתי הוכחו כמעט כל טענות הפרקליטות. היו מעטפות כסף מטלנסקי (למרות טענתו של אולמרט בסיום משפטו), היה שימוש פרטי בכספים…

האם האדם הסביר יכול לקבל את התנהלותו של מר אולמרט במישור הציבורי הערכי? מסופקני….

פרקליטיו של אולמרט הצליחו כצפוי להטיל ספק במהימנות העד המרכזי טלנסקי ובאמינותו. אבל בל נשכח, הברנש המפוקפק שבית המשפט מכנה "הזוי" היה בקשרים קרובים עם אולמרט. הוא נתן לו כסף"

ושניהם צודקים. באמת, איך אפשר במישור הנורמטיבי התנהגות של פוליטיקאי שמקבל מתנות מבעלי עניין, מדובר באינדיקציה ברורה לאי כשרות שמחזירה אותנו לנורמות פסולות. אין ספק שהראל וסג"ל לא היו נותנים לפוליטיקאי כזה לייצג את המחנה שלהם, אי אפשר לחשוב על הרעיון שהם יבחרו בפוליטיקאי כזה לראש ממשלה, שהם יגנו על שלטונו, שהם לא יאבקו להפלתו, כי הנורמות הפסולות האלה של לא תחסום שור בדישו כבר נסתיימו להן.

או שלא?

כן ‫לסנקציות אישיות (שליליות)

ועדת פלסנר הגישה, כצפוי, את מסקנותיה, והן כוללות, כצפוי, סנקציות אישיות לערבים וחרדים שלא יתגייסו. על דעתי על גיוס חובה בכלל, גיוס ערבים וחרדים בפרט, והקמת מערך של שירות לאומי חובה אין טעם לחזור. אבל מכל ההצעות הרעות שלהם, הם העלו הצעה אחת טובה: סנקציות אישיות.

 

אמנם הרעיון של להטיל סנקציות כלכליות אישיות על מי שהצבא בחר לא לגייס (מי שבחר לבד עובר על החוק) הוא לא צודק ולא הגיוני, אבל חשוב יותר, הוא פשוט לא ישים, הרי החרדים והערבים הם האוכלוסיות הכי עניות בישראל. אז בשביל שהרעיון יהיה ישים (וצודק), צריך לשלם לכל אזרח סכום כסף מסויים (נגיד, שכר מינימום) ואז אפשר יהיה להטיל סנקציה אישית על מי שלא משרת בצבא (על ידי לקיחת הכסף, או, פשוט יותר, על ידי אי נתינתו). לא, זה לא משכורת, חס וחלילה אסור לנו לשלם משכורת למי שמשרת אותנו, היום זה חיילים, מחר זה שוטרים, רופאים או אפילו מורים, זה "סנקציה אישית (שלילית)".

השנה שלא תסתיים לעולם

כמו השנים שקדמו לה, 1938 התחילה בתחילת ינואר, בהתחלה רוב האנשים היום בטוחים שהיא גם תסתיים כמו כל השנים שקדמו לה, אחרי 12 חודשים בסוף בדצמבר. לאט לאט התברר להם שהם טעו, אפילו אחרי שדצמבר עבר, 1939 לא באה. במקום 365 ימים השנה התארכה והתארכה, בהתחלה הם עוד ניסו להמציא שמות לחודשים החדשים, אחר כך רק לעונות החדשות, בסוף נמאס להם והם נשארו רק עם ימי השבוע…

לפני יותר מ-5 שנים הכריז ראש האופוזיציה הישראלית ש:"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". מאז הוא הפך להיות ראש ממשלה עם קואליציה יציבה כשכמטרתה המוצהרת היא להפציץ את איראן על מנת למנוע ממנה להשיג את הגרעין, ובכל זאת, יותר מ-3 שנים אחרי 1938 עדיין כאן, הנאצים לא פלשו לפולין, בנות הברית לא נחתו בנורמנדי, הכל נשאר כשהיה. ולמה, בעצם? אילו באמת היה מדובר על 1938, וצ'רצ'יל איכשהו הפך להיות לראש ממשלה, ועוד ראש ממשלה שיודע בדיוק מה יקרה ב-1939, מה מונע ממנו לבצע פעולת מנע? ואם האיראנים עמדו לפני חמש שנים על סף השגת נשק גרעיני, איך זה שהם לא השיגו אותו עד עכשיו (הסיפורים על וירוס מחשבים שמונע מהם להשיג נשק גרעיני נשמעים לי מוזרים, את כח החישוב שהיה זמין בזמן פרוייקט מנהטן אפשר להשיג היום בטלפונים לא חכמים במיוחד, והיום כבר לא צריך להמציא את הגלגל, רק להעתיק).

התשובה, לדעתי, היא שלנתניהו ולהנהגה האיראנית יש אינטרס להחזיק את המצב הקיים כמו שהוא. כל זמן שקיימת הסכנה האיראנית נתניהו יכול להמשיך ולא לעשות כלום עם הפלשתינאים, יכול להמשיך ולחזק את ההתנחלויות, יכול להמשיך ולשחק בכאילו הוא הולך לגייס את החרדים, והכי חשוב, להמשיך ולהיות ראש ממשלה. בסופו של דבר אין לישראלים ברירה, השנה היא הרי 1938, ואין דבר שהישראלים פוחדים ממנו יותר מאשר 1939, ורק נתניהו ידאג שהשנה תשאר 1938 לנצח. כל המשחקים עם גיוס חרדים, העברת התנחלויות בלתי חוקיות או ה"מחאה" הן רק משחקים. גם ההנהגה האיראנית נהנית התשומת הלב, במקום שכולם ישימו לב שהנה יש לו משטר רודני שמחץ את האופוזיציה, שמקדם טרור ומלחמה ברחבי העולם, כולם מדברים כן גרעין לא גרעין, כאילו זה באמת ישנה למישהו משהו, כאילו באמת "המדינות הערביות ייאלצו ליישר איתו קו" (כמו שהן יישרו קו עם ישראל) כאילו באמת זאת פעם "ראשונה בהיסטוריה – מערכת גרעינית רב קוטבית באזור לא יציב" (חצי האי הקוראני הוא איזור יציב ודו קוטבי?), ורק נותנים להנהגה האיראנית עוד כח מול העם שלה. וכמובן שמי שנהנה במיוחד מהמשכות ה-1938 הזה הוא הפטרון של איראן (ובקרוב גם של ישראל) פוטין.

האמנם לא היו הדברים מעולם?

אראל סג"ל כתב מאמר בו הוא מסביר שישראל צריכה ללמוד מקנדה. לא, לא בכל מה שנוגע לאיכות חיים, לפתיחות, לחירות, לסובלנות או לשאר הדברים שהפכו את קנדה לאחת המדינות המהמובילות בכמעט כל מדד קיים, הוא רוצה שנלמד מקנדה בגלל שבקנדה: "היא אחת המדינות היותר אגרסיביות בטיפול ובגירוש מהגרים "לא רצויים"". את המסקנה הזאת הוא הסיק אחרי שהוא דיבר עם: "עורך דין קנדי בכיר העוסק בענייני הגירה". בין השאר הוא מספר ש:

"לפני כמה שנים ביקשה קנדה לגרש אזרחים מהמדינה הקריבית גינאה. האחרונה סירבה לקבלם. התגובה של קנדה הייתה קצרה וברורה. המגורשים הועלו על מטוסים שנחתו בלי רשות בשדה התעופה בגינאה, המגורשים הורדו על מסלול הנחיתה. כשממשלת גינאה התלוננה באו"ם על המהלך, ממשלת קנדה ביטלה לאלתר את כל תוכניות הסיוע והעסקת העובדים הזמניים בחקלאות – תוכנית שאפשרה לאיכרים מהאי הקריבי לעבוד בקנדה למשך ארבעה חודשים בשנה ולחזור הביתה עם סכום משמעותי של כסף. שלא יהיה לכם ספק – הממשלה בגינאה מיהרה להניף דגל לבן."

כבר הפתיחה: "לפני כמה שנים" אמורה להדליק את נורות ההזהרה. מה זה "לפני כמה שנים"? 10 שנים? 5 שנים? 183 שנים? הרי יש לך, מן הסתם, תאריך, אז למה לא לתת אותו. ההמשך נשמע עוד יותר מוזר: "המדינה הקריבית גינאה". יש הרבה מדינות בשם גינאה (אני חושב שזה השם הכי פופולרי למדינה), ויש הרבה מדינות קריביות (אולי האיזור הכי צפוף בעולם, לא מבחינת מספר אנשים למטר מרובע, אבל מבחינת מספר מדינות לשטח אדמה יבש), אבל באופן מוזר דווקא מדינה בשם גינאה אין בקאריביים. יש 3 באפריקה, עוד אחת באוקיניה, עוד אחת באמריקה הדרומית, עוד שתיים עם שם דומה (גאנה באפריקה, גיאנה בדרום אמריקה) ועוד כמה מחוזות… אבל אף אחת לא בקאריביים. יכול להיות שהוא התכוון לגיאנה (שנמצאת קרוב לקרביים)? איך בדיוק מטוסים נוחתים בשדה תעופה בלי אישור?
תוכנית הסיוע והעסקת העובדים הזמניים בחקלאות של קנדה (Seasonal Agricultural Worker Program) כוללת את מקסיקו ומספר מדינות בקרביים: מקסיקו, אנגווילה, אנטיגואה וברבודה, ברבדוס, דומיניקה, גרנדה, ג'מייקה, מונטסראט, סנט קיטס ונוויס, סנט לוסיה, סנט וינסנט וטרינידד וטובגו. גיאנה לא ברשימה, מה גם שגיאנה היא חלק מחבר העמים, ככה שזה לא גיאנה ולא אף אחת מהגינאות. אולי הכוונה היא לגרנדה?! תלונה לאו"ם, מטוסים שנוחתים בלי אישור, ביטול תוכניות עזרה… גוגל פשוט לא מכיר סיפור כזה.
וסג"ל ממשיך:

"בשנים האחרונות, מספר פ', אזרחים מקסיקנים חיפשו בקנדה מקלט בשל מלחמות הסמים האכזריות. בתגובה, קנדה ביטלה את כל אשרות הכניסה ממקסיקו, כולל אשרות לפוליטיקאים בכירים ממקסיקו. חוק זכויות האדם הקנדי תוקן במיוחד כך שלא יכלול את מקסיקו. בקנדה, מספר פ', מותר לעצור אזרחים זרים בחשד לפעילות פלילית בלי להוכיח בבית משפט את אשמתם. מעצר מנהלי ללא הגבלת זמן."

שוב "בשנים האחרונות"? מתי קנדה ביטלה את כל אשרות הכניסה ממקסיקו? אין על זה שום מילה באתר של השגרירות הקנדית במקסיקו.  למעשה, עד 2009 בכלל לא היה צריך ויזה להכנס לקנדה ממקסיקו. האמנם חוק זכויות האדם הקנדי תוקן כך שלא יכלול את מקסיקו? למעשה, המילה "מקסיקו" על כל הטיותיה האפשריות לא מופיעה בחוק.

 

משה יעלון נגד מדינת ישראל

משה יעלון ניסה להסביר לארי שביט למה אסור להשלים עם אירן גרעינית, וזה מה שיצא לו:

"משטר האייתוללות הוא משטר אפוקליפטי-משיחי. הוא קורא תיגר על התרבות המערבית ועל הסדר העולמי. סולם הערכים שלו אחר והאמונות הדתיות שלו אחרות והוא שואף להחיל אותן על כולנו. על כן חובה למנוע מהמשטר הלא קונבנציונלי הזה נשק לא קונבנציונלי. אסור לנו ואסור למערב להשלים עם פצצה גרעינית איראנית. מה שאני אומר לך הוא לא מליצה ולא תעמולה. איראן גרעינית היא איום אמיתי על שלום העולם"

משה ארנס נגד הקמת מדינת ישראל

משה ארנס כתב מאמר בו הוא מצייר את המטרה מסביב לחץ מנמק למה לא ראוי לפנות את הבתים הגזולים משכונת האולפנה בבית אל. הנימוק עצמו הוא פשוט עלבון לאינטליגנציה (לפי הנימוק הזה, אילו הייתי פולש לבית של ארנס הוא היה אמור לתת לי לגור שם ולקבל פיצוי מהמדינה), אבל בכל זאת מעניין להביא ממנו ציטוט אחד:

"טענות מנוגדות על בעלות על קרקע אינן נדירות באזורים שבהם הגבולות השתנו במשך הזמן. מצב זה נכון במיוחד במדינת ישראל וביהודה ובשומרון, היכן שחוקים שונים שררו במשך השנים – בריטיים, ירדניים, עותמניים, רומאיים ואפילו תנ"כיים. בעלים לגיטימיים עזבו את המקום או מתו, או שהשתהו בהגשת תביעותיהם לבית המשפט. בינתיים אנשים השתלטו על רכוש של אחרים או בנו עליו בתים. בישראל ובשטחים שמעבר לקו שביתת הנשק של 1949 יש אינספור דוגמאות כאלה. במקרים כאלה, ברור כי בנוסף לזכויות התובע המוצגות והמוכחות, יש להתחשב גם בזכויותיהם של אלה שכבר חיים על הקרקע השנויה במחלוקת לפני שמתקבל פסק דין. השכל הישר אומר, כי פתרון הגיוני הוא הסדר שלפיו התושבים הנוכחיים לא יסולקו, ואילו הבעלים הלגיטימי יפוצה בצורה נאותה על אובדן אדמתו"

 

להיות אדם: על הפריבילגיה הנסתרת מכולן

(קצת בעקבות איזה סכסוך רשת שהתרחש לא מזמן, ובעיקר בעקבות שיח הפריבילגיות שהולך ואוכל כל עמדה טובה)

מותה של ילדה קטנה

רוז פיזם נרצחה כשהיתה בת ארבע. הרצח שלה זעזע בזמנו את ישראל. ולמה שלא יזעזע? ילדה בת ארבע שעוד לא הספיקה לחטוא נרצחה באכזריות על ידי אנשים חסרי לב. כל אדם בעל לב אמור לחוש אפטיה לילדה כזאת. העובדה שהוריה אחראים (וחציים אשמים) לרצח, העובדה שרוב הסיכויים היו שאילו לא היתה נרצחת היתה גדלה לחיים של אומללות (גם לה וככל הנראה גם למי שהיה בא איתה במגע) לא שינו דבר בעוצמת הזעזוע. ילדה קטנה נרצחה, איך אפשר שלא להזדעזע?

שלהבת פס נרצחה כשהיתה בת 10 חודשים. הרצח שלה זעזע בזמנו את רוב ישראל. רוב ולא כל כי היו מי שמצאו תירוצים על מנת למנוע את הזעזוע. מוזר שאותם תירוצים עצמם (כמו אחריות ההורים) היו תקפים לגבי רצח פיזם…

דינה ראאד מטר נרצחה כשהיתה בת פחות משנה. הרצח שלה ממש לא זעזע את ישראל, כל כך לא זעזע שהשם של לא מופיע ברשת העברית^[1]. כשנשאל מי ששלח את הרוצח לגבי התחושות שלו למוות שהוא גרם הוא ענה: "אני מרגיש טוב מאוד, תודה."

שלוש ילדות שנהרגו.

אמפתיה

בסופו של דבר בלי אמפתיה אין מוסר. אמפתיה זאת התחושה שאנחנו חשים לגבי מר גורלם של אחרים. מעט מאד אנשים באמת לא חשים אמפתיה, ואני מניח שהם עסוקים עכשיו בדברים אחרים מלבד לקרוא את מה שאני כותב. השאר חשים אמפתיה כל הזמן. מה שמעניין הוא שאמפתיה קל לכבות. פעם עשו את זה בעזרת דת (הזקן על ההר לא היה צריך לסמם את הרוצחים שלו על מנת שירצחו, אלא על מנת לשכנע אותם שהרצח הוא מוסרי), היום עושים את זה (גם) בעזרת אידיאולוגיה. בעזרת לאומנות מנסים לשכנע אותנו לא לחוש אמפתיה למי שאינם בני הלאום שלנו, בעזרת סוציאליזם מנסים לשכנע אותנו לא לחוש אמפתיה לעשירים, בעזרת ליברליזם מנסים לשכנע אותנו לא לחוש אמפתיה לחסרי המזל…

ברגע שנכבה את האמפתיה שלנו למישהו, לא משנה עם זה פס או מטר, ברגע שניתן תירוצים לסבל כלשהו במקום להתייחס אליו ישירות כמו מה שהוא, סבל, זה הרגע שהפסקנו להיות מוסריים.

אשמה

בצדה השני של האמפתיה מצויה האשמה. בעוד שאמפתיה אנחנו חשים כלפי מי שסובל, אשמה אנחנו חשים כלפי מי שאנחנו גורמים לו לסבול. רגש האשמה, מעצם היותו רגש, שונה מאשמה במובן המשפטי הצר, מספיק שנהיה אחראים לעוול על מנת שנחוש אשמה. בדיוק כמו אמפתיה גם אשמה אפשר לכבות. מעט דברים יכולנו לעשות על מנת למנוע את רציחתה של פיזם, לכן בעוד שאני מרגיש הרבה אמפתיה, אין לי תחושת אשמה, לעומת זאת, לרוצח של מטר אני שילמתי משכורת, אני ממנתי את כלי הרצח, ואני הייתי שותף בבחירת המנגנון ששלח אותו. לכן הגיוני שאחוש הרבה יותר אשמה לגבי הרצח של מטר.

כמו אמפתיה גם אשמה אפשר לכבות (הרי ברגע שלא תחוש אפתיה, ברגע שתשתכנע שלא נגרם סבל, גם לא תחוש אשמה). אבל מה שמעניין יותר, אפשר באותה דרך גם לייצר תחושת אשמה שלא קיימת. ככה, למשל, הגרמנים היום, מעטים מהם חיו במלחמת העולם השניה, ורוב אלה שכן היו צעירים מכדי לקבל החלטות, עדיין חשים אשמה על פשעי מלחמת העולם השניה (לעומתם, מעט רוסים או סינים חשים אשמה על פשעיהם…).  בכלל, הרעיון של אשמה קולקטיבית הוא מגוחך. אשמה יכולה להיות רק אישית, רק אם אתה גרמת לעוול, רק אם אתה סייעת למי שגרם עוול, רק אם יש לך אחריות אישית כלשהי לגרימת עוול, רק אם נהנת מעוול שנגרם למישהו, רק אז יש הגיון מאחורי תחושת האשמה. זה, כמובן, לא אומר שצריך להפסיק לחוש אמפתיה לגבי מי שנגרם לו עוול, גם אם לך אין אשמה באותו עוול.

למעשה, כיבוי האמפטיה והדלקת האשמה הם שני הדרכים שמשמשות בכל טקסט שמנסה לשכנע אותנו לעשות מעשה בלתי מוסרי (או להצדיק מעשה בלתי מוסרי שנעשה). ולכן המבחן לזיהוי מי שמנסה לייצר עוול הוא מאד פשוט, כל כך פשוט שלפעמים אני לא מצליח להאמין שהוא באמת משכנע מישהו. למעשה, אני מניח שלרוב הוא משמש להצדקה עצמית, כי גם מי שמשתמש בו לא באמת מאמין בו, ובטח לא כל מי שקורא אותו בהתלהבות, אבל כנראה שקצת קשה עם הדיסוננס בין האמפתיה לבין העובדה שאתה גורם את העוול (או לפחות נהנה מהתוצר שלו).

אנקדוטה

את הלילה של ה-23 ליוני 1992 ביליתי כמו מרבית הלילות של 1992 בשמירה על בסיס הסנט אדוארד בו שירתתי בזמנו ובהאזנה לרדיו (מה שהיה אסור בזמנו מסיבה שלא ברורה לי עד היום). אותו לילה, להבדיל משאר הלילות של 1992 היה ליל בחירות, ולכן במקום מוזיקה שמעתי בחדשות על תוצאות הבחירות, וככה גם תפס אותי הקצין התורן. רק שבמקום ההליך הרגיל (בו אני נשפט, מקבל ריתוק, ומבלה עוד כמה לילות בשמירה ובהאזנה לרדיו) הפעם ברגע שהקצין התורן זיהה אותי הוא שינה את הטון שלו, אמר לי שלום מפוחד והמשיך לחפש קורבן בעמדה הבאה. אולי זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו באמת פחד ממני. כנראה שהוא פחד בגלל שאני הייתי האשכנזי היחיד בבסיס, ועוד אשכנזי שמאלני, והוא הניח שאם אני אשכנזי, ועוד שמאלני, אז אני בטח מקורב לשלטון החדש, ולכן לא כדאי לו להסתבך איתי. מיותר לציין שהפעם היחידה שהייתי מקורב איכשהו לשלטון היתה כשאכלתי באותה מסעדה עם מי שהיה אז ראש עריית ירושלים (ובעתיד יתמנה לראש ממשלה).

פריבילגיות

בעשור האחרון הדיבורים החליפו הדיבורים על פריבילגיות את הדיבורים על קיפוח (שהחליפו בעצמם את הדיבורים על אפליה). הטענה אומרת שיש לגבר הלבן (ובהקשר הישראלי, האשכנזי) פריבילגיות שבעזרתן הוא מקבל יותר כח ממה שהיה מגיע לו אילו החברה היתה צודקת. לכן, על מנת להגיע לחברה צודקת, לא מספיק לבטל את האפליה או להאבק בקיפוח, אלא יש למנוע מהגבר הלבן את הפריבילגיות שלו או, לחלופין, לתת לשאר המתחרים בשוק יתרון מקביל.

כדאי להבהיר שיש מאחורי הטענה הזאת אמת מסויימת. כגבר, למשל, לא רק שאף פעם לא נאנסתי, לא רק שאף פעם לא עברתי נסיון אונס, אלא שאני פשוט לא מפחד מאונס. זה לא שגברים לא נאנסים, רק שזה קורה לעיתים כל כך נדירות ובסיטואציות כל כך רחוקות מחיי היום יום שלי, שזה פשוט לא סיכון שאני מתמודד איתו במודע. ובכל זאת, נשאלת השאלה מה עושים עם הפריבילגיה הזאת אם אנחנו רוצים חברה צודקת: לאנוס גברים באופן אקראי היא כמובן תשובה נכונה לוגית אבל מי שקרא עד כאן מן הסתם לא צריך הסבר למה היא מופרכת. התשובה הנכונה היא, כמובן, לנסות למנוע את המצב בו נשים חשות מאויימות מאונס. וזה על ידי יצירת מצב בו פחות נשים נאנסות. כאן גם קל לראות את הנסיון לייצר אשמה קולקטיבית (מאין, גבר אנס אישה, לכן אפשר לקחת לגברים, כולם, זכות בסיסית כמו חזקת החפות) או לבטל את האמפתיה כלפי אדם אחר (הוא גבר, לכן הוא שייך לקבוצת האנסים, לכן אין לחוש אליו אמפתיה) כמו בדוגמא של פרופ' קמיר.

במאמר מוזכר כדאי לציין שכשאני עובר על רשימת הפריבילגיות שקיבלנו, ובודק כמה מהן קיבלתי אני, אני תמיד מופתע לגלות כמה המספר קרוב לאפס: אין לי קשרים, אין לי רכוש, אין לי דרכון זר (עדיין, ואם וכשיהיה לי יהיה לי בגלל עבודה ולא בגלל שנולדתי לעדה מסויימת, לצערי), לא הייתי בגילמן ואני בכלל לא יודע מה עושים ב-8200 (ולא, אני ממש לא מסכן).

אבל, בנוסף, כדאי לזכור שיש בהצגה הזאת הרבה מאד דמגוגיה. לכולנו יש פריבילגיות במובן הזה, נולדנו במדינה מפותחת, למדנו לקרוא ולכתוב, אנחנו לא רעבים ללחם, יש לנו מספיק כסף על מנת לקבל גישה לרשת וכו'. יותר מזה, אנשים מסויימים נולדו חרוצים מאחרים, האם גם להם יש פריבילגיות, במילים אחרות: האם חברה צודקת היא חברה שתיתן לי אפליה מתקנת משום שאני עצלן?  התשובה, לדעתי, היא חד משמעית לא. אנשים מוסריים הם אנשים שחשים כלפי חמלה בגלל שאני עצלן (ולכן אין לי רכוש) בלי שום קשר לפריבילגיות שקיבלתי או לא קיבלתי. אין שום הגיון בלחוש אשמה על זה שאני עצלן, אין שום סיבה להפלות אותי לטובה.

במילים אחרות: אנשים מוסריים חשים אמפתיה כלפי כל אדם, וחשים אשמה רק על מה שיש להם אחריות לו. אם התוצר של פריבילגיה שקיבלת היא שאדם אחר סובל, מן הסתם תחוש כלפיו אמפתיה ותנסה לעזור לו, אם נגרם עוול לאדם אחר כתוצאה מפריבילגיה שקיבל מישהו מקבוצת ההשתייכות שלך, אז כמובן שתנסה למנוע את העוול ולהאניש את האשם. זה א"ב של התנהגות מוסרית. אבל אין שום דרך לגזור מכאן חוסר אמפתיה כלפי "בעל פריבילגיות" או אשמה קולקטיבית של בעלי הפריבילגיות, והשלב בו שיח הפריבילגיות והפוליטיקה של הזהויות עובר בין אמפתיה לחסרי המזל השחורים לחוסר אמפתיה לחסרי המזל הלבנים, בין אשמה של המנוולים הלבנים לאשמה של כל הלבנים, זה השלב בו הם מאבדים אותי (יחד עם שאריות המוסר שלהם).

הפריבילגיה הנסתרת מכולן

כי מכל הפריבילגיות שקיבלנו (אנחנו, לצורך העניין, האדם הלבן הסמולני), יש אחת שאף אחד לא מדבר עליה. הפריביגיה לבחור למי אנחנו משתייכים. כשאנחנו רואים אדם X גורם עוול לאדם Y אנחנו בוחרים האם להתעלם מהאמפתיה ל-Y או לא. אנשים רבים בוחרים שלא לחוש אמפתיה כש-Y לא נמצא בקבוצת ההזדהות הפוליטית שלהם. ככה מעט מאד ישראלים חשים אמפתיה לדינה ראאד נטר. מי שבחר לא להתעלם מהאמפתיה שלו, בחר שקבוצת ההזדהות שלו לא תהיה "הישראלים" אלא "בני האדם". לעומת זאת, מי שמראש מגדיר את קבוצת ההזדהות שלו כתת קבוצה (למשל: "הנשים", "המזרחיים", "הערבים") יכול להאשים בעוול את קבוצת הנגד ("הגברים", "האשכנזים", "היהודים" בהתאמה) וככה לחוש אמפתיה מבלי אשמה ויותר מזה, מבלי להודות בפני עצמך שקבוצת ההזדהות שלך איננה בני האדם, ושאתה לא באמת חש אמפתיה לכל בני האדם. רק כשקורה מקרה ודווקא מישהו מקבוצת התייחסות שלך גרם עוול בו אתה לא יכול להאשים אחרים אתה צריך לבחור מי אתה. הפריבילגיה הזאת: לחוש אמפתיה לכל בני האדם בלי הצורך לתרץ או להאשים אחרים, שזה לא "הכיבוש השוביניסטי", "הכיבוש האשכנזי", "הכיבוש האחוס"לי" או כל כינוי אחר, אלא קודם כל הכיבוש הישראלי, עוול שעושים בני אדם לבני אדם אחרים, זאת הפריבילגיה שנמנעת מרבים אחרים.

^[1] למעשה, אני בכלל לא בטוח שככה מאייתים את השם שלה בעברית.

שוב השקר הזה

(בעקבות תגובה ישנה שלי באייל)

היום נכשל "חוק ההסדרה" החוק שאמור היה לתת לגיטימציה חוקית להתנחלויות הבלתי חוקיות או משהו כזה. לפני הצעת החוק הצהירו מספר גדול של חברי ממשלה מהימין שהם יצביעו בעד הצעת החוק, היום, כצפוי, אף אחד מהם לא עמד בהבטחתו. כרגיל, אף אחד מהם גם לא ישלם מחיר אלקטורלי על השקר, מה שלא יפריע לבוחרי הימין להיות מופתעים בפעם הבאה שהנבחרים שלהם לא מתלבטים אפילו לפני שהם משקרים להם.

גם בשביל פארודיה זה מוגזם

מישהו בהארץ החליט לתת לצפי סער טור. לא בטוח כמה  צפי סער היא אדם אמיתי, אבל בדרך כלל היא כותבת כמו פארודיה שהמציא איזה שוביניסט שמנסה ללעוג לפמיניסטיות. ובכל זאת, המאמר האחרון שלה עבר את כל השיאים.

"אשר לתקיפות של ילדות ונערות: כ‑14% מהיהודיות הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. בקרב דוברות רוסית נוסק שיעורן ל‑3.8% .27% מהיהודיות נפלו קורבן לגילוי עריות; בחישוב כולל מדובר ב‑150 אלף נשים לפחות"

אם 14% מהיהודיות הותקפו מינית בטרם מלאו להם 16, ו-3.8% מהרוסיות, אז איך שיעורן נוסק? נוסק זה: "להמריא, לזנק, להתרומם, לעלות לאוויר; לגדול, להאמיר, לעלות, להרקיע שחקים, לטפס מעלה" איך שלא מסתכלים על זה 14% גדול מ-3.8%. הייתי אומר שאפילו גדול בהרבה. אם 27% מהיהודיות נפלו קורבן לגילוי עריות, (27%, אחת מכל שלוש נשים, גילוי עריות, אחד משלושת הדברים עליהם נאמר יהרג ובל יעבור) אז איך בחישוב כולל מדובר ב‑150 אלף נשים לפחות? אולי אם יש בישראל חצי מליון נשים יהודיות, אבל בישראל יש 3 מליון יהודיות, ו27% מהן הוא "בחישוב כולל" יותר, הרבה יותר, מ150 אלף.

יכול להיות שסער סתם הדביקה מספרים בלי לנסות להבין את המשמעות שלהם? האם זה בגלל שהיא (והעורך שלה) לא מסוגלת להבין שהמספרים האלה פשוט לא יכולים להיות נכונים? הרי אפשר היה להחליף את המספרים האלה בכל אוסף מספרים מופרך אחר והם היו בלתי סבירים באותה מידה? למעשה, היה לוקח לי חמש שניות להמציא מספרים פחות מופרכים מזה, כאלה שלוקח קצת יותר משתי שניות להבין שהם מומצאים.

פעולות שוד?

"מאשר בזה לסרן יקותיאל אדמוביץ' לבצע בזאת פעולות שוד כרצונו במרחב הר סיני, פרט לאנשים המצוידים בתעודות מעבר החתומות על ידי"

(רחבעם זאבי, ראש מטה פיקוד הדרום, 17 לנובמבר 1956 פקודה ממבצע קדש)

שתי שאלות:

1. מתי יוגש כתב אישום נגד האלוף (במיל.) אדם על החזקת ארכיון פרטי של מסמכים סודיים ללא אישור?
2.  "פעולות שוד" זה הומור, סלנג צבאי משנות החמישים, מילה שאני לא מכיר או שבאמת מדובר על ביזה?